יום שני, 24 בפברואר 2014

הפיל השישה עשר








כמו שכבר כתבתי בעבר בבלוג, אלבומי ילדים עבריים הפכו למצרך מאוד נדיר בימינו. אם בעבר קאליברים כמו אריק איינשטיין, חווה אלברשטיין, מתי כספי ורבים אחרים הקדישו אלבומים שלמים לילדים, אלבומים מאוד מושקעים מבחינת ליריקה עיבוד והפקה, היום נראה שהתחום הופקר למוסיקה שנעה על ציר פסטיגלים-הפקות חנוכה-קלטות וידאו וכו'. ממש החודש יצא אלבום חדש שאולי יניע מחדש את התחום, "אף על פיל" שמו. "אף על פיל" הוא פרויקט ייחודי בעולם שירי הילדים משום שכולו על טהרת שירים מתורגמים משפת היידיש. המוזיקאי שחר ברבש, איש ההרכב "מורה" שפעל בתחילת העשור הקודם וזכה לשבחים רבים, לקח על עצמו להלחין את שירי היידיש שתרגם בני מר. שחר איגד סביבו חברים קרובים ומוזיקאים- חבריו הוותיקים ל"מורה", עומר קליין ואלון לוטרינגר, וכן את הוד מעלתה רונה קינן- להתארח באלבום ולשיר אתו את השירים המתורגמים האלה.

שחר הוא מקרה מיוחד;  נצר למשפחת ברבש, תלמיד "תלמה ילין", מתופף מוערך- מי שהיה מוברג ומכוון למסלול של מוזיקאי מקצועי, החליט לנטוש את המוזיקה ולהקדיש את חייו למחקר במסלול לחקר מדעי המח באוניברסיטה העברית בירושלים. שחר הוא גם מקרה מיוחד משום שאנחנו מכירים באופן אישי- היינו קולגות באותה מעבדת מחקר, ואני חולק איתו את הזיקה המשותפת למדע ולמוזיקה ואמנות. על כן שמחתי כששחר יצר איתי קשר, אחרי כמה שנים של נתק, דרך הפייסבוק ויידע אותי על "אף על פיל"; מיד הצעתי שנערוך ראיון, או יותר נכון שיחה על "אף על פיל", על שירי ילדים ועל אמנות בכלל.

 שחר ברבש. צילום: אביתר הרשטיק



מה קורה שחר? נפתח ברשותך בשאלה שהעסיקה אותי לא מעט- אתה כאמור היית בעצם במסלול מאוד ברור לקראת קריירה מוזיקלית, ובעצם עשית ברייק מאוד חזק לכיוון אקדמאי, מדעי. מתי ואיך זה קרה?
-הברייק בא בעצם כבר בתיכון, "מורה" זה בעצם פוסט הברייק. בתור תלמיד ב"תלמה ילין" באמת הייתי רק בתוך המוזיקה וקיבלתי נכשל בכל שאר המקצועות. ואז בערך בי"ב, אני לא זוכר איך אבל פשוט התחלתי בוקר אחד להתעניין במתמטיקה ופיזיקה. עזבתי את התופים, מכרתי את כל האלבומים שלי והתחלתי ללמוד את זה כי זה מה שרציתי לעשות. לא הלכתי לצבא להיות מוזיקאי מצטיין כמו כל מי שהיה במגמה בתלמה ילין. אחרי הצבא חזרתי איכשהו לעבוד עם אלון ועומר על "מורה". "מורה" נגמרה כי עומר עבר לניו יורק לפתח קריירת ג'אז. יש לנו עכשיו גישושים שאנחנו עושים בין שלושתנו להרים משהו חדש.

אז אתה למעשה עשר שנים מחוץ לעסקי המוזיקה. למה לחזור ולמה דווקא לחזור עם אלבום ילדים?
-בעשר השנים האחרונות אני באמת בחוץ.  בארבע השנים האחרונות אני טיפה בפנים, בעיקר על אש קטנה, כסיידמן של הפקות של אלון לוטרניגר, קצת הופעות, קצת הקלטות, דברים כאלה. האלבום קרה ממש מעצמו. הספר "אף על פיל" הגיע אלינו הביתה, ספר שירים ביידיש שתרגם בני מר, שהוא איש מגניב עד בלי די ויקר, שמתרגם מיידיש בעיקר שירים, לא רק שירי ילדים, והוא עוסק בתרבות יידיש על כל גווניה. אז היו לנו בבית כבר כמה ספרים ואלבומי שירי ילדים, למשל "ילדת טבע" של חווה אלברשטיין שיצא בשנה שעברה. אבל "אף על פיל" תפס אותי ואת תמר, בתי בת החמש, בגלל שזה ספר לילדים בוגרים. זה ספר של שירים כנים, ולא תמיד מאלץ באופן מלאכותי את הילד לשמוח על העולם המדהים שבחוץ, שזה 90% משירי הילדים שמיוצרים. הדוגמא הכי קלאסית לעניין הזה היא "פו הדב": הספר עצמו הוא ספר נונסנס ושנינות מדהים שגם מבוגרים אוהבים, ותראה מה וולט דיסני עשה ממנו- כמה נחמד לפגוש חבר חדש, כמה נעים לשתף, וכל מיני קשקושי עגבניות כאלו...וזה גם כמעט תמיד המסר של שירי ילדים הממסוחרים של היום. אבל ילדים הם יותר אינטיליגנטיים מזה, והם שמחים לקבל משהו שהוא יותר עשיר משירי שמחה וליצנות. למשל שירים על התסכול על זה שלא מבינים אותם לפעמים. בספר "אף על פיל" יש גם שירים כאלה וזה ממש הגניב אותי. רציתי להשיג תקציב כדי להרים את הפרויקט בראש שקט. דרך בני פניתי לבית שלום עליכם בת"א, והבוס שם, פרופ' אברהם נוברשטרן, שהוא גם ראש החוג ללימודי יידיש באוניברסיטה העברית, נדלק די מהר ותמך בפרויקט ושם את הכסף כדי ליצור את האלבום.

אתה מזהה הבדל בין כתיבה יידישאית לבין כתיבה יותר עכשיווית?
-זו שאלה טובה, אני לא מספיק צרכן ולא מספיק מכיר את תרבות היידיש כדי לענות על זה בצורה גורפת, אבל ממה שאני מכיר נראה שהכותבים היידישאיים יותר פסיכים...במובן הטוב של המילה. יש בשירים תמיד משהו יותר חתרני, ובני מר מסכים עם המילה הזו ולכן אני מרשה לעצמי להשתמש בה. גם יידיש זה לא רק עולם אחד: יש את הישיבות, יש את הצעירים הסוציאליסטים הקומוניסטים, ויש את הזרמים שמנסים לשמור את המסורת. אבל יש משהו נורא ערכי שם, ולדעתי התשובה היא כן, אולי בגלל שהתרבות הזו לא חוותה מסחור, כמו היום, שהילד נחשב לקוח והשיר נחשב מוצר ואתה מנסה לחשוב מה נכון ללקוח ומה הוא ירצה. לא, אתה מנסה ליצור אומנות מתוך משהו שמניע אותך.

משהו שמאוד הרשים אותי הוא היכולת שלך, כמישהו שבחר בקריירה לא מוזיקלית וזה לא הדיי ג'וב שלו, להרים פרויקט כזה. איך בעצם הצלחת לשלב את הפרויקט בחיים המקצועיים שלך?
-בכנות, אין פה הרבה שילוב....העובדה על הלחנים הייתה עם כוס תה בלילה, בשבילי זו לא הייתה עבודה אלא ניקוי ראש. זה היה הכרח, הידיים היו צריכות להחזיק את הגיטרה והרגשתי שאני חייב לעשות את זה כמה חודשים כי זה עשה לי טוב, זו הייתה התמכרות והרגשתי שאני צריך את זה. מבחינת העיבודים, שכשאני אומר שהם שלי זה חצי אמת, המוזיקאים שעבדתי איתם כאלה אדירים שהם ישר הבינו את השירים ומה צריך לעשות. למשל אבישי כהן החצוצרן, הזמנו אותו לאולפן והוא ניגן בצורה כל כך טבעית ומהירה וטובה, שבעריכות לא יכולנו להחליט איזו פראזות שלו להוריד! העבודה על העיבודים לא לקחה הרבה זמן. את הרית'ם סקשן לקח להקליט יומיים, עם השירה עבדנו איזה יום וחצי ועם רונה עוד איזה סשן ועוד סשן תיקונים. כשאתה פורס את זה על פני עשרה חודשי עבודה זה באמת לא הרבה. מה שבאמת הצריך ממני משאבים, גם זמן ממש לא מבוטל וגם משאבים כלכליים למרות התמיכה משלום עליכם, היו כל הצדדים ההפקתיים יותר שלא כל כך הייתי חשוף אליהם. ברמה היותר עמוקה של העניין, אני חושב זה סוג של אידאל, לא משנה אם אתה עושה מוזיקה ומדע ספציפית. כל העניין הזה של ההתמרכזות של העולם המערבי, אני לא מתחבר לדבר הזה. מבחינתי כל התפרסות היא טובה, ליפול בין הכסאות זה בעיניי קשקוש, הדברים תורמים אחד לשני. אם אתה קצת שם את המחקר על אש קטנה, עושה כזה פרויקט ואז חוזר למחקר בכוחות מחודשים, אפשר לראות את זה כרווח.

