יום שלישי, 16 ביוני 2015

כשאורנט פגש את איגור



  


יש מוזיקאים שאומרים לי שאם מה שאני עושה הוא נכון, הם לא היו צריכים ללכת לבית הספר.
-אורנט קולמן

השבוע עזב את עולמנו מה שנהוג לכנות "מענקי הג'אז",  אורנט קולמן. ג'אז היא המוזיקה האולטימטיבית של האינדיבידואל, מוזיקה שמקדשת את הפרסונה של הנגן\מלחין, את הייחודיות שלו, את האופי שלו. במובן הזה, אורנט היה מגדולי האינדיבידואלים במוזיקה של המאה העשרים בכלל; הדרך של אורנט הייתה רצופה חתחתים, עיקופים, קיצורי דרך שהתארכו; הוא ספג נאצות, גידופים ולפי הסיפורים אפילו אלימות פיזית בגלל המוזיקה שלו; הוא לקח החלטות קריירה שנראו תמוהות במקרה הטוב ומטורפות במקרה הרע; ועצם השם "קולמן" כבר מעלה אסוציאציות ברורות כמישהו ביזארי ומטורף שמנגן מוזיקה בלתי סבירה. יש עד היום מאזינים רבים שלא מוכנים לגעת בכל מה שמריח אורנט קולמן עם מקל של עשר מטר. הפסד שלהם; אורנט אמנם היה מהפכן גדול, אבל אני חושב שבניגוד לאוונגרדיסטים שבאו אחריו הוא שם דגש על תקשורת ונגישות עם הקהל. הגדולה שלו בעיניי היתה ליצור מוזיקה חדשנית וייחודית בלי לשבור את הכלים ובלי ליצור פער בינו ובין הקהל, כפי שקרה רבות באמנות של המאה העשרים בכללותה. אה, וכמעט שכחתי: זו מוזיקה מרהיבה ויפהפייה, ולא סתם קרא אורנט לאחד מקטעיו המפורסמים .Beauty is a rare thing

למי שבקיא בג'אז החופשי והאוונגרדי, אורנט לא נשמע בכלל כזה מהפכן. ביחס לנגנים כמו פרעה סנדרס, אלברט איילר וססיל טיילור הוא נשמע אפילו שמרן. במוזיקה של אורנט יש המון הלחנה, יש כמעט תמיד קצב קבוע, ויש המון מלודיה. זה בדיוק היופי. בניגוד לסנדרס ואיילר, שניגנו מוזיקה כמעט מנותקת מהבסיס של ג'אז, וטיילור שהושפע הרבה יותר ממוזיקה קלאסית מודרנית, אורנט תמיד התבסס על המסורות, על הבלוז ועל הבי-בופ (בדומה למשל למינגוס, לכאורה אחד מיריביו הגדולים של אורנט אבל למעשה אורנט היה השראה גדולה למינגוס). אורנט, ביחד עם אריק דולפי, היה למעשה תלמידו וממשיך דרכו של צ'ארלי פארקר. פארקר הוא אולי הדמות הכי גדולה וחשובה בתולדות הג'אז בכלל והוא הטיל (ויש שיגידו עדיין מטיל) צל ענק, כל כך ענק עד שרוב הנגנים, בטח נגני סקסופון האלט שאחריו, הואשמו בחקיינות. אורנט, שלמד לנגן בעצמו, למד את פארקר היטב- רק כדי "לזנוח" אותו ולנגן את המוזיקה של עצמו.

ואכן, לאורנט הייתה המון חוצפה, שעלתה לו בזעם ציבורי וקונטרוברסליות, ובמוניטין רע. כבר מאלבומו הראשון הקפיד לא לנגן סטנדרטים אלא רק יצירות מקוריות; הוא היה מהראשונים בג'אז שזנחו את הפסנתר, למעט אלבומו הראשון שחייב אותו חוזית להעסיק פסנתרן בהרכב (אם כי בשנות התשעים פתאום החל לנגן עם פסנתרנים); שמות האלבומים היו פוגעניים, מעצבנים ומזמיני עימות במתכוון- Somethinge Else!!!, The Shape of Jazz to come, Change of the century, This is our music; אורנט העז לנגן במה שנראה כמו בדיחה, סקסופון מפלסטיק (אם כי גם פארקר ניגן באחד כזה בתקופות שונות), והחצוצרן שלו, דון צ'רי המופלא, העז לנגן בכלי אחר שנראה כמו צעצוע, חצוצרת כיס; בשלב מסוים בקריירה החל אורנט לנגן גם חצוצרה וכינור עם טכניקה מאוד לא שגרתית שגם היא נראתה כמו בדיחה גרועה (למשל, כינור ביד שמאל, למרות שאורנט היה ימני); ואולי שיא השיאים היה שילוב בנו של אורנט, דנארדו, כמתופף בשנת 1966. דנארדו היה בן עשר. כל אלו גרמו לאורנט להצטייר כתימהוני הגדול של הג'אז, שני אולי רק לתלוניוס מונק.


אבל היה רק צריך להקשיב כדי להבין שאורנט גאון. שהוא שחרר את סקסופון האלט מהצל של פארקר. שהוא מלחין ומאלתר כל כך פורץ דרך עד שכמעט אי אפשר לחקות אותו. שהוא מנהל את אחד מההרכבים הגדולים של הג'אז (בתחילת שנות השישים). שהצימוד שלו עם דון צ'רי הוא בעיניי אולי הזוג המוזיקלי המדהים ביותר בג'אז אי פעם, השניים ניגנו פשוט כמו אדם אחד. שהוא לא נסחף למחוזות כאוטיים של רעש אלא תמיד מארגן מסגרת ברורה. שפשוט היה צריך לחכות כמה עשורים עד שהמוזיקה שלו תתחיל לעשות שכל. והכי חשוב- שהוא פשוט, קצת כמו הקלישאה הפרנק סינאטרית- הלך בדרך כשלו כל הזמן, ועכשיו יש רבים שמוכנים ללכת בה.

אבל למה אני אוהב את אורנט קולמן כל כך? אני אשאיר לחוקרים אחרים של עקרון החופש לציין את חשיבותו. מה שתמיד חימם את ליבי, בסוף, לא כל כך היה השפעתו על מאלתרים צעירים. זה היה היופי הקולי הנצחי של רצפי התווי והפראזות שהוא היה מגיע אליהם, והתחושה של שמחה טהורה שהנגינה שלהם שידרה.
-רוברט וויאט

חשבתי מה הדרך הכי יפה לציין את זכרו של אורנט, מה הרגע הכי יפה בקריירה שלו, ויש הרבה- מ-“Lonely Woman” הנפלא כל כך, דרך ההופעות בשבדיה עם הטריו שלו, היצירה לאנסמבל “Skies of America”, הפרי-Fאנק של ההרכב Prime Time או העבודה עם הרכב המוסיקאים המרוקאיים Master musicians of Jajouka באלבום Dancing in your head, אבל אני חושב שהרגע הכי יפה ומרגש בקריירה של קולמן התרחש ממש בסופה, באלבום האחרון בעצם שאורנט הקליט, אלבום ההופעה החיה Sound Grammar, ובשיר אחד ממנו שנקרא “Sleep talking”. ומה שיפה כל כך בשיר הזה הוא הרגע שבו אורנט קולמן פוגש מוזיקאי גדול אחר של המאה העשרים ואולי הכי גדול מבין כולם- איגור סטרווינסקי עם "פולחן האביב" שלו.

