יום שבת, 16 באפריל 2016

חמש שנים עברו בריקודים



אתה סנוב מוזיקלי על פי רוב הסטנדרטים המקובלים, אך למרבה המזל אתה לא שמוק מושלם.
-התוצאה שלי בשאלון "עד כמה אתה סנוב מוזיקלי?"

היום הוא תאריך מאוד מיוחד עבורי אישית- הבלוג הזה שאתם קוראים עכשיו חוגג חמש שנים. קשה להפריז עד כמה הבלוג הזה חשוב בחיים שלי. יש משהו נרקיסיסטי-אקסהיביציוניסטי בכתיבת בלוג, ויש גם משהו מציצני בקריאת בלוג, אבל הבלוג שלי בסופו של דבר בא ממקום מיסיונרי- לא לפאר את עצמי אלא לדבר על מה שחשוב לי כל כך. לאהוב מוסיקה, לכתוב על מוסיקה, אולי אפילו להטיף מוסיקה, בכל אלה אני רואה סוג של שליחות. כשהייתי תיכוניסט, חנות הדיסקים הייתה עבורי כמו מקדש; הייתי נוסע מחדרה לתל אביב אך ורק כדי לקנות דיסקים, שאותם הייתי פותח מאריזת הצלופן עוד באוטובוס חזור בחרדת קודש, ביראה גדולה, בהשתוקקות וציפיה, ואני עושה את זה עד היום. אם הצלחתי בחמש השנים האחרונות להדביק מישהו בתחושה הזו ולו קצת, הבלוג הזה עשה את שלו.

בשנה הראשונה של הבלוג כתבתי המון המון המון. היה חודש אחד שכתבתי כמות בלתי נתפסת של עשרה פוסטים. מאז הרבה מאוד דברים השתנו ואחד מהם הוא תדירות הכתיבה שלי כאן, שנעה כעת בין אפס לשני פוסטים בחודש. הבלוג כבר נסגר לכמעט שנה ואפילו שקלתי לסגור אותו עכשיו, בפוסט הזה שאתם כותבים, בגלל שאני מתקשה יותר ויותר למצוא זמן בשבילו; אבל אני מרגיש מחויב אל הבלוג ואל מי שטורח לקרוא אותו, וגם אל עצמי, זה עדיין כיף גדול, ויש עוד המון על מה לכתוב ויש לי רשימה מאוד ברורה של פוסטים עתידיים.

במאמר מוסגר- אחת הסיבות שאני כותב פה פחות היא שיש לי משרת כתיבה קטנה וחדשה, בתחום אחר לגמרי שבעצם מתקשר למקצוע שלי (אם אפשר לקרוא לזה מקצוע) ולעיסוק היומיומי שלי- שזה מחקר ומדע. בהשכלתי אני דוקטור לביולוגיה ואני כעת בפוסט-דוקטורט במכון ויצמן, והתחלתי לכתוב מדע פופולארי בעמוד האינטרנט החדש של מכון דוידסון, השלוחה החינוכית של מכון ויצמן. העיסוק במחקר משליך בהחלט גם על העיסוק שלי במוזיקה ולהיפך- הרבה פעמים כשאני מנגן ומקליט ומופיע ולא בדיוק יודע מה אני עושה ברגע נתון ואיך יישמע הרגע הבא, זה מזכיר לי את העבודה שלי במעבדה, שבה ברוב הזמן אתה באמת משוטט באפלה; וכמו במוזיקה שאני אוהב, גם במדע לפעמים הדרך יותר מעניינת ויותר חשובה מהיעד. בכל מקרה, אתם מוזמנים לקרוא גם את מה שאני כותב שם- אני מאמין שקהל הקוראים כאן ימצא עניין גם בכתבות המדע שלי.

