יום רביעי, 27 ביולי 2011

ממועדון 27 למועדון 57

-->


אני כותב את הבלוג כבר כמה חודשים ומתישהו שמתי לב שלא כתבתי אפילו על אמנית אחת עד עכשיו.מה? דאמיט, אני סקסיסט, או מה? לא, אני לא סקסיסט אבל אני חייב להודות שאני שומע הרבה יותר מוזיקאים ממוזיקאיות. מעט הזמרות שאני אוהב הן לא בדיוק זמרות סטנדרטיות, ורוב השדות המוזיקליים שאני רועה בהם- ג'אז אינסטרומנטלי למשל- נשלטים ע"י גברים, מה לעשות. אך אני מתכוון לשנות זאת ולכותב יותר על המוזיקאיות שאני אוהב.


 בהקשר להחלטה זו, אי אפשר לעבור לסדר היום בלי לדבר קצת על הטרגדיה שהכתה את המוזיקה העולמית השבוע, עם מותה של איימי ויינהאוס. אודה לבושתי כי עד השבוע לא ממש הכרתי את פועלה של איימי- ידעתי שהיא מגניבה ומיוחדת ומוכשרת, את זה אפשר לזהות מקילומטרים, ומאוד אהבתי את הסגנון הוינטג'י לסול סיקסטיזי, אבל לא כל כך הקדשתי תשומת לב, ואני מניח שכמו רבים אחרים רק עכשיו אני מתחיל להקשיב- כמו שלא הקדשתי אפילו שנייה למאיר אריאל כשהיה בחיים (הייתי צעיר וטיפש), ויש עוד דוגמאות רבות. כבר עכשיו ברור לחלוטין כי איימי היא אגדת רוק לפי הספר- סקס, סמים, רוקנרול ומוות בגיל 27. יש פשוט אנשים עם תאריך תפוגה קצר- סיד בארט למשל סיים את הקריירה שלו למעשה כבר בגיל 24- ואיימי היא אחת מהם. איימי הייתה בנאדם דפוק לגמרי, וזה מה שהרג אותה (כנראה- סיבת המוות עדיין אינה מפוענחת...), אבל זה גם מה שעשה אותה לחייזר הצבעוני והמיוחד שהייתה- הכנות האדירה של לכבס את הכביסה המלוכלכת לעיניי כל, להשתמש בבעיות האישיות שלך כדלק שמזין יצירתיות. ואין מה לעשות, ככה אנחנו אוהבים את הרוקרים שלנו- הרסניים וגדולים מהחיים שמתים בבום גדול ופתאומי, כי אנחנו סך הכל אנשים פשוטים ומשעממים מהרחוב שאין להם אומץ לחיות או למות ככה. קלישאה ידועה היא שאמנות באה מסבל; והרס עצמי כמו של איימי הוא סוג של חרב פיפיות- לא ניתן לנתק את האמן מהבעיות שלו, הוא ניזון מהם ובלעדיהם היה "סתם אחד".
 
אבל בעצם, מושא הפוסט הזה הוא לא באמת איימי ויינהאוס, אלא דווקא מי שהייתה על סף אותה תהום שאיימי ויינהאוס מעדה לתוכה השבוע, וזו מריאן פיית'פול הנפלאה. פיית'פול חייתה כנראה את החיים שהיו יכולים להיות לאיימי ויינהאוס אם היא הייתה מזדקנת, ואולי נחסכו ממנה. מה לא היה שם-  הילולת סמים עם מיק ג'אגר (פיית'פול נעצרה פעם ע"י המשטרה שהיא לובשת רק שטיח פרווה), הפלה של תינוקו של ג'אגר, ניסיון התאבדות, נישואין רבים וגירושין רבים, התמכרות של כמעט שני עשורים להרואין וקוקאין, הדרדרות לחיים ברחוב, אנורקסיה, התאבדות של בן זוג. מי שהתחילה את הקריירה כילדונת תמימה בת 17 הפכה עם השנים למצולקת ומלאת נסיון חיים מהצד הנמוך שלהם. הקול הנאיבי ששר “As tears go by” ב-1964 הפך עם השנים לצרוד וחרוך, מה שמתאים בול לניסיון החיים העשיר בטרגדיות וכאב. כל הבעיות האישיות האלו גרמו לקריירה של פית'פול להיות לא כל כך סדירה- אלבום הקאמבק הגדול שלה, “Broken English” מ-1979, יצא 12 שנה אחרי האלבום הקודם שעשתה. אבל פיית'פול הצליחה להתעלות מעל הסרט הטורקי הזה, לשקם לעצמה לאט לאט את הקריירה ולגבש סטטוס מכובד ביותר של אחת שהייתה שם אבל הצליחה לשרוד, להקליט יופי של אלבומים ולקבל הרבה ריספקט מקולגות, כפי שאפשר להבין מרשימת משתפי הפעולה שלה- אנשים כמו בק, ג'רוויס קוקר, האל ווילנר, רוג'ר ווטרס ורבים אחרים. אני עוד לא כל כך מכיר את הדיסקוגרפיה של הגברת אבל יש אלבום אחד שאני רוצה להתמקד בו, וזה אלבום שנקרא “Before the poison”  מ-2004, אלבום שמציין 40 שנה (!) מאז התחילה פיית'פול להקליט. פיית'פול אינה זמרת מרשימה או חדשנית כמו ווינהאוס אבל גם היא מביאה איתה טונות של כנות, והיא גם תמיד יודעת עם מי לעבוד צמוד כדי להוציא את זה בצורה הכי טובה.

פיית'פול בתחילת הדרך, ילדה טובה מבית טוב

אחרי שפלירטטה עם ג'אז וקברט, כולל ביצועים לשירי ברכט-וויל, חוזרת כאן פיית'פול בגיל 57 לרוקנרול. באלבום, שמכיל 10 שירים, היא נעזרה בשני שותפים עיקריים שמכתיבים את הסאונד, שניים שגם מבינים משהו בכאב ובניסיון חיים עשיר ואפלולי- פיג'יי הארווי שתרמה שלושה שירים וכתבה עם מריאן עוד שניים, וניק קייב שכתב עם פיית'פול שלושה שירים (מעניין שכידוע, הארויי וקייב היו פעם זוג; אבל הם לא משתפים פעולה בדיסק). דיימון אלברן, סולן בלר, תרם שיר אחד (נפלא) ואת השיר האחרון כתבה מריאן עם המלחין ג'ון בריון (לא מכיר, מישהו יכול לשפוך קצת אור?). אבל רוב האלבום נע על הציר בין השירים של הארווי לשירים של קייב.

פיית'פול בגרסה הצעירה והפרועה

כמו שהודיתי שלא ממש הקדשתי תשומת לב לווינהאוס (עכשיו אני מפצה, טיפש שכמותי) כך עליי להודות שאני לא מתחבר לפולי ג'ין. בניגוד לווינהאוס, באמת שניסיתי. אני יודע שהיא מוכשרת, זמרת מעולה, אבל שמעתי את כל הדיסקים שלה ולמעט “To Bring You My Love” ו-"White Chalk" לא ממש התלהבתי. למרות זאת, החיבור בינה לפיית'פול הוא לא פחות ממרגש. פער הדורות עושה לחיבור הזה רק טוב הקול המותש והמלנכולי של פיית'פול יושב בול על הגיטרות הסליזיות של הארווי ואדריאן יוטליי, הלוא הוא שליש פורטיסהד (יש באלבום סאונד גיטרות נהדר- מרושל ומכוסח וג'אנקי לגמרי- תקשיבו לשיר “My Friends have”). כשפיית'פול שרה בשורות הפתיחה של השיר הראשון, “The Mystery of love”-

When your’e not by my side
The world’s in two, and I’m a fool

אפשר להרגיש איך כל האכזבות והטרגדיות של פיית'פול ב-57 שנים מזדקקות לשתי שורות עצובות וזה פשוט מדהים ביופיו. בשיר אחד, “No Child of mine”, מין אנטיתזה ל"עוף גוזל", השתיים משתפות פעולה בשירה והארווי אף הקליטה מאוחר יותר את השיר לעצמה.