Sound grammar מתעד הופעה מלפני עשור. אורנט בזמנו בן 75, איתו מנגן דנרדו בנו (עכשיו כבר בן קרוב לחמישים), ושני נגני קונטרבאס, גרג כהן (ממקורבי ג'ון זורן וגם טום וויטס) וטוני פאלאנגה. זה אלבום ממש מעולה, אורנט עם אותה אש של 1960 אבל עם צליל הרבה יותר נקי וזך, ופשוט יפה (הוא כבר זנח עם השנים את סקסופון הפלסטיק והחל לנגן באחד ממתכת, כמו כולם...) השילוב בין שני הבאסיסטים עובד מדהים. ההופעה מכילה כמה לחנים ישנים וכמה חדשים, למעשה האחרונים שאורנט אי פעם הקליט. עובר השיר הראשון באלבום, ושקט. ופתאום אחד מהבאסים מנגן, בקשת, ביופי מרהיב, מלודיה שנשמעת מאוד מאוד מוכרת.


על סטרווינסקי, "פולחן האביב" ובאופן ממש ספציפית על תווי הפתיחה שלו, מנוגנים ע"י באסון, כבר כתבתי כאן בעבר. את התווים האלה מכיר כל מי שקצת מתעניין במוזיקה של המאה העשרים, והם אפילו עיטרו את הסרט "פנטזיה" של וולט דיסני. אי אפשר לפספס את זה. הבאס בקשת מנגן את פאקינג תווי הפתיחה של פאקינג פולחן האביב, ומוסיף אליו איזה טוויסט אורנטי-בלוזי. מצטרף אליו הבאס השני, הפעם בפיציקאטו כמו שיותר מקובל בג'אז. ואז מבליח אורנט עם סקסופון האלט, בתווים גבוהים שמפלחים את הלב מרוב יופי. פתאום איגור הופך למין בלוז מינורי,  כאילו כל החיים שלו השיט ספינת קיטור במיסיסיפי. אמרתי שאורנט הוא אינדיבידואליסט מובהק, שאף פעם לא מנגן חומרים לא שלו. ואכן, השימוש בחומר מוזיקלי של מישהו אחר, ועוד כזה אייקוני כמו תווי הפתיחה של פולחן האביב, הוא מאוד חריג. זה מה שעושה את הרגע הזה כל כך מרגש, כל כך יפה, כל כך יפה. כמה יפה משתקפת המורשת של סטרווינסקי עם זו של אורנט. שני מהפכנים אדירים, פורצי דרכים, מפילי חומות, שורפי גשרים. וגם הקהל מרגיש את הצמרמורת הזו בתשואות.

ואסיים במילים הצנועות של אורנט, מתוך הליינר נוטס של אלבומו This is our music:

על עצמי. אני בן שלושים, נולדתי בטקסס...מכיוון שאין הרבה שלא סיפרתי לכם על המוזיקה שלי, בעצם סיפרתי לכם על עצמי דרכה. שאר האוטוביוגרפיה של חיי היא כמו של כל אחד אחר. נולד, עובד, עצוב ושמח וכו'. אנו מקווים שתיהנו מהמוזיקה שלנו.


יום ראשון, 31 במאי 2015

לקראת סוואנס בישראל, חלק ב': אני רואה הכל, אני רואה הכל




זה אינו איחוד. זה לא סתם מופע נוסטלגיה מטומטם. זו לא חזרה על העבר.
­-מייקל ג'ירה

אוקי, לקח לי המון זמן לכתוב את הפוסט הממשיך את ההכנה הפיזית-מנטאלית לקראת ההופעה של סוואנס בארץ. הפעם נדבר על הקאמבק של סוואנס, אחד הקאמבקים הגדולים בהיסטוריה של המוזיקה לדעתי. קאמבק שהחל לפני חמש שנים, שבמהלכן הלהקה המחודשת הוציאה כבר שלושה אלבומי אולפן, שני אלבומי לייב ואלבום אולפן רביעי בדרך, ומי יודע מה יעצור אותה, מפלצת תהילה אימתנית שכמותה. אזהרה: זה פוסט ארוך, ממש ארוך, אולי הארוך ביותר שאי פעם כתבתי, וגם הקטעים שמצורפים כאן ממש ארוכים. כמו שתבינו, כשמדובר בסוואנס של שנות האלפיים, היריעה היא ארוכה, ארוכה. אז קחו הרבה אוויר, פנו לכם קצת זמן, ותצללו.

הקאמבק של סוואנס חזק כל כך משתי סיבות- הראשונה, הטריוויאלית יחסית, היא שהלהקה פשוט מדהימה, מהלהקות המושלמות. הלהקות המושלמות בעיניי הן אלה שבקרב חבריהן נוצר איזון מושלם, Perfect balance. אף חבר להקה אינו מאפיל על חבריו; כולם מקבלים ספוט שווה, כולם תורמים באופן שווה ומשתתפים באופן מלא, וכולם ביחד מרכיבים אורגניזם שלם, ייחודי, שעולה על סכום חלקיו. חברי הלהקה לא צריכים להיות וירטואוזים, הם לא צריכים לדעת לנגן ספטולות על טריולות במקצב אחת עשר שמיניות וגם לא לנגן סולואים של צ'ארלי פארקר בריוורס (למרות שזה יכול להוסיף). זה בכלל לא חשוב. למעשה הם אפילו לא צריכים לדעת לנגן. הם כן צריכים לדעת לנגן יחד. הם כן צריכים לדעת ולהבין מה יתרום לטובת האורגניזם, ולטובת הסאונד המשותף. פינק פלויד המוקדמת, זו שלפני דארק סייד אוף דה מון, הייתה בדיוק להקה מושלמת כזו; אף אחד מנגניה לא היה וירטואוז במונחי התקופה, אבל יחד הם יצרו ריבוע זהב. ברגע שרוג'ר ווטרס (שעוד יחזור להופיע בפוסט הזה) התחיל להשתלט ולהיות דומיננטי יותר ויותר, הריבוע הזה נשבר ואבד. עוד להקות כאלה הן הרביעייה המפורסמת של קולטריין, הרביעייה המפורסמת לא פחות של אורנט קולמן מתחילת הסיקסטיז, השישייה קצרצרת החיים של מינגוס עם אריק דולפי ב-1964, הדורז, ואן דר גראף ג'נרטור, המאת'רז המוקדמים של זאפה, קינג קרימזון בשנים 1973-1974, קאן עד אמצע שנות השבעים, הבירת'דיי פארטי, סוניק יות'...ובעיניי בלי ספק ההרכב הנוכחי של הסוואנס יוצר גם הוא את האיזון המושלם הזה, ובהמשך הפוסט אסביר בפירוט על מה ולמה.

הסיבה השנייה היא, שסוואנס מסתכלים קדימה, אל העתיד, ונמצאים תמיד בתנועה. יש אמנים רבים עם וותק דומה לסוואנס או וותק רב יותר מסוואנס שעתידיהם לפניהם, והם עדיין רעבים ומחפשים להתחדש וליצור, להמשיך לנוע. דוגמאות טובות הן בוב דילן קשישא וניק קייב, ואצלנו בארץ- ברי סחרוף. לעומתם, יש כאלה שמעיין היצירה שלהם יבש, עתידם הרבה הרבה מאחוריהם והם עסוקים במה שאני מכנה מופעי קריוקי עצמיים. הדוגמא הכי מובהקת היא אותו רוג'ר ווטרס, שעוד מעט מציין לא פחות מ-25 שנה לאלבום האחרון שלו (שגם הוא לא מתקרב לעבר המפואר של ווטרס), ושעדיין רוכב על גלי המזומנים של אלבום מלפני- קחו אוויר- 36 שנה (במאמר מוסגר, על ווטרס יש לי פוסט גנוז בהקשר הפוליטי-אמנותי, אבל לאחרונה קיבלתי סוג של החלטה לא לעסוק בפוליטיקה פה בבלוג וכמעט בכלל, זה פאקינג אוכל כל חלקה טובה בנשמה). לא ג'ירה וסוואנס. בסוף של יום, אני הכי מעריך את ג'ירה (בן 60, אמנם לא חטיאר אבל בהחלט יש אמנים בגילו שכבר נחים על זרי הדפנה) על זה שהוא לא מפסיק לנוע ולחתור קדימה, ולראיה- הוא קיבל החלטה בטור האחרון לא לנגן חומרים מלפני התחייה המחודשת של סוואנס, וחלק גדול מההופעה שאנו עומדים לשמוע יהיה חומרים חדשים לגמרי.