חשבתי מה אפשר לעשות לרגל ציון חמש שנים של כתיבה על מוזיקה, ומתחשק לי לעשות את המתבקש- הרשימה הסודית והפרטית שכל חובב מוזיקה עורך לעצמו, עשרה אלבומים לאי בודד. בעידן בו כל מוסד האלבום הולך לפח ואף אחד לא קונה יותר דיסקים, הדבר הזה הוא שריד לתקופת הדינוזאורים; ובכל זאת, אני דינוזאור גאה (שעדיין קונה דיסקים! לא וינילים!). לא ערכתי בדיקה מדוקדקת אבל נדמה לי שדנתי ברוב, אם לא בכל האלבומים האלו בבלוג ואתם מוזמנים להמשיך לקרוא הלאה. כמו כל גיק\סנוב של מוזיקה אני עושה רשימה כזו בראש לפחות אחת לחודש, זה מין עיסוק אובססיבי-נרקסיסטי בפני עצמו, מין כתיבת בלוג אישי בזעיר אנפין. 

הרשימה הזו בוודאי שונה מהרשימה שהייתי מכין לפני עשר שנים (שבטח הייתה מורכבת בחלקה הגדול מאלבומי פרוג- ברשימה של 2016 יש אולי רק שניים) והיא תהיה שונה מהרשימה בעוד עשר שנים (שאני מנבא שתכלול יותר דיסטורשן); בכל מקרה אפשר ללמוד מהרשימה הזו על הטעם שלי, על המוזיקה שאני עושה ועל הבלוג הזה בכללותו. כמובן שהרשימה הזו סופר מצומצמת וחסרים שם כאן כך הרבה ואיך בכלל אפשר לעשות משהו כל כך טיפשי ומיותר, ואיפה קולטריין ופרעה סנדרס ומינגוס וקינג קרימזון וניקו ודיוויד בואי ולו ריד ושמוליק קראוס וג'רג' ליגטי ועוד ועוד ועוד ועוד; בעצם הרשימה האמיתית והמלאה נמצאת בתגיות של הבלוג. הסתפקתי באמת בצמצום של הצמצום של הצמצום, באלבומים המייצגים ביותר ואלו שאני באמת לא יכול בלעדיהם.אפשר לומר שהרשימה הזו היא סוג של ה-BEST OF של הבלוג ומייצגת נאמנה את הטעם, האישיות וההשכלה המוזיקלית שלי.

אז נתחיל:

Peter Hammill- In Camera
אלבום שהוא אי בודד או יקום בודד בפני עצמו. בעצם זה לא אלבום, זה החבר הדימיוני שלי שמלווה אותי לפחות מחצית מחיי הבוגרים. האמיל הוא מוסד, הוא אנציקלופדיה מהלכת או ספריית בבל של בורחס- מאגר ידע בפילוסופיה, מדע, פסיכולוגיה, ספרות, מוזיקולוגיה. אין גבול למה אפשר ללמוד ממנו, ואני עד היום מנסה כמה שיותר.


The Incredible String Band- The Hangman’s Beautiful daughter
גם האלבום הזה הוא מין יקום בודד, אולי מהכוכב הקטן של הנסיך הקטן, זה עם עצי הבאובב. מישהו הגדיר את האלבום הזה כמוזיקה שחירשים מדמיינים כשהם מדמיינים מוזיקה. קסם שלא מהעולם הזה, ומי שיכול להתחרות ברובין וויליאמסון ומיק הארון במתת כתיבת השירים והנגינה במיליארד כלים- יירש גן עדן.


The Birthday Party- Live 80-81
פשוט מאוד סאונד הרוק מחוספס המושלם, בשילוב עם כתיבת שירים גאונית. המפגש המושלם בין צ'אק ברי, ביפהארט ,ג'וני רוטן ואיגי פופ. אחד הווקאליסטים הגדולים בתולדות המוזיקה (ניק קייב, אם עוד לא ירד האסימון) מקיא את איבריו הפנימיים, וגיטריסט אחד גדול גדול, רולנד ס. הווארד. ראשים יתגלגלו.
(קטע הפתיחה)


Soft Machine- 3rd
אלבום שהציל אותי פשוטו כמשמעו מדיכאון וניוון בכאפה המצלצלת של תחילת השירות הצבאי. אלבום שאני חוזר אליו כל כמה זמן, לוודא שהוא באמת קיים. התשובה הניצחת לכל מי שתמה איך מוזיקה אינסטרומנטלית יכולה לרגש, ובו בעת- השיא של רוברט וויאט כנגן וכותב שירים.