פיית'פול המתבגרת, אחרי הצרות הגדולות

התרומה של קייב, עוד אחד שלא היה רחוק מלגמור בגיל 27 וגם התגבר על התמכרויות רבות שנים, מרגשת גם היא מאוד ואולי אף יותר. פה אני מאוד משוחד כי קייב הוא אחד האמנים האהובים עליי ביותר. ובאלבום הזה, של פיית'פול, יש למעשה הופעת בכורה, עדיין בלתי מוכרזת, של מה שייהפך ל-Grindermen, להקת הבת המופלאה של ה-bad seeds  של קייב- שמורכבת מקייב, וורן אליס הבלתי ייאמן על כל כלי אפשר בעולם (אבל בעיקר כינור), מארטין קייסי על באס וג'ים סקלוונוס על תופים, שזה בערך חצי מהסידס. כאן הם עדיין רחוקים מהרטרו-פוסט-פאנק, אם אפשר להגדיר זאת, שיעשו בשני האלבומים המעולים שלהם (לרוץ ולשמוע- שני אלה, בעיקר השני, מדהימים ומוכיחים שקייב לא נרגע וכנראה גם לא יירגע לעולם), ובשניים מתוך שלושה שירים הם מנגנים אקוסטי. אני חייב לדבר במיוחד על השיר “Crazy Love”, השיר הכי טוב והכי יפה באלבום. לקייב יש את הכישרון המינימליסטי הזה להלחין את השירים הכי יפים במינימום השקעה ומינימום מהלכי אקורדים. וכשפיית'פול שרה את הפזמון-

Crazy love is all around me,
Love is crazy, love is kind
But I know somehow you’ll find me
Love is crazy, love is blind

ו-וורן אליס נכנס עם הכינור החורקני והמיוסר שלו- זה פשוט סוחט דמעות. שיר אחד באלבום מנבא את הסגנון של grindermen- זה השיר המעולה “Desperanto”, שילוב לשוני גאוני בין שפת האספרנטו לייאוס, שבו פיית'פול עושה מין ראפ כשברקע קייב והכנופיה מכסחים וגם מצטטים בפזמון החוזר את הדורז- “Everybody knows my baby”. אגב, את השירים שקייב תרם להם הפיק קייב עם האל ווילנר, המפיק האגדי שכבר כתבתי עליו שכבר הפיק לפיית'פול כמה אלבומים והחיבור בינהם יוצר נפלאות.

פיית'פול העכשווית. old enough to know better

איכשהו האלבום המעולה הזה נפל מתחת לרדאר ולא עשה ממש רעש, ולא הייתי שומע אותו כלל אלמלא עבדתי בחנות דיסקים באותה תקופה והתאהבתי בו. פיית'פול עדיין פעילה, ולא רק במוזיקה- היא גם שחקנית קולנוע ותיאטרון (חפשו את הסרט "אירנה פאלם") וממש עכשיו הולכת להוציא אלבום נוסף. אני מקווה שתמשיך להוציא עוד דיסקים ולרגש, מה שאיימי כבר לא תוכל לעשות, לצערנו. ואיימי- מי ייתן ותמצאי מנוחה נכונה.





יום חמישי, 21 ביולי 2011

ערב טוב, תל אביב! או: פול נגד בוב



יש לי וידוי: אני לא מכיר את פול סיימון. מה זה לא מכיר? זה אומר שאף פעם לא שמעתי אשכרה דיסק שלו כאמן סולו או כסיימון וגרפונקל. קלאסיקה קלאסיקה, אבל לא יצא, איכשהו. קורה, יכול לקרות, קרה. אני לא באמת מכיר את עבודתו, חוץ מהשירים הבאמת מאוד מוכרים-סאונד אף סיילנס, מי אנד חוליו ביי דה סקוליארד, איף יו וונה בי מיי באדיגארד, וכולי. מטבע הדברים, לא הלכתי להופעה של פול. אבל כן מאוד עניין אותי הכיסוי התקשורתי וההייפ סביב ההופעה הזו, בעיקר כשמשווים אותה להופעה שהייתה רק לפני חודש באותו מקום בדיוק, אז הופיע כאמור רוברט זימרמן.

על אותה הופעה כבר כתבתי את רשמיי. מפרספקטיבה של חודש אפשר לומר שעבור לפחות תשעים אחוז ממי שהיה שם, ההופעה הייתה פלופ גדול. אכזבה אדירה. מה בעצם הלך שם, שכל כך אכזב אנשים? בא אמן שמקליט ושר שירים כבר כמעט חמישים שנה. הוא כבר עבר את השבעים, עשה כמה וכמה דברים בחיים, היה בכל מיני פאזות- הספיק לנגן פולק, למרוד בקהל שלו ולהתחשמל, עשה סמים ואלכוהול (וגם הרואין, כפי שהתברר לא מזמן), התרסק עם אופנוע, התגרש, התנצר,חזר ליהדות, עשה המון אלבומים גרועים באייטיז כמו כולם, עשה קאמבק מהסרטים בנייטיז, ועדיין עושה אלבומים מצוינים ורלוונטיים. וכן, יש לו אופי מחורבן למדי- לא מתראיין, לא מתראה בפומבי, והחטא הנורא מכל- לא אומר "ערב טוב, תל אביב". לא אומר ערב טוב!!!

עכשיו, אנשים שילמו כסף למופע ההוא, המון כסף. ומה שהם בעצם רצו לראות זה את בוב דילן הישן והטוב, אם יש כזה דבר. אחד שיעשה גוד טיים. אחד שיגיד "ערב טוב תל אביב, הרי כידוע לכם אני יהודי, ממש כמוכם, ועכשיו כשאני עומד על הבמה הזו ממרומי גילי בעצם בא לי לעשות עלייה, שמעתי שנורא קל לקנות פה דירה. פשוט קראו לי בוב." שיעשה לכולםםםם שמח וכיף חיים. והכי הכי חשוב- שישיר רק שירים מוכרים. אך ורק מוכרים. לא את הזבל'ה של האלבומים החדשים האלה. ואם אפשר שישיר אותם רק עם הקול של פעם, לא עם הקרפדה הזו שגרה לו בגרון. ושינגן גיטרה אקוסטית כזו עם מחזיק מפוחית מאגניב. ושיעשה איזה ניתוח קוסמטי וייראה כמו פעם, צעיר ורענן וקופצני, בלי הקמטים האלה, מה זה, הוא חטיאר או מה?

אבל כל מה שאמור היה להשתבש בהופעה השתבש. בוב פשוט לא נתן את הסחורה. הוא העז לשיר שירים לא מוכרים. הוא העז לשיר קלאסיקות שלו (שהרכיבו בערך חצי מהפלייליסט) בצורה שונה, בעיבוד שונה. הוא שר בקול צרוד וצורמני. הוא לא ניגן גיטרה אקוסטית עם מחזיק מפוחית מאגניב, למעשה ברוב הערב הוא ניגן בכלל קלידים. הוא לא עשה גוד טיים. והוא עשה את המעשה שלא ייעשה- הוא לא אמר "ערב טוב, תל אביב". איך הוא העז לעשות לנו את זה? איך הוא העז לעשות מה שבא לו, ולא מה שבא לנו??????

עכשיו מגיע פול סיימון. סיימון הוא בלי ספק אגדה מהלכת והאהבה והערצה וההערכה אליו חוצות גבולות, קהלים, גילים ומינים. סחטיין עליו, באמת. ופול הוא כל מה שבוב לא- הוא נעים מזג, הוא חמים, הוא הסכים להתראיין. ראיתי ראיון טלוויזיוני עם סיימון, אני לא זוכר באיזו תוכנית, אולי "אולפן שישי". בכל מקרה, לפחות 80 אחוז מהראיון נסב על העבר המפואר של סיימון- על תחילת הקריירה עם גרפונקל, על העבודה עם גרפונקל, על הפרידה מגרפונקל, קצת קצת על עבודות סולו, על האיחוד עם גרפונקל בסנטראל פארק. נאמר שם איזה משפט על אלבום חדש שסיימון הוציא, לא חשוב. והשאלה האחרונה הייתה- האם תתאחדו שוב? היה ניכר שהשאלה לא נוחה לפול, אבל בהיותו הפליזר והגוד גאיי שהוא הוא אמר שהוא היה שמח אם זה יקרה. בקיצור- ניכר היה שלמעשה אין שום עניין בפול סיימון כאמן עכשווי. למעשה, לפי הכתבה הזו ועוד רבות אחרות שסיקרו את בואו של סיימון, אין דבר כזה בכלל, פול סיימון עכשווי; פול סיימון הוא רק נוסטלגיה. רק גשר על מים סוערים, רק צלילי השקט, רק המתאגרף. על האלבום שסיימון הוציא למשל לפני חמש שנים, בהפקתו של לא אחר מבריאן אינו (לא שמעתי אבל זה בהחלט נשמע מעניין), לא שמענו שם. גם אף אחד לא שאל את סיימון מה הוא הולך לעשות הלאה בקריירה שלו.

היום קראתי בגרסת הרכבת של ידיעות אחרונות אייטם שסיפר על פגישה של פול עם שלמה ארצי. דווקא נחמד, סחטיין על שלמה. שם הופיע מה שגרם לי לכתוב את הפוסט הזה. בריבוע לבן, תחת הכותרת "תקדים דילן לא יחזור" (כאילו זה מקרה שלומדים בחוג למשפטנות), נאמר באותיות גדולות- "סיימון מבטיח- אשיר להיטים". מי שחתום על האייטם, רז שכניק, כתב כי "הקהל הישראלי נחל אכזבה עצומה במהלך הופעתו של בוב דילן, ששר רק שירים לא מוכרים- אך הערב צפוי לו מופע עתיר להיטים".  בהמשך האייטם מצוין כי לפני שבועיים בחרו קוראי ידיעות אחרונות את השירים שהם היו רוצים לשמוע בהופעה, והרשימה הזו הועברה לסיימון. והשיא, כותב רז שכניק, הוא כי סיימון "הבטיח כי ישיר לפחות 13 שירים מתוך אלו שנבחרו ע"י הקהל הישראלי,אם לא יותר".

קודם כל- רז שכניק, אני לא ממש מכיר את פועלך אבל לא יצאת מי יודע חכם מהאייטם המיותר הזה, כי אם היית נוכח בהופעה של דילן היית מגלה כי הוא שר שירים מאוד אלמוניים ולא מוכרים, למשל שיר זניח לחלוטין שנקרא “Like a rolling stone”, שיר עלום שם בשם “Blowing in the wind” ועוד כמה כאלה, שירים ממש נשכחים שאיש אינו מכיר. אז בחייאת דינאק, תדייק בעובדות לפני שאתה מביא את דורית בייניש שתשפוט אל דילן למאסר כי החרים את ישראל ושר רק שירים "לא מוכרים".

אבל לא על רז שכניק רציתי לדבר, אלא על הקהל הישראלי, שהסיקור התקשורתי האווילי הזה הוא רק סימפטום שלו. לבוא להופעה של דילן ולהתאכזב כי הוא לא מספק את הסחורה זה דבר אחד, אבל לדרוש, אשכרה לדרוש, מפול סיימון לספק את הסחורה- זו כבר ממש התנהגות פרובנציאלית מדרגה ראשונה. תקדים דילן לא יחזור- פול ישיר לנו סולו, רק להיטים, רק להיטים ישנים, רק שירים שאנחנו כבר מכירים ושמענו אלף פעם וחס וחלילה לא שירים חדשים שאשכרה יאתגרו אותנו ונאלץ ממש להקשיב להם ולא רק לשיר אותם בשירה בציבור. והוא גם ידבר איתנו, יגיד שלום עליכם (מה שהוא באמת עשה, האמת- יפה מצידו). לא כמו בוב הכולרה שמשתין עלינו מקשת.

אין לי שום ביקורת על פול סיימון- הוא בא לעשות כיף בסך הכל, הוא מודע למצבו, הוא יודע מה הקהל רוצה והוא רוצה לספק אותו. יש לי ביקורת רצינית על הקהל הישראלי. אחת הטענות שחוזרות שוב ושוב היא ש"רק חטיארים מגיעים לפה, אף אמן רלוונטי וצעיר לא רוצה לבוא לפה בזמן אמת". ולמה שירצה? הקהל הישראלי, רוב הקהל הישראלי, רוצה רק נוסטלגיה. הוא מקובע ושמרני ומרובע. הוא לא רוצה שיאתגרו אותו, הוא לא רוצה שיבלבלו לו את הראש עם שירים שהוא לא מכיר, למה זה טוב? בוב דילן לא רצה לתת לקהל את "מיטב הלהיטים"- הוא רצה לשיר או שירים חדשים, כי זה מה שבאמת מעניין אותו כאמן כרגע, או שירים ישנים בלבוש חדש- כי זה קצת יותר מעניין אותו, ודילן חטף על הראש מהקהל הישראלי בגלל זה. ועכשיו יבוא פול ו"יתקן" את ה"עוול" שנעשה לנו. נו, אז אם כל מי שחורג מהמצופה ממנו עושה "עוול" וכל מי שמתיישר עם הקו האולטרה-שמרני "מתקן" אז פלא שבאים רק "סוסים מתים" ולא "אמנים רלוונטיים"? הקהל הישראלי לא רוצה "אמנים רלוונטיים". הם לא אומרים "ערב טוב, תל אביב".

ותודה לרז שכניק על עזרתו בכתיבת הפוסט.

יום שני, 18 ביולי 2011

של סילברסטיין, הגרסא המצונזרת


-->
לישראלי הממוצע, השם "של סילברסטיין" מזכיר דבר אחד בלבד- ספר הילדים הנודע והמופלא "העץ הנדיב". זהו לא סתם ספר ילדים רגיל, וסילברסטיין אינו יובל המבולבל; זהו ספר עמוק מאוד שניתן לפרשו בהרבה מובנים, וזה מה שעשה אותו לכל כך מפורסם. אבל "העץ הנדיב" הוא סך הכל פסיק קטן במכלול היצירה האדיר של סילברסטיין, דמות מרתקת ואיש רנסנס אמיתי: מאייר, משורר, סופר, מחזאי, פזמונאי, וגם זמר. וחתיכת זמר.


סילברסטיין הוא דמות מרתקת בגלל שהוא המון דברים. הוא מוכר בעיקר כסופר ילדים, אבל חלק גדול מהיצירה שלו אינו לילדים כלל וכלל- סקס, סמים ורוקנרול הם נושאים שבשגרה עבור סילברסטיין. אולי זה מה שעושה אותו סופר ילדים כל כך טוב- הוא כותב לילדים, אבל מזווית ראייה של מבוגר. והזווית של סילברסטיין כלל אינה ילדותית- הוא ציני, חד, מאוד מצחיק, יודע איפה להכאיב וסאטירי להדהים, והניגוד הזה בין איך שסילברסטיין כותב באמת (וגם המראה החיצוני הביאזרי שלו) לבין איך הוא נתפס, כ-“Uncle Shelby” החביב, מאוד מעניין. מעבר לספרי הילדים שלו, סילברסטיין גרף גם תהילה כקריקטוריסט במגזין "פלייבוי", וככותב שירים לאחרים- בעיקר מפורסמים שני שירים שכתב לג'וני קאש, “25 Minutes to go”  שמתאר את עשרים וחמש הדקות האחרונות של נידון למוות בדרך לגרדום, דקה אחרי דקה, והשיר המפורסם “A boy named Sue” שמתאר את נקמתו של ילד שאביו נתן לו שם נשי. מה שמעטים יודעים הוא שלסילברסטיין יש גם אלבומים משלו, שהמפורסם שבהם, Freakin’ at the Freakers Ball, יצא ב-1972.


את האלבום הזה ניתן להגדיר כ-comedy rock, סגנון לא כל כך נפוץ ברוק: הניסיונות להצחיק ברוק הם מאוד מועטים- אני יכול בערך לחשוב רק על זאפה, האיש שהעז לשאול- Does humor belong in music ובמוזיקה שלו זה בהחלט היה חלק אינטגרלי תמיד, ואולי גם ווירד אל ינקוביץ'. הדבר הראשון שנתקלים בו באלבום הזה הוא- ההגשה הקולית המאוד ייחודית של סילברסטיין: הוא שר לגמרי Over the top- צורח, צוחק, ועושה המון רעש עם קול צרחני ושעיר במיוחד שנשמע כמו הכלאה בין גולום מ"שר הטבעות" לדמות מהחבובות. הוא ממש שר באקסטזה ונראה כי אי אפשר לעצור את הטירוף הזה. זה מין קול כזה לכאורה אי אפשר לקחת ברצינות אבל כמו כל יצן חצר טוב- הוא זה שרואה את הדברים כמו שהם, והוא עושה את זה כל כך מצחיק ושנון שאי אפשר לא להתמכר לו. את סילברסטייין מלווה להקה בשם Dr. Hook and the medicine show, שמנגנים רוקנרול מתקשקש עם הרבה קולות רקע משעשעים שיושב בול על הטקסטים הקרועים (והקורעים) של סילברסטיין.


 בסדרה מנצחת של 12 שירים, סילברסטיין מוכיח שהוא ממש לא לילדים בלבד. שני הסנטים שלו לגבי כל מה שקשור לתרבות הנגד של שנות השישים פשוט מבריקים. בשיר הפתיחה למשל שנקרא  “Thumbsucker” מלגלג סילברסטיין על הניסיון הנואל והצדקני לטפול עוולות חברתיות על דברים תפלים, והוא עושה את זה בשיר נונסנס גאוני או השיר המפיל מצחוק  “I got stoned and I missed it” שהיה צריך להיות המנון הסטלנים הרשמי, בו לועג סילברסטיין לאורח החיים הסטלני, או השיר הגאוני “Stacy Brown got two” (שניים ממה? תקשיבו ותבינו), או “Masochistic baby” הקצרצר שמתאר גבר שאהובתו עזבה אותי ולא נשאר לו למה להרביץ, מלבד הקיר. וקחו לדוגמא את השיר “Polly in a porny” שמתאר גבר שיוצא עם אישה מאוד שמרנית שלא מוכנה לשכב איתו, ובצר לו הולך לקולנוע פורנו- רק כדי לראות אותה מככבת באחד הסרטים:

I spend each dime I can afford
I swear she's gonna win an academy award
I saw Polly in a porny with a pony and the pony seemed a little bored

או "Liberated Lady 1999" שנכנס בפמיניזם בצורה הכי מצחיקה שאי פעם שמעתי:

Oh she got into bed that evenin' and she strapped her dildo on
Climb on top of him and said okay let's get it on
He said you know I've got my period and my headache isn't gone
And he fell asleep the chauvinistic bastard oh


קצת חבל שסילברסטיין לא עשה יותר אלבומים כאלה- יש לי גם אלבום ישן יותר בשם Hairy Jazz מ-1959 שם של מתעלל בקטעי ג'אז בקולו הבלתי סביר, ועוד אלבום הופעה טוב בשם הבלתי משתמע לשתי פנים I’m so good that I don’t have to brag. סילברסטיין בהחלט יכול היה לפתח קריירה מוזיקלית קצת יותר ענפה; אבל, כנראה שהיו לו מספיק עיסוקים. 




ולסיום- הנה וידאו של האיש עצמו, מתוך התוכנית של ג'וני קאש. שימו לב איך ג'וני לא מתאפק ונקרע מצחוק, ובאיזה יופי של שר את השיר, שלא מופיע בדיסק:

יום חמישי, 14 ביולי 2011

ריבוע בעל חמש צלעות, חלק ב'




בפוסט הקודם התחלתי לעסוק באלבום השני של פינק פלויד, והאחרון עם סיד בארט כחבר מכהן, A Saucerful of Secrets או בקיצור aSoS. כדי להקל על הקריאה חילקתי את הפוסט לשניים- חלק' א דיבר על חברי הלהקה האחרים, וחלק ב' יעסוק בסיד בארט עצמו ותרומתו המצומצמת אך הקריטית לאלבום. מה שמביא אותנו לשיר האחרון באלבום, “Jugband Blues”, השיר היחיד שבארט כתב ושר באלבום שהוא גם האחרון שתרם לפלויד, הוא כל כך מונומנטלי עד כי הוא משמעותי כמו לפחות כמו ששת השירים שבארט לא כתב- ביחד. קודם כל, הוא היחיד מהשירים שבארט הביא איתו לאלבום שבאמת נכנס; אחד מהם, “Appeles and Oranges” הפך לסינגל לא מצליח במיוחד, ושניים אחרים לא נכנסו לאלבום ובעצם מעולם לא יצאו באופן רשמי, למרות שהם באמת מדהימים- “Vegetable man”, כנראה אחד השירים הכי מטורפים ומטרידים שבארט כתב, שיר אוטוביוגרפי בצורה מפחידה שמתאר את בארט כשבר כלי, ו-“Scream thy last scream” שהוא באמת אוצר בלום ואחד השירים הכי אהובים עליי של הלהקה אי פעם, שיר דאדא סוריאליסטי גאוני שעדיין מחכה שיוציאו אותו לאור (ראו קישור ליוטיוב לשניהם). כנראה שהשירים האלו היו קיצוניים מדי משום מה. בכל מקרה, רק “Jugband blues” נכנס פנימה.


