יום שני, 23 בינואר 2017

ממשיכים לנצרת






אני מבלה ארבעים שעות בחודש בתוך קרון רכבת, כבר שש שנים וקצת. אני גר בשרון ועובד ברחובות. דאמיט, אני יושב בתוך קרון רכבת כשאני כותב את השורות האלה. ארבעים שעות בחודש זה נשמע כמו זמן אבוד, אבל בשבילי זה זמן פנוי מדהים שבזכותו הספקתי הרבה מאוד דברים בשנים האחרונות. את רוב הבלוג אני כותב משם, את האלבום שלי – ופרויקטים עתידיים שמתבשלים עכשיו ובקרוב תשמעו עליהם גם- אני עורך משם, אני קורא, אני צופה בסרטים וסדרות, וזה גם הזמן העיקרי שלי ביום לשמוע מוזיקה.

בחודשים האחרונים נתקלתי באלבום שמלווה את נסיעות הרכבת שלי בצורה מושלמת, והוא הפך לאחד האלבומים האהובים עליי בכלל. אורכו של האלבום הוא בדיוק שעה, כך שאני שם אותו באוזניות בתחילת הנסיעה והוא גם מסיