יום שישי, 21 ביולי 2017

חודש(יים...) ביפהארט, חלק ד' ואחרון: פותח עוד ארגז של פאנקיסטים



חודש ביפהארט נמתח הרבה מעבר לחודש שהוקצה לו ודלף חצי דרך לתוך יולי. הייתי עמוס בהגשות ודדליינים ושטויות. עכשיו הגיע הזמן לסיים את הסאגה הביפהארטית בפאזה האחרונה בהחלט שלה. הקריירה של ביהפארט היא אחת הביזאריות בתולדות השואו ביז, עם עליות וירידות ונדידה פראית בין המיינסטרים לאוונגרד. אחרי כישלון האלבום Bluejeans and Moonbeams הקונצנזוס היה שהבחור הוא has been, גמור. אבל הוא הצליח להשתקם ועלה מחדש במה שידוע כתקופה המאוחרת של ביפהארט, והאלבום שבו אני אתמקד כאן, בפוסט המסיים הזה, הוא Doc at the radar station מ-1980.


שנת 1975 מוצאת את ביף בשפל הבלתי מעורער של הקריירה שלו. בלי להקה (שוב), בלי חומרים, בלי כסף, בלי חזון, ועם תסבוכת חוזית ומשפטית מפה ועד מדבר מוהאבי. איש אחד נחלץ לעזרתו וזה חבר העבר שהוא גם במקביל היריב האמנותי הגדול שלו, הלוא הוא מר זאפה הנכבד. זאפה עושה צעד שמבינתו הוא ממש לא הכרחי, ומגייס את ביף להיות זמר נלווה בסיבוב ההופעות של ה-Mothers מודל 1975, הלהקה האחרונה בהחלט שזאפה קרא לה Mothers. מה זה אומר זמר נלווה? בלהקה של זאפה היו כבר לפחות שלושה זמרים- הסקסופוניסט נפוליון מרפי ברוק, הקלידן ג'ורג' דיוק, והוא עצמו. זה היה ההרכב הכי מצליח של זאפה עד אז, והוא עמד על סף פירוק.

הדבר האחרון שזאפה היה צריך זה שלומיאל בדמות קפטן ביפהארט, שלא יודע לנגן על כלום ובעיקר משגע את הסאונדמנים. הם גם לא ניגנו יחד יותר מעשר שנים. אבל הוא הציע לו את הספוט, וביף הצטרף כסולן רביעי (!) של ההרכב. הוא הביא את עצמו, סקסופון סופרן, מעט מאוד חומר מקורי, כמה ציורים ועגלת סופר שבה שם את כל מטלטליו. לרוב הוא שר מילים שזאפה כתב עבורו. סיבוב ההופעות הקצרצר שלהם יחד תועד באלבום Bongo Fury, שלא הייתי אומר שהוא פסגת היצירה של אף אחד מהמשתתפים- אם כי בהחלט יש לו את הרגעים שלו. ביפהארט גם תרם, בעילום שם, מפוחית לאלבומים של זאפה On size fits all ו-Zoot Alures.

עד כמה שהשילוב זאפה\ביפהארט היה בעייתי, הוא היה זריקת האדרנלין שלב הבשר הזקן היה צריך כדי לחזור לחיים (ביפהארט לא באמת היה זקן, הוא היה בן 34- בגילי, אבל שנות הקריירה המטורפת שלו עברו עליו כמו שנות כלב, והתחושה הייתה שהוא זקן בהרבה- ונגיע לזה). הוא הצליח לבנות להקה חדשה, לכתוב חומרים חדשים ומבריקים, ואפילו לגייס את אחד מחברי ה-Magic Band הכי משמעותיים, ג'ון "דראמבו" פרנץ', פעם מתופף ומנהל מוזיקלי- הפעם גם כגיטריסט. בנוסף לפרנץ', דמות דומיננטית מאוד הייתה גיטריסט נוסף, ג'ף טפר. ביפהארט נכנס לפאזה הזו, שאפשר לכנות אותה "תחילת הסוף", מפוכח והרבה יותר בוגר. הוא הכיר בעוולות שעשה לחברי הלהקה בעבר ונקט בגישה הרבה יותר מפויסת ובעיקר- בוגרת. לראיה- חברי הלהק צוינו בשמם האמיתי והמלא, כולל Second name, ולא עוד בכינויים ביזאריים ומגוחכים.

הלהקה החדשה, שלראשונה ולאחרונה גם הכילה קלידן במשרה מלאה, הקליטה ב-1976 אלבום אחד, שהיה אמור להיות אלבום הקאמבק הגדול של ביף. הוא הכיל שלל מרהיב של חומרים חדשים וחזקים מאוד, שהיו מעין מיקס של כל הסגנונות הקודמים של הקפטן-  בלוזים עם מגע פסיכדלי, בלאדות עם קמצוץ מסחריות, וגם- לראשונה מזה שנים- ביהפארטיזם בסגנון Trout mask Replica, אם כי שונה- הרבה יותר Tight והגיוני ופחות כאוטי ותמהוני. ביפהארט המשיך באלבום זה את עבודתו תחת החסות של זאפה, כשהאלבום היה אמור לצאת בלייבל שזאפה ניהל עם מנהלו האישי הרב כהן, בזמן שהטכנאי של זאפה, קרי מקנאב, משמש כמפיק משנה באולפן.

אבל אז, ממש לפני שהאלבום, שנודע כ-Bat Chain Puller, היה אמור לצאת, זאפה גילה כי הרב כהן מעל בכספי התמלוגים שלו, והשתמש בהם בין השאר כדי לממן את הקלטת Bat Chain Puller. זאפה זעם, תבע את הרב כהן, והקפיא את Bat Chain Puller משום שבמאסטר היה בבעלותו. גם לאחר שהתביעה הסתיימה, סירב זאפה לתת לביפהארט את המאסטר. האלבום בסופו של דבר יצא רק לפני 4 שנים (!), יותר משלושים וחמש שנה לאחר הקלטתו.

אני רוצה לצרף פה קטע אחד מ-Bat Chain Puller שלא יצא באף אחד מהאלבומים שהוקלטו אחריו ונקרא Odd Jobs. מעבר לכך שמדובר בקטע יפהפה, אני מצרף גם את גרסאת הדמו שלו כפי שביף בעצמו הקליט אותה, על פסנתר. מה שאנחנו שומעים הוא למעשה הלחנה בזמן אמת, כמו שמינגוס היה מאלתר על פסנתר באלבום הקלאסי שלו Mingus on piano- ביף פשוט עושה את כל הקומפוזיציה של כל הקטע על המקום. זה ממש ממש ממש מדהים.



למרות הפיאסקו, ביפהארט הרגיש חזק מאי פעם. הוא לא נתן לחוויה הלא נעימה הזו, עוד סטירה לפנים מעסקי השואו ביז, להרוס לו את הקאמבק. את השירים שהרכיבו את Bat Chain Puller, ורבים אחרים, הוא יקליט מחדש ויפזר בשלושת האלבומים האחרונים בקריירה שלו, שהאלבום Doc at the radar station הוא השני והבולט מבינם. ההרכב של Bat Chain Puller פוזר, וסביב ג'ף טפר ביף בנה בפעם המי יודע כמה הרכב חדש. ההרכב הזה הוציא אלבום חזק מאוד, Shiny Beast שלשמו נוסף גם, בסוגריים, השם (Bat Chain Puller).האלבום המצוין הזה הוא לא מושא הפוסט, אבל מדובר בממתק אמיתי ואלבום קאמבק מצוין. ביף נשמע ב-Top Form והאלבום גם מופק מצוין. חלק קטן מהשירים מגיע מה-Bat Chain המקורי, חלק שירים חדשים. באופן משונה, זה האלבום של ביפהארט שנשמע הכי זאפא-אי.

עוברות שנתיים וההרכב של המג'יק בנד משתנה בפעם הטריליון. הפעם יש לנו את ג'ף טפר, את ג'ון פרנץ' שחזר (שוב!) כגיטריסט שני ומתופף, את המתופף הראשי רוברט וויליאמס, את אריק דרו פלדמן על באס, סינתי ומלוטרון, ושני אורחים- ברוס פאולר, עוד יוצא להקת ה-Mothers של זאפה על טרומבון, וגארי לוקאס, לימים דמות מפתח בסוף הקריירה של ביפהארט וגיטריסט ויוצר בזכות עצמו, שמתארח על גיטרה לקטע אחד. ההרכב הזה הקליט את האלבום Doc at the radar station.


השנה היא 1980. דון ואן ולייט קפטן ביפהארט כבר בן 40, אבל נראה זקן הרבה הרבה יותר. יש לכך שתי סיבות- האחת היא הקריירה שלו, שהתנהלה בצורה פשוט נוראית וגבתה ממנו מחיר אישי כבד. ב-13 שנות קריירה האיש חטף כל כך הרבה מכות וחבטות וסטירות, שהוא כבר הרגיש מחוץ, דרוס, מתוסכל ובעיקר מאוד מאוד עצבני. Doc at the radar station הוא האלבום הכי כועס שהקפטן הוציא ואחד האלבומים הכי מלאי כעס ששמעתי בחיי. הסיבה השניה שהקפטן נראה זקן היא מה שבסופו של דבר יביא את הקץ על הקריירה שלו וגם לחייו- מחלת הטרשת הנפוצה הארורה, שהחלה (ככל הנראה) לקונן בגופו ולתת את אותותיה.

אבל הזעם, העייפות, התסכול, הכעס, תחושת חוסר ההערכה מחד ושכולם גונבים ממנו השראות ורעיונות מאידך, והבריאות שמחילה להתרופף הביאו את הקפטן למה שלא מעט אנשים מחשיבים לפסגה שלו. Doc at the radar station הוא אלבום מרהיב וסיבוב ההופעות של 1980-1981 שנלווה אליו, סיבוב ההופעות האחרון של הקפטן, היה אולי סיבוב ההופעות הכי חזק בכל הקריירה שלו.


Doc at the radar station מציג מוזיקה עוקצנית, דוקרנית, מציקה במיוחד, עם גיטרות שחותכות את המיתרים כמו סכיני גילוח, עם באס נפיץ כמו בקבוק מולוטוב ותופים שרק רוצים שמישהו יחזיק אותם כדי שלא ישברו למישהו את הפנים, עם מלוטרון תלוש במיוחד (אני לא סבור שאני מכיר איזושהי להקה שהשתמשה בכלי הזה בשנות השמונים, ביפהארט גילה אותו באיחור של עשור!), ובעיקר עם ביפהראט שכבר בכלל לא שר קווים מלודיים אלא רק רוטן, גועש, קוצף וגם ממש צורח. בעצם, כל האלבום הזה הוא סוג של טייק אוף על Pאנק ונגזרות הפוסט שלו, כשלביפהארט הייתה התחושה שהוא בעצם סנדק הPאנק האמיתי ולא איגי פופ, ושכל להקות הPאנק והפוסט פאנק למעשה גנבו ממנו בלי בושה.

זה גם האלבום עם הליריקה הכי טובה של ביפהראט אי פעם. הזעם הקדוש של ביף יוצא החוצה בצורה מושלמת למשל בשיר השני, Ashtray heart:
You used me like an ashtray heart
Case of the punks
Right from the start
.
.
.
You picked me out, brushed me off
Crushed me while I was burning out
Then you picked me out
Like an ashtray heart
Hid behind the curtain
Waited for me to go out

כאן מתוך הופעה מדהימה ב-SNL, אולי קליפ ההופעה הכי טוב של ביף אי פעם, מישהו אשכרה צועק SHIIIITTT שם בקהל בסוף מרוב ההלם:


אני לא מכיר הרבה שירים עם כל כך הרבה כעס. אבל באלבום יש הרבה כאלה, ושימו לב למשפט “Case of the punks”. הקו הזה, שביף מרגיש שתפסו עליו טרמפ, מופיע גם בשירים אחרים, למשל בשיר Sue Egypt בו הוא שר:

I think of all those people who ride on my bones
That nobody hears that nobody sees that nobody knows
I think of all those people who ride on my bones
That nobody hears, that nobody dares
That nobody sees, that nobody cares
I think of all the dust that collects on the chairs


ויש עוד הרבה קטנות כאלה, קטעים שבהם ביף תוקע למאזין אצבע בעין. בשיר הנפלא Dirty Blue Jeans הוא שר על מישהי שהיא "לא רעה, היא רק מרושעת באופן גנטי", בBest Batch Yet הוא אומר שגם הפנינות הכי יפות הן רק "כדורי קרטון", ובקטע הקצרצר Telephone הוא מסיים עם התייחסות ל"שד עם קרני פלסטיק". הקו העצבני, השלילי, נמצא כאן לכל אורך הדרך ובכל שיר, ואולי השיא הוא בשיר האחרון הבלתי ייאמן עם השם הלא פחות בלתי ייאמן Making love to a vampire with a monkey on my knee, שבו ביף, לראשונה בקריירה שלו, ממש מקלל:

God, please fuck my mind for good
Making love to a vampire with a monkey on my knee
Oh fuck that thing, fuck that poem
Eyes crawl out like maggots




הזעם הזה בא מהקישקעס לא פחות מזה של ג'ון ליידון, אבל הוא הרבה יותר אפקטיבי בעיניי כשהוא מגיע מאיש בן ארבעים, על סף מחלה כרונית, שנמצא בשואו ביז 13 שנה ולא הצליח להרוויח שקל. מכאן יצאו ביף והלהקה, בלי דראמבו שפרש ממנה סופית אלא עם גיטריסט אחר, ריצ'ארד סניידר, יצאה לסיבוב הופעות מאוד מוערך- ואחרון בהחלט. יש לא מעט חומרים ברשת, ומדובר באמת בהרכב ההופעה הכי טוב שביפהארט אי פעם החזיק. אפשר להתרשם מההופעה הנפלאה הזו בצרפת:


אבל הוא כנראה ידע שזה סוף הקריירה שלו. מותש מזעם ומעוני, כשגופו מתחיל לבגוד בו, ביפהארט הצליח בתקציב אפסי להרכיב עוד שירים מ-Bat Chain Puller וממקורות אחרים את האלבום האחרון בהחלט שלו, Ice Cream For Crow, שיצא ב-1982. לאלבום לא נקבע סיבוב הופעות מראש,  ואחרי כמה זמן היה ברור שבעצם לא יהיו הופעות- הסיפור של ביפהארט נגמר. הוא עבר לצייר, ולמעשה מאז סוף שנות השמונים נעלם לחלוטין מהעין הציבורית עד למותו. אז לקח לי הרבה יותר זמן מהמתוכנן, אבל פה אני מסיים את ספיישל ביפהארט, ונראה לי שאשתדל מעתה והלאה לא לכתוב עליו יותר, האמן הכל כך נפלא הזה. לא היה כמו, לא יהיה כמו, ואין כמו ביפהארט. ובמבה.

בונוס- קבלו שוב את הוויט סטרייפס בביצוע ממיס ל-Ashtray heart:







יום שני, 19 ביוני 2017

חודש ביפהארט, חלק ג': הגמל לבש פיג'מה



בפוסט הבא עסקנו בליבה העיקרית בגוף היצירה של קפטן ביפהארט, במה שבדרך כלל נחשב לפסגת היצירה שלו, צמד האלבומים Trout Mask Replica ו-Lick My Decals Off Baby. עכשיו נעבור ארבע שנים קדימה, ונגיע למה שנחשב לאלבומו הגרוע ביותר, Bluejeans and Moonbeams. ביפהארט עצמו התכחש לאלבום הזה מהר מאוד אחרי צאתו, וביקש ממעריציו- המעטים שנותרו באותה תקופה- להחזיר אותו לחנויות ולבקש פיצוי כספי. אם תשאלו את המבקרים ומכתיבי הדיעה המסורתיים, מדובר בפיסת ג'אנק חסרת השראה- וזה גם הנראטיב שעליו התחנכו מעריצי ביפהארט במהלך השנים. אפילו אני בעצמי כתבתי עליו, בפוסט מלפני חמש שנים, שהוא " בלי ספק אלבומו הגרוע ביותר, אסופה של שירים עלובים בליווי נגנים שכירים". כתבתי את זה אחרי אולי ארבע שמיעות של האלבום.

 אולם, בשנים האחרונות נראה שהאלבום הזה פתאום מקבל הערכה מחדש, ויש לא מעט מעריצי ביפהארט שמוכנים "לצאת מהארון" ולהודות שלא רק שהוא לא כזה גרוע, הוא למעשה אחד הטובים שלו. אישית לא הייתי מגזים כל כך, אבל הוא בהחלט אלבום טוב בהרבה ממה שעשו ממנו, ומצדיק חקירה והכרה מצד כל מי שמתעניין בביפהארט (כלומר- אתם). כך שבפוסט הזה, גם אני מכה על חטא.


כשאנשים שומעים את השם "ביפהארט", לרוב הדבר האוטומטי שעולה הוא מוזיקה משונה ודיסוננטית כמו זו שעסקנו בה בפוסט הקודם. אבל האמת היא שהקפטן הוא הרבה יותר מכך. באופן מאוד מוזר, הקריירה שלו זיגזגה בין מוזיקה שבהחלט יש לה פוטנציאל רדיו, לבין המוזרה והמשונה שהקנתה למותג "ביפהארט" את המוניטין שלו. אחרי שהרחיב והמציא מחדש בצורה מבריקה את הגבולות למה שיכול להיחשב שיר רוק, ביפהארט החליט שמיצה את "טריק" המוזרות והחליט להפוך את המוזיקה ליותר נגישה, מסורתית, ובהחלט גם מסחרית.

כתבתי בעבר על שלושת האלבומים שהוציא בין Decals ל-Moonbeams, תהליך שהסתיים עם האלבום שאני מחשיב לאלבום הבאמת גרוע של ביף, Unconditionally guaranteed. החוויה של האלבום ההוא הייתה כל כך גרועה, עד שכל חברי המאג'יק באנד כאיש אחד פשוט קמו ועזבו. בהתחלה ביפהארט אמר "ברוך שפטרנו", אבל מהר מאוד הוא הבין שהוא אבוד. מדובר בבנאדם שלא ידע לנגן בשום כלי חוץ ממפוחית, ושתמיד היה צריך מישהו מהלהקה שיתרגם את הדרישות המוזיקליות שלו לשפת בני האדם, כפי שראינו בפוסטים הקודמים. לראשונה מצא את עצמו קפטן ביפהארט בלי להקה. זה היה מצב חדש ומלחיץ מאוד, משום שהוא היה מחויב חוזית להמשיך להקליט ולהופיע.

מי שלקח על עצמו את המשימה להרכיב את האלבום הבא של קפטן ביפהארט היה הסוכן והמפיק שלו, אנדי דימרטינו. דימרטינו הרכיב להקה חדשה שגם היא קיבלה את השם מג'יק באנד, אבל זו הייתה להקה של נגנים שכירים, שהיו בורים גמורים למוזיקה של הקפטן. הם היו ביצועיסטים משובחים, אבל לא היה קשר בין האופן שבו ניגנו לצליל של המג'יק בנד לדורותיה. האלבום שנוצר הוא האלבום שביפהארט הכי פחות מעורב בו, והאלבום הכי פחות מייצג מבחינת הסאונד והגישה- משום שבניגוד לכל האלבומים האחרים של ביפהארט, הוא לא עבד עם דמות מרכזית מהלהקה, אלא הוא מראש סוג של ויתר על מעורבות בפרויקט.

כאן אפשר לראות את המג'יק בנד השכירים בפעולה, בשיר מתוך האלבום שקדם ל-Moonbeams, Unconditionally guaranteed. הופעה טובה של ביף, אבל ניכר שחברי הלהקה מאוד משועממים ולא into it. בדרך כלל, נגני המג'יק בנד מנגנים בהופעות כמו אחוזי תזזית, או מהופנטים- הם תמיד מאוד משולהבים במוזיקה של ביף, ובהוויה שלו, פה פשוט אין את זה.


זו הסיבה העיקרית שהאלבום הזה נחות ביחס לאלבומים אחרים של ביפהארט, לטעמי- לא בגלל איכות השירים, שרובם בעיניי טובים מאוד, אלא בגלל שהסגנון של האלבום מאוד לא אישי, אותנטי, ומאוד לא ביפהארטי, בעיקר לא בסאונד ובעיבודים. מקובל להקטין את תפקידו של ביפהארט במג'יק בנד, לציין איך הוא לא באמת ידע לנגן או להלחין ושהשאיר לחברי הלהקה לעשות את העבודה השחורה. אבל אם מקשיבים לכלל העבודה של ביפהארט שמים לב, למשל, לעבודה שלמרות שהקפטן השתמש בהרבה נגני גיטרה שונים בהרכבים השונים שלו, הסאונד והגישה של כל הגיטריסטים האלו בסופו של דבר מאוד מאוד דומים, בין אם אלו היו זוט הורן רולו ב-1969 או גארי לוקאס, אחד מאחרוני הגיטריסטים של הקפטן, ב-1982. זה משום שלקפטן כן היה חזון מוזיקלי- לא תמיד ברור ומגובש, אבל בהחלט עקבי. באלבום הספציפי הזה, החזון הזה לא קיים- ומכאן, סאונד הגיטרות כאן שונה לחלוטין משאר אלבומיו של הקפטן, וזו רק דוגמא מסוימת אחת לזרות שלו בקטלוג של הקפטן.

אבל, מי שבכל זאת ייגש לאלבום, ואני ממליץ לעשות זאת בצורה הכי לא משוחדת שאפשר, יופתע מאוד לטובה. למעשה, אם האלבום הזה היה אלבום הבכורה של הקפטן, אני בטוח שהוא היה מקבל מעמד היסטורי טוב בהרבה. ההפקה, העיבודים והנגינה של הנגנים השכירים הם ברמה גבוהה ביותר, האלבום נשמע מצוין, ורוב השירים כאמור ממש טובים. זה פשוט נשמע, כאמור , לא ביפהראטי- יש כאן סינטיזייסרים, גיטרות סלייד בגוון מאוד שונה מגיטרות הסלייד הרגילות של ביפהארט, סולואי גיטרה ארוכים בסגנון "סולו צוקים" הידוע לשימצה, ועוד מאפיינים שונים ומשונים.

הפתיחה של האלבום חזקה מאוד עם "Party of special things to do" שמתחיל בשורה הביפהארטיסטית כל כך "The Camel wore a nightie!" וממשיך במין Fאנק בלוז רוקע, משם לקאבר המופלא בעיניי ל-"Same Old Blues" של ג'יי ג'יי קייל, שבו ביפהארט נשמע שבור ורמוס במיוחד אבל זה ממש עובד, ומשם לבלאדה "Observatory Crest" שגם השונאים הכי גדולים של האלבום הזה יודו בפה מלא שהיא מקסימה במיוחד.



משם יש בהחלט ירידה מסוימת ברמה, כששיא הביזיון ואולי השיר הכי פגום וגרוע באלבום הוא "Captain's Holiday", שהוא סוג של בדיחה אבסורדית משום שביפהארט לא משתתף בו כלל, ואפילו המפוחית שנמצאת שם היא לא שלו, וזה שיא הניצול הציני של המותג "ביפהארט" ע"ע הסוכנים שלו. ויש עוד כמה שירים לא אפויים ולא סוחפים. אבל יש כאן עוד שתי בלאדות חזקות ממש- "Further then we've gone שאפשר למצוא שם אפילו קמצוץ של סול בסגנון מארווין גיי או אייזק הייז, והסיום עם שיר הנושא שהוא פשוט נפלא. באמת. לא הכל טוב באלבום הזה, אבל יש רגעים ממש נפלאים!


וכאן אנחנו מגיעים ללב האבסורד בכל הקונספט שקרוי "קפטן ביפהארט". האלבום הזה נקטל ונשחט והפך לשנוא בגלל שהוא היה קליט מדי, בזמן שאלבומיו הקודמים הוללו בגלל שהיו בלתי קליטים. ככל שהקפטן ניגן מוזיקה קשה ומסובכת יותר הוא זכה להערכה  רבה יותר על האותנטיות והמקוריות שלו, וככל שהוא ניגן מוזיקה בגוון מסחרי יותר הוא זכה לבוז ולעג. במילים אחרות- Moonbeams פשוט היה אלבום סאחי מדי. עד כמה שאני שותף להערכה ליצירות האוונגרדיות שלו, אני חושב שהבוז לעבודות המסחריות ממש לא מוצדק.

העניין הוא, שזה לא באמת היה צריך להפתיע אף אחד. מי שמופתע מהצליל המסחרי של שירים כמו "Further then we've gone" או שיר הנושא של האלבום, היה צריך לחזור לאלבום הבכורה של ביפהארט, ושם היה מגלה שירים דומים בטעמם כמו "Call on Me" ו-"I'm glad". וגם באלבומים של הקפטן שקדמו לאלבום זה היו שירים דומים- זה פשוט היה שכלול של הכיוון החדש הזה. בעצם, לביפהארט היה את הפוטנציאל לכתיבת שירים כאלה כל הזמן.

בלי קשר לאם אתם אוהבים את המוזיקה של Moonbeams  או לא, יש כאן נקודה שהיא לא פחות ממדהימה- אותו אדם שחיבר את מה שנחשב למוזיקה הכי קשה להאזנה בתולדות הרוק, היה מסוגל גם לכתוב אשכרה שירים עם פוטנציאל מסחרי, ועם שיווק טוב יותר בהחלט יכול היה להיות כוכב. יש מעט מאוד אמנים עם טווח מרשים כזה של יצירה, וזו הסיבה העיקרית בעיניי שכל מעריץ ביפהארט חייב להכיר את האלבום הזה- כל מה שהקפטן עשה הוא טוב.

בכל מקרה, האלבום הזה קיבל ביקורות איומות, ובאופן די מרשים מכר עוד פחות מהאלבומים המוזרים של הקפטן. הוא הצליח לאבד את מעריציו הישנים ולא הרוויח כמעט שום מעריצים חדשים. בסופו של דבר הוא שוב מצא את עצמו בלי להקה. אין ספק שלקפטן לא היה שום חוש עסקי. מי שזרק לו עצם היה החבר\מתחרה הוותיק, זאפה, שלקח אותו בתור סולן בסיבוב ההופעות שלו ב-1975. משם הצליח הקפטן, כמו עוף החול, להקים את המג'יק בנד מחדש, ויצא לפאזה האחרונה בקריירה שלו. ועל כך- בפוסט הבא, האחרון לחודש זה.



בונוס לסיום- הגרסה המצוינת של הוויט סטרייפס ל-Party of special things to do, מתעלה בהרבה על המקור עם כל הכבוד לקפטן:


בונוס: סיפרתי שחברי המג'יק בנד הישנה עזבו את ביפהארט בגועל. אבל הם הקימו להקה חדשה, עם חומרים מקוריים שלהם וזמר שלא במקרה די מזכיר את ביפהארט, בשם Mallard. זה בהחלט שווה שמיעה:



יום שבת, 10 ביוני 2017

חודש ביפהארט, חלק ב': מנגינות שנדלקות ונכבות



אחרי שהתחלנו את חודש ביפהארט עם אלבום הבכורה המופתי Safe as Milk, אנחנו מגיעים ישר אל המנה העיקרית, והיא הסגנון האישי כל כך שלו, שאני קורא לו ביפהארטיזם. הסגנון הזה פותח על ידי הקפטן ומאג'יק באנד שלו בשני אלבומי מפתח, כנראה החשובים ביותר בקריירה שלו, הלא הם Trout Mask Replica המפורסם כל כך, ו-Lick My Decals Off Baby שלטעמי הרבה יותר טוב- למעשה האלבום האהוב עליי שלו. את הפוסט הזה אני מתכנן לכתוב מתחילת הבלוג, שש שנים פלוס, ויש לי הרבה מה לומר בגלל שביפהארט כל כך מרכזי לתפיסת המוזיקה שלי. אז זה יהיה פוסט ארוך אבל מאוד מאוד מושקע ובאמת מלא באהבה.

תקציר הפרקים הקודמים- Safe As Milk יוצא, אבל לא זוכה להצלחה מסחרית גדולה. הקפטן מתעלף (סוג של) בהופעה חשובה מאוד, מה שגורם לביטול הופעתה המתוכננת של המאג'יק בנד בפסטיבל הפופ האגדי במונטריי, מה שגורם לריי קודר, גיטריסט הפלא שביפהארט השקיע מאמצים אדירים בגיוסו, לעזוב את הלהקה. ביף מעדכן קצת את ההרכב ונכנס להקליט את מה שתוכנן להיות אלבום כפול בשם It comes to you in a plain brown wrapper. מפיק האלבום "מחבל" (לפי גירסאתו של ביף) במיקסים של האלבום והופך אותו לאלבום סופר פסיכדלי על סף המגוחך, ובסופו של דבר יוצא מזה אלבום יחיד, Strictly Personal, לטעמי מאלבומיו החלשים ביותר (אם כי אני בהחלט ממליץ לשמוע את הטייקים השונים של השירים שלו, שיצאו כחומרי בונוס ב-Safe As Milk ובמקומות אחרים- הם הרבה יותר טובים מהאלבום עצמו).


לאחר מכן קורה תהליך לא ממש מובן שבו ביף משנה את הלהקה שוב, ובעיקר מפתח שיטה חדשה להלחנה, עיבוד וניהול הלהקה- וזהו הביפהארטיזם, סגנון מוזיקה ייחודי לחלוטין שאני חושב שאין לו שום ממשיכי דרך מובהקים (והקוראים מוזמנים לתקן אותי). החזון של ביף היה לשלב את הבלוז הבסיסי עליו גדל והכיר עם מוזיקה קלאסית של המאה העשרים, כשסטרווינסקי הוא השראה ברורה (אני מנחש שבהשראת הקולגה-חבר ילדות- מפיק- מתחרה זאפה), עם שירה אבסטרקטית וסוריאליסטית, ועם הפרי ג'אז האוונגרדי של שנות השישים- קולטריין, קולמאן, אלברט איילר. על כל אלו הוא יישם שיטת הלחנה שניתן לכנותה בשם "כאוס מאורגן".

ביף התיישב על פסנתר, כלי שלא שלט בו ולא למד לנגן עליו, ופתח מכשיר הקלטה בצד. במשך כמה חודשים (הוא טען שזה לקח לו שמונה שעות וחצי, פיקציה ביפהארטיסטית מובהקת, אל תאמינו אפילו לרגע) הוא הקליט סקיצות, פרגמנטים שונים ומשונים באורכים לא קבועים, שהיו למעשה אלתורים מוחלטים. ביף היה בור מוחלט בכל הקשור לתיאוריה של המוזיקה, לסולמות, למשקלים. הוא פשוט ניגן את מה שהוא שמע בראש ואת מה שהאצבעות שלו אפשרו לו לעשות.

אבל אלו עדיין לא היו שירים. השלב הבא היה לאחד את הפרגמנטים האלו למשהו כולל. כאן נכנס לתמונה ג'ון "דראמבו" פרנץ', מתופף הלהקה. ביף, בגדול, הביא לו את שק הפרגמנטים האדיר הזה והטיל עליו את המטלה האדירה של להדביק את הכל לשירים מוגדרים פחות או יותר, ולארגן את העיבודים ללהקה. פרנץ' שמע את הפרגמנטים, כתב אותם לפרטיטורות, ארגן אותם ונתן לחברי הלהקה ללמוד אותם, כשביף היה מפקח על התהליך. מי שרוצה להעמיק בצורת העבודה הזו מוזמן להקשיב לראיון בן כמעט שעתיים שערך המלחין והמוסיקלוג סמואל אנדרייב עם דראמבו, בו הוא מסביר על אופן העבודה המשותף.

השלב השלישי היה לעבוד עם הלהקה. ביף וכל הלהקה עברו לגור, כקומונה, בבית בפרבר בלוס אנג'לס. במשך כמעט שנה, חברי הלהקה התאמנו על 25 השירים שמרכיבים את האלבום (לא כולל שלושה נוספים שמבוצעים א-קאפלה ע"י ביף עצמו). אני לא יודע איך הם הצליחו לעשות את זה- לשרוד בתנאי רעב, תוך כדי מניפולוציות פסיכולוגיות אכזריות ואף ככל הנראה אלימות פיזית של ממש  מצידו של ביף ששלט בהם כמו ראש כת- אבל בסופה של השנה הזו הם הצליחו לנגן את השירים הבלתי אפשריים האלה מתוך שינה. כך, הונצחו האלתורים הלא שגרתיים של ביפהארט ליצירות של ממש שיש לשחזר אותן במדויק.


מדובר, אולי, במוזיקה הכי מורכבת שלהקת רוק כלשהי אי פעם ניגנה, כולל להקות רוק מתקדם כמו ג'נטל ג'יאנט וכו', וכולל המאת'רס של זאפה על שלל גלגוליהן. משום שהמוזיקה של ביף הייתה בו זמנית פוליריתמית ופוליטונאלית, שתי מילים שביף לא הכיר ולא ידע מה הן אומרות. פוליריתמית- מרובת מקצבים; בהרכב של שתי גיטרות-באס-תופים, לעיתים ארבעת הכלים ניגנו מקצב שונה לגמרי זה מזה. פוליטונאלית- מרובת סולמות- שתי הגיטרות לעיתים ניגנו סולמות מנוגדים, והבאס למעשה לא מנגן שורשים ולא מקצב, אלא מתפקד כגיטרה שלישית לכל דבר- גם היא בחוסר סינכרון מכוון עם שאר הכלים.

למעשה אין פה מה לדבר על סינכרון בין הכלים בכלל- זה החוסר סינכרון ביניהם שמכתיב את אופי השיר, מה שנוצר מאי ההתאמה הבולט והגס ביניהם. יש לציין כי ב-Trout Mask Replica כן היו פה ושם שירים מונוריתמיים ומונוטונאליים כמו 99.9999% משאר השירים בעולם, אבל רמות הסיבוכיות בשירים באלבום יכלו להגיע לכדי טירוף מוחלט.

מה שמדהים במיוחד הוא, שעל אף שהאלבום לפעמים יכול להישמע כרעש ראנדומלי- הוא כלל וכלל לא היה כזה. על כל פרגמנט של כל כלי הייתה הקפדה מוחלטת, וביף באמת התנהג כאילו הוא הלחין את כל הקטעים האלו בכוונה תחילה וברצינות גמורה- חברי הלהקה למדו את השירים תוך משמעת קפדנית, וטעויות מצד חברי הלהקה התקבלו בצורה קשה ביותר (יש לציין עם זאת שבחלק גדול מהזמן ביף לא נכח בחזרות- לא ברור איך זה קרה אבל הוא הצליח לגרום לחברי הלהקה להתמסר למוזיקה שלו בצורה טוטאלית). אתם מוזמנים לראות את הסרטון הבא, שבו סמואל אנדרייב מנתח ביד אמן במשך חצי שעה את השיר הראשון בלבד (!!!) שפותח את Trout, שאורכו רק קצת יותר מדקה וחצי (!!!!!!!!)- גם אם אתם שונאים את ביפהארט (ואם כן אז מה אתם עושים פה לעזאזל...), אתם פשוט חייבים לראות את אנדרייב מדבר ברהיטות ובאינטליגנטיות רבה כל כך על מוזיקה, פשוט מרתק:



התוצאה- בעזרתו של זאפה שעזר לחבר'ה להקליט- הייתה Trout Mask Replica, אלבום אימתני מאין כמוהו. 28 שירים שנפרשים על פני ארבע צדדי ויניל וכמעט שמונים דקות, מכסים מגוון אדיר של נושאים (מהשואה ועד רפרנסים של המלחין סטיב רייך) ומכילים עשרות ומאות פרגמנטי מוזיקה קטנים. חשוב לציין גם את הסאונד של האלבום- ביפהארט, בהחלטה יוצאת דופן ובניגוד גמור לרוח התקופה (אנחנו מדברים על סוף הסיקטיז), התעקש על הפקה מאוד מינימליסטית, בלי שום אפקטים של הדהוד או משהו בסגנון, מה שאתם שומעים באלבום הוא כמעט אחד לאחד מה שנוגן באולפן, הצליל של הגיטרות הוא בדיוק מה שיוצא מהמגברים, וגם זה הפך לסטנדרט באלבומים של ביפהארט שמצייתים לחוקי הביפהארטיזם. כנראה שהטראומה מהאלבום Strictly Personal  הייתה כואבת מדי. או כמו שהגדיר את זה אחד הגיטריסטים באלבום ואולי הגיטריסט הכי מזוהה עם ביפהרט, ביל הארקלרוד שזכה לכינוי zoot horn rollo- "Plug it in and play the shit".





כך נולד אחד האלבומים הכי מפורסמים- וידועים לשמצה- בתולדות הרוק; אלבום שהחריגות והמוזרות שלו יצרו מונומנט של ווט-דה-פאק, שעד היום הוא ציון דרך לכל מה שקשור לאוונגרד וביזאריות. ביפהארט, שידע בהחלט מה יש לו ביד, עבד גם שעות נוספות כדי לתת לו מוניטין עוד יותר משונה- כמו הטענות הפיקטיביות שהוא כתב את כל האלבום תוך שמונה שעות וחצי, או שהנגנים כלל לא ידעו לנגן לפני הקלטות האלבום והוא, ביפהארט, הוא זה שלימד אותם.

על Trout כבר נשפכו אלפי מילים והוא למעשה לא מרכז הפוסט הזה. זה היה האלבום הראשון של ביף ששמעתי. בגיל 18, עם ההיכרות שלי עם זאפה, שמעתי שיש את האיש הזה ביפהארט שהוציא אלבום שאי אפשר לשמוע. ידעתי שאני חייב לשמוע אותו. מאוד התלהבתי בזמנו, ואפילו כתבתי עליו ביקורת ב"שרת העיוור" (שהיא כל כך גרועה עד שאני לא נותן לה לינק, אם מישהו רוצה לראות כמה רע כתבתי לפני 15 שנה אז שיגגל את זה). אבל היום יש לי לא מעט הסתייגות מ-Trout. יש באלבום הזה המון המון קלאסיקות של ביפהארט, אבל הוא סובל ממה שאני מכנה מוגזמות יתר.

קודם כל- התוכן מוגזם. יש כאן באמת שירים שבהם חמישה נגנים מנגנים חמישה שירים שונים בתוך אותו שיר- זה באמת חומר קשה. בעיקר אני מתקשה להסתדר עם שתי הגיטרות של זוט הורן רולו והגיטריסט השני שקיבל את השם  Antennae Jimmy Semens (שזה, אם תהיתם, אפילו לא קרוב לשמו האמיתי)- הם נשמעות דומה מדי, ומעמיסות את המח בשלל תדרים גבוהים מתנגשים. דבר השני- האורך מוגזם, זה פשוט אלבום ארוך מאוד מאוד ויש בו הרבה קטעים שאפשר היה לקצץ.

ועכשיו הגענו לממתק של הפוסט, Lick My Decals Off Baby, הבייבי הגדול והאמיתי של ביף. חולפת שנה, Trout הופך מיד לקלאסיקה של ביזאריות, והלהקה משתנה שוב- ובצורה דרסטית שתכתיב את האלבום הבא. השינוי הכי מהותי הוא הדחתו של ג'ון פרנץ' כמעבד המוזיקלי של הלהקה, והחלפתו בביל הארקלרוד. פרנץ' למעשה פוטר מהלהקה זמנית ולפי האגדה נזרק ע"י ביף מחדר מדרגות. השינוי השני הוא עזיבתו של אנטנה ג'ימי סימנס, מה שהותיר את הארקלרוד כגיטריסט בודד, אם כי לדעתי אפשר בהחלט להחשיב את באסיסט הלהקה, מארק "רוקט מורטון" בוסטון, כגיטריסט לכל דבר, משבצת שאליה הוא בסופו של דבר נכנס באלבומים הבאים. ושינוי אחרון הוא הכנסתו של מתופף נוסף- ארט טריפ, פליט מוכשר במיוחד של המאת'רס של זאפה (המוזיקאי הראשון אך לא האחרון לעבור מזאפה אל ביפהארט). טריפ, אשף כלי ההקשה, ניגן גם מארימבה- ועל כן כינה אותו ביף "אד מארימבה".


ביף השתמש באותן שיטות הלחנה וניהול הלהקה, ויצא לו מוצר מוזיקלי דומה ל-Trout- אבל האח הצעיר הרבה יותר מוצלח מהאח הבכור. יש כמה סיבות למה אני אוהב את האלבום הזה בהרבה, אבל הסיבה הראשונה והכי חשובה היא- שזה פשוט אלבום שכיף לשמוע. בניגוד ל-Trout שהוא אלבום כבד ומסורבל ששוקל כמו מאה טון, Decals איכשהו נשמע הרבה יותר קליל. אני חושב שזה שילוב של שינויי ההרכב בלהקה- בעיקר המעבר משתי גיטרות לאחת, והתוספת של המארימבה החצופה של ארט טריפ- עם החומרים עצמם שהם איכשהו יותר מתחלקים בגרון, אולי בגלל שביף התמקצע קצת על הפסנתר והפיק דברים שנשמעים פחות אקראיים ויותר מלודיים, איכשהו.

את הכיף הזה אפשר להרגיש על השיר הראשון באלבום, שיר הנושא, שהוא גם אחד השירים הכי מבריקים שמישהו אי פעם כתב על סקס בעיניי. הלהקה פורצת ללא התראה במקצב מקרקש ומשקשק, שתוך עשר שניות, בבפיהארטיות אופיינית, נשבר לחלוטין וחותך למשהו אחר לגמרי, וביף פותח את הגרון בשורות הנפלאות האלה:
Rather then I wanna hold you hand
I wanna swallow you whole
And I'm gonna lick you everywhere it's pink
And everywhere you think


איזו בהמת סקס מופלאה! כמה ליבידו וכמה מוג'ו מושפרץ בארבע השורות האלה, והמג'יק באנד עצמה פשוט מנגנת סקסי. משם המסע שלנו רק מתחיל- עם Dr. Dark שהאינטרו שלו נשמע כאילו כל השירים באלבום מנוגנים סימולטנית (מישהו אגב עשה את זה עם Trout והעלה ליוטיוב, זה גאוני), עם I love you big dummy המטופש והמהנה כל כך עם המפוחית הכי עקומה בעולם, עם המטאטא שארט טריפ מנגן עליו בשיר The Buggy Boogie Woogie וביף צורח "I gotta keep sweeping and sweeping, and there's still too many feet"...., והמארימבה המדהימה הזו של ארט טריפ לכל אורך האלבום, והסיום עם השיר הכי בלתי ניתן לשמיעה של ביפהארט אי פעם, Flesh Gordon's Ape, שמורכב משלושה ערוצים- ערוץ אחד של הלהקה, ערוץ אחד של שירה, וערוץ שלישי שבו מחרטט ביפהארט על כמה סקסופונים בו זמנית- הקקופוניה הכי היסטרית שהוקלטה אי פעם.


אני חייב רגע לתת עוד פוקוס לליריקה הביפהארטיסטית, כי היא מתלבשת על טכניקת ההלחנה הביפהארטיסטית כמו כפפה. בעקבות חזרתה למסך של "טווין פיקס" האהובה אני בסוג של בינג' בתוכי גוף היצירה של דיוויד לינץ' (מה שאולי יוביל לפוסט נפרד), ואני חושב שביף הוא סוג של מקבילה בעולם הרוק ללינץ'- או ההיפך; הסוריאליזם שלהם מאוד דומה בעיניי, ביחד עם תחושת חוסר החיבור שלפעמים גובלת ב"הכל הולך". והנה דוגמא אחת מני רבות מאוד, השיר הנפלא "The Clouds are full of wine":

The clouds are full of wine
Not whiskey or rye
‘n the sky is full of bluebrains,
Bluejays, mermaids
Bluebrains, bluejays, bluebirds, mermaids
bluejays, bluebirds, rainbows
‘n the night is full of rhinestones,
Pinecones, telephones
‘n the sky is full of rhinestones, pinecones, telephones
Wolfhowls, milkcows
Shadows to some hows
‘n the clouds are full of wine
Not whiskey or rye
‘n the sky is full of bluebrains,
Baboons, rhinos, fools ‘n buffoons
‘n my eyes are full of bloodbones,
Snowcones, serenaders ‘n sen-n-n-oritas
‘n so on…
Melodies that go on, go on,
Go on, go on, go on, go on,
Go off, go off, go off, go off




ויש כאן עוד המון שירים טובים ונפלאים, לא אתעכב עכשיו על כל אחד ואחד, אבל האמת שמי שעושה את האלבום לכל כך פאקינג טוב הם המאג'יק בנד עצמם, בהרכב הכי טוב שלהם לדעתי אי פעם. אין לי הסבר איך הצליח ביפהארט לארגן סביבו קבוצה כזו מוכשרת של אנשים, ולשכנע אותם לנגן את החומרים שלו, האיש שלא יכול היה ללמוד לנגן את הקומפוזיציות של עצמו. וזו אולי הגדולה האמיתית של ביפהארט, מעבר לכישרון, ליצירתיות, לדימיון ולכישרון הכתיבה והשירה- היכול להיות, בדרכו שלו העקומה והביזארית, מנהיג של הרכב. קצין שהכרתי פעם במילואים אמר לי שקצין טוב זה אחד שמשחק כל היום בפלפון, ומסביבו הכל מתקתק ועובד מאליו בלי שהוא יצטרך להגיד לחיילים שלו מילה. אני חושב שהאנלוגיה הזו נכונה גם עבור ביפהארט כמנהיג הרכב- אם הצלחת לרתום כשרונות נפלאים כאלה אתה באמת לא צריך לעשות הרבה יותר מזה.

ועכשיו נגיע אל הסוד הגדול ביותר של האיש- הוא פשוט ניהל בית ספר למוזיקה. וזה מתבטא הכי טוב דווקא בשלושת הקטעים שבהם ביפהארט שם את הקול שלו בצד. לכל אורך האלבום, ביפהארט שלקח על עצמו לראשונה את קרדיט המפיק (הימור שלי- זה קרדיט פיקטיבי, בטח מישהו מהלהקה הפיק את האלבום, לביפהארט אין מושג בדברים האלה של עבודת אולפן) דאג לשים את הקול שלו חזק מאוד במיקס- למעשה מאפיל על הלהקה. אבל בשלושה קטעים הוא סתם את הפה: בקטע הנפלא Peon יש רק דואט של ביל הארקלרוד ומארק בוסטון. מה שהם מנגנים פשוט מפיל לסתות, והתיאום ביניהם הוא כמו נפשות תאומות. קטע שני הוא סולו הגיטרה One Red Rose that I mean שמנגן הארקלרוד, שאני חושב עד היום שזו היצירה לגיטרה סולו הכי יפה ששמעתי בחיים שלי. והשלישי זה הקטע שנתן לבלוג שלי את שמו, Japan in a dishpan, שבו מנגנת הלהקה כולה עם ערוץ סקסופון פסיכי במיוחד של ביף. שלושת הקטעים האלו מדגימים כמה טובה הייתה הלהקה הזו וכמה ייחודית הייתה היצירה של ביפהארט.


הקטע peon  בביצועם של לא אחרים מפלי וג'ון פרושיאנטה, מלהקה שאין צורך להציגה:



פינת הקידום העצמי חסר הבושה- עבדכם הנאמן (!!!!) מבצע את One Red Rose that I mean:



למי שבאמת רוצה להעמיק, אני מאוד מאוד ממליץ לחפור עוד- והנה הקרדום לחפור בו: הגרסאות האינסטרומנטליות לאלבום כולו, כלומר- אותם שירים בדיוק, בלי ערוצי השירה. חוויית ההאזנה לגרסאות האלו פשוט מדהימה- זה כמו לשמוע אלבום חדש לחלוטין. כמעט הייתי חוטא בחילול קודש ואומר שבשירים מסוימים הקול האדיר של ביפהארט כמעט מפריע לשמוע את המוזיקה שהלהקה מנגנת- פתאום אפשר לשמוע תפקידי גיטרה שלמים שהקול של ביף פשוט הסתיר אותם (שלא לדבר על אותו Flash Gordon's Ape- יש כאן אשכרה שיר קבור תחת ההריסות של הסקסופונים, מחכה שיחלצו אותו). אם לחברת התקליטים של ביפהארט היה טיפה שכל הם היו מוציאים את האלבום כאלבום כפול- הגרסה המקורית בתקליט אחד, הגרסאות האינסטרומנטליות בתקליט שני, אלו פשוט שני אלבומים נפרדים.





את מה שקרה אחרי Lick My Decals סיפרתי בפוסט קודם- ביף החליט לשנות את הכיוון ומתחיל מעבר לכיוון מאוד לא צפוי של בלוז-פופ, מקליט צמד אלבומים מצוין ואלבום אחד ממש לא מצוין, מה שגורם לכל המאג'יק בנד לקום וללכת כאיש אחד, ולהשאיר את הקפטן לראשונה בקריירה ללא להקה. על התוצאה של המהלך הזה, נקודת השפל הבלתי מעורערת בקריירה של הקפטן- בפוסט הבא. אבל ביפהארט עוד יקים להקה חדשה ועוד יחזור לסגנון הביפהארטיסטי- עם קריצה, גם על כך יהיה פוסט בהמשך.