יום רביעי, 1 ביוני 2016

שמש Oׂ)))






זה לא שלא שמעתי מוזיקה קיצונית בחיי, אבל המוזיקה שלהם היא כמו מוצג של אסלה במוזיאון - נראה כאילו היא נועדה רק כדי לעורר שיחה ולא כדי להיות יצירה מוזיקלית אמיתית. עמדתי חצי שעה (מתוך הופעה של שעה) ושמעתי המהום של עשרות מגברים. זה עמוק? זה מינימליסטי? זה בולשיט? זה נחשב כמוזיקה? למה כל כך הרבה אנשים אוהבים את זה?
-תגובה מאת אופיר סוויסה, מתוך הפוסט "האדמה תחת רגלינו"

עכשיו הגיע הזמן לפוסט שאני כבר מזמן רוצה לכתוב. כמו שכתבתי כאן קודם, בשנתיים האחרונות הטעם שלי נפתח ופתאום מצאתי את עצמי מקשיב להרבה יותר ווליום והרבה יותר דיסטורשן. מסעותיי בעולמות הדיסטורשן הביאו אותי למי שהם כנראה הכהנים הגדולים של התחום, השאמאנים של הפאז, הקפטנים של הנויז, הלוא הם Sunn O))). את שם הלהקה הוגים פשוט "סאן" אבל אני לא יכול להיפטר מההרגל הישן וקורא להם סאן או, שאף אחד לא יחשוב שאני מדבר על אריס סאן או משהו.


הבסיס של Sunn O))) הם הגיטריסטים סטיבן או'מאלי וגרג אנדרסון. כמו ב"רוזנקרנץ וגילדרשטרן מתים", המחזה המדהים של טום סטופארד (ואחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים) שניהם כל כך דומים פיזית זה לזה ומנגנים בצורה כל כך דומה שאני לא בטוח אם הם לא מתבלבלים בין האחד לשני בעצמם. או'מאלי ואנדרסון אימצו את החדשנות של דילן קארלסון והאלבומים המוקדמים של להקת Earth, עליהם כתבתי כאן בהרחבה- הדרון מטאל, המבוסס נטו על סאונד ומינימליזם ובדרך כלל משולל תופים, כשהמקצב כל כך איטי- אם הוא קיים בכלל- שהמוזיקה מרגישה כמעט סטטית לחלוטין. Earth  כבר מזמן שינו סגנון ועברו הלאה, אבל Sunn O))) החליטו להמשיך בדיוק איפה ש-Earth הפסיקו- ולשכלל את הנוסחה עוד ועוד ועוד.

מפעל חייהם של או'מאלי ואנדרסון הוא מפלים אדירים ובלתי נגמרים של דיסטורשן ופידבק. קצת כמו קריימר שבפרק אהוב עליי במיוחד של "סיינפלד" ממשיך לנסוע באוטו כדי לראות כמה זמן אפשר להמשיך לנסוע אחרי שמד הדלק מגיע לאפס, או'מאלי ואנדרסון רוכבים על האקורדים האדירים והואגנריאניים שלהם עד שהם נגמרים- וזה לוקח המון זמן. הקטעים של Sunn O))) לרוב נעים סביב עשר עד עשרים דקות, וכולם מוקדשים לפולחן המקודש של הווליום והתדרים הנמוכים. צריך באמת באמת לאהוב סאונד עמוק של גיטרה מחושמלת כדי להעריך ולהתחבר למה שהם עושים. בכל זאת, מדובר בלהקה שנקראת על שם חברת מגברי גיטרות- והשם מחייב.