Frank Zappa- Uncle Meat
אין שום דבר שהם לא יודעים לנגן, גם אם חלקם לא ממש יודעים לנגן. השילוב המושלם בין תרבות נמוכה לגבוהה, בין מוסיקה קלאסית של המאה העשרים לדו-וופ זול של שנות החמישים, ומלחין\מעבד\גיטריסט\מושך בחוטים שהוא קונצרן מוזיקה מונומנטלי, שהאלבום הזה הוא מיקרוקוסמוס לקוסמוס שלו. מה היינו עושים בלעדיו?


Carla Bley- Escalator over the hill
הממותה המפלצתית הגדולה של הג'אז, אבל זה אלבום שהוא הרבה יותר מג'אז ואולי הרבה יותר ממוסיקה, המקבילה המוזיקלית של Finnegans Wake לג'ויס, אלבום שאפשר לכתוב עליו בלוג שלם, שכמו זאפה גם הוא התבשל במוחה הקודח של אמנית אחת גדולה. מרכז את כל הכח היצירתי בג'אז ובמוזיקה בכלל בשנות השישים.
(זו ממש לא העטיפה המקורית)


Miles Davis- Get up With it
האלבום האחד ברשימה הזו שפיתח אותי בעיקר כמוזיקאי. גם זה מקוטלג למען הנוחות כג'אז אבל אני שומע פה כל כך הרבה דברים אחרים- ממוזיקה מינימליסטים ודרונים ואמביינט דרך קראוטרוק ופסיכדליה וכלה בFאנק וג'יימס בראון. השראה בלתי נגמרת וראש פתוח לנצח
(רק הקטע הראשון- ובלי העטיפה)


Igor Stravinsky- The Rites of Spring
המפץ הגדול של כמעט כל המוזיקה שאני אוהב לשמוע ולנגן, הסינגולריות שממנה כל היקום הזה פרץ ובעבע החוצה. בלי היצירה הזו העולם כולו היה דל ועלוב יותר. מופת של המצאה, יצירתיות, תעוזה, והכי חשוב- Passion אינסופי.


Michael Nyman- Drowning by Numbers
כנראה המוזיקה הכי עגולה ויפה ושלמה שבני אנוש מסוגלים ליצור. גם כאן אני שומע כל כך הרבה דברים במקביל ובמשולב- מהאלגנטיות של באך ועד הנוקשות של המינימליזם. בהלוויה שלי אני רוצה שהאלבום הזה ינוגן.
 (קטע אחד בלבד- אחד הקטעים הקלאסיים האהובים עליי ביותר ושיא האלבום)
 


מאיר אריאל- ירוקות
השיא הגדול של הנביא הגדול. קצת סוגר מעגל עם האלבום של האמיל- גם זה חבר, אולי לא בדיוק דימיוני אבל חבר למסע או מורה דרך. דמות מופת בתרבות הישראלית-יהודית והאלבום הזה מתחיל במדרש משיר השירים ומסיים בשיר השירים עצמו, והוא גם ההוכחה שמדובר גם במלחין ענק, לא רק דברן-תמלילן-ממלמלן.
(שיר הפתיחה)


וזה הסוף. למי שהיה לו ספק, הבלוג לא נסגר ולא ייסגר. במילותיו האלמותיות של סמואל בקט, במה שהוא המוטו של חיי, I can’t go on- I’ll go on.









יום שלישי, 5 באפריל 2016

סאב קוץ' מילגה





תתחיל עם השיר הזה.
-מייגן דרייפר, שורה אחרונה מהפרק Lady Lazarus, עונה חמישית של Mad Men


היום, 6 באפריל, אולי לא נשמע כמו איזה תאריך מרעיש במיוחד, אבל היום אנחנו מציינים לא פחות מחמישים שנה להקלטת שיר אחד מסוים של הביטלס. מיותר לציין שלא הייתי מקדיש פוסט שלם לציון חמישים שנה להקלטת שיר אחד מסוים של הביטלס, אם לא הייתי חושב שזה א. השיר האהוב עליי של הביטלס, ב. ככל הנראה השיר האהוב עליי בעולם בכלל, ג. לפי דעתי, השיר החשוב ביותר בתולדות הרוק ואולי בחצי השני של המאה העשרים כולה. מי שעשה את חישוב השנים, או ראה וזוכר את הסצנה האחרונה בפרק המדובר הזה של Mad Men שכמובן עוד אתייחס אליו, בוודאי כבר הבין שאני מדבר על השיר האחד והיחיד- Tomorrow Never Knows.

