יום חמישי, 28 ביולי 2016

שתקו ותנו לניל לנגן





אני מאוד אוהב פסקולים. קולנוע טוב, בעיניי, הוא כזה שיוצר סינתזה בין החושים, ולפסקול יש חלק עצום בכך. כל הבמאים האהובים עליי משקיעים מאוד בחיבור בין סרט למוזיקה. קובריק הוא דוגמא מובהקת כמובן, דיברתי בעבר על שיתוף הפעולה המופלא בין פיטר גרינווי ומייקל ניימן, וגם על השידוך בין טים בארטון לדני אלפמן, ויש שידוכים קלאסים אחרים- סרג'יו ליאונה ואניו מוריקונה, פליני ונינו רוטה, ועוד רבים אחרים. מה עושה פסקול לפסקול טוב? לדעתי התשובה היא שפסקול טוב הוא כזה שמצד אחד עומד בפני עצמו- כלומר, ניתן להאזין לו בנפרד מהסרט- אבל הזהות שלו, במובן Identity, היא אותה זהות של הסרט. כשאני שומע את פסקול "הטוב הרע והמכוער" של מוריקונה, הוא זהה בעיניי לסרט של ליאונה, הם שני צדדים של אותה יישות, למרות שהסרט הוא כביכול "של ליאונה". לפעמים הסרט הוא גם עיבוד לספר, ואז יש אפילו שלושה צדדים לאותה יישות; למשל, הפסקול המעולה של "טריינספוטינג" מתחבר לסרט של דני בויל ולספר של ארווין וולש בצורה מושלמת והם מהווים יחידה אמנותית אחת גדולה.

במאי אחד שמבין משהו בפסקולים הוא ג'ים ג'ארמוש. תמיד אהבתי את הקולנוע המוזר והחריג שלו, שנראים כמו משהו שסמואל בקט היה כותב אם היה לוקח LSD. לאחרונה עשיתי השלמת חורים ענקיים בהשכלה וראיתי כמעט את כל סרטיו (זה נעשה בעיקר לצורכי מחקר לפוסט הבא שלי- ספוילרונצ'יק). מעבר לזה שג'ארמוש אוהב מוזיקה, הוא חבר אישי של מוזיקאים שגם מתארחים בסרטיו ובפסקולים שלו. מהשימוש האובססיבי כמעט ב-“I put a spell on you” של סקרימינ' ג'יי האוקינס הגדול החד פעמי (שגם משחק תפקיד בלתי נשכח ב”Mystery train”) ב-“Stranger than Paradise”, דרך המוזיקה- והמשחק- של ג'ון לורי באותו סרט וב”Down by law” הנפלא כל כך, שכולל גם את טום וויטס במשחק ובמוזיקה, ההיפ הופ שמלווה את "Ghost Dog", המטאל הניסיוני-אוונגרדי של Earth ו-Sunn O)))  האהובים ב-“Limits of control”, ושלא נדבר על מולטו אסטטקה שמתארח בפסקול הנפלא של “Broken Flowers”. כמעט לכל סרט יש פסקול ייחודי משלו, שמתחבר באופן מושלם לזהות של הסרט. אבל אולי השיא הוא הפסקול לסרט מ-1995, “Dead man”, שעשה פלוני אלמוני, חבר מוזיקאי נוסף של ג'ארמוש, ניל יאנג שמו.

וכאן המקום להצהיר קבל עם ועדה שאני, יוחאי וולף, בן 33, גר בקדימה צורן, ואני בור ועם הארץ בכל הקשור לניל יאנג. להגיד שזה חור בהשכלה זה אנדרסטייטמנט- זה חור שחור בהשכלה, בעומק של אוקיאנוס בערך ובמשקל של כמה גלקסיות. אבל זו האמת המבישה- אין לי אף אלבום שלו ולמעשה כמעט לא שמעתי אף אלבום. למה? אין לי אפילו סיבה; לא שמעתי אותו בגיל 18- אני לא יודע אם אנשים בגיל הזה שומעים ניל יאנג- ועד היום לא חקרתי אותו. במילים אחרות- כשקראתי שניל יאנג עשה את הפסקול של “Dead man” אמרתי לעצמי "וואלה" אבל לא התרגשתי יותר מדי, ובעיקר בעיקר לא ידעתי למה לצפות.


ואיזו הפתעה נעימה ומופלאה זו הייתה. יאנג, חבר קרוב של ג'ארמוש, לא "כתב פסקול"- הוא פשוט ישב באולפן הקלטות עם גיטרה, ואלתר את הפסקול על המקום, פחות או יותר, תוך כדי צפייה בסרט הכמעט גמור של ג'ארמוש. והתוצאה פשוט מהממת. יאנג חישמל את הגיטרה שלו בסאונד גאראז'י מלוכלך עם המון ריברב, ובעיקר פורט אקורדים מהדהדים ומלאי עוצמה ונהנה מגלי הסאונד של עצמו. מה שיאנג מנגן הוא משהו בין ניסויי גיטרה אוונגרדיים- נויזיים לבין מה שדילן קארלסון עושה ב-Earth- ציורים אסרטקטיים של צלילי גיטרה. יאנג מנגן עקום ומוזר ומלוכלך וזה יפה בצורה שלא תיאמן. יש כאלה שאומרים עליהם שהם "גיבורי גיטרה", אבל יאנג מתגלה פה כמשורר גיטרה. לא ידעתי מה לצפות מיאנג- בגלל חוסר ההיכרות המביש כל כך שלי- ובגלל זה נהניתי כל כך. יצאתי מורווח.




מכיוון שהסרט של ג'ארמוש אינו עתיר בדיאלוג או בפעילות (הכל יחסי- ביחס לסרטים אחרים של ג'ארמוש יש בו דווקא המון דיאלוג והמון פעילות), למעשה רוב הסרט מורכב משוטים ארוכים של ג'וני דפ שותק, מהורהר ומיוסר, לצלילי הגיטרה האדירה הזו של יאנג. בערך באמצע הסרט קלטתי שבעצם כוכב הסרט הוא לא דפ וגם לא ג'ארמוש, אלא פאקינג ניל יאנג. הפסקול המאולתר של יאנג כל כך בולט בסרט, עד שהוא משתלט עליו כמעט, ובאיזשהו שלב יש כמעט תחושה שאני צופה בפסקול שיש לו סרט, ולא להיפך. ורציתי שזה יימשך עוד ועוד (על אף שהסרט עצמו קצת ארוך מדי, יש לג'ארמוש טובים ממנו).

הפסקול המצוין הזה יצא גם בנפרד, כאלבום. אבל אני פחות ממליץ עליו, משום שנעשתה שם עבודת עריכה מאוד מעצבנת. קודם כל, וזה בדוק, לא כל המוזיקה של יאנג שמופיעה בסרט מופיעה באלבום; מה שיותר מעצבן הוא שבאלבום של הפסקול משובצים גם קטעי דיאלוג מהסרט, שהם נחמדים והכל אבל באתי לשמוע את יאנג מנגן ולא את האינדיאני מהסרט, ששמו "אף-אחד", מקשקש להנאתו (שלא לדבר על השיבוץ של אחת הסצנות הביזאריות ביותר אי פעם בתולדות הקולנוע, בהשתתפות איגי פופ ובילי בוב ת'ורנטון, שמופיעה באלבום במלואה- בלי שום מוזיקה). הדיאלוגים מפריעים לי להינות מהפסקול- תשתקו ותנו לניל לנגן! ואולי הכי מעצבן ולא קשור הוא השיבוץ של ג'וני דפ מקריא בקולו פואמות של המשורר וויליאם בלייק לצלילי המוזיקה של יאנג. אמנם לבלייק יש תפקיד חשוב בסרט (בלי ספוילרים), אבל זו הקלטה חיצונית שדפ עשה במיוחד בשביל האלבום, וההקראות אינן מופיעות בסרט כלל. מישהו כנראה חשב לעצמו שלשמוע את ניל יאנג חופר על גיטרה שעה בלי שום דיבורים זה כנראה משעמם מדי. הו, הטיפשות האנושית....