הבסיס של המוזיקה מאוד פשוט וסופר מינימליסטי, שלא לומר פרימיטיביסטי או סתם פרימיטיבי- האקורדים העצומים האלה. אבל מהר מאוד Sunn O))) הבינו שבכל זאת צריך גם קצת גיוון, ואת הגיוון הזה הם משיגים בזכות הרחבת היריעה- בין אם הרחבת ההרכב הבסיסי של Sunn O))) , או שיתופי פעולה עם אמנים אחרים לאלבומים משותפים. את ההרכב עצמו הם מגבים עם שותפים מזדמנים- כמו הווקאליסט הנהדר אטילה צ'יהאר שמתמחה בקולות נמוכים דמויי שדים מהשאול ומתבל גם בשירת גרון מונגולית, הגיטריסט\פרקשניסט\מולטי אינסטרומנטליסט\וואט-דה-פאק הנפלא אורן אמברצ'י, וטוס ניווניוזן (אין שום סיכוי בעולם שאני מבטא את זה נכון) שגם מוסיף סינטיסייזר מוג לחוויות הדרון. באלבומים שונים שלהם מתארח ארסנל מרשים של אורחים- מג'וליאן קופ הבלתי נלאה ועד טרומבוניסט הג'אז המפורסם ג'וליאן פריסטר, שמבוגר מאנשי Sunn O))) בארבעה עשורים. בנוסף, Sunn O))) גם חולקים אלבומים עם הרכבים אחרים- כמו Earth, הלהקה היפנית המשובחת Boris, האנסמבל הסקנדינבי Ulver, Nurse with Wound, ושיתוף הפעולה שבעצם בזכותו התחלתי לשמוע אותם עם אליל האוונגרד שלי, סקוט ווקר. על כמה מן האלבומים האלה אני אכתוב כאן.

אוסף שיתופי הפעולה המרשים והמגוון הזה מדגים יפה עד כמה המוזיקה של Sunn O))), שבמבט ראשון מרגישה כמו חומת בטון ועופרת בלתי חדירה ובלתי עבירה, היא בעצם מתקשרת, סוחפת וגם מרגשת. כי בעצם, Sunn O))) רק מתחפשים ללהקת מטאל- אבל הרוח היא בעצם רוח של ג'אז, במובן שזו מוזיקה נועזת, הרפתקנית מאוד, לא מקובעת על מבנים נוקשים, שהולכת רק קדימה ולא מסתכלת אחורה. חוסר היכולת להגדיר מה בדיוק Sunn O))) עושים היא בדיוק התכונה שמושכת אליה מאזינים שכלל לא שומעים מטאל בדרך כלל- אוהבי דרון, מוזיקה מינימליסטית, אמביינט, נויז וג'אז אוונגרדי (בכלל, אני חושב שחובבי מטאל הם ממש מיעוט בקרב מעריצי הלהקה).

תכונה נוספת שאני מאוד מאוד אוהב בלהקה הוא חוסר הפשרות המוחלט שלה. כמו כת של שני אנשים, כמו שני פאקירים, או'מאלי ואנדרסון החליטו שזה מה שהם עושים בחיים והם הולכים עם זה עד הסוף. בשביל לשמוע אותם צריך סבלנות של ברזל (בגלל האיטיות) ואוזניים עמידות במיוחד (בגלל הווליום). זה מפחיד, זה מאיים, זה רועש בטירוף, ולפי דיווחים הווליום בהופעות כל כך אסטרונומי עד שהטיח מתפורר מהתקרה. ואם זו לא אומנות אז אני לא יודע מה כן. ובפרפראזה על משפט מפורסם של מארק אי סמית' מה-Fall, אם זה או'מאלי, אנדרסון וסבתא שלך על בונגוס- זה Sunn O))).


אז כאן אני אסקור כמה אלבומים אהובים וטובים של ההרכב, כולל שיתופי פעולה מעניינים. האלבום הראשון והבסיסי ביותר הוא האלבום הראשון באורך מלא, Void. זה גם האלבום עם הכי פחות אורחים. זה הסאונד הכי בסיסי של Sunn O)))- או'מאלי ואנדרסון והגייזרים העצומים שהם מוציאים מהגיטרות ומהמגברים שלהם. זה כל כך מינימליסטי שאין לי עוד הרבה מה לתאר, מלבד שהאלבום מכיל באופן נדיר קאבר לשיר של מלווינס. אלבום יותר ורסטילי הוא Black One, שממשיך בסגנון קצת יותר אפל וגותי ומועשר באורחים רבים כמו אמברצ'י שהוזכר לעיל ו-ווקאליסטים שונים, שלפי עדות הלהקה אחד מהם הוכנס לארון מתים (!) וההקלטה נעשתה דרך העץ. אף אחד מהשניים הוא לא מאלבומיהם הגדולים באמת, אבל זו בלי ספק טבילת אש ראויה.






האלבום שנחשב נכון להיום למאסטרפיס הגדול- ובצדק- של Sunn O))) הוא האלבום Monoliths and Dimension מ-2009. כאן היריעה רחבה ביותר ומכילה את אטילה הבלתי נלאה, דילן קארלסון איש Earth, אמברצ'י, שני נגני טרומבון ובינהם פריסטר שהוזכר לעיל, מקהלה (!) ואנסמבל גדול של כלים קלאסיים- כלי מיתר, פסנתר, פעמונים ואפילו נבל. גם אם לא תאהבו שום דבר מהפוסט הזה אני מציע לנסות להתמקד באלבום הזה בכל זאת, כי הוא מראה עד כמה ניתן לפתח את הדרונים הבסיסיים של Sunn O))), שהם כמו מצע אורז עליו מוגשת ארוחת גורמה עשירה ביותר. הוא גם מראה כמה סאן או פתוחים ורחבי אופקים. מדהים במיוחד הוא הקטע האחרון, “Alice”, מחווה ממיסה במיוחד לאליס קולטריין הגדולה שאני כל כך אוהב- הסוף שלו, עם כלי הנשיפה הנמוכים ממתכת, הוא קתרזיס מזכך במיוחד ויכול לגרום גם לסלעים להזיל דמעה.




ויש גם אלבומי הופעה חיה. אני אודה שהאג'נדה שלי לכתיבת כל הפוסט הזה הוא שאני רוצה לראות את Sunn O))) בארץ (וזה כבר כמעט קרה ועל כך בהמשך), ואולי בעזרת הפוסט אצליח לעודד מודעות מסוימת שלבסוף תביא את הלהקה. מותר לבנאדם לחלום לא? בכל מקרה, קשה קצת לנבא איך תהיה הופעה של סאן או מבחינת מי יעלה לבמה בדיוק ומה הם בדיוק ינגנו (אין כל כך טעם לדבר על סט ליסט או שירים מוכרים כי בעצם אין ממש כאלה), אבל בטוח שזה יהיה מאוד רועש ושלא תראו הרבה כי סאן או מפוצצים את הבמה בערפל (וגם מכסים את הראש בגלימות נזירים). ממה שראיתי ביוטיוב ושמעתי מאנשים זו חוויה עוצמתית מאוד אבל ממש לא פשוטה. יש לפחות שני אלבומי הופעה מאוד מומלצים- Domkirke, הופעה בכנסייה בבלגיה שיש לה טון מאוד מיוחד בגלל הנוכחות של עוגב כנסייתי, והופעה נוספת שנקראת Agharti. בשתי ההופעות בולט מאוד הווקאליסט אטילה, שאם הייתם אומרים לי לפני חמש שנים שאהנה לשמוע ווקאליסט כזה הייתי אומר FUCK NO. הוא פשוט אדיר, דווקא בגלל שהוא מרעים בקולו אבל לא מגיע לצרחות היסטריות מעצבנות. הקטע השני מהאלבום Domkirke הפך לאלבום שלם בפני עצמו, Kannon שיצא בשנה שעברה, אלבום חלש יחסית. צירפתי גם צילום של הופעה מייצגת, עם אטילה וככל הנראה גם טוס שם על קלידים.







ועכשיו לשני שיתופי פעולה מצוינים. אלבום אחד הוא Alter עם הלהקה היפנית המצוינת Boris. בוריס גדלו, אפשר לומר, על Earth ו- Sunn O))) כך שהשילוב מאוד הגיוני. האלבום הזה בולט בגלל שיש לו אלמנט שלא נוכח בכלל באלבומים של Sunn O))) וזה תופים וכלי הקשה. זה אלבום מאוד רענן וחי, ובאתר הבאנדקמפ של סאן או הוא גם מכיל קטע מסיים ארוך של כמעט חצי שעה שבו מתאחדים Sunn O))) ובוריס עם דילן קארלסון מ-Earth לפגישת פסגה.




האלבום המשותף השני הוא Soused שיצא עם אחד הגיבורים שלי, סקוט ווקר. כמו במקרה של גטטצ'יו מקוריה ו-The Ex מהפוסט הקודם, גם כאן זה חיבור שנשמע מאוד משונה אבל אני חושב שהוא עובד יפה, אם כי צריך להודות שזה לא באמת אלבום משותף אלא יותר אלבום של ווקר ש- Sunn O))) מתארחים בו. ווקר כתב את כל השירים וגם אחראי על ההפקה, ו- Sunn O))) בעצם מחליפים בדרונים שלהם תפקידים שבדרך כלל תזמורת שלמה עושה באלבומים אחרים של ווקר. בכל מקרה זה אלבום מצוין, ובאופן מפתיע זה האלבום הכי קליט וקל לעיכול בכל הפוסט הזה.



נסיים במשהו למיטיבי לכת. ללהקה יש גם שני הרכבי בת, שנוצרו בעצם מכורח המציאות- הופעות שבהם או אנדרסון או או'מאלי לא יכולים להגיע ועל כן אלו לא הופעות של סאן או (והרי אמרנו שאם זה או'מאלי ואנדרסון וסבתא שלך וכו'). הרכב אחד נקרא Burioal Chaber Trio והוא מכיל את אנדרסון, אטילה ואמברצ'י, וההרכב השני נקרא Gravetemple והוא זהה למעט שאומ'אלי מחליף את אנדרסון. Gravetemple למעשה נולדו בישראל, כאשר סאן או באו להופיע כאן אבל אנדרסון לא יכול היה להגיע; ביולי 2006 או'מאלי, אטילה ואמברצ'י באו להופיע במועדון חדש וטרי בזמנו, לבונטין 7 שמו- ואז פרצה גם מלחמת לבנון השניה. השלושה עלו להופעה שתועדה באלבום limited edition שנקרא The Low Down. תשיגו אותו. מדובר באלבום מדהים, טרק אחד רציף של שעה של נויז ודרון שנע בין שקט מאוד מאוד ורועש מאוד מאוד, והוא פשוט מופתי מבחינת בניית הדינמיקה הסופר איטית. זה ראש אחר, שונה מסאן או, ולגמרי עומד בזכות עצמו. האלבום לא קיים ביוטיוב אבל אפשר למצוא אותו ברחבי המרשתת- ואני מציע לשמוע את השעה הזו ברצף, בלי לעשות שום דבר אחר תוך כדי. ביינתיים קבלו טעימה מהם בלייב.




ואני מסיים כאן ושוב מרים קול קורא- מפיקים צעירים ונמרצים, תביאו לנו את Sunn O))). השמיעה שלי תקינה מדי בזמן האחרון.










יום ראשון, 29 במאי 2016

לזכרו של האריה


מוזיקה אתיופית זה טוב ללב!
-וינסטון, מתוך "פרחים שבורים"

המון זמן לא כתבתי כאן על סקסופון וסקסופוניסטים. והנה לפני חודשיים נפטר אחד הסקסופוניסטים האהובים עליי, גטטצ'יו מקוריה. סקסופוניסט כמעט אלמוני- לא מצאתי כמעט שום אזכור למותו או לחייו בעברית- אבל עבורי זהו אחד המשוררים הליריים הגדולים של הסקסופון. גם אם אתם אוהבים ג'אז, או ג'אז חופשי, או את הסקסופון ב-“Fun House” של הסטוג'ס, או את הפאנק-ג'אז של זורן וההרכב Naked City, תשכחו כל מה שהכרתם וחשבתם על סקסופון, כי גטטצ'יו זו חיה אחרת לגמרי. אם אתם מכירים ולו במקצת מוזיקה אתיופית- גטטצ'יו יתיישב לכם עמוק עמוק בנשמה.

גטטצ'יו מעולם לא ניגן ג'אז וגם מעולם לא הקשיב לאורנט קולמן או לאלברט איילר בזמן אמת. הוא פיתח, בנפרד מכל זה, סגנון ייחודי שמושתת על מסורת שירי הסללה (Shellela)- שירים ווקאלים מסורתיים שלוחמים אתיופיים היו שרים לפני יציאה לקרב. גטטצ'יו, יליד שנת 1935, החל לנגן את הגרסה האינסטרומנטלית-מודרנית שלו לסללה. השירים האלו לא מבוססים כל כך על נעימות, אלא על הסולמות האתיופיים המיוחדים- הטיזיטה, הבאטי, האמבאסל והאנצ'הוי; השירים הם למעשה מדיטציות על הסולמות האלה, וגטטצ'יו עושה את זה בטון המיוחד שלו- כמו בטראנס, חולמני ומרפרף אבל בעת ובעונה אחת גם מלא תשוקה ואפילו דורסני ואגרסיבי, כשכל משפט מסתיים בויברטו נפלא שמרעיד את הלב. אחרי ששמעתי את גטטצ'יו כמה וכמה פעמים, לא יכולתי שלא להידבק וגם לנגן את הסולמות האלו בעצמי.


הסיבה שגטטצ'יו אנונימי היא שהוא דוגמא קלאסית למושג Late Bloomer. גטטצ'יו היה שותף לתור הזהב של המוזיקה האתיופית הפופולרית בשנות השבעים, עליו נמנים גם מחמוד אחמד ומולטו אסטטקה. ככל הידוע לי, מאותה תקופה קיים רק אלבום אחד, The negus of Ethiopian sax, שיצא ב-1970 בהפצה עולמית והופץ מחדש כחלק מסדרת Ethiopiques עטורת השבחים, שהפיצה מחדש את אלבומי המפתח של המוזיקה האתיופית המודרנית. באלבום המצוין והמדבק הזה, גטטצ'יו מנגן את שירי הסללה ההיפנוטיים שלו בליווי אורגן פארפיסה פסאודו-Doors ועם כלי נשיפה מלווים. גטטצ'יו המשיך לנגן בתזומורת אתיופיות, ובסופו של דבר דעך לאנונימיות. רק ב-2003, כשהאלבום הופץ מחדש, פתאום החל גטטצ'יו לזכות לעדנה מחודשת.





מי שבאמת גילו מחדש את גטטצ'יו היו להקת הפוסט-פאנק ההולנדית הוותיקה The Ex, שפעילה כבר מ-1979. The Ex הם הרפתקנים מוזיקאים, ששיתפו פעולה בעבר עם סוניק יות' ומוזיקאים רבים מתחומי האוונגרד-ג'אז-אלתור חופשי. חברי The Ex כל כך התרשמו מההקלטות הישנות של גטטצ'יו, שהם איתרו אותו באדיס אבבה והזמינו אותו לנגן איתם בהופעה לציון 25 שנה לקיום הלהקה. החיבור בין הסקסופוניסט האתיופי הקשיש (בן כמעט 70 כשהם התחילו לנגן יחד) לפורצי הגבולות ההולנדים נשמע בלתי סביר בהתחלה, אבל השילוב בין חקירות הנפש הצולבות של גטטצ'יו לגיטרות המחוספסות והעוקצניות של The Ex  מבריק במיוחד. קשה להפריז בנס שקרה לגטטצ'יו למעשה- מוזיקאי בעשור השמיני לחייו שזוכה להערכה מחודשת ומוזנק לקדמת הבמה.



גטטצ'יו ו-The Ex, מגובים בסוללה של נגני כלי נשיפה נוספים, הקליטו שני אלבומים מצוינים. הראשון,  Moa Anbessa הוא אלבום לייב סוער, מרגש וסוחף, וגטטצ'יו נשמע שם כמו פרח סקסופון חצוף בן עשרים. השני, Y'Anbessaw Tezeta הוא הקלטת אולפן שנעשתה לבקשתו של גטטצ'יו, שרצה לעשות, בגיל 76, עוד אלבום אחד, בלי ספק האחרון. גטטצ'יו מנגן שם כמו אריה פצוע (תרגום שם האלבום הוא "לזכרו של האריה"), בשארית כוחותיו ובבריאות רופפת, אבל עושה את זה כמו גדול. The Ex הגדילו לעשות והוסיפו לאלבום דיסק בונוס שכולל הקלטות שונות של גטטצ'יו שלא ראו אור יום, כולל הקלטות נדירות משנת 1960; זו הייתה מתנת פרידה ממוזיקאי גדול.