זהו שיר מסובך ולא קוהרנטי במיוחד, אפילו בסטנדרטים של בארט. אפשר אפילו להגדיר אותו סכיזופרני. למרות שאורכו בסך הכל 3 דקות, אפשר לזהות בו 4 חלקים שונים (!) ואפילו תת-חלוקות לשורות וצמדי שורות, כשלכל חלוקה לחן שונה לחלוטין. כלומר, זה בעצם פאזל מוזיקלי שלא מתחבר כל כך ומייצג נאמנה את ה-state of mind של בארט באותה תקופה. באופן מפתיע, המילים בשיר הם די ברורות- השיר בעצם מייצג את עמדתו של בארט בעניין מעמדו ההולך ומתפורר כמנהיג הלהקה. כפי שאני מבין את השיר, זה בעצם סוג של פרידה של בארט מחבריו; בספק ציניות, ספק כעס, ספק השלמה עם המצב, בארט מבין כי מצבו קשה והוא והלהקה שרק שנה קודם הנהיג חייבים להיפרד. יכול להיות שלשיר יש משמעות אחרת, אבל אין לי מנוס מלנתח אותו ככזה (מי שלא מסכים מוזמן להציע פרשנות אחרת). הבית הראשון והחלק הראשון בשיר מתחילים כך:

It's awfully considerate of you to think of me here

And I'm much obliged to you for making it clear

That I'm not here.

אין ספק לגבי הכוונות של בארט, בעיניי- הוא שר בהתרסה כנגד חבריו בלהקה, שלמעשה הולכים לנטוש אותו. נחמד מצדכם שאתם חושבים עליי, אומר בארט- ואכן, הדרך שבה בארט נפלט מהלהקה זמן קצר לאחר יציאת האלבום ("שכחו" לאסוף אותו לאחת ההופעות, ומאז הוא "נשכח" לעד) תרדוף את חברי הלהקה עד היום ותגרום להם נקיפות מצפון. זה חשוב, בארט למעשה לא עזב באופן אקטיבי את הלהקה, הוא "הועזב". זהו סוג של תלונה פולנית- באמת תודה, אני אשאר בחושך עם ה LSD שלי. כבר אחרי שורות אלו, בארט משנה את הלחן, המשקל והטמפו בדרך שמאוד אופיינית לאלבומי הסולו שלו ושר:

And I never knew the moon could be so big

And I never knew the moon could be so blue

And I'm grateful that you threw away my old shoes
And brought me here instead dressed in red

לא צריך להיות דוקטור בספרות כדי לדעת שהירח מסמל טירוף דעת בהרבה תרבויות, ובארט למעשה מציג את מצבו- לא ידעתי שמצבי הנפשי כל כך קשה ועצוב כל כך. כאן אומר בארט- בעצם לא הייתה לכם ברירה, הייתם חייבים להעיף אותי מהלהקה, בעצם עשיתם לי טובה, לא יכולתי לעמוד בעסקי השואוביז.


כאן מגיעה השורה המצמררת ביותר שבארט כתב כל חייו, וגם כאן הוא משנה בפעם השלישית תוך פחות מדקה את הלחן, המשקל והטמפו:

And I'm wondering who could be writing this song.

השורה הזו פשוט מונומנטלית- בארט בעצם שואל פה שתי שאלות: האחת מתייחסת לעצמו- מי כותב את השיר הזה? כמובן שבארט כותב אותו, אבל זה לא אותו בארט מלפני שנה, זה מישהו אחר שבארט לא מסוגל לשלוט עליו. השאלה השניה מופנית שוב לחברי הלהקה שלו- מי מבינכם יכול לכתוב שיר כזה? מי בעצם הולך להחליף אותי? וזה פשוט מטלטל, הכנות של בארט בשיר הזה מדהימה והעובדה שבארט, עדיין כחבר מכהן, שר שיר כזה באלבום האחרון שלו עם פינק פלויד פשוט מצמררת. ובפעם הרביעית (!) בשיר, הלחן משתנה כליל ומתחיל בעצם חלק שני בשיר, שהוא מין מארש עקום ועצוב-שמח כזה, שהולך ככה:

I don't care if the sun don't shine
And I don't care if nothing is mine
And I don't care if I'm nervous with you
I'll do my loving in the winter.

כמו שאני מבין את זה, הבית הזה בעצם אומר- אני אסתדר לבד, עם ההרס העצמי שלי, עם הבעיות שלי, עם הכשרון שלי. אעשה את אהבתי בחורף- שורה סתומה למדי שלמעשה מעמידה את כל הפרשנות שלי בספק (!)- אולי בכלל זה שיר לאהובה שנטשה את בארט? ואולי האהובה היא להקת פינק פלויד, אולי זו פשוט תחבולה מילולית? לאחר הבית הזה, מתחיל חלק שלישי שהוא אינסטרומנטלי- בהתעקשותו של בארט, שולבה בהקלטה תזמורת כלי נשיפה ממתכת למצעד העקום שלו. די מהר המצעד הזה מתרסק לקקופוניה מוטרפת ורעשי אוונגרד, כולל התחרעות אחרונה של הגיטרה של בארט, ולפתע הכל נקטע. לדעתי, הסערה הזו מייצגת את הכאוס ששולט בלהקה בזמן הקלטת האלבום, או את טירוף הדעת הבארטי.

הקטע הקודם נקטע במכה אחת, ויש כמה שניות שקט. ואז, בפייד אין איטי, מבליח הבית האחרון של בארט שגם הוא בלחן אחר לחלוטין, כאילו משיר אחר לגמרי:

And the sea isn't green
And I love the queen
And what exactly is a dream
And what exactly is a joke. 

הבית הילדותי הזה בעצם מייצג את בארט כאינדיבידואל. בבית הזה,חצי הדקה האחרונה של השיר והאחרונה של כל האלבום, מנגן אך ורק בארט- שירה וגיטרה אקוסטית. זו בלי ספק פרידה, או ניסיון אחרון ונואש לתת עוד קצת מהקסם הילדותי הישן של בארט. הוא נשאר לבד. וזה עצוב מאוד. בחיים לא שמעתי משהו כמו השיר הזה- חבר מכהן בלהקה שחוזה את עזיבתו את הלהקה ושר על כך.


ההמשך של הסיפור הזה ידוע. הפלוידים המשיכו הלאה, אל עבר התהילה אותה הרוויחו בעמל רב, עם ווטרס בתפקיד כותב החומר הראשי, גילמור כגיטריסט וזמר ראשי, רייט שנסוג אט אט והלחין פחות פחות, ומייסון שהמשיך לתופף בסולידיות ובשקט הפנימי שלו ונמנע ממאבקי הכוח . ובארט? חברי הלהקה, אכולי אשמה וצער (אמיתיים) על נטישת חבריו, הקליטו איתו במאמץ רב שני אלבומי סולו שלדעתי הם נפלאים, ולאחר עוד כמה ניסיונות נואלים לפתח קריירה בארט דעך לחלוטין ובסופו של דבר חזר לשמו המקורי- רוג'ר, כמה סימבולי-  וחזר לגור עם אימו ואחותו, עד מותו לפני 5 שנים. ו-aSoS בסופו של דבר לא נחשב אלבום חשוב במיוחד של הפלוידים- יש כאלה שיגידו שהוא אחד הגרועים שבהם- אבל אני חושב שהוא מדהים, בטח בהתחשב בסיטואציה הבלתי אפשרית שבה הוא נעשה.


ואת זה אמר ווטרס במיני-איחוד של פינק פלויד ב-Live 8 לפני 6 שנים, לפני “Wish you were here” הנצחי:

It's actually quite emotional standing up here with these three guys after all these years. Standing to be counted with the rest of you. Anyway, we're doing this for everyone who's not here, but particularly, of course, for Syd.