לכן אני ממליץ על דרך אחת לצרוך את הפסקול המעולה הזה, בעיניי אחד הגדולים אי פעם- פשוט לשבת ולראות את הסרט. לראות סרט של ג'ארמוש זה לא קל ולא כולם צולחים את זה, אז אפשר אפילו לעשות פאסט פורוורד על קטעי המשחק ולהתרכז רק בקטעים שבהם הפסקול מנגן (לדעתי זה רוב הסרט בכל מקרה). ואם ממש סובלים מהצפייה אפשר פשוט להעביר לדקה האחרונה, המופלאה והפיוטית כל כך של הסרט, כשג'וני דפ הגוסס שט לו חסר אונים בסירת הקבורה שלו, לצלילי גיטרת השאול של יאנג. זה אחד הרגעים הקולנועים הכי יפים שאי פעם ראיתי ושמעתי.




יום רביעי, 1 ביוני 2016

שמש Oׂ)))






זה לא שלא שמעתי מוזיקה קיצונית בחיי, אבל המוזיקה שלהם היא כמו מוצג של אסלה במוזיאון - נראה כאילו היא נועדה רק כדי לעורר שיחה ולא כדי להיות יצירה מוזיקלית אמיתית. עמדתי חצי שעה (מתוך הופעה של שעה) ושמעתי המהום של עשרות מגברים. זה עמוק? זה מינימליסטי? זה בולשיט? זה נחשב כמוזיקה? למה כל כך הרבה אנשים אוהבים את זה?
-תגובה מאת אופיר סוויסה, מתוך הפוסט "האדמה תחת רגלינו"

עכשיו הגיע הזמן לפוסט שאני כבר מזמן רוצה לכתוב. כמו שכתבתי כאן קודם, בשנתיים האחרונות הטעם שלי נפתח ופתאום מצאתי את עצמי מקשיב להרבה יותר ווליום והרבה יותר דיסטורשן. מסעותיי בעולמות הדיסטורשן הביאו אותי למי שהם כנראה הכהנים הגדולים של התחום, השאמאנים של הפאז, הקפטנים של הנויז, הלוא הם Sunn O))). את שם הלהקה הוגים פשוט "סאן" אבל אני לא יכול להיפטר מההרגל הישן וקורא להם סאן או, שאף אחד לא יחשוב שאני מדבר על אריס סאן או משהו.


הבסיס של Sunn O))) הם הגיטריסטים סטיבן או'מאלי וגרג אנדרסון. כמו ב"רוזנקרנץ וגילדרשטרן מתים", המחזה המדהים של טום סטופארד (ואחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים) שניהם כל כך דומים פיזית זה לזה ומנגנים בצורה כל כך דומה שאני לא בטוח אם הם לא מתבלבלים בין האחד לשני בעצמם. או'מאלי ואנדרסון אימצו את החדשנות של דילן קארלסון והאלבומים המוקדמים של להקת Earth, עליהם כתבתי כאן בהרחבה- הדרון מטאל, המבוסס נטו על סאונד ומינימליזם ובדרך כלל משולל תופים, כשהמקצב כל כך איטי- אם הוא קיים בכלל- שהמוזיקה מרגישה כמעט סטטית לחלוטין. Earth  כבר מזמן שינו סגנון ועברו הלאה, אבל Sunn O))) החליטו להמשיך בדיוק איפה ש-Earth הפסיקו- ולשכלל את הנוסחה עוד ועוד ועוד.

מפעל חייהם של או'מאלי ואנדרסון הוא מפלים אדירים ובלתי נגמרים של דיסטורשן ופידבק. קצת כמו קריימר שבפרק אהוב עליי במיוחד של "סיינפלד" ממשיך לנסוע באוטו כדי לראות כמה זמן אפשר להמשיך לנסוע אחרי שמד הדלק מגיע לאפס, או'מאלי ואנדרסון רוכבים על האקורדים האדירים והואגנריאניים שלהם עד שהם נגמרים- וזה לוקח המון זמן. הקטעים של Sunn O))) לרוב נעים סביב עשר עד עשרים דקות, וכולם מוקדשים לפולחן המקודש של הווליום והתדרים הנמוכים. צריך באמת באמת לאהוב סאונד עמוק של גיטרה מחושמלת כדי להעריך ולהתחבר למה שהם עושים. בכל זאת, מדובר בלהקה שנקראת על שם חברת מגברי גיטרות- והשם מחייב.


הבסיס של המוזיקה מאוד פשוט וסופר מינימליסטי, שלא לומר פרימיטיביסטי או סתם פרימיטיבי- האקורדים העצומים האלה. אבל מהר מאוד Sunn O))) הבינו שבכל זאת צריך גם קצת גיוון, ואת הגיוון הזה הם משיגים בזכות הרחבת היריעה- בין אם הרחבת ההרכב הבסיסי של Sunn O))) , או שיתופי פעולה עם אמנים אחרים לאלבומים משותפים. את ההרכב עצמו הם מגבים עם שותפים מזדמנים- כמו הווקאליסט הנהדר אטילה צ'יהאר שמתמחה בקולות נמוכים דמויי שדים מהשאול ומתבל גם בשירת גרון מונגולית, הגיטריסט\פרקשניסט\מולטי אינסטרומנטליסט\וואט-דה-פאק הנפלא אורן אמברצ'י, וטוס ניווניוזן (אין שום סיכוי בעולם שאני מבטא את זה נכון) שגם מוסיף סינטיסייזר מוג לחוויות הדרון. באלבומים שונים שלהם מתארח ארסנל מרשים של אורחים- מג'וליאן קופ הבלתי נלאה ועד טרומבוניסט הג'אז המפורסם ג'וליאן פריסטר, שמבוגר מאנשי Sunn O))) בארבעה עשורים. בנוסף, Sunn O))) גם חולקים אלבומים עם הרכבים אחרים- כמו Earth, הלהקה היפנית המשובחת Boris, האנסמבל הסקנדינבי Ulver, Nurse with Wound, ושיתוף הפעולה שבעצם בזכותו התחלתי לשמוע אותם עם אליל האוונגרד שלי, סקוט ווקר. על כמה מן האלבומים האלה אני אכתוב כאן.

אוסף שיתופי הפעולה המרשים והמגוון הזה מדגים יפה עד כמה המוזיקה של Sunn O))), שבמבט ראשון מרגישה כמו חומת בטון ועופרת בלתי חדירה ובלתי עבירה, היא בעצם מתקשרת, סוחפת וגם מרגשת. כי בעצם, Sunn O))) רק מתחפשים ללהקת מטאל- אבל הרוח היא בעצם רוח של ג'אז, במובן שזו מוזיקה נועזת, הרפתקנית מאוד, לא מקובעת על מבנים נוקשים, שהולכת רק קדימה ולא מסתכלת אחורה. חוסר היכולת להגדיר מה בדיוק Sunn O))) עושים היא בדיוק התכונה שמושכת אליה מאזינים שכלל לא שומעים מטאל בדרך כלל- אוהבי דרון, מוזיקה מינימליסטית, אמביינט, נויז וג'אז אוונגרדי (בכלל, אני חושב שחובבי מטאל הם ממש מיעוט בקרב מעריצי הלהקה).

תכונה נוספת שאני מאוד מאוד אוהב בלהקה הוא חוסר הפשרות המוחלט שלה. כמו כת של שני אנשים, כמו שני פאקירים, או'מאלי ואנדרסון החליטו שזה מה שהם עושים בחיים והם הולכים עם זה עד הסוף. בשביל לשמוע אותם צריך סבלנות של ברזל (בגלל האיטיות) ואוזניים עמידות במיוחד (בגלל הווליום). זה מפחיד, זה מאיים, זה רועש בטירוף, ולפי דיווחים הווליום בהופעות כל כך אסטרונומי עד שהטיח מתפורר מהתקרה. ואם זו לא אומנות אז אני לא יודע מה כן. ובפרפראזה על משפט מפורסם של מארק אי סמית' מה-Fall, אם זה או'מאלי, אנדרסון וסבתא שלך על בונגוס- זה Sunn O))).


אז כאן אני אסקור כמה אלבומים אהובים וטובים של ההרכב, כולל שיתופי פעולה מעניינים. האלבום הראשון והבסיסי ביותר הוא האלבום הראשון באורך מלא, Void. זה גם האלבום עם הכי פחות אורחים. זה הסאונד הכי בסיסי של Sunn O)))- או'מאלי ואנדרסון והגייזרים העצומים שהם מוציאים מהגיטרות ומהמגברים שלהם. זה כל כך מינימליסטי שאין לי עוד הרבה מה לתאר, מלבד שהאלבום מכיל באופן נדיר קאבר לשיר של מלווינס. אלבום יותר ורסטילי הוא Black One, שממשיך בסגנון קצת יותר אפל וגותי ומועשר באורחים רבים כמו אמברצ'י שהוזכר לעיל ו-ווקאליסטים שונים, שלפי עדות הלהקה אחד מהם הוכנס לארון מתים (!) וההקלטה נעשתה דרך העץ. אף אחד מהשניים הוא לא מאלבומיהם הגדולים באמת, אבל זו בלי ספק טבילת אש ראויה.






האלבום שנחשב נכון להיום למאסטרפיס הגדול- ובצדק- של Sunn O))) הוא האלבום Monoliths and Dimension מ-2009. כאן היריעה רחבה ביותר ומכילה את אטילה הבלתי נלאה, דילן קארלסון איש Earth, אמברצ'י, שני נגני טרומבון ובינהם פריסטר שהוזכר לעיל, מקהלה (!) ואנסמבל גדול של כלים קלאסיים- כלי מיתר, פסנתר, פעמונים ואפילו נבל. גם אם לא תאהבו שום דבר מהפוסט הזה אני מציע לנסות להתמקד באלבום הזה בכל זאת, כי הוא מראה עד כמה ניתן לפתח את הדרונים הבסיסיים של Sunn O))), שהם כמו מצע אורז עליו מוגשת ארוחת גורמה עשירה ביותר. הוא גם מראה כמה סאן או פתוחים ורחבי אופקים. מדהים במיוחד הוא הקטע האחרון, “Alice”, מחווה ממיסה במיוחד לאליס קולטריין הגדולה שאני כל כך אוהב- הסוף שלו, עם כלי הנשיפה הנמוכים ממתכת, הוא קתרזיס מזכך במיוחד ויכול לגרום גם לסלעים להזיל דמעה.




ויש גם אלבומי הופעה חיה. אני אודה שהאג'נדה שלי לכתיבת כל הפוסט הזה הוא שאני רוצה לראות את Sunn O))) בארץ (וזה כבר כמעט קרה ועל כך בהמשך), ואולי בעזרת הפוסט אצליח לעודד מודעות מסוימת שלבסוף תביא את הלהקה. מותר לבנאדם לחלום לא? בכל מקרה, קשה קצת לנבא איך תהיה הופעה של סאן או מבחינת מי יעלה לבמה בדיוק ומה הם בדיוק ינגנו (אין כל כך טעם לדבר על סט ליסט או שירים מוכרים כי בעצם אין ממש כאלה), אבל בטוח שזה יהיה מאוד רועש ושלא תראו הרבה כי סאן או מפוצצים את הבמה בערפל (וגם מכסים את הראש בגלימות נזירים). ממה שראיתי ביוטיוב ושמעתי מאנשים זו חוויה עוצמתית מאוד אבל ממש לא פשוטה. יש לפחות שני אלבומי הופעה מאוד מומלצים- Domkirke, הופעה בכנסייה בבלגיה שיש לה טון מאוד מיוחד בגלל הנוכחות של עוגב כנסייתי, והופעה נוספת שנקראת Agharti. בשתי ההופעות בולט מאוד הווקאליסט אטילה, שאם הייתם אומרים לי לפני חמש שנים שאהנה לשמוע ווקאליסט כזה הייתי אומר FUCK NO. הוא פשוט אדיר, דווקא בגלל שהוא מרעים בקולו אבל לא מגיע לצרחות היסטריות מעצבנות. הקטע השני מהאלבום Domkirke הפך לאלבום שלם בפני עצמו, Kannon שיצא בשנה שעברה, אלבום חלש יחסית. צירפתי גם צילום של הופעה מייצגת, עם אטילה וככל הנראה גם טוס שם על קלידים.







ועכשיו לשני שיתופי פעולה מצוינים. אלבום אחד הוא Alter עם הלהקה היפנית המצוינת Boris. בוריס גדלו, אפשר לומר, על Earth ו- Sunn O))) כך שהשילוב מאוד הגיוני. האלבום הזה בולט בגלל שיש לו אלמנט שלא נוכח בכלל באלבומים של Sunn O))) וזה תופים וכלי הקשה. זה אלבום מאוד רענן וחי, ובאתר הבאנדקמפ של סאן או הוא גם מכיל קטע מסיים ארוך של כמעט חצי שעה שבו מתאחדים Sunn O))) ובוריס עם דילן קארלסון מ-Earth לפגישת פסגה.




האלבום המשותף השני הוא Soused שיצא עם אחד הגיבורים שלי, סקוט ווקר. כמו במקרה של גטטצ'יו מקוריה ו-The Ex מהפוסט הקודם, גם כאן זה חיבור שנשמע מאוד משונה אבל אני חושב שהוא עובד יפה, אם כי צריך להודות שזה לא באמת אלבום משותף אלא יותר אלבום של ווקר ש- Sunn O))) מתארחים בו. ווקר כתב את כל השירים וגם אחראי על ההפקה, ו- Sunn O))) בעצם מחליפים בדרונים שלהם תפקידים שבדרך כלל תזמורת שלמה עושה באלבומים אחרים של ווקר. בכל מקרה זה אלבום מצוין, ובאופן מפתיע זה האלבום הכי קליט וקל לעיכול בכל הפוסט הזה.



נסיים במשהו למיטיבי לכת. ללהקה יש גם שני הרכבי בת, שנוצרו בעצם מכורח המציאות- הופעות שבהם או אנדרסון או או'מאלי לא יכולים להגיע ועל כן אלו לא הופעות של סאן או (והרי אמרנו שאם זה או'מאלי ואנדרסון וסבתא שלך וכו'). הרכב אחד נקרא Burioal Chaber Trio והוא מכיל את אנדרסון, אטילה ואמברצ'י, וההרכב השני נקרא Gravetemple והוא זהה למעט שאומ'אלי מחליף את אנדרסון. Gravetemple למעשה נולדו בישראל, כאשר סאן או באו להופיע כאן אבל אנדרסון לא יכול היה להגיע; ביולי 2006 או'מאלי, אטילה ואמברצ'י באו להופיע במועדון חדש וטרי בזמנו, לבונטין 7 שמו- ואז פרצה גם מלחמת לבנון השניה. השלושה עלו להופעה שתועדה באלבום limited edition שנקרא The Low Down. תשיגו אותו. מדובר באלבום מדהים, טרק אחד רציף של שעה של נויז ודרון שנע בין שקט מאוד מאוד ורועש מאוד מאוד, והוא פשוט מופתי מבחינת בניית הדינמיקה הסופר איטית. זה ראש אחר, שונה מסאן או, ולגמרי עומד בזכות עצמו. האלבום לא קיים ביוטיוב אבל אפשר למצוא אותו ברחבי המרשתת- ואני מציע לשמוע את השעה הזו ברצף, בלי לעשות שום דבר אחר תוך כדי. ביינתיים קבלו טעימה מהם בלייב.




ואני מסיים כאן ושוב מרים קול קורא- מפיקים צעירים ונמרצים, תביאו לנו את Sunn O))). השמיעה שלי תקינה מדי בזמן האחרון.










יום ראשון, 29 במאי 2016

לזכרו של האריה


מוזיקה אתיופית זה טוב ללב!
-וינסטון, מתוך "פרחים שבורים"

המון זמן לא כתבתי כאן על סקסופון וסקסופוניסטים. והנה לפני חודשיים נפטר אחד הסקסופוניסטים האהובים עליי, גטטצ'יו מקוריה. סקסופוניסט כמעט אלמוני- לא מצאתי כמעט שום אזכור למותו או לחייו בעברית- אבל עבורי זהו אחד המשוררים הליריים הגדולים של הסקסופון. גם אם אתם אוהבים ג'אז, או ג'אז חופשי, או את הסקסופון ב-“Fun House” של הסטוג'ס, או את הפאנק-ג'אז של זורן וההרכב Naked City, תשכחו כל מה שהכרתם וחשבתם על סקסופון, כי גטטצ'יו זו חיה אחרת לגמרי. אם אתם מכירים ולו במקצת מוזיקה אתיופית- גטטצ'יו יתיישב לכם עמוק עמוק בנשמה.

גטטצ'יו מעולם לא ניגן ג'אז וגם מעולם לא הקשיב לאורנט קולמן או לאלברט איילר בזמן אמת. הוא פיתח, בנפרד מכל זה, סגנון ייחודי שמושתת על מסורת שירי הסללה (Shellela)- שירים ווקאלים מסורתיים שלוחמים אתיופיים היו שרים לפני יציאה לקרב. גטטצ'יו, יליד שנת 1935, החל לנגן את הגרסה האינסטרומנטלית-מודרנית שלו לסללה. השירים האלו לא מבוססים כל כך על נעימות, אלא על הסולמות האתיופיים המיוחדים- הטיזיטה, הבאטי, האמבאסל והאנצ'הוי; השירים הם למעשה מדיטציות על הסולמות האלה, וגטטצ'יו עושה את זה בטון המיוחד שלו- כמו בטראנס, חולמני ומרפרף אבל בעת ובעונה אחת גם מלא תשוקה ואפילו דורסני ואגרסיבי, כשכל משפט מסתיים בויברטו נפלא שמרעיד את הלב. אחרי ששמעתי את גטטצ'יו כמה וכמה פעמים, לא יכולתי שלא להידבק וגם לנגן את הסולמות האלו בעצמי.


הסיבה שגטטצ'יו אנונימי היא שהוא דוגמא קלאסית למושג Late Bloomer. גטטצ'יו היה שותף לתור הזהב של המוזיקה האתיופית הפופולרית בשנות השבעים, עליו נמנים גם מחמוד אחמד ומולטו אסטטקה. ככל הידוע לי, מאותה תקופה קיים רק אלבום אחד, The negus of Ethiopian sax, שיצא ב-1970 בהפצה עולמית והופץ מחדש כחלק מסדרת Ethiopiques עטורת השבחים, שהפיצה מחדש את אלבומי המפתח של המוזיקה האתיופית המודרנית. באלבום המצוין והמדבק הזה, גטטצ'יו מנגן את שירי הסללה ההיפנוטיים שלו בליווי אורגן פארפיסה פסאודו-Doors ועם כלי נשיפה מלווים. גטטצ'יו המשיך לנגן בתזומורת אתיופיות, ובסופו של דבר דעך לאנונימיות. רק ב-2003, כשהאלבום הופץ מחדש, פתאום החל גטטצ'יו לזכות לעדנה מחודשת.





מי שבאמת גילו מחדש את גטטצ'יו היו להקת הפוסט-פאנק ההולנדית הוותיקה The Ex, שפעילה כבר מ-1979. The Ex הם הרפתקנים מוזיקאים, ששיתפו פעולה בעבר עם סוניק יות' ומוזיקאים רבים מתחומי האוונגרד-ג'אז-אלתור חופשי. חברי The Ex כל כך התרשמו מההקלטות הישנות של גטטצ'יו, שהם איתרו אותו באדיס אבבה והזמינו אותו לנגן איתם בהופעה לציון 25 שנה לקיום הלהקה. החיבור בין הסקסופוניסט האתיופי הקשיש (בן כמעט 70 כשהם התחילו לנגן יחד) לפורצי הגבולות ההולנדים נשמע בלתי סביר בהתחלה, אבל השילוב בין חקירות הנפש הצולבות של גטטצ'יו לגיטרות המחוספסות והעוקצניות של The Ex  מבריק במיוחד. קשה להפריז בנס שקרה לגטטצ'יו למעשה- מוזיקאי בעשור השמיני לחייו שזוכה להערכה מחודשת ומוזנק לקדמת הבמה.



גטטצ'יו ו-The Ex, מגובים בסוללה של נגני כלי נשיפה נוספים, הקליטו שני אלבומים מצוינים. הראשון,  Moa Anbessa הוא אלבום לייב סוער, מרגש וסוחף, וגטטצ'יו נשמע שם כמו פרח סקסופון חצוף בן עשרים. השני, Y'Anbessaw Tezeta הוא הקלטת אולפן שנעשתה לבקשתו של גטטצ'יו, שרצה לעשות, בגיל 76, עוד אלבום אחד, בלי ספק האחרון. גטטצ'יו מנגן שם כמו אריה פצוע (תרגום שם האלבום הוא "לזכרו של האריה"), בשארית כוחותיו ובבריאות רופפת, אבל עושה את זה כמו גדול. The Ex הגדילו לעשות והוסיפו לאלבום דיסק בונוס שכולל הקלטות שונות של גטטצ'יו שלא ראו אור יום, כולל הקלטות נדירות משנת 1960; זו הייתה מתנת פרידה ממוזיקאי גדול.






 ועכשיו נשאר רק להאזין ולעכל את הסולואים של גטטצ'יו, מתפתלים באוויר כמו סילוני עשן, מסתבכים בתוך עצמם וחוזרים שוב ושוב ונכנסים עמוק לראש וללב.