 ועכשיו נשאר רק להאזין ולעכל את הסולואים של גטטצ'יו, מתפתלים באוויר כמו סילוני עשן, מסתבכים בתוך עצמם וחוזרים שוב ושוב ונכנסים עמוק לראש וללב.




יום שבת, 16 באפריל 2016

חמש שנים עברו בריקודים



אתה סנוב מוזיקלי על פי רוב הסטנדרטים המקובלים, אך למרבה המזל אתה לא שמוק מושלם.
-התוצאה שלי בשאלון "עד כמה אתה סנוב מוזיקלי?"

היום הוא תאריך מאוד מיוחד עבורי אישית- הבלוג הזה שאתם קוראים עכשיו חוגג חמש שנים. קשה להפריז עד כמה הבלוג הזה חשוב בחיים שלי. יש משהו נרקיסיסטי-אקסהיביציוניסטי בכתיבת בלוג, ויש גם משהו מציצני בקריאת בלוג, אבל הבלוג שלי בסופו של דבר בא ממקום מיסיונרי- לא לפאר את עצמי אלא לדבר על מה שחשוב לי כל כך. לאהוב מוסיקה, לכתוב על מוסיקה, אולי אפילו להטיף מוסיקה, בכל אלה אני רואה סוג של שליחות. כשהייתי תיכוניסט, חנות הדיסקים הייתה עבורי כמו מקדש; הייתי נוסע מחדרה לתל אביב אך ורק כדי לקנות דיסקים, שאותם הייתי פותח מאריזת הצלופן עוד באוטובוס חזור בחרדת קודש, ביראה גדולה, בהשתוקקות וציפיה, ואני עושה את זה עד היום. אם הצלחתי בחמש השנים האחרונות להדביק מישהו בתחושה הזו ולו קצת, הבלוג הזה עשה את שלו.

בשנה הראשונה של הבלוג כתבתי המון המון המון. היה חודש אחד שכתבתי כמות בלתי נתפסת של עשרה פוסטים. מאז הרבה מאוד דברים השתנו ואחד מהם הוא תדירות הכתיבה שלי כאן, שנעה כעת בין אפס לשני פוסטים בחודש. הבלוג כבר נסגר לכמעט שנה ואפילו שקלתי לסגור אותו עכשיו, בפוסט הזה שאתם כותבים, בגלל שאני מתקשה יותר ויותר למצוא זמן בשבילו; אבל אני מרגיש מחויב אל הבלוג ואל מי שטורח לקרוא אותו, וגם אל עצמי, זה עדיין כיף גדול, ויש עוד המון על מה לכתוב ויש לי רשימה מאוד ברורה של פוסטים עתידיים.

במאמר מוסגר- אחת הסיבות שאני כותב פה פחות היא שיש לי משרת כתיבה קטנה וחדשה, בתחום אחר לגמרי שבעצם מתקשר למקצוע שלי (אם אפשר לקרוא לזה מקצוע) ולעיסוק היומיומי שלי- שזה מחקר ומדע. בהשכלתי אני דוקטור לביולוגיה ואני כעת בפוסט-דוקטורט במכון ויצמן, והתחלתי לכתוב מדע פופולארי בעמוד האינטרנט החדש של מכון דוידסון, השלוחה החינוכית של מכון ויצמן. העיסוק במחקר משליך בהחלט גם על העיסוק שלי במוזיקה ולהיפך- הרבה פעמים כשאני מנגן ומקליט ומופיע ולא בדיוק יודע מה אני עושה ברגע נתון ואיך יישמע הרגע הבא, זה מזכיר לי את העבודה שלי במעבדה, שבה ברוב הזמן אתה באמת משוטט באפלה; וכמו במוזיקה שאני אוהב, גם במדע לפעמים הדרך יותר מעניינת ויותר חשובה מהיעד. בכל מקרה, אתם מוזמנים לקרוא גם את מה שאני כותב שם- אני מאמין שקהל הקוראים כאן ימצא עניין גם בכתבות המדע שלי.