גרסאת האלבום:

קליפ שצולם לשיר- עם גרסא מאוד שונה, ללא התזמורת:


 vegetable man:


scream thy last scream- רק כמה מילים: אחד השירים האבודים הגדולים של פלויד ואחת ה-הברקות של סיד. השיר הזה מאוד מיוחד משום שניק מייסון שר את המילים (הפעם היחידה שאני מכיר שהוא ממש שר סולו) ובארט שר איתו- אבל בקול שמורץ במהירות כפולה ונותן אפקט צ'יפמאנקי. לא יודע למה שיר כל כך טוב נשאר עד היום באפלה ולא יוצא רשמית. תודה לאל שיש בוטלגים:


וידאו בונוס- ג'ון פרושיאנטה עושה את Jugband Blues:


יום שלישי, 12 ביולי 2011

ריבוע בעל חמש צלעות, חלק א'


בפוסט הקודם ציינתי את יום השנה הארבעים למותו של ג'ים מוריסון. אבל הוא לא היחיד שציינו את יום מותו בשבוע שעבר. מוריסון מת ב-3 ליולי 1971, בן 27. 35 שנה וארבעה ימים מאוחר יותר, מת רוג'ר קית' "סיד" בארט, אחד מהגיבורים שלי והמוזיקאים הכי אהובים עליי. הוא היה בן 60. מוריסון מת עייף ומותש אבל הקריירה שלו עדיין הייתה פרוסה לפניו, היו לו עוד הרבה שנים. בארט לעומתו מת חולה, בגוף ובנפש, והקריירה שלו הייתה גמורה כבר יותר משלושים שנה. הוא היה מת הרבה שנים אבל כשהוא מת באמת זה ציער אותי מאוד. 5 ימים אחרי מותו פרצה מלחמת לבנון השנייה שגם לה אנחנו חוגגים חמש שנים השבוע. לפני כמה שנים כתבתי על בארט ועל האלבום הגדול ביותר שלו, The Piper at the gates of dawn, או tPatGoD  כפי שאקרא לו בקיצור- בעצם האלבום היחיד שלו באורך מלא כסולן ומנהיג "פינק פלויד", בשרת העיוור (לינק למטה). כמחווה לו וללהקה שעד היום אני מוקיר וזוכר כלהקה ששינתה את חיי, רציתי לכתוב על האלבום השני של פינק פלויד והאחרון שעדיין מכיל איכשהו את סיד בארט, וזה A saucerful of secrets מ-1968, ובעיקר על השיר האחרון שבו, האחרון של בארט כסולן פינק פלויד, “Jugband Blues”. הטקסט שכתבתי הוא נורא ארוך- אני יכול לכתוב בלוג שלם רק על פינק פלויד וכנראה עוד אחד רק על סיד. לכן, כדי להקל על הקריאה, אני מחלק את הפוסט לשני חלקים.

שנת 1967 הייתה שנה מאוד סוערת בעולם. לנו, מדינה שחיה ממלחמה למלחמה, ומלחמות הן נקודות הציון ההיסטוריות שלה, היה את מלחמת ששת הימים. אבל בעולם היו עוד כמה דברים, ובעולם הרוק זו כנראה הייתה השנה הכי פוריה וחשובה בהיסטוריית הרוק. בחיים של סיד בארט זו בלי ספק הייתה השנה הכי קריטית. בתחילת השנה הזו הקליט בארט כסולן פינק פלויד את tPatGoD. אבל בזמן קצר ביותר- כמה חודשים בסך הכל- האישיות של בארט נמחקה כמעט לחלוטין, הוא פשוט התלקח ונשרף, הוא התחרפן לחלוטין והפך בלתי מתקשר, בלתי מתפקד ובלתי יציב. למרבה המזל, עד שנת 1971 הוא עדיין היה יצירתי. לקראת אמצע-סוף 1967, כשהלהקה התכנסה כדי להקליט אלבום שני, היה ברור שבארט לא נותן את הסחורה. הוא לא תרם שירים שהתאימו, החומרים שלו הפכו יותר ויותר קשים ומסויטים, והוא גם תרם פחות ופחות בנגינה. בשלב מסוים עלה הרעיון שבארט יירד מהפרונט ואולי יהיה לו תפקיד של כותב חומרים שרק ישתתף בהקלטות אבל לא יופיע. לקראת סוף 1967 נפל דבר בלהקה- גויס אליה חבר נוסף, גיטריסט מתחיל בשם דיוויד גילמור, ללא ספק אחד האנשים הכי מוכשרים שאי פעם החזיקו גיטרה, כדי להחליף את בארט בהופעות. כך הפכה פינק פלויד, בפעם הראשונה והאחרונה ולזמן קצר ביותר, לכרכרה בת חמישה גלגלים. מכיוון שזרימת החומר הכתוב ע"י בארט נפסקה, מישהו היה צריך לכתוב חומר חדש; בנקודה הזו, רוג'ר ווטרס וריצ'ארד רייט סיפקו את רוב החומר.

וככה נולד האלבום השני של הפלוידים, A saucerful of Secrets או aSoS כפי שאקרא לו לקיצור. זהו הבן הכי חורג בקטלוג של הפלוידים. בלי ספק יש אלבומים טובים ממנו, רעים ממנו, קוהרנטיים ממנו, חדשניים ממנו, גרנדיוזיים ממנו, אבל אין כמוהו בין האלבומים של הפלוידים. צריך להבין שהוא הוקלט בתנאים של בלבול וחוסר וודאות מוחלטים: מה יהיה עם הלהקה הזו? לאן הם הולכים? האם יש להם עתיד? האם סיד בארט עדיין בלהקה? מה הם בדיוק יעשו בלעדיו? מי יכתוב את השירים, מי ישיר אותם, מי ינגן גיטרה? בגלל כל זה, יש באלבום הזה דברים שאין באף אלבום אחר של פינק פלויד. קודם כל, העובדה שכל חמשת חברי הלהקה הרשמיים משתתפים בו בצורה זו או אחרת. ככל הנראה, יש רק שיר אחד באלבום, “Set the controls for the heart of the sun”, שבו באמת כל החמישה מנגנים יחד, אבל עדיין- זו הפעם היחידה בהיסטוריית הלהקה שזה קורה. בנוסף, מתוך 7 שירים באלבום, ריצ'ארד רייט, החבר הכי לא מוערך ונחבא אל הכלים בלהקה, שר בלא פחות מארבעה, מה שהופך את האלבום לאלבום היחיד שבו הוא שר יותר מהאחרים, וגם השתתף בכתיבת שלושה, כך שזהו בעצם האלבום לו תרם הכי הרבה באופן יחסי; אחר כך הוא נרמס תחת האגו המתנפח של ווטרס. בנוסף, ניק מייסון, עוד קורבן לא מוערך למלחמת האגו המתמדת בלהקה, תורם קולות באופן נדיר ביותר לשיר “Corporel clegg”, וכך יוצא לא רק שכל חמשת החברים מנגנים באלבום- כולם גם שרים בו. והכי מדהים הוא השיר היחיד של בארט באלבום, שהוא כל כך חשוב ומיוחד עד שאחלק את האלבום כולו לשני חלקים- ששת השירים לפניו, והשיר עצמו שנקרא “Jugband Blues”. היום אדבר על החלק הראשון.