 מימין לשמאל- עומר קליין, רונה קינן, שחר ברבש, אלון לוטרינגר



בוא נדבר על האלבום עצמו, שאפשר לקרוא לו איחוד של "מורה"....
-הוא לא ממש. כשאתה מסכל על השמות בעטיפה אז זה יצא ככה, אבל העבודה הייתה שונה. זו לא מפלצת של שלושה ראשים כמו שהיינו פעם, העבודה באלבום היא שלי. הלחנים יצאו על הגיטרה שיש לי בבית, ואז חשבנו מי יהיו הזמרים והמבצעים המגניבים. הקול שלי לא מגניב בשביל שירי ילדים, זה לא עובד. תמיד אהבתי את איך שעומר שר, וחשבנו שזה מאוד מתאים לילדים. הוא שר לא דרמטי ובלי ויברטו, מאוד שטוח וזה נשמע כאילו חבר שלך שר לך את השיר, הפשטות שבקול שלו זה מה שחשבנו שיתאים. אלון לעומתו מאוד התאים בדמות המספר ב"חתול שהתחלה" למשל, בתור קונטרה לעומר.  לרונה פניתי דרך עומר. למדנו עם רונה בתלמה ילין, שם לא ממש הייתה לנו אינטראקציה אבל ב"מורה" קצת התרועענו. עומר עשה איתה את גרסאת הפסנתר של "שירים ליואל" והוא עשה את ההיכרות ביננו. הקלטנו רית'ם סקשן שזה אני, אלון ויונתן אלבלק, שהוא גיטריסט אדיר שמנגן אצל מרינה מקסימיליאן בלומין וחבר ההרכב leyers, מין ביל פריזל כזה, הוא מין גיטריסט זיקית כזה שמאוד מתאים לעבוד איתו, והוא מאוד דומיננטי באלבום. אחרי הרית'ם סקשן עבדתי בנפרד עם הזמרים וזה באמת יצא בסוף "מורה" כי זה החבר'ה שלי שאני רגיל לעבוד איתם ורגיל למה שהם עושים.

רציתי לשאול איך ניגשת להלחין את השירים. מה שמצא חן בעיניי באלבום הוא שדווקא לא הלכת לכיוון הכביכול מתבקש של הלחנה בסגנון כלייזמרי, מסורתי.
-אז זה היה ממש לא רציונלי. אלון ועומר למשל יודעים להלחין לא רציונלית, ממש כאילו הם חלמו איזה לחן בלילה ואז מנגנים אותו בבוקר. אבל עומר למשל מספר לי שהוא קם בבוקר והולך לעבוד לצורך העניין- הולך מהמטבח לפסנתר וצריך לשבת ולהלחין מוזיקה להצגה, זו הלחנה רציונלית. אז אצלי זה ממש לא היה ככה, זה היה אמוציונלי וזה קלח מעצמו. נכון שהשירים תורגמו מיידיש אבל התחברתי אליהם בתור ישראלי שחי עכשיו. למשל בשיר "אתל" של י"ל פרץ, אני ראיתי את הבת שלי תמר בתור אתל, וגם היא הזדהתה עם הדמות בלי לדעת מה זה יידיש. אז לא היה איזה רצון לשחזר איזו תרבות או משהו כזה, לא היה כאן משהו מכוון, זה היה מאוד בטבעיות.

משהו נוסף שתופס את האוזן בלחנים שלך לאלבום, זה שהם לא ילדותיים.
-כאמור הלחנים יצאו בצורה מאוד טבעית כך שקשה לי לומר שהייתה מחשבה מודעת לגביהם. זה לא שכשהלחנתי את השירים חשבתי שהם צריכים להיות שירי ילדים. יותר מאוחר, בשלב העבודה עם הנגנים, הייתה יותר עבודה על איך השירים צריכים להישמע. אבל זה לא היה כדי לעשות את הדברים בצורה מתיילדת. חד משמעית אני חושב שלא צריכה להיות הנמכה של הזמר או הזמרת למה שאנחנו חושבים שיהיה "גובה נכון" בשביל הילד, כמו לשיר בקול מצחיק . אני חושב שילדים הכי מעריכים שמדברים אליהם בצורה כנה. מצד שני היה רצון מודע לשמור את העיבודים מספיק פשוטים, וגם לא להיכנס למקומות אפלים מדי. כשהיו מקרים כאלה אז העירו לי הנגנים, או אשתי, שיחסית ללא-מוזיקאית היא מאוד מוזיקלית ברמת החוויה. יש למשל שיר אחד בספר שלא נכנס, שנקרא "הסוד", שמספר על ילד שאוסף סולמות ויוצר מהם סולם ארוך גדול, מגיע איתו עד הירח ומצייר לו פנים בלי שמישהו יודע. לי יצא לחן קצת הזוי, מין פנטזיה, אבל כשעומר התחיל לנגן את זה השיר הפך לטראגי ולא הצלחנו להשתחרר מזה בעיבודים אז ויתרנו. יש את השיר "מה עושים", שאמור היה להיות הרבה יותר כאסח עם יותר דיסטורשן.  ובסוף עידנו אותו קצת, זה העיבוד ה"מצונזר". הבת שלי תמר הייתה לגמרי שותפה להלחנה, כשישבתי בבית עם הגיטרה אז יכולתי לראות אותה מגיבה ללחנים, וזה היה משמעותי מאוד כי ידעתי שאני בכיוון הנכון. היו כמה ביקורות על הכיוון הזה, אבל אני חושב שכל דבר שפותח דיון אינטיליגנטי על מה זה בעצם מוזיקה לילדים זה דיון מעניין. האלבום הזה באמת נוטה לבוגר, ואם מישהו חושב שזה נוטה מדי אז אחלה.


משהו שמיוחד באלבום הוא הקונטקסט העכשווי שלו. למשל השיר הפותח, "אני ועצמי" ששרה רונה. בתור מאזין נאיבי, אין כמעט שום דרך להבחין שהשיר נכתב במקור ביידיש- הלחן, העיבוד, ההגשה והתרגום נשמעים לגמרי מכאן ועכשיו.
-זה לא בא מאיזה רצון להחביא את היידיש מתחת לשירים. זה כן מרגש לחשוב שעולם התוכן עצמו זהה, מה שהעסיק ילדים לפני 120 ילדים בוורשה ומה שמעסיק אותם היום זה אותם דברים. מה אני אוהב, מה אני שונא, לשחק עד אבדן חושים, זה אותם דברים וזה אותם ילדים. מתחת לפני השטח זה פשוט לא משתנה. כמו שאמרת בעצמך, השירים כבר לא נשמעים יידישאיים ובאיזה שלב זה כבר היה לי קצת חבל, שהיידיש כל כך נדחק. רצינו להשאיר משהו, איזה שיר או אלמנט שיגיד למאזינים, אפילו בצורה חבויה, שזה עדיין שירים ביידיש. רצינו להכניס את היידישיות דווקא בשיר "הפרפר והזחל" שעומר שר לבד עם הפסנתר. בני לימד איתנו את הפזמון ביידיש ורצינו לשלב בשיר פזמון בעברית ופזמון ביידיש. אבל נכנסנו לאולפן ועומר ניגן את השיר בלייב, בלי טמפו ובלי ערוצים, והוא ניגן ושר את השיר בצורה כל כך עגולה ושלמה, שלא רצינו לסטות מזה. ואז החלטתי לעשות את השיר "אף על פיל", שאני בעצם מקריא, בשתי גרסאות- הגרסה העברית שלי, וגרסאת יידיש שמדקלם בני מר ומיקמתי אותו בסוף האלבום כבונוס טרק, ככה שמי שיחזיק את הדיסק יידע שזה בעצם אלבום של שירי יידיש במקור.