חשבתי מה אפשר לעשות לרגל ציון חמש שנים של כתיבה על מוזיקה, ומתחשק לי לעשות את המתבקש- הרשימה הסודית והפרטית שכל חובב מוזיקה עורך לעצמו, עשרה אלבומים לאי בודד. בעידן בו כל מוסד האלבום הולך לפח ואף אחד לא קונה יותר דיסקים, הדבר הזה הוא שריד לתקופת הדינוזאורים; ובכל זאת, אני דינוזאור גאה (שעדיין קונה דיסקים! לא וינילים!). לא ערכתי בדיקה מדוקדקת אבל נדמה לי שדנתי ברוב, אם לא בכל האלבומים האלו בבלוג ואתם מוזמנים להמשיך לקרוא הלאה. כמו כל גיק\סנוב של מוזיקה אני עושה רשימה כזו בראש לפחות אחת לחודש, זה מין עיסוק אובססיבי-נרקסיסטי בפני עצמו, מין כתיבת בלוג אישי בזעיר אנפין. 

הרשימה הזו בוודאי שונה מהרשימה שהייתי מכין לפני עשר שנים (שבטח הייתה מורכבת בחלקה הגדול מאלבומי פרוג- ברשימה של 2016 יש אולי רק שניים) והיא תהיה שונה מהרשימה בעוד עשר שנים (שאני מנבא שתכלול יותר דיסטורשן); בכל מקרה אפשר ללמוד מהרשימה הזו על הטעם שלי, על המוזיקה שאני עושה ועל הבלוג הזה בכללותו. כמובן שהרשימה הזו סופר מצומצמת וחסרים שם כאן כך הרבה ואיך בכלל אפשר לעשות משהו כל כך טיפשי ומיותר, ואיפה קולטריין ופרעה סנדרס ומינגוס וקינג קרימזון וניקו ודיוויד בואי ולו ריד ושמוליק קראוס וג'רג' ליגטי ועוד ועוד ועוד ועוד; בעצם הרשימה האמיתית והמלאה נמצאת בתגיות של הבלוג. הסתפקתי באמת בצמצום של הצמצום של הצמצום, באלבומים המייצגים ביותר ואלו שאני באמת לא יכול בלעדיהם.אפשר לומר שהרשימה הזו היא סוג של ה-BEST OF של הבלוג ומייצגת נאמנה את הטעם, האישיות וההשכלה המוזיקלית שלי.

אז נתחיל:

Peter Hammill- In Camera
אלבום שהוא אי בודד או יקום בודד בפני עצמו. בעצם זה לא אלבום, זה החבר הדימיוני שלי שמלווה אותי לפחות מחצית מחיי הבוגרים. האמיל הוא מוסד, הוא אנציקלופדיה מהלכת או ספריית בבל של בורחס- מאגר ידע בפילוסופיה, מדע, פסיכולוגיה, ספרות, מוזיקולוגיה. אין גבול למה אפשר ללמוד ממנו, ואני עד היום מנסה כמה שיותר.


The Incredible String Band- The Hangman’s Beautiful daughter
גם האלבום הזה הוא מין יקום בודד, אולי מהכוכב הקטן של הנסיך הקטן, זה עם עצי הבאובב. מישהו הגדיר את האלבום הזה כמוזיקה שחירשים מדמיינים כשהם מדמיינים מוזיקה. קסם שלא מהעולם הזה, ומי שיכול להתחרות ברובין וויליאמסון ומיק הארון במתת כתיבת השירים והנגינה במיליארד כלים- יירש גן עדן.