אפשר להתווכח עד המאה ה-30 אם הביטלס באמת כזו להקה חשובה וטובה (ובחייאת, אל תהיו היפסטרים מעצבנים או חובבי מוזיקה סנובים, ברור לכולם שכן), אם Revolver הוא האלבום הטוב ביותר שלהם, מי הביטל הכי שווה (אצלי זה ג'ורג', בגלל האהדה המובנית שלי לאנדרדוגים), איזו תקופת ביטלס הכי שווה, מה השיר הכי טוב של הביטלס, מה השיר הכי טוב ב-Revolver, מי המתופף הכי טוב בביטלס (לפי לנון, זה לא רינגו) ועוד מיליון ואחד ויכוחים אפשריים שאתם יכולים להמציא, אבל אני חושב שעל עובדה אחת אי אפשר לערער- אחרי Tomorrow Never Know (שמעכשיו אקרא לו לשם הקיצור TNK) שום דבר לא נשאר כמו שהיה, לנצח. זה השיר האחד ששינה את מהלך ההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית, ואני אביא לכך תימוכין...

קודם כל- למה זה שיר כל כך טוב? הסיבה הראשונה היא שזה הישג קבוצתי מושלם. זו הדוגמא הכי מובהקת למה זו להקה של ארבעה חברים שווים בתרומתם, ואם נוסיף גם את ג'ורג' מארטין זצ"ל אלו חמישה חברים שווים בתרומתם. תוציא אחד מהם והשיר מתפרק לחתיכות- לנון שכתב את השיר והביא את הקונספט ושר; מק'קרטני שמנגן כאן את כל הגיטרות (כן, גם את החשמליות ההפוכות, והוא אגב גם דפק את סולו הגיטרה המדהים ב-Taxman של האריסון שפותח את האלבום, כן כן) והגה את הרעיון הגאוני של השימוש ב-Tape Loops בהשראת שטוקהאוזן; האריסון שהביא את הסיטאר והטמבורה ובלעדיו הלהקה מעולם לא הייתה נכנסת לקטע ההודי (והמוזיקה ההודית לדורותיה חייבת להאריסון ולביטלס את הפרסום הרב לו זכתה בעולם); רינגו, שאפשר לצחוק על יכולות התיפוף שלו עד קץ הימים והוא יהיה הראשון שיסכים לבדיחות, אבל הוא עושה פה את אחד מתפקידי התופים הגדולים ביותר בהיסטוריה, חד וחלק, והוא הקדים את הדראם אנד בייס והג'אנגל בלא יודע כמה עשורים (וגם תרם את שם השיר ועל כך בהמשך); ומארטין, שהייתה לו הגדולה איכשהו להבין מה הביטלס רוצים ממנו ולהכין את המיקס המופרע והמושלם הזה.

סיבה שניה היא כמובן החדשנות האדירה של השיר. לא נראה לי שאפתיע אף אחד אם אומר ששנות השישים הם אולי הפיצוץ הגדול ביותר של חדשנות בתרבות המאה העשרים- מקולנוע ועד מוזיקה, ולא רק ברוק, ועדיין איכשהו TNK  הצליח להיות נקודת סינגולריות של חדשנות, כזו שמעמידה בצל כל מה שהיה לפניה וקובעת את הסטנדרט לגבי כל מה שיבוא אחריה. הליריקה המיסטית\פסיכודלית\רוחנית שגנבה בחופשיות מטימותי לירי שבעצמו גנב מספר המתים הטיבטי, השירה דרך מגבר ה-Leslie, הגיטרות ההפוכות, סימפולי ה-Tape Loops, המבנה המוזיקלי המושתת על אקורד אחד בהשראת ג'אז מודאלי מצד אחד ומוזיקה הודית מצד שני, הגרוב המרהיב של מק'קרטני ורינגו (שאני עצמי בחוצפתי סימפלתי לאחד הקטעים באלבום שלי, ובטח לא הייתי היחיד)...לא משנה כמה פעמים שמעתי את השיר הזה, תמיד בסוף שלו אני רוצה לשמוע אותו שוב, ואלו שלוש דקות שנשמעות עשירות כמו שלושים דקות. זה אולי שיר הפסיכדלי הראשון, הקראוטרוק הראשון, הדראם אנד בייס הראשון, האלקטרוני הראשון, ההיפ הופ הראשון...