עד כמה אתה מרוצה מהתוצאה הסופית?
מרוצה...התשובה היא מרוצה. אלבום, בניגוד להופעה, זה משהו שמהקצעים אותו ועובדים עליו עד לשלמות כי זה מתועד וזה לנצח. מצד אחד זה נורא מקרין על העבודה המאוד פדנטית באולפן. מצד שני לא רציתי להרוס את הלייביות, וכשיוצאים דברים לא מדויקים באולפן אני מת על זה, זה מזכיר לי שיש מישהו שמנגן את זה בכלל. יש תמיד את המתח בין לדייק בדברים לבין להשאיר אותם כמו שהם. למשל בשריקה בסוף הדואט של עומר ורונה "היער בסתיו", שנורא מזייפת בסוף, כולם אמרו לי "תיישר את זה" ובאמת שזה נורא קל לעשות טכנית, אבל השארתי את זה כי זה עושה לך איזו צביטה בלב. אז חלק מהמקומות האלה השארתי במודע, ואחרי שמיעה מי יודע כמה של האלבום אולי הם לא עובדים.


מכאן עולה לי השאלה לסיום, בעצם מי קהל היעד של האלבום בעינייך.
-התשובה הראשונה היא ילדים. אבל לא ילדים בני שלוש, אלא גן חובה ומעלה. ילדים שכבר מבינים תכנים שהם טיפה מורכבים, או נחשפו לקאנון מוזיקלי. לפי הניסיון המועט שלי עד כה הם מגיבים הכי טוב. התשובה השנייה היא ההורים. ה"כבש השישה עשר" למשל, לא שאני מעז להשוות, הוא כזה אלבום מדהים, אני שומע אותו היום עם תמר או בלעדיה ואני נורא נהנה. מוזיקאים נהדרים, לחנים וטקסטים נהדרים, מה יש לא לאהוב? אין פה התיילדות, יש פה דיבור על ילדים ושל ילדים ובכל זאת השירה היא בצורה בוגרת. וכשגם מבוגרים נהנים מזה, נוצר דבר חדש שהיום כבר לא קיים, שמבוגר וילד צורכים אמנות ביחד, זה לא שהמבוגר שם את זה לילד והולך לשטוף כלים. הלו"ז שלנו כל כך צפוף ובאמת אתה צריך כל הזמן לשטוף כלים ולהחזיק את הילד שיירגע וכו', אז הרגעים המשותפים האלה באמת נדירים ואני חושב שזה חשוב לעודד את זה שהם יקרו.







יום שלישי, 18 בפברואר 2014

דבר אחר









בבלוג הזה אני כותב הרבה על פרי ג'אז. זו מוזיקה שאני מאוד אוהב, משום שהיא מעין גשר בין מוזיקת רוק למוזיקת ג'אז (ולא, רוק-ג'אז זה לא באמת גשר, זה פשוט ג'אז ברוב המקרים, מנוגן בכלים חשמליים, זה הכל). לו ריד למשל היה מעריץ של אורנט קולמן וססיל טיילור, והנגינה שלו בוולווט אנדרגראונד בהחלט מושפעת מהם; להקות פאנק ופוסט-פאנק, החל מהסטוג'ס דרך מגאזין וכמובן הקונטורשנס של ג'יימס צ'אנס ואפילו ניק קייב בבירת'דיי פארטי, כולם השתמשו בסקסופונים מחורעים; אורנט קולמאן עצמו היה מקורב ללנון ויוקו אונו (והרביעייה שלו ניגנה באלבום של אונו Plastic Ono Band, אלבום המראה של האלבום המפורסם של לנון באותו השם, אלבום אוונגרד מעולה דרך אגב) ואף נכח בהופעות של קפטיין ביפהארט, וכו'. רוצה לומר, קיים קשר הדוק בעיניי בין הצדדים הפרועים של הרוק לצדדים הפרועים של הג'אז. גם ברוק, אפילו פאנק-רוק, וגם בפרי ג'אז יש מעין אנרגיה אוניברסלית, גולמית, של איד, של משהו גולמי וקדמוני שרוצה לפרוץ ולצעוק ולדחוף את הגבולות. וזה מאוד מאוד מדבר אליי.

הרכב שחוקר בעיניי בצורה ממש מרתקת ומקורית את הקשר רוק-פרי ג'אז הוא השלישייה הסקנדינבית The Thing, שמנהיג אותה הסקסופוניסט השבדי מאטס גוסטפסון (Mats Gusstafson). גוסטפסון הוא נצר לשושלת של סקסופוניסטים טרוריסטים, החל מאיילר דרך פטר ברוצמאן וג'ון זורן; הייחוד שלו הוא ההתמחות שלו בסקסופונים עם רגיסטר נמוך, מסקסופון באריטון שהוא הכלי המועדף עליו, דרך סקסופון הבאס הייחודי ואפילו במקרים מסוימים עד סקסופון הקונטרבאס, ממותה אימתנית שכמעט לא נתקלים בה. הוא מצליח בעת ובעונה אחת גם להיות לירי ולנגן ברגש, גם להיות Fאנקי וגם פאקינג לקרוע למאזין את הצורה עם סאונד כל כך נמוך ועמוק ומפחיד שאין לאף אחד פשוט. גוסטפסון ניגן בעבר עם סוניק יות', עם מרצבאו ועם אמנים רבים שמפלרטטים בין זא'נרים וסגנונות, כך שראש פתוח ורוח הרפתקנית זה משהו שאינו זר לו. לצידו מנגנים איגבריד האקר פלאטן על קונטרבאס ששואב גם הוא ממסורות הפרי ג'אז של באסיסטים כמו הנרי גריימס ואלן סילבה, וגם מלהטט על באס חשמלי עם פאז מה שמקרב אותו הרבה יותר לרוק, והמתופף פאל נילסן-לאב. מה שיפה ב-The Thing הוא שהם החליטו לשבור אפילו את המוסכמה של הרכב פרי ג'אז ולאמץ להם גישה של גאראז'-פאנק-נויז-רוק. הם יכולים לתת ממש גרוב ולנגן ממש סטרייט, והם יכולים גם להתפוצץ כמו סופרנובה כאוטית. במובן הזה מפתיע אותי שאין היום יותר הרכבים כאלה; The Thing גורמים לשילוב הזה להישמע כמו הדבר הכי הגיוני וברור בעולם. כמו Machine Gun המופתי של פטר ברוצמאן שדיברתי עליו כאן, הם יוצרים Mash מכמה עולמות תוכן, והתוצאה- באוזניי- נהדרת.


The Thing  קיימים מתחילת העשור הקודם והוציאו כבר כמה אלבומים. אני מכיר שניים ואדבר עליהם כאן. הראשון, The Cherry Thing שיצא ב-2012, הוא שיתוף פעולה יוצא דופן בין הלהקה לזמרת השבדית ננה צ'רי (Neneh Cherry). את צ'רי אתם אולי זוכרים מהניינטיז בזכות הלהיט “7 seconds away” עם יוסו נאדור. אבל צ'רי היא גם בתו המאומצת של החצוצרן דון צ'רי, אחד מדמויות המפתח בפרי ג'אז ומוזיקאי ענק שאכתוב עליו פוסט בקרוב, איש שאוכל אוונגרד ותעוזה לארוחת בוקר (ולצערי כבר מנגן בג'אם סשן הגדול בשמיים הרבה שנים), והכי חשוב- זה בעצם האיש שהוא ההשראה מאחורי The Thing, שבמקור נוצרו כדי לנגן את המוסיקה שלו. כך שננה מביאה איתה מהבית מסורת מאוד טעונה, שכמובן מתאימה לראש של The Thing כמו כפפה. כך שזה אלבום ווקאלי, עם שירה של ננה, וברובו מוקדש לגרסאות כיסוי של מקורות השראה של ננה והלהקה- הסטוג'ס (“Dirt”), הראפר MF Doom  (“Accordion”),ההרכב Suicide (“Dream baby Dream”), קטע ווקאלי נדיר של אורנט קולמן ,ואפילו דון צ'רי עצמו, שהלהקה וצ'רי לקחו נעימה שלו (“Golden Heart” וכתבו לה מילים. זה אחד האלבומים הכי מקוריים- ומתקשרים- ואפילו קליטים!- שיצאו תחת המטרייה של ג'אז אוונגרדי. ניכר שמושקעת בו המון מחשבה ואהבה לשירים האלה ולמוזיקה הזו, שזה מה שצריך להיות באלבום קאברים. הנגינה של The Thing כאן מאוד זורמת ויחסית מבוקרת, מה שייקל את ההאזנה גם למאזינים שלא ממש מתחברים לאוונגרד. ננה, שזה סוג של קאמבק שלה אחרי הרבה שנים, מלהטט בטבעיות בין הגרוב החזק של גוסטפסון ופלאטן, ועושה את זה מצוין. ספציפית, הקטע הכי טוב כאן הוא הקאבר לסטוג'ס- לדעתי אחד הקאברים הגדולים שהוקלטו לאיזשהו שיר אי פעם- גם הבחירה הגאונית בשיר הכי טוב מאלבומם השני, וגם כי זו הדוגמא אולי הכי מייצגת לקשר בין פרי ג'אז לרוק, האנרגיות הן פשוט אותן אנרגיות. הלוואי שפעם The Thing יעשו אלבום עם איגי פופ.





האלבום השני, ללא צ'רי, נקרא Boot!  והוא ממש חדש, יצא לפני כמה חודשים. זה כבר אלבום למיטיבי לכת והא האמ-אמא של ההארקור. ב-The Cherry thing גוסטפסון השתמש רק בבאריטון, כאן הוא מוסיף גם סופראן (לדקה שתיים, לא יותר), סקסופון טנור, והכי משמעותי- סקסופון באס, חיית פרא אכזרית ביותר כשאר היא מופקדת אצל גוסטפסון. גם פלאטן זונח את הקונטרבאס ומנגן באס חשמלי. כאן הכיוון הוא הרבה יותר כבד, ההרכב מנגן הרבה יותר חזק, הרבה יותר רועש והרבה יותר חופר. זה דווקא מתחיל בעוד קאבר, לקטע “India” של ג'ון קולטריין. במקור זו מנגינה מאוד פשוטה שמנוגנת בקצרה ובעדינות ע"י סקסופון סופראן וקלרינט באס (של אריק דולפי!), אבל כאן זה גוסטפסון שמנגן אותה ע"י סקסופון הבאס והתוצאה פשוט אימתנית ושומטת לסת, בחיים שלי לא שמעתי סקסופון שנשמע ככה. The Thing הפכו את הקטע העדין הזה לשדה קרב מדמם ומהמם. אוזניים תיצלנה. בקטעים אחרים כמו “Reboot” או “Heaven” שהוא עיבוד לקטע של דיוק אלינגטון, ההרכב מצליח גם ממש לשמור על גרוב, כשמאחורי גוסטפסון פלאטן מפתיע בבאס נויזי, כאילו הוא איזו קים גורדון או משהו. עם זאת, האלבום הזה פשוט ארוך מדי, כמעט שעה אורכו, ואיפשהו אחרי הקטע הרביעי השאגות האדירות של גוסטפסון כבר מתחילות להתיש. אם האלבום היה קצר בעשרים דקות הוא היה טוב יותר; נראה שאחרי הקטע הרביעי, “Red River”, קצת נגמר לחבר'ה מה לומר (או יותר נכון, מה לצעוק). ועדיין זה אלבום מצוין ומאוד מקורי, אבל זו הרפתקאה מאוד שונה משיתוף הפעולה של הלהקה עם ננה.




בקיצור, בתחום של ג'אז עכשווי The Thing הם אחד השמות הכי מעניינים כיום לדעתי. הם לא כפאו על השמרים ומסרבים לנגן ג'אז שגרתי, אפילו לא פרי ג'אז שגרתי (שכן גם בז'אנר זה, שיצא כאופוזיציה למוסכמות הג'אז הקלאסי, יש כבר מוסכמות מאוד ברורות), הם לא פוחדים להיות מושפעים גם מקולטריין וגם מאיגי פופ, והלב שלהם לגמרי במקום הנכון מבחינתי. את גוסטפסון אפשר לתפוס גם במקומות אחרים, כמו האלבום שהקליט עם להקת ZU  או עבודות שלו עם חברי סוניק יות'. מקווה שמתישהו מישהו יביא אותו לארץ- אני מתחייב לבוא, עם אטמי אוזניים וציוד מגן. מילה אישית לסיום, תודה לידידי איתי ליבבר, איש להקת Trivial cuts, שאילולא הוא לא הייתי מכיר את גוסטפסון. תודה תודה.