The Birthday Party- Live 80-81
פשוט מאוד סאונד הרוק מחוספס המושלם, בשילוב עם כתיבת שירים גאונית. המפגש המושלם בין צ'אק ברי, ביפהארט ,ג'וני רוטן ואיגי פופ. אחד הווקאליסטים הגדולים בתולדות המוזיקה (ניק קייב, אם עוד לא ירד האסימון) מקיא את איבריו הפנימיים, וגיטריסט אחד גדול גדול, רולנד ס. הווארד. ראשים יתגלגלו.
(קטע הפתיחה)


Soft Machine- 3rd
אלבום שהציל אותי פשוטו כמשמעו מדיכאון וניוון בכאפה המצלצלת של תחילת השירות הצבאי. אלבום שאני חוזר אליו כל כמה זמן, לוודא שהוא באמת קיים. התשובה הניצחת לכל מי שתמה איך מוזיקה אינסטרומנטלית יכולה לרגש, ובו בעת- השיא של רוברט וויאט כנגן וכותב שירים.


Frank Zappa- Uncle Meat
אין שום דבר שהם לא יודעים לנגן, גם אם חלקם לא ממש יודעים לנגן. השילוב המושלם בין תרבות נמוכה לגבוהה, בין מוסיקה קלאסית של המאה העשרים לדו-וופ זול של שנות החמישים, ומלחין\מעבד\גיטריסט\מושך בחוטים שהוא קונצרן מוזיקה מונומנטלי, שהאלבום הזה הוא מיקרוקוסמוס לקוסמוס שלו. מה היינו עושים בלעדיו?


Carla Bley- Escalator over the hill
הממותה המפלצתית הגדולה של הג'אז, אבל זה אלבום שהוא הרבה יותר מג'אז ואולי הרבה יותר ממוסיקה, המקבילה המוזיקלית של Finnegans Wake לג'ויס, אלבום שאפשר לכתוב עליו בלוג שלם, שכמו זאפה גם הוא התבשל במוחה הקודח של אמנית אחת גדולה. מרכז את כל הכח היצירתי בג'אז ובמוזיקה בכלל בשנות השישים.
(זו ממש לא העטיפה המקורית)


Miles Davis- Get up With it
האלבום האחד ברשימה הזו שפיתח אותי בעיקר כמוזיקאי. גם זה מקוטלג למען הנוחות כג'אז אבל אני שומע פה כל כך הרבה דברים אחרים- ממוזיקה מינימליסטים ודרונים ואמביינט דרך קראוטרוק ופסיכדליה וכלה בFאנק וג'יימס בראון. השראה בלתי נגמרת וראש פתוח לנצח
(רק הקטע הראשון- ובלי העטיפה)


Igor Stravinsky- The Rites of Spring
המפץ הגדול של כמעט כל המוזיקה שאני אוהב לשמוע ולנגן, הסינגולריות שממנה כל היקום הזה פרץ ובעבע החוצה. בלי היצירה הזו העולם כולו היה דל ועלוב יותר. מופת של המצאה, יצירתיות, תעוזה, והכי חשוב- Passion אינסופי.


Michael Nyman- Drowning by Numbers
כנראה המוזיקה הכי עגולה ויפה ושלמה שבני אנוש מסוגלים ליצור. גם כאן אני שומע כל כך הרבה דברים במקביל ובמשולב- מהאלגנטיות של באך ועד הנוקשות של המינימליזם. בהלוויה שלי אני רוצה שהאלבום הזה ינוגן.
 (קטע אחד בלבד- אחד הקטעים הקלאסיים האהובים עליי ביותר ושיא האלבום)
 


מאיר אריאל- ירוקות
השיא הגדול של הנביא הגדול. קצת סוגר מעגל עם האלבום של האמיל- גם זה חבר, אולי לא בדיוק דימיוני אבל חבר למסע או מורה דרך. דמות מופת בתרבות הישראלית-יהודית והאלבום הזה מתחיל במדרש משיר השירים ומסיים בשיר השירים עצמו, והוא גם ההוכחה שמדובר גם במלחין ענק, לא רק דברן-תמלילן-ממלמלן.
(שיר הפתיחה)


וזה הסוף. למי שהיה לו ספק, הבלוג לא נסגר ולא ייסגר. במילותיו האלמותיות של סמואל בקט, במה שהוא המוטו של חיי, I can’t go on- I’ll go on.