לגבי הביטלס עצמם, השיר הוא השיא הגדול של האלבום הגדול Revolver שמתחיל את מה שאני אישית מחשיב כתקופה הכי טובה שלהם, קצת פחות משנתיים בין סתיו 1966 של הקלטות Revolver לסוף חורף 1968 עם הקלטת השירים שייכנסו לפסקול Yellow Submarine. היו הרבה חידושים ופריצות דרך ב-Revolver אבל השיר האחד הזה פתח עולם חדש מופלא, צבעוני, יצירתי, עשיר ברפרנסים תרבותיים והמון LSD, והכי חשוב- הביטלס עדיין יצרו כאן יחד. אחרי השיר הזה יבואו שירים פורצי דרך אחרים כמו Strawberry fields forever, יצירות מופלאות שממסמסות את המציאות כמו סרג'נט פפר כולו, ושירים שהם באמת Out There כמו It’s all too Much הסופר-דופר-אולטרא-פסיכדלי של האריסון מ-Yellow Submarine. אחר כך הגיע הביקור המפורסם אצל המהרישי בהודו שלמעשה התחיל את האינדיבידואליזציה של הביטלס, תקופה פחות Far Out שעליי אהובה פחות ,ואת הסוף שהגיע שנתיים אחר כך.

אבל אם החשיבות של השיר הייתה מוגבלת לקטלוג של הביטלס, הוא לא היה כזה חשוב. TNK פרץ דרך לא רק לביטלס, אלא גם לכל השאר. נכון שבמקביל היו פורצי דרך אחרים (מישהו אמר זאפה?) אבל, בנאדם, אלו היו הפאקינג ביטלס, שכבר אז היה ברור שהם אגדה מהלכת. ואם הביטלס מרשים לעצמם לפתוח את הראש כל כך רחב וללכת כל כך רחוק, אז כל השאר צריכים להתאמץ לפחות באותה מידה, אם לא יותר. כמו שכתבתי על לו ריד, שהכתיב לכל מי שבא אחריו מה זה אלטרנטיב, הביטלס הכתיבו לכל מי שבא אחריהם מה זה Counter-Culture, ובעצם המסר של השיר הוא- הכל אפשרי. תקשיבו לפיטר האמיל, אחד שיודע, כשהוא אומר: "אחרי זה, השערים נפתחו":



לא במקרה, כשדון דרייפר מתלונן בפני אשתו השנייה מייגן על כך שהוא לא מחובר לצעירים ולא מבין את המהפכה התרבותית של הסיקסטיז, היא נותנת לו את Revolver, ולא סתם היא מורה לו להתחיל דווקא מ-TNK  שזה השיר האחרון באלבום ולא הראשון, יענו- תהפוך את כל מה שחשבת על הסיקסטיז על הראש. ולא סתם הוא, דינוזאור מתחילת שנות השישים ובן יותר מארבעים כשכל הסצנה הזו מתרחשת, מפסיק את השיר לפני הסוף- רק כדי שהשיר יחזור במלוא עוצמתו בקרדיטים של הפרק; אף אחד, גם לא דרייפר הכל יכול, יכול לעצור את המהפכה ש-TNK הצית במוחות ובלבבות. וזה בטוח היה שווה לשים את השיר בסצנת מפתח כזאת בסדרה- המפיקים שילמו רבע מיליון דולאר על השימוש בשיר.


אז זה הסיפור של השיר האחד שאני חושב שהוא החשוב והטוב ביותר שהוקלט בחמישים השנים האחרונות. רוצים קצת להעמיק? בואו תשמעו את סימפולי ה-Tape Loops שמרכיבים את השיר:


או את הרית'ם סקשן המופלא מק'קרטני את סטאר, מבודד משאר השיר:


או את הרגע שבו רינגו המציא את שם השיר, לחלוטין במקרה:


או את הטייק הראשון של השיר, שונה לגמרי מהתוצאה הסופית, מתוך האנתולוגיה של הביטלס:


או את המאש-אפ המצוין שמארטין עשה לשיר עם Within You Without You של האריסון:


או ביצוע של הנדריקס:

או ביצוע אדיר של 801, הלהקה החד פעמית של בריאן אינו:


או- וזו הפתעה די נעימה- של אואזיס, מכל הלהקות, עם ג'וני מאר בתפקיד אורח:


ולסיום- הגרסה של פסנתרן הג'אז הוותיק הרבי הנקוק עם דייב מת'יוס:


אז כבו את ה-Mind שלכם, תירגעו, וצופו במורד הזרם.



