אבל בואו קודם ניקח צעד אחורה ונבין למה סוואנס חזרו בכלל, אחרי 14 שנות שתיקה. בפוסט הקודם דיברנו על התקופה המוקדמת של סוואנס, והפסקנו ב-1987. אחד הסופרים האהובים עליי הוא נאבוקוב, אולי גדול התחבולנים הספרותיים בכל הזמנים. אני מעדיף דווקא את הספרים המוקדמים והיותר צנועים שלו, ואחד מהם הוא הספר המעולה "ההגנה של לוז'ין" שמתחקה אחרי חייו המעורערים של גאון שח. בפסקה האחרונה של הפרק הרביעי בספר, כאילו משום מקום ובטבעיות מוחלטת, נאבוקוב מקפיץ את העלילה, ממש תוך כדי משפט, שש עשרה שנה קדימה. אני בטח לא נאבוקוב ואפילו לא מגיע לקרסולי קרסולי קרסוליו, אבל אעשה כאן מהלך דומה- בואו נדלג שמונה עשרה שנה. אחרי שחקרנו את שורשי סוואנס, אנחנו קופצים קדימה 18 שנה, אי שם בשנת 2005 לערך, אל נבכי התודעה של מייקל ג'ירה, בזמן הופעה של הרכב הבת של סוואנס, The Angels of Light.*

*(רגע...מה? מה 18 שנה? ומה קשורים ה-Angels of Light? אתה רוצה לומר ששמונה עשרה השנים האלו לא חשובות? מה קרה בהן? כמובן שהן חשובות אבל אני מדלג עליהן מהסיבה הפשוטה שאני לא מכיר את התקופה היטב [וגם לא הצלחתי לגייס מתנדבים בקרב הבלוגרים האהובים עליי כדי לסקר אותה]. ג'ירה עשה המון בשנים האלה- הוציא אלבומים של סוואנס שזכו להצלחה מסחרית קצת גדולה יותר, פירק את הלהקה ב-97', הקים את Angels of light, הוציא איתם כמה אלבומים, והקליט גם כמה הקלטות סולו. יותר מזה לא ארחיב.)

הנה כי כן, אנחנו באמצע הופעה של Angels of light, מייקל ג'ירה, בן 50, מאחוריו קריירה של כבר עשרים ומשהו שנה. ולמה שלא אפנה את הבמה לג'ירה עצמו, שיסביר לנו מה עובר לו בראש באמצע ההופעה, וכל מילה מיותרת:

הגיטרה של סת' (אולינסקי, גיטריסט להקת Akron/Family שחלקה במה עם Angels of light באותה הופעה; י.ו.) הדהדה אקורד פתוח אחד, מאוד רועש, והגיעה לשיא, ואז התרסקה לתוך מקצב שיכול היה להשתוות לאקט עמוק ומלא נשמה של הזדווגות. כל הלהקה נסחפה לתוך זה, זה היה כמו לרכב על גלים של סאונד. בדיוק באותו הרגע חשבתי, 'אתה יודע, מייקל, סוואנס לא היו כאלה גרועים אחרי הכל'...חה חה! זה החזיר- בשיטפון- זכרונות, או לא בדיוק זכרונות אלא חזרה מוחשית של התחושה של המוזיקה של סוואנס, נכנסת לי לגוף בגלים, מעלה אותי למעלה לקראת מה שאני יכול רק לשער שתהיה החוויה היחידה של גן עדן שתהיה לי....[ ] כשאני שואל את עצמי אם אני מאמין באלוהים, אני מתחיל בלהגיד לא, אבל אז אני נזכר בתחושה הזו, ואז אני לא בטוח כל כך. אז אני רוצה עוד מזה, לפני שהגוף שלי יקרוס בצורה כזו שהדבר לא יהיה אפשרי יותר. אז אני עושה את זה.


אז קפצנו קפיצה נאבוקוביאנית 18 שנה קדימה כדי לשמוע גיטרת-עוגיית-מדלן פרוסטיאנית שהדליקה בג'ירה מחדש את האש הסוונסית ואת החוויה הכמו-דתית שכבר חקר באלבומים קודמים של סוואנס. סוואנס גרסת המאה העשרים ואחת הם להקה שנמצאת כמובן במקום אחר לחלוטין מהגלגולים הקודמים שלהם; המטרה שלהם היא לא להעמיק בביבים העמוקים של הזבל האנושי, וגם לא בניסיון לזקק את הכאב למלודיה. מה שהם מנסים זה לחקור ולזקק סאונד. אני חושב שבשנות האלפיים זו אולי הלהקה עם סאונד הרוק הטהור והזך ביותר. אקורד דיסטורשן אחד מדויק של סוואנס יכול לזעזע את העולם כולו, כמו הוריקאן אטומי, זה עד כדי כך עוצמתי ויפהפה. אולי סופסוף ג'ירה הצליח להגשים את החזון שלו, של הברבור היפהפה עם האופי הבלתי נסבל. הוא הקים את מעבדת הסאונד המושלמת; רב שכבתית, כל הזמן בתנועה וכל הזמן באיזון מושלם.

סוואנס של שנות האלפיים מורכבת משילוש קדוש של גיטרות חשמליות לוהטות כמו ברזל מלובן (ג'ירה, נורמן ווסטברג הוותיק והנאמן וכריסטוף האן על פדאל סטיל מהגיהנום), כריסטופר פראבדיקה על באס שמנגן ליינים דמויי-גיטרה, ושני פרקשניסטים- פיל פוליו שמתמקד בעיקר בסט התופים המסורתי, ות'ור האריס שמוסיף גם כלים אזוטריים אך חיוניים ביותר לצליל של סוואנס, כמו פעמוני תזמורת, קסילופון, דאלצימר (מעין קאנון עתיק, שפוליו מנגן בו גם), קלרינט, טרומבון, מלודיקה ואפילו ויולה תוצרת בית (ויש גם חבר נוסף, סודי- ביל רייפלין, מוזיקאי די מדהים שמצליח גם להיות המתופף של REM  ושל התחייה מחדש של קינג קרימזון, ומנגן כלים רבים באלבומי האולפן של סוואנס, לא בהופעות החיות, תחת הקרדיט "סוואן של כבוד"). רוב הנגנים האלו ניגנו עם ג'ירה בעבר, במתכונות השונות של סוואנס ושל ה-Angels, אבל ההרכב הזה גובש רק ב-2010, כשג'ירה החייה מחדש את הלהקה עם האלבום My Father will guide me a rope to the sky  ובחמש השנים שעברו מאז הוא הפך כבר ליחידת קומנדו משופשפת.