חמשת רבעי הפלויד. מימין לשמאל-רייט, בארט, ווטרס, גילמור, מייסון

אז כאמור, לדעתי האלבום הזה מיוחד בעיקר משתי סיבות- ראשית, עזיבתו ההדרגתית של בארט והחלפתו בגילמור, ושנית- החלפת החומרים של בארט בחומרים של כותבי שירים בלהקה, ובאופן מפתיע וחד פעמי- ריצ'ארד רייט. לרייט, לדעתי אחד הקלידנים הגדולים ביותר בכל הזמנים (ואני מתחייב לכתוב עליו בפירוט מתישהו, אני חושב שמגיע לו), הייתה תרומה אדירה ל- tPatGoD, ובעצם אחרי בארט הוא היה חבר הלהקה הכי דומיננטי. אחרי tPatGoD בארט כתב את הבי סייד לסינגל “Apples and oranges”, שיר נהדר שנקרא “Paintbox” שלראשונה הציג את כשרון הכתיבה והשירה שלו לבד- סגנון הלחנה ג'אזי ורך, עם שירה עדינה ושקטה. רייט לא היה רק קלידן מעולה, אלא גם מלחין ייחודי וזמר מצוין. רייט כתב ושר לבדו שני שירים באלבום- את “Remember a Day” שהוא השיר הכי טוב באלבום, שיר פסיכדלי רך ומהמם על אובדן התמימות והילדות ואחד הקטעים היחידים באלבום שבארט תרם להם מוזיקלית (גיטרת הסלייד הזו בלתי ניתנת לפספוס), ואת “See-Saw” שגם הוא עוסקה באיזו אווירה ילדותית, אבל באופן הרבה יותר פאראנואידי ומאיים. בנוסף, רייט שר חצי משיר הפתיחה הקטלני, “Let there be more light”, שכתב דווקא ווטרס, ניגן באופן נדיר ויברפון ב-“Set the controls for the heart of the sun” המהמם שגם אותו כתב ווטרס, ונתן קולות גם לקטע הנושא. כך שלרייט חלק מאוד משמעותי ב-aSoS, ולזמן קצר היה נראה כי רייט הוא זה שיירש את כס המלכות של בארט.

האם אפילו קצת דומים. בארט ורייט

 אבל כבר באלבום הבא, הפסקול לסרט “More”, התחיל תהליך ארוך טווח שבסופו ווטרס השתלט על הלהקה, הפך לכותב החומר הראשי, אחר כך לזמר הראשי ואחר כך למעשה ללהקה עצמה. ווטרס עצמו מראה כאן התקדמות מרשימה ככותב שירים- יש לו קרדיט כתיבה מלא על שלושה מתוך שבעת השירים ועוד רבע קרדיט על קטע הנושא כך שהוא כתב כחצי מהתקליט, ושר בצורה רכה ויפהפיה את “Set the controls for the heart of the sun” (שאגב, הוא לא ממש כתב לו את המילים אלא למעשה 'השאיל' אותם מאיזה ספר שירה סיני, כמו שבארט עשה באלבום הקודם עם השיר “Chapter 24”). שיר חשוב נוסף כאן הוא “Corporal Clegg”, שהוא השיר הראשון מני שירים אנטי-מלחמתיים רבים שווטרס יכתוב, בעיקר לגבי טראומת מלחמת העולם השנייה, אותה מלחמה בה ווטרס איבד אב, שיר חזק ביותר וכסאחיסטי יחסית שמשלב מסר אנטי-מלחמתי עם גרוטסקיות ילדותית. מכאן שבעצם הייתה כאן נקודה שבה היה מאבק כוחות קצר בין ווטרס לרייט על הנהגת הלהקה, אבל מהר מאוד עקף ווטרס את רייט בסיבוב. רייט עצמו הלך ודעך עם השנים, ולאלבומי המופת “Animals” ו-“The wall” המפלצתיים כבר לא תרם שום חומר.

האלבום הזה לא רק הציג מאבק כוחות פנימי לגבי שאלת היורש בתחום הכתיבה (שימו לב שהמלך המודח עדיין חבר בלהקה אותה הקים!!), אלא גם הציג את היורש בפועל בתחום הנגינה והשירה. כבר ב- “Let there be more light” אפשר להבחין בנוכחות החדשה והבולטת מאוד של דיוויד גילמור- לא רק שהוא שר כאן חצי מהשיר, הוא גם מקבל ספוט של 2 דקות סולו, בו אפשר לראות השפעות של סגנונו של בארט לצד התחלה של סגנון אישי יותר. גילמור גם מככב בקטע הנושא של האלבום- ג'אם פסיכדלי נסיוני בן 4 חלקים, מין פיתוח מוצלח בהרבה ל-“Interstellar overdrive” מהאלבום הקודם, לו גם הוא תורם קולות בחלקו האחרון. למעשה גילמור היה תמיד הזמר הכי טוב בלהקה ובאמת מעתה והלאה הוא ישיר את רוב החומר, עד שבאלבום “Animals” ווטרס ישתלט גם על זה. אבל לגבי נגינת גיטרה, גילמור עדיין בצילו של בארט, והנגינה שלו תבוא ליותר ביטוי באלבומים הבאים. צריך להבין שגילמור היה חבר וותיק של בארט, והצורך להיכנס לנעליו הענקיות הקשה עליו מאוד. בארט עצמו נהג למשל לבוא להופעות של פלויד לאחר שהודח ממנה כאחד מהקהל, להתייצב בשורה הראשונה ולנעוץ עיניים בגילמור המנגן במקומו. בררררר.
היורש. גילמור

בחלק הבא נדבר על “Jugband Blues” בלבד, שיר שמשום מה חומק מתחת לרדאר של מעריצי פינק פלויד אבל הוא חשוב ביותר להבנת הסיפור של סיד ופלויד, והוא ממש במקרה גם אחד השירים הכי מרגשים שאני מכיר.

קישור- על Piper in the gates of dawn, אחד האלבומים האהובים עליי בכל הזמנים 





יום שישי, 8 ביולי 2011

דיוקנו של ג'ימבו כאיש זקן (או: השבוע לפני)


השבוע לפני 40 שנה, ג'יימס דאגלאס מוריסון, מיסטר מוג'ו רייזין, נמצא מת באמבטיה בפאריז. השבוע גם ביקרו פה ריי מנזרק ורובי קריגר, חצי מהדורז בשבילכם, בהופעה בארץ. לא הלכתי להופעה, בכל זאת הוצאתי החודש כ-400 ₪ על הופעות חיות, וגם לא כל כך התחשק לי לצפות במופע שכל תכליתו הוא נוסטלגיה בת 40 שנה. אבל בכל זאת, הדורז היו בליבי השבוע. נזכרתי שזאת להקה שנורא אהבתי בנעוריי, וכבר המון זמן לא שמעתי אותם. "נעוריי" זה מושג קצת מצחיק. גילוי נאות- החודש אהיה בן 28. זה אומר שעבר עשור מאז התיכון ומאז הגיוס, וכן- אני כבר יכול לזכור דברים שקרו לפני עשרים, אפילו עשרים וחמש שנה. ואם אני בן 28, זה שאומר שאני כבר שנה יותר מבוגר ממוריסון במותו. וואו, באמת נעוריי רחוקים ממני. בואו נעשה איזה משחק עם מספרים- אני אמנם יותר מבוגר ממוריסון; אבל קריגר, אחד הגיטריסטים הכי נפלאים ומקוריים ברוק, כבר בן 65, וריי מנזרק, גאון הקלידים המופלא, כבר בן 72! אבל זה לא מפריע להם לנסות לשחזר את הקסם שעשו כשהיו בני 20-30.

I hope I'll die before I get old. מנזרק וקריגר

הנושא הזה, של נעורים וזקנה, מרתק במיוחד בהקשר של הדורז. הדורז בסך הכל היו פעילים 4 שנים. אבל אלו לא היו 4 שנים רגילות של בני אדם: הם היו קודם כל מאוד פעילות- 6 אלבומים הוקלטו במהלך השנים האלה, הרבה שירים, המון הופעות, המון זעקות למקרופון, המון ליקים מופלאים של גיטרה, המון אקורדים של קלידים וליינים של באס והמון רולים על הסנייר. וגם המון סמים, המון סקס, המון אלכוהול, המון אלימות, המון הרס עצמי, המון שערוריות, המון זעקות בוז, המון הסתבכויות עם החוק. כאן נוצר פער גדול בין חברי הלהקה, משום שרוב ה"המונים" האלו נסבו סביב מוריסון בלבד. זו הסיבה שלמרות שהדורז היו להקה קבוצתית לחלוטין, מוריסון קיבל 99% מהספוטלייט. חברי א' מהמילואים שנכח בהופעה של מנזרק וקריגר אמר שבעצם כל ההופעה הזו נסבה סביב הנסיון להחיות את ג'ים, שהסולן שם חיקה כל ניואנס קטן שלו, ואפילו האנשים בקהל צעקו “We want Jim!”.  בקיצור, 4 שנים עברו על הדורז, והשנים היו כל כך עמוסות שהן בעצם היו כמו שנות כלב, כאילו הלהקה לא התבגרה ב-4 שנים אלא הזדקנה ב-28 שנה. כך שמוריסון לא היה בן 27 במותו, הוא היה בעצם, מנטאלית, בן 50 ואולי אפילו יותר: מותש, עייף, שרוף, גמור.

אז הדורז התכנסו ב-1970 לאלבום שישי. זו הייתה תקופת משבר, כמו רוב הקריירה של הלהקה: כולם היו עייפים מהטריפ המטורף שרכבו עליו. זה כמובן הכי בלט אצל מוריסון, ששינה את הופעתו החיצונית כמעט ללא הכר- כרס בירה ענקית, זקן ענק, והכי קריטי- הקול שלו השתנה, התחפספס, הפך לבלוזי ושיכור. במילים אחרות, הוא נראה והתנהג כמו בנאדם כפול מגילו. ללהקה, שפי שכבר קרה בעבר, לא היו באמת מספיק שירים. פול רות'צ'יילד, המפיק של כל האלבומים הקודמים של הלהקה, שמע את החומר החדש והזדעזע- זה שיעמם אותו למוות והוא החליט שיחסיהם הגיעו לסיומם; "אתם כבר יכולים להסתדר לבד, אני לא יכול לעשות את זה יותר". המומים, הלהקה פנתה לטכנאי הלהקה, ברוס בוטניק, שהציע להם הצעה מהפכנית- במקום להקליט באולפנים של חברת אלקטרה, פשוט לשכור מהחברה ציוד ולהקליט את האלבום החדש בחדר החזרות שלהם. ככה הם ירגישו בבית. זו הייתה החלטה מאוד חשובה ולבוטניק מגיע כל הקרדיט עליה, משום שהיא הכתיבה את הקונספט של האלבום: חזרה לבית, לשורשים. הדורז תמיד הצטיינו בקוקטייל של בלוז דרומי\שיקגואי כבד עם פסיכדליה, וכאן הם החליטו לצמצם את הפסיכדליה כמעט למינימום ולהדגיש את הבלוז, שהרבה יותר הלם את הקול והפרסונה החדשים של ג'ימבו. מעניין לציין ששנה קודם לכן, הביטלז עברו תהליך דומה- הם רצו להקליט אלבום של "חזרה למקורות" (Let it be) וגם הם נעזרו במפיק שלא עבדו איתו קודם, פיל ספקטור. במקרה של הביטלז התוצאה לא הלמה את ציפיותיהם והאלבום לא באמת היה מה שהם רצו. הדורז, לעומתם, הקליטו את האלבום השישי בתוך שישה ימים ויצרו את האלבום הכי בלוזי שלהם, עם סאונד סמיך וכבד במיוחד- L.A. Woman.


I was so much older than, I'm younger than that now

L.A. Woman שונה מאוד משאר האלבומים של הדורז, ובשל כך הוא כנראה הכי פחות מוערך שלהם. למעט שיר אחד (“L’America”) הם למעשה זנחו את הסאונד הפסיכדלי שלהם והתמקדו בבלוז. שירים כמו “Been down so long”, “Cars hiss by my window”, “Crawling king snake”  שהוא קאבר של ג'ון לי הוקר  ו-“The WASP”  הם אלו שמכתיבים כאן את הטון. עם הרכב משופר שכלל באסיסט אמיתי ואפילו עוד גיטריסט קצב, הסאונד של הלהקה מאוד down to earth, יציב, ובעיקר מאוד מאוד בוגר. לפני שנים, לא סבלתי את האלבום הזה, כי לא היה בו כלום ממה שאהבתי בדורז- הטירוף, הקסם המתודלק, חדוות הנעורים. כששומעים את שלושת האלבומים הראשונים של הדורז אפשר לדמיין את מוריסון המסטול עושה שפגטים על הבמה וקופץ באוויר; כאן התחושה היא שמוריסון והלהקה יושבים על כסאות בר. האלבומים הקודמים היו פסקולים ל-LSD; זה אלבום לוויסקי. עוד תחושה חזקה באלבום הזה היא הזדהות עם לוס אנג'לס, העיר שבה הדורז חיו, פעלו והקליטו. לוס אנג'לס של האלבום הזה היא עיר הזויה, אפלה ומבולבלת, ואני מאוד ממליץ לקרוא איזה ספר של בוקבוסקי, עוד שתיין מופלא שלוס אנג'לס מככבת ברוב מה שהוא כותב, לרקע האלבום.

אבל היום אני יכול להגיד שאת הישנים של הדורז לא יוצא לי לשמוע הרבה, אבל ל-L.A. Woman אני בהחלט חוזר מפעם לפעם. כמו וויסקי, זה אלבום שמזדקן טוב, אלבום עם ניסיון חיים, הוא לא בא לרצות אותך באופן מיידי ולהדליק אותך ולהעיף אותך באוויר. הוא יותר מסוג האלבומים שמחלחלים פנימה לאט לאט, וצריך יותר סבלנות אליו. אבל בסופו של דבר, האלבומים הישנים וה"קלאסיים" יותר של הדורז שורדים פחות טוב את מבחן הזמן, ו-L.A. Woman הוא זה שמנצח בלונג ראן. יש גם הרבה ערך נוסף בידיעה שזה הדבר האחרון שמוריסון תרם לעולמנו (אם לא סופרים את אלבום הספוקן וורד   American Prayer), ובמובן הזה השיר המפורסם “Riders on the storm” מקבל משמעות מאוד מיוחדת. כבר בעת הקלטות האלבום היה ברור שהלהקה לא תהיה מה שהייתה- ג'ימבו רצה לנסוע לנוח קצת בפריז ולהבין מה הוא עושה עם עצמו, והתחושה היא שהדורז ידעו ב-“Riders on the storm” שזה סוף הדרך שלהם. אולי גם בגלל זה מנזרק מרשה לעצמו בשיר לקחת סולו ארוך ארוך ונפלא של 2 דקות שלמות; ואולי בגלל זה מוריסון  מפזם לעצמו את שם השיר שוב ושוב עד הפייד אאוט; אולי בגלל זה מנזרק וקריגר פורטים עוד ועוד אקורדים על רקע הגשם והברקים המוקלטים, כאילו הם לא רוצים לסיים את השיר.