יום רביעי, 9 במרץ 2016

ג'ויס בקרנבל ביער



עבר פה לא מעט זמן מאז כתבתי לאחרונה. הייתי עסוק למדי באלבום שלי ואני מודה מקרב רב לכל מי ששמע וקנה ופרגן והעריך. קיבלתי המון פידבק ואני מאוד מאוד גאה, הדבר הזה הוא אחד הדברים הכי טובים ומרגשים שקרו לי בחיים ואני מרגיש שאחרי הרבה מאוד שנים של נגינה פחות או יותר לעצמי ושמירה על פרופיל מאוד נמוך, אני סופסוף יכול להגדיר את עצמי כמוזיקאי "אמיתי". במקביל לאלבום הזה שהוא סגירת מעגל של עבודה של כמעט שנתיים וחצי, פתחתי מעגל חדש עם שני החיפאים המחורעים שי דיאמנט (באס) ודור סיני (תופים), בהרכב חדש בשם ZEFET. אומרים שאין הנחתום מעיד על עיסתו אז רק אגיד בפשטות שהלהקה הזו מנגנת את המוזיקה שתמיד רציתי לנגן. זה סמיך, אפל, רועש, מבעבע, מסריח, דביק ורותח. אנחנו מתחילים כבר להופיע, חפשו אותנו.

ואחרי כל העיסוק האובססיבי הזה באגו, אני רוצה דווקא לכתוב פוסט שכולו המלצות לשלושה אלבומים חדשים שאני שומע די הרבה בחודשיים האחרונים. המכנה המשותף של שלושתם גם הוא משולש- (א) שלושתם אלבומים של זמרות ישראליות, (ב) בשלושתם הן שרות באנגליות, (ג) שלושתן מיוחדים ומעולים כל אחד בדרכו. מעבר לכך האלבומים האלו שונים בתכלית- האחד הוא מעין ג'אז\קרקס\וודביל, השני הוא קצת אלקטרו-סינגר-סונגרייטר והשלישי מוקדש כולו לעיבודים הודיים לפואמות האהבה של הסופר האירי הדגול ומופלא ג'יימס ג'ויס. למען האמת תכננתי גם לכתוב על אלבום רביעי, הפעם בעברית, של היוצרת הנפלאה נעמי חשמונאי, אבל משום שנעמי היא ידידה טובה שלי ואפילו ניגנתי באלבום איזה תו או שניים החלטתי מטעמי נפוטיזם להסתפק בהמלצה חמה ביותר.


האלבום הראשון הוא One bad source of information של שירה ז. כרמל, זמרת ידועה בחוגי האינדי (האחיות לוז, Shira Z. Carmel Quartet) שהקימה הרכב חדש, הבראסרי. זה הרכב ייחודי וחריג מאוד שכולל שישה נשפנים (!) ומתופף אחד, בלי הכלים המסורתיים של רוק- גיטרה, באס או קלידים. אופי ההרכב מכתיב את אופי המוזיקה- קרקסי-קרנבלי, וינטג' עם קריצה והרבה הומור. מתחת לאווירת הפסטיבל כרמל דנה בנושאים כבדים למדי כמו משמעות המוות וקיומו של העולם הבא, או הפמיניזם של ליזיסטרטה, שובתת המין המפורסמת גיבורת המחזה היווני הידוע, או הילד הפנימי בכל אחד מאיתנו- וזה רק בשלושת השירים הראשונים. העיבודים של אור סיני יוצרים תזמור עשיר מאוד, ובעיקר בולט ניתאי לוי על קלרינט באס, כלי שיש לי חולשה אליו מימים ימימה, ובקטע אחד באלבום, “Old Black Swan”, ניתאי מנגן עם שירה לבד ומחזיק בעצמו את כל השיר. כרמל עצמה שרה בהרבה דיוק ורהיטות וגם מצליחה להתגבר על אתגרים לא פשוטים כמו הביצוע ל-“Solider’s Things” של טום וויטס. ויש גם שיר עברי אחד, לבנטיני-מזרחי מקפיץ מאוד, בשם "ליד יש חרב" מאת המשורר אלמוג בהר, בו מרשה כרמל לעצמה לזנוח את הרהיטות האנגלית שלה. נקודה לסיום- אני יודע, אתם כבר לא קונים דיסקים, אבל האלבום הזה ספציפית מצטיין בעיצוב עטיפה מקורי ומרשים ביותר, שעשתה אחת, שירה ז. כרמל.