ההתמחות של הלהקה היא בשילוב של סאונד, תנועה וזמן. ג'ירה מגדיר את השירים כ-sonic events; הלהקה בונה חומות צליל אדירות, לאורך פרקי זמן שנראים כמעט אינסופיים, בווליום אדיר, בסבלנות של פלדה, במדידטיביות שמזכירה סדנת ויפאסנה, ואז מרסקת אותם, מתנגשת עם עצמה ומתפוררת כמו גלי צונאמי: מפלי אקורדים שוצפים, דרונים כמו-סטאטטיים, ופעמונים וכלי מיתר גבוהים, והרבה מחקר של צבע ומרקם. השילוב בין הגיטרות הרצחניות, התיפוף שכמו תמיד אצל סוואנס הולם ישר בבסיס הגולגולת, התדרים הגבוהים של המצילות והפעמונים, הפדאל סטיל הצרחני והאקספרסיבי שנשמע כמו ת'רמין, והגרון האדיר של ג'ירה יוצרים ביחד סאונד כל כך Immaculate, שמעטים מאוד הגיעו אליו. אם בעבר סוואנס ניסו להמם את המאזין ולמחוץ אותו עם סאונד ומקצב שנשמעים כמו פטיש עצום, כאן הם מנסים לסחוף אותו מעלה מעלה בגלי הצליל הבלתי נתפסים האלה. מילת המפתח היא Immersion, סוואנס רוצים שתמצאו את עצמכם ספוגים בתוך המוזיקה הזו. בניגוד לתקופה המוקדמת של הלהקה, זו אינה מוזיקה 'מכוערת' ודיסוננסית, ועל אף הדיסטורשנים והווליום, החומרים של הלהקה מדגישים דווקא את ההרמוניות ה'יפות'. אלמנט הנויז כמובן עדיין שם, וחזק, אבל זה נויז הכי יפה שתשמעו בחיים שלכם.


אבל אולי האלמנט החשוב ביותר הוא אלמנט הזמן; בהשראת בריאן אינו ומלחינים מהאסכולה המינימליסטית, הקטעים מתקדמים מאוד לאט, ובהופעות קטעים באורך של ארבעים וחמש דקות (!) הם לא דבר נדיר. להקות רבות עשו ועושות את זה, אבל סוואנס מצטיינים בזה במיוחד בעיניי; במובן הזה, סוואנס הם אולי הממשיכים הכי מובהקים של הספייס רוק, הקראוט רוק וה-Cosmic music של פינק פלויד המוקדמת וקאן (אני שומע כאן גם הרבה מיילס דיוויס בתקופה החשמלית שלו). בהתאמה, גם האלבומים של סוואנס ארוכים בהרבה מהמקובל, ובשני האלבומים האחרונים נראה שנקבע סטנדרט של אלבום כפול שאורכו הכולל לפחות שעתיים. במה שאוהבים לקרוא (ואני סולד מהכינוי הזה) "עידן האינסטנט", מדובר במשהו די יוצא דופן. אגב, הליריקה והשירה של ג'ירה, בניגוד לבעבר, תופסים בעיניי מקום משני (ואני חושב שגם בעיניו- או כמו שהגדיר זאת כשדיבר בראיון על השיר Toussaint L'Ouverture שמושר בצרפתית: “I needed some fucking words”), ואני נוטה שלא להתמקד במילות השירים; אני פשוט אוהב את הקול של ג'ירה ומבחינתי הוא עוד כלי מוזיקלי.

ועוד אלמנט חשוב הוא אלמנט התנועה וההתפתחות, שהוא אולי המרתק ביותר בסוואנס של שנות האלפיים, אם כי זהו אלמנט שנוכח לכל אורך הקריירה של הלהקה. סוואנס לא באמת מנגנת שירים, במובן שהשירים אינם סטאטיים ואינם קבועים. הלהקה לוקחת את השירים לכיוונים שונים בהופעות ובחזרות, הם עוברים ממש מוטציות ומשתנים באופן אבולוציוני. מה שמתחיל כרצף אקורדים על גיטרה אקוסטית בדמו שג'ירה מקליט הופך לבסוף לסימפוניה ואגנריאנית אדירת מימדים. הלהקה אשכרה עובדת על השירים מהופעה להופעה, וגרסת האולפן היא בסך הכל הגרסה של השירים כפי שחברי הלהקה ראו לנכון להקליט בזמן ההקלטה; אתמול הם נגנו אותם אחרת, ומחר הם ינגנו אותם שונה לגמרי; כל הופעה מורכבת מלפחות 50% חומרים חדשים, שלמעשה יהיו כנראה בביצוע חד פעמי. גם שירים מהרפרטואר המוקדם של הלהקה נמזגים לתוך הקטעים החדשים, עד שהגבול בין חדש וישן מטושטש ומבוטל לחלוטין (ובטור הנוכחי אין כמעט ביצועים לשירים ישנים). ג'ירה וסוואנס טובלים באותו נהר פעם אחת בלבד, בהשראה פרי-ג'אזית. כך הלהקה אכן מיישמת את המושג רוק ניסיוני- הם באמת מתנסים, ערב ערב.


אז נתחיל את המסע המחודש של סוואנס, ונחזור לעוגיית המדלן של ג'ירה. הוא עוד מתבשל קצת עם הרעיון, וב-2008 מחדש את קשריו עם נורמן ווסטברג. אחר כך הוא מצרף את השאר, ועדיין לא ממש ברור איזו צורה יקבל החזון החדש של הלהקה. ג'ירה, שבינתיים הפך לביזנסמן והקים את הלייבל העצמאי Young God Records (בין השאר ג'ירה גילה אמנים רבים כמו דבנדרה בנהארט, שחתומים בלייבל), והוא מתחיל את המודל העסקי שבעצם מממן את סוואנס ואלבומיהם- קראודפאנדינג, מודל מקובל יותר ויותר שסוואנס היא אחת הדוגמאות הבולטות והמצליחות שלו. ג'ירה מעלה ב-2010 אלבום אקוסטי סולו מלא בשם I am not insane ומוכר אותו באופן עצמאי, 1000 עותקים בלבד שכל אחד מהם חתום וממוספר, והמכירות משמשות למימון הקלטת אלבום הקאמבק של סוואנס , My Father will guide me a rope to the sky. ג'ירה אסף את ההרכב הנוכחי של סוואנס, חברים ומכרים מגלגולי סוואנס השונים, וביחד הם עיבדו את השירים לכלל האלבום (כולל אותו דבנדרה בנהארט בהופעת אורח משותפת עם בתו בת השלוש של ג'ירה). חשוב לציין שבשלב זה, ג'ירה עדיין לא בדיוק סגור על עצמו, השירים לא ממש נכתבו במקור בשביל סוואנס, ויש הרבה שאלות פתוחות: האם סוואנס באמת חוזרים לפעילות והאם Angels of light באמת מפסיקים לפעול, ולכמה זמן...ואכן, MFWGMARTTS מזכיר ענק שמתעורר אחרי תרדמת חורף ארוכה במיוחד, מותח את איבריו ומנסה להבין מה עכשיו, מה הוא יכול לעשות עם עצמו. כאלבום יציאה מתרדמת, זה אלבום מעולה; ניכר שג'ירה התגעגע לדיסטורשנים. אבל כמו שנראה בהמשך, זה ממש רק המתאבן; האלבום די עומד בצל העבודות הכבירות שיבואו בהמשך, והוא קצת מזכיר לי, אם להתפלפל בלשון צבאית, את מד"ס הבוקר המאומץ אך הקצר שלפני מסע הכומתה הגדול והמפרך אך המספק פי כמה וכמה. השירים קצרים יחסית, הווליום נמוך יותר (כולל השירה של ג'ירה שהיא קצת מאופקת) וברור שהפוטנציאל שם, אך עדיין לא ממומש. אני מצרף כאן את השיר Jim פעמיים- כגרסת הדמו של ג'ירה, והגרסה המפותחת של הלהקה.








מהקלטת האלבום יצאה הלהקה לטור הופעות ראשון, שכלל גם הופעה בארץ. ההופעות האלו הותירו את הקהל המום ומשתאה (כולל בארץ, לפי הדיווחים), והטור מתועד יפה באלבום הלייב המדהים We rose from your bed with the sun in our head. אני מצרף כאן ביצוע מדהים בלייב (לא מתוך האלבום) של  הקטע הפותח מתוך MFWGMARTTS, “No Words/No Thought”, שיר שבמקור אורכו 9 דקות, נפתח בדרון אדיר מימדים שנמתח לכדי 14 דקות של כמעט נויז טהור, לפני שהלהקה מתחילה במטח ארטילרי של אקורדים וזעם,  ובסוף הקטע המאזין מרגיש כמי שעבר חוויה דתית מלאת יראת כבוד (למעשה, הסרטון הזה נגמר לפני שהשיר המקורי התחיל!!!). באלבום הזה כבר מופיעות גרסאות לייב עדיין לא מפותחות לחלוטין של הקטעים שיופיעו באלבום הבא של סוואנס, שהקלטותיו מומנו ע"י מכירות האלבום הזה. העוצמה, הלהט, אורך היריעה והנשימה האדיר ותחושת הזמן שנעלם ומתפייד- הכל נמצא כבר כאן.



עם האוכל בא התיאבון, ובגדול. ב-2012 יוצא מה שאני אישית מחשיב כמאגנום אופוס הגדול של הלהקה, The Seer. MFWGMARTTS היה אלבום יחסית קצר, 45 דקות אורכו; כאן מדובר ביצירת ענק, אלבום כפול ותקליט משולש שאורכו המלא מעל שעתיים, כששיר הנושא עובר את חצי השעה ועוד שני קטעים הם באזור עשרים דקות. ג'ירה אמר שלקח לו 30 שנה להקליט את האלבום, והגדיר אותו כהצטברות כל הניסיון המוזיקלי שלו וכל האלבומים הקודמים שעשה בחייו, כולל אלה שלא באמת הקליט אלא רק דמיין לעצמו... מה אין פה- סימפוניות רעש, דרונים, אמביינט, מטאל, שירים אקוסטיים, פרי ג'אז ואלתור חופשי, מקהלות שמיימיות ואפילו אש סינטטית. שיר הנושא לבדו הוא אחד הדברים הכי מדהימים ששמעתי להקת רוק עושה- מה שמתחיל כדרון חורקני עם כלי נשיפה ודאלצימרים מתפתח לאט לאט למטס ואלקירות מוטרף שהולך ומתגבר ומתעצם לאורך בערך עשר דקות, נשבר לתוך עונה בגיהנום של דיסטורשן, הופך למעין פסקול של התאוששות משדה קרב, יוצא מן המעמקים עם המפוחית של ג'ירה שמבליחה משום מקום ומסתכם לתוך כמעט שיר נורמלי...פשוט תקשיבו. קטע נפלא אחר הוא A piece of the sky שחלקו הראשון הוא עשר דקות ממש וירטואוזיות של אמביינט ו-Soundscapes, כשהשירה נכנסת רק אחרי 15 דקות. בין הקטעים הארוכים מרוצפים גם בקטעים קצרים יותר, בינם בולט דואט בין ג'ירה לזמרת Yeah Yeah Yeahs קארן או (ויש גם הופעת אורח של ג'ארבו, הקלידנית\זמרת מהסיבוב הקודם של סוואנס), ויש גם הרבה הרבה מלודיה בין עמודי הרעש. אנחנו אמנם רק באמצע העשור הנוכחי אבל האלבום הזה הולך לככב בכל רשימות הסיכום של אלבומי הרוק בסוף העשור, והוא ממצב את הלהקה כאחת הטובות בעולם כרגע, חד וחלק. כמו כל אמנות טובה, זה תובעני, בלתי מתפשר וצריך הרבה זמן לעיכול, אבל זה אלבום סוחף מאין כמוהו.




ושוב, גם אחרי האלבום הזה הגיע טור, וגם בו הלהקה מהממת את הקהל עם חומרים חדשים ועם אפוסים שמתארכים יותר ויותר, ושוב אלבום הופעה (Not here/Not now) שנמכר באינטרנט כדי לממן את הקלטות האלבום הבא, שיצא בשנה שעברה, To be Kind . האלבום שבר את השיאים האישיים של הלהקה- גם במכירות וגם בתגובות הנלהבות הן של המבקרים והן של המעריצים, בצדק כמובן. כמו קודמו, גם הוא אלבום כפול של שעתיים, גם הוא מורכב מאותם מחקרים\מסעות משותפים, גם הוא מכסה טריטוריות נרחבות ביותר, וגם הוא נפלא. הדבר היחיד שאני יכול להגיד לחובתו הוא, שהוא קצת חוזר על הנוסחא של The Seer, ושני האלבומים מאוד דומים: בשניהם קטע בין למעלה מחצי שעה שבנוי ומתקדם בצורה מאוד דומה וגם נשמע די דומה, ויש עוד קטעים מאוד דומים בין האלבומים ואפילו בין השירים של  To Be Kind לבין עצמם; כך שאולי ניתן לומר שסוואנס מתחילים קצת לחזור על עצמם (ואפשר גם לטעון, שאחרי שהגיעו רחוק כל כך הם משפרים את עצמם). ההבדל הקטן בין שני האלבומים הוא שהטון של The Seer קצת יותר רך, ו-To be Kind יותר נותן בראש ובווליום. כך או כך, המוזיקה כאן, במה שמתקבע כסטנדרט, מרהיבה, יפהפייה ומעוררת השתאות, ובחלק הראשון של הקטע הארוך Bring the Sun/Toussaint L'Ouverture הלהקה בונה אוקיאנוס סאונד כל כך גדול עד שהוא הופך למונוליט לוהט של כמעט רעש לבן- נדמה שכל חברי הלהקה עולים השמיימה, ומי יודע, אולי ג'ירה באמת מצליח להתקרב למלכות שמיים.  ואסור לשכוח את הקטע הממיס, כמעט בלדה במונחים סוואנסים, Just a little boy שמוקדש אולי לגיבור הכי גדול של ג'ירה, האולין וולף.






סוואנס בהחלט שועטים קדימה, וג'ירה כבר הודיע שבתום הטור הנוכחי, בספטמבר, הם מתכוונים להיאסף ולהקליט אלבום חדש, ובהתאם לתהליך העבודה קטעים חדשים כבר מרכיבים לפחות חמישים אחוז מהסט ליסט. הנה צילום הופעה עדכני יחסית של קטע חדש, Frankie M. שמו, שאפשר לשמוע השפעות קראוטרוק חזקות מאוד ממנו (סביר להניח הגרסה המוקלטת שלו תישמע אחרת לגמרי). ג'ירה הגדיר פעם בראיון את המופע של סוואנס כ"סקס של שלוש שעות בלי לגמור", והקטע הזה בהחלט נשמע כמו משגל שמתקדם מאוד לאט, עד לבעיטת הקאראטה של ג'ירה שמסיימת את השיר (התיעוד אינו שלם, הקטע המלא אורך בערך 25 דקות בהופעה). ומה הלאה? אני מאמין שבאיזשהו שלב ג'ירה יחליט שסוואנס כבר חוזרים על עצמם וישנה את הלהקה, את הסגנון, או יפרק את החבילה לגמרי. ג'ירה לא אוהב להיות ב-Comfort zones והלהקה בהחלט בדרך לשם. אני מקווה שצלחתם את הפוסט הארוך להחריד הזה, ואת הקטעים, ואני לא יכול להמליץ יותר על ההופעה הזו. המוזיקה של סוואנס הולכת להיצרב לכם בהמיספרות של המוח ולהחריב לכם את שבלולי האוזניים. לביפהארט יש שיר שבו הוא אומר God, fuck my mind for good. אני מצפה מג'ירה והכנופיה ללא פחות מזה.





יום חמישי, 7 במאי 2015

לקראת סוואנס בישראל, חלק א': אני פחדן, תקע בי את הסכין שלך




  
כל אחד מחפש משהו גדול יותר ממנו. בהדרגה מצאתי את זה במוזיקה שלי, וזה הכי קרוב שהגעתי לאלוהים.
-מייקל ג'ירה, מאי 2015

לפני הכל- אני רוצה להגיד המון המון תודה לכל מי שברך על חזרת הבלוג לפעילות. קיבלתי חיבוק חם והמון תגובות חיוביות, וזה מאוד מחמם את הלב. המון תודה לכם חברים. האמת היא שאחת הסיבות שהתחשק לי לחזור לכתוב על מוזיקה היא ההופעה הממשמשת ובאה של אחת הלהקות האהובות עליי- סוואנס (Swans) של מייקל ג'ירה האגדי, שהולכים לפוצץ לי את העור התוף ולחדור לי אל נבכי הגולגולת ב-7 ליולי הבא עלינו לטובה. זה מצחיק אבל את סוואנס אני מכיר רק שנה בערך, ואפילו פעם כתבתי על שיר אחד של סוואנס פוסט בבלוג בלי להכיר אותם בכלל. בכל מקרה זו להקה שאני מאוהב בה לגמרי; יש בסאונד שלה משהו שאני מרגיש שחיפשתי שנים במוזיקה שאני שומע ואוהב. המקרה של סוואנס מאוד מרגש ומיוחד- להקה שחזרה לפעילות אחרי 14 שנות שתיקה , והחזרה שלה היא לא סתם קאמבק אלא אולי אם תרצו שיא מימוש הפוטנציאל שלה ושיא ההתפתחות שלה; היום היא מוציאה אולי את אלבומיה הטובים ביותר, וזה מתבטא גם בהערכה העצומה מקיר לקיר שהם זוכים מהמבקרים וגם מהחיבוק החם שהם מקבלים ממעריציהם (שלמעשה מממנים פיזית את הקלטות אלבומי הלהקה). לראייה, To be Kind, אלבומם האחרון והמעולה, הוא אלבומם הנמכר ביותר אי פעם.


סוואנס היא להקה באמת מרתקת, שעברה המון תהפוכות והתפתחויות עם השנים. אפשר לדבר בגדול על שלוש פאזות עיקריות (להקה תלת-פאזית, אם תרצו): הפאזה הראשונה, בין 1983 ל-1988, שבה קנתה הלהקה מוניטין כאחת הלהקות הרועשות והמאיימות ביותר בהיסטוריה; הפאזה השנייה, בין 1989 ועד להפסקת פעילות הלהקה ב-1996, שהתבטאה בסגנון שונה לחלוטין של ממש שירים שמצייתים לחוקי המלודיה וההרמוניה, תקופה הרבה יותר שקטה ומלודית שאני גם לא מכיר היטב וגם לא התחברתי אליה כלל (קול קורא למומחי סוואנס: אם מישהו מכם רוצה לכתוב על האלבומים של הפאזה הזו, צרו איתי קשר וכתבו פוסט אורח); וחידוש פעילות הלהקה ע"י ג'ירה, 2010 ועד היום, תקופה שכמובן אנו עדיין בשיאה משום שג'ירה הודיע שסוואנס הולכים להקליט אלבום חדש בספטמבר הקרוב. סוואנס המודרניים לוקחים את האלמנטים של התקופות הקודמות ולוקחים אותם לדרגה חדשה לגמרי, ואני נוטה להסכים עם הבלוגר משה לוי כשהוא כותב שההרכב הנוכחי של סוואנס הוא בין הטובים בהיסטוריה המוקלטת ושל ההופעות החיות. אני מאוהב לחלוטין בפאזה הראשונה והאחרונה; הן כמובן מאוד שונות, ואני הולך להקדיש לכל אחת מהן את הפוסטים הקרובים.

מה שעושה את סוואנס ללהקה כל כך גדולה, אז והיום, הוא שהמוזיקה שלהם היא חוויה רב חושית ולמעשה ממש פיזית. החזון של ג'ירה, איש שהתפרנס כבר מגיל 15 בעבודות פיזיות קשות כמו בניין או סבלות, איש שכבר כנער צעיר התנסה בכימיקלים מסוגים שונים ובחוויות גופניות מכאיבות כמו תאונות דרכים, הוא חזון של מוזיקה שמרגישים בגוף, שנכנסת לגוף. זו הסיבה לווליום האדיר של הלהקה, ג'ירה רוצה שתרגישו את המוזיקה בכל תא ותא וכך בעצם תהיו חלק ממנה, בין אם תרצו ובין אם לא (ויש סיפורים על הופעות שבהן סוואנס היו נועלים את הדלתות כדי שאנשים לא יברחו...). לכן זו מוזיקה טוטאלית, למאזין כמו גם למבצע. ג'ירה דורש מעצמו, מהנגנים ומהקהל התמסרות טוטאלית, מתוך צורך כמעט רוחני להתעלות כמעט דתית. ההופעות של הלהקה, ממה שאנשים מדווחים עם השנים וממה שרואים ביטיוב, והמוזיקה עצמה- בעיקר בתקופה המוקדמת שעליה אדבר- הכל מזכיר פולחן של כת. אני מאוד מצפה לחוויה הזו בעצמי.

סוואנס של 1983-1987 הייתה להקה חד פעמית, וטוב שכך. אין עוד להקה כזו שעשתה פשוט טרור, על הבמה ובאולפן, פשוטו כמשמעו; אולי הלהקה היחידה שיכולה להתחרות בהם היא ה-Birthday Party המופתית (אגב, הקריירה של ניק קייב והבאד סידס קצת מזכירה את זו של ג'ירה וסוואנס- פאזה ראשונה מאוד אגרסיבית, פאזה שנייה הרבה יותר מלודית, פאזה שלישית שהיא מעין אינטגרציה או סיכום או טייק על השתיים הקודמות; וכמו סוואנס, אני מעדיף בעיקר את הפאזה הראשונה והאחרונה) אני חושב ששתי הלהקות האלו הן הלהקות שפיתחו את ז'אנר הפוסט-פאנק לשיאו (ללא שום דימיון בין השתיים). בארבע השנים האלו סוואנס פעילים ביותר. הם מקליטים לא פחות מחמישה אלבומי אולפן (אחד כפול), אי.פי. אחד ואלבום לייב אחד. אני בכוונה לא מדבר על האי.פי. הראשון שסוואנס מוציאים ב-1982, משום שהוא מאוד לא מייצג את הסגנון שלהם בהמשך.


יש שני אלמנטים מרכזיים במוזיקה של סוואנס מודל 1983-1987. הראשון הוא הקצב. ג'ירה וחברי סוואנס יצרו למעשה שירים שכמעט לא מכילים שני אלמנטים מאוד בסיסיים במוזיקה- מלודיה והרמוניה, אלא רק קוים ריתמיים רפטטיביים להכאיב. הגיטרות הרצחניות של נורמן ווסטברג והבאס האימתני של הבאסיסטים בלהקה (כולל ג'ירה עצמו מדי פעם) לא ניגנו שום דבר שנשמע כמו אקורדים או קווים מלודיים, רק גושים צורמניים של פידבק ודיסוננס ודיסטורשן מכוער-יפהפה. בתוספת התיפוף האגרסיבי להדהים, שאני לא חושב שיש לו איזשהו תקדים (בנקודות מסוימות היו ללהקה שני מתופפים, או מתופף ופרקשניסט שהיכה בלוחות מתכת עם שרשרת), מתקבלת להקה שלמעשה מנגנת אך ורק קצב- כבד להדהים, איטי כמו הנצח, רפטטיבי עד כדי טמטום, ובווליום מטורף, בלתי נתפס. במובן הזה, השירים של סוואנס הם אנטי-שירים, מופשטים ממלודיה שניתן לנגן, ולמעשה המאזין צורך אותם כחוויה פיזית לכל דבר. הלהקה הפשיטה וצמצמה את השירים עד לאבסורד, עד שלא ניתן כמעט בכלל להבדיל ביניהם (מה שגורם למידה לא מבוטלת של חדגוניות); תוסיפו לכך את העובדה שג'ירה וחבריו גם נטו לנגן אותם אחרת בהופעות ולשנות אותם לבלי היכר, כך שגרסאות האולפן נשמעות שונות לחלוטין מגרסאות הלייב, ותקבלו מצב של טרור מוזיקלי, כי המאזין לא בטוח מה הוא הולך לשמוע, אבל הוא יודע שזה הולך לכאוב. זה אולי הסאונד הכי פרימיטיבי, הכי אגרסיבי, הכי שבטי, והכי סאדיסטי שאיזושהי להקה הצליחה להשיג. חשוב לציין שהחל מ-1985, עם הצטרפותה של הווקליסטית והקלידנית ג'ארבו (Jarboe), שהייתה גם בת הזוג של ג'ירה להרבה שנים, הלהקה מתחילה לאט לאט לשלב מלודיות והרמוניות בשירים, וגם להוריד את הווליום; כנראה שבשלב מסוים גם ג'ירה התחיל לפחד מעצמו.

האלמנט השני הוא ג'ירה עצמו, והליריקה שלו. בחצי הראשון של הפאזה, עד 1985, ג'ירה לא שר; הוא פשוט מקיא החוצה את כל האיברים הפנימיים שלו. אני לא יודע ולא מבין עד היום איך הוא שרד את זה (אולי זה קשור לווידוי של ג'ירה, לפיו ניסה אסיד 300 פעם לפני גיל 14; האיש חזק בלי ספק, פיזית, מנטאלית ורוחנית). רמות האינטנסיביות שלו בלתי נתפסות. מ-1985 ג'ירה מוריד הילוך ומגלה לעולם שהוא יכול גם לשיר, בקול באריטון עמוק מאוד, כמו התאום המרושע של ג'וני קאש. כדי להשלים תמונת הטרור הסוואני, הליריקה של ג'ירה היא אחת המטרידות ביותר ברוק, וגורמת גם לאחד כמו ניק קייב להיראות כמו א.א. מילן. השירים מורכבים ממשפטים קצרים ולאקוניים, מעין הצהרות או פקודות, כמו סעיפים במסמך משפטי (עם אולי איזו השפעה מהפרוזה של סמואל בקט, שגם היא משופעת במשפטים לאקוניים כאלה) . ג'ירה שר על אבדן זהות, על אבדן תחושה, על ריקבון פנימי, על תיעוב עצמי, על השפלה, על יחסי סאדו מאזו, על השחתת גוף, על עינויים, על אלימות וכוחניות וגם על רצח ואונס. דימויי גוף חוזרים שוב ושוב בשירים- בשר, פנים, עור, איברי גוף קטועים או שצריך לקטוע אותם ולשרוף אותם. מה שנקרא- sugar, spice and everything nice.  

לג'ירה יש גם טייק על כסף, בעלות, רכוש וקאפיטליזם, ועל שיר ספציפי אחד, Holy Money, שמשלב בגאוניות צרופה אימאג'ים של קאפיטליזם ושל יחסי מין בכפייה כתבתי בעבר; הוא שר שוב ושוב על הצורך להחזיק דברים, לשלוט בדברים, או בהיעדר תרגום עברי הולם, To Own. מוטיב חוזר נוסף בשירים הוא זהות מעורפלת של הדוברים בשיר ואפילו של השירים עצמם; לא רק שהשירים דומים זה לזה עד לחוסר היכולת להבדיל ביניהם, גם שמות השירים דומים מאוד (לדוגמא Time is money, Holy Money, Money is Flesh, Coward, Fool, Bastard, Thug וכו'). אני חושב שזו כתיבה מבריקה ובעיקר מאוד מאוד עצמתית (אני פחות אוהב את הליריקה של סוואנס דווקא היום, היא די שולית ביחס למוזיקה עצמה ונראה שגם ג'ירה פחות שם עליה דגש); לג'ירה יש מספיק אומץ לחקור את העומקים הכי אפלים של המצב האנושי. והיו גם ההופעות עצמן, תצוגת מופת של טרנסגרסיביות, שלפי האגדות נוגנו בווליום שגרם לאנשים להקיא, והיו גם תקריות אלימות בין ג'ירה למעריצים בקהל. כמו שאתם בוודאי מבינים, זו לא להקה לבעלי לב חלש, ולמען האמת גם בעלי לב חזק יתקשו לעמוד בסאונד המונוליטי והעצום שלה לאורך זמן, עד כדי כך שהלהקה עצמה לא עמדה בזה והייתה חייבת להתעדן ולהשתנות.


סוואנס מתחילים את המסע שלהם עם אלבום הבכורה, Filth, עם השיניים של ג'ירה על העטיפה. האלבום יוצא אחרי התבשלות מסוימת של הלהקה בסצנת הנו-וייב הקצרה והמרתקת של הלואר איסט סייד, שהצמחייה את הלהקות היותר פרועות של הפוסט-פאנק האמריקאי, כמו DNA ו-Mars. Filth הוא אלבום מצוין, אלבום בכורה בועט, רעב וכבר בנקודה המוקדמת הזו- מאוד מאוד אגרסיבי, עם הרכב חריג של שני מתופפים, שני באסיסטים כולל ג'ירה עצמו, ובאמצע הכל הגיטריסט נורמן ווסטברג בהופעת בכורה (ווסטברג, הסנצ'ו פאנשה של ג'ירה, ניגן מאז כמעט בכל האלבומים של סוואנס, עד היום). יש לו סאונד מעולה, אבל הגישה הסוואנסית שמאפיינת את התקופה עדיין לא בשלה; לכן הלהקה עדיין מזכירה בצליל שלה להקות נו-וויב אחרות. רוב השירים באלבום לא מנוגנים בקצב הסופר-איטי והכבד שהלהקה התפרסמה בו, ולשירים יש ממש גרוב, אפילו כייפי בדרכו המעוותת (אם שמים בצד את הנביחות של ג'ירה והפקודות האלימות שלו למאזין).  זה אלבום זועם ורועש אבל הוא הרבה פחות קשה והרבה פחות מפחיד ממה שיבוא אחר כך. אפשר היום להשיג את האלבום במהדורה שכולל קטעים לייב של סוואנס מ-1982 (באיכות לא מזהירה), וכן עם האוסף Body to body, job to job שכולל קטעים נדירים שונים ומשונים מ-1982-1983, כולל כאלה בהשתתפותו של אלמוני בשם ת'רסטון מור, שניגן באס בלהקה לזמן מאוד קצר.