אלבום שני שאני חורש עליו הוא My Silent Past של שמרית נתיב, היא Enest. המפתח להבנת האלבום הוא העטיפה שלו, שמציגה את שמרית ביער עבות ירוק, שר-טבעותי שכשזה. ואכן השירים שלה מייצגים אהבה וכמיהה לטבע ורצון לחתור לחיים פשוטים ואורגניים יותר. שמרית עושה את זה עם נבחרת מכובדת של נגנים שמגבים אותה- חגי פרשטמן הבלתי נלאה על התופים שמצליח להישמע כמו סימפול דראם-אנד-בייס אנושי,  אביחי טוכמן יוצא "אוי דויז'ען" על הפקה וקונטרבאס, הוד מושונוב על קלידים ואפילו עומר קליין שמתארח בפסנתר- ומצליחה להישמע כמו האלפית-הוביטית שהיא מנסה להיות. האלבום עשיר מאוד- מעיבודי מיתרים בשיר הפתיחה “Light and Clear”, הפסנתר התלוניוס-מונקי השיכור של מושונוב ב-“Back to the circle”, הנבל ב-“Keeping Watch” והרבה אלקטרוניקה מסביב. ה-Flow של האלבום נהדר עם המון רגעים ממש קסומים. ובכל מקרה אין הרבה אלבומים ישראלים שמתהדרים בפואמות שחיברו משוררים סופיים מתחילת האלף הקודם.





האלבום האחרון והמפתיע ביותר הוא של זמרת פחות מוכרת בישראל, אביטל רז. אל האלבום הזה הגעתי דווקא דרך....שירה ז. כרמל, שכתבה עליו בפייסבוק. האלבום כולו מוקדש ללחנים של רז, שבילתה שנים רבות בהודו ולמדה שירה ומוזיקה הודית, לפואמות האהבה המוקדמות של הסופר האירי הדגול ואהוב ליבי, ג'יימס ג'ויס האחד והיחיד, מתוך ספר השירה שלו Chamber Music; מי שמכיר את הרומאנים הסופר מורכבים והקשים לצליחה של ג'ויס (כולל Finigans Wake הידוע לשמצה, עליו כתבתי כאן בעבר, ספר שכתוב בשפה פרטית שג'ויס רקח מאהגלית ושפות אחרות) יופתע עד כמה הפואמות האלו עדינות, פשוטות ומקסימות. לאלבום הזה יש סיפור מאוד מעניין- הוא הוקלט בהודו ובישראל והושלם כבר ב-2004, ורז ביקשה רשות ממשפחתו של ג'ויס להוציא את האלבום, אולם נכדו של ג'ויס לא נתן לה רשות להוציא את האלבום משום שחשב שעיבודים הודיים לשירי ג'ויס "אינם ראויים". רז והאלבום נאלצו לחכות לא פחות מ-12 שנים עד פקיעת זכויות היוצרים. העיבודים ההודיים של רז רכים ומלטפים, אך לחלוטין לא מתחנפים ולא ניו-אייג'יים. בולט במיוחד כאן הוא הקטע “My Dove” (לפואמות המקוריות אין שמות, רק מספרים) שמבוסס על דרון בן לא פחות מעשר דקות, ומעריצי סיד בארט בוודאי יזההו את הטקסט המופיע בשיר הפותח, “Lean out”, טקסט בו השתמש בארט בשירו “Golden Hair” (שבעצמו, בצורה משונה, נשמע קצת קצת סיטארי בדרכו).