הדבר האמיתי מגיע ב-1984, עם שחרור האלבום Cop והאי.פי. האגדי Young God. כאן כבר פיצח ג'ירה את הנוסחה- סגנון ההלחנה המאוד מינימליסטי של Filth חוזר על עצמו, אבל בקצב הרבה יותר איטי, ועם שימוש בחומרים מלודיים עוד יותר מצומצמים ואבסטרקטיים. זה הרבה יותר מטריד, והלהקה מנגנת בצורה כמעט אוטיסטית. הלהקה עבר להרכב יותר מצומצם, עם באסיסט אחד ומתופף אחד, אבל ביחד עם ג'ירה ו-ווסטברג הם מנגנים יותר רועש ויותר מטריד מפסטיבל מטאל שלם. הקצב האיטי והווליום הרב יוצרים את אווירת הפולחן השבטית שהיא ה-מאפיין של המוזיקה של סוואנס בתקופה הזו. ב-Cop כבר ברור שסוואנס נמצאים ב-zone שלהם, בקטע שלהם. Young God מכיל 4 שירים באורך כולל של קצת פחות מ-25 דקות, אבל רבים רואים בו את שיא הפאזה האגרסיבית של סוואנס, אולי בגלל שהוא קצר יחסית לאלבומים באורך מלא והוא יותר תמציתי וקצת יותר קל לצריכה, ואולי בגלל שיר הנושא שאני מצרף פה, שבו ג'ירה מתעלה על עצמו; נער אלמוני בשם קורט קוביין כלל אותו ברשימת 50 האלבומים שהוא הכי אוהב בעולם. אין הבדל גדול בינו ל-Cop, הוא קצת יותר חזק ורועש וקצת יותר מעוות. אלבום עם שיר בשם Raping a Slave הוא לא משהו שסביר שתשמעו בגלגל"צ. שני האלבומים האלה מעולים.



כאן מתחילים תהליכים מאוד איטיים של שינוי הדרגתי, עם צמד האלבומים Greed ו-Holy Money. השינוי הגדול הוא צירופה של ג'ארבו ללהקה, כקול נשי שיכניס קצת עדינות ויאזן את האלימות של ג'ירה. השינוי השני הוא הורדת מבוקרת ומאוד קלה של הווליום, בד בבד עם גיוון בכלים: פסנתר פה ושם, מפוחית שמבליחה פתאום, מכונות תופים וטייפ לופס למיניהם, ואפילו כלי נשיפה. הסאונד הוא פחות מטאליסטי ויותר אינדסטיריאל שכזה. הבדל נוסף ומשמעותי מאוד: יש קצת התחלה של מלודיות והרמוניות ניתנות לזיהוי. Fool, השיר הפותח את Greed ממש מורכב מאקורדים שאפשר לנגן על גיטרה ולזמזם...אבל ההבדל הגדול הוא שוב בכוהן הגדול ובאל דוצ'ה ג'ירה, שצורח הרבה פחות ולראשונה שר ממש. שני האלבומים מאוד דומים, עד כדי כך שאם אשמע שיר לא אוכל לזהות באיזה משני האלבומים הוא מופיע. שני האלבומים האלה טובים מאוד, אבל הם פחות מוצלחים מקודמיהם; הם פחות מבריקים, פחות סוחפים והרבה יותר מתישים. אולי אפילו הלהקה עצמה קצת מותשת. היום ניתן להשיג את הטרילוגיה וחצי שכוללת את Cop, Young God ואת שניהם בדיסק כפול אחד, וזה מאוד מומלץ. במקביל הלהקה מצלמת הופעה חיה שיוצאת בקלטת וידאו בשם A long hard screw, וההופעה גם יוצאת באלבום לייב שזוכה לשם המלבב Public castration is a good idea. זה אלבום חובה להשלמת החוויה, כי זה אולי סוואנס בקיצוניות הכי קיצונית שלהם; את האלבום הזה אפילו אני מפחד לשמוע מההתחלה ועד הסוף.




ב-1987 הלהקה מתחילה באמת להשתנות. ג'ארבו תופסת מקום יותר ויותר בולט ומקבלת יותר שירי סולו ויותר קולות, וג'ירה מתחיל להתעייף מהצורך והציפייה לזעזע אנשים שוב ושוב וגם מתחיל להתבאס מהתדמית הציבורית של הלהקה. האלבום הכפולChildren of God  הוא האחרון שמכיל את האלמנטים האגרסיביים-פרימיטיביים-רפטטיביים של התקופה המוקדמת, אבל הוא כבר מאוד שונה. קודם כל, קבלו סקופ- אתם יושבים?- יש פה כמה שירים שג'ירה שר ומנגן על גיטרה אקוסטית. אשכרה. יש פה הרבה יותר שירים- אולי כולם אפילו!- שאפשר לנגן ולזמזם. גם הקצב עלה סופסוף והשירים כבר לא איטיים כל כך. אבל העוצמה לא מתעדנת, אולי להיפך. כשאחד כמו ג'ירה שר שיר שקט, אחרי כל הווליום המטורף, זה אפילו עוד יותר חזק ומטלטל מהשירים הרועשים. ג'ירה ממשיך לשיר על הנושאים הוותיקים אבל יש כאן, כמו בשם האלבום, הרבה התייחסות לדת ולאל. זה גרם להרבה אנשים להרים גבה, האם ג'ירה מסתלבט או לא, אבל הוא התעקש שבאמת ניסה להתחבר לחוויה הדתית; לאמנות של ג'ירה יש אספקט ורגש דתי מאוד- תחזרו לציטוט של ג'ירה בתחילת הפוסט- ובקונטקסט הזה זה נשמע הגיוני לחלוטין. אמנם זה אלבום מעבר, אבל לדעתי זה אלבום מוצלח במיוחד והא באמת נחשב לאחד הטובים של הלהקה בכל הקריירה שלה; ג'ירה נשמע כמו מטיף אווגליסט מטורף, נביא בשער או סתם איזה משיח שקר. הלהקה אולי בהרכב הטוב ביותר שלה לתקופה הזו (גם ג'ירה הודה בכך), ההפקה עשירה (כולל לינדזי קופר הנפלאה, יוצאת Henry Cow, על אבוב!), התרומה של ג'ארבו מצוינת, השירים השקטים עובדים נפלא עם הרועשים והאלבום מגוון, מאוזן וקצת יותר ידידותי. הוא אפילו הצליח קצת מסחרית.




ההצלחה היחסית של האלבום במכירות גרמה להחתמת הלהקה בחברה גדולה, MCA ולראשונה- ולאחרונה- הוצמד לה מפיק חיצוני גדול, ביל לאסוול. באלבום הבא והיחיד שלאסוול הפיק, The Burning World, חיכתה למעריצים הפתעה מזעזעת- האלבום נקי לחלוטין מהאגרסיביות של סוואנס. האלבום הזה נחשב על ידי כל הנוגעים לדבר ככישלון, וג'ירה הגדיר את החתימה ב-MCA  כטעות הגדולה של חייו (כצפוי), אבל הוא כבר תחילת הפאזה הבאה של סוואנס, ועליה כאמור לא אדבר בפוסט הזה (ואני בהחלט מחכה למתנדב אמיץ שיכתוב עליה). נקפוץ איזה 25 שנה קדימה- סוואנס של היום בהחלט מבצעים שירים מהתקופה גם היום בהופעות, אם כי היום הם מנגנים מאוד שונה; הם לקחו את הרפטטיביות לכיוון אחר לחלוטין, ועל כך- חכו לפוסט.


המשך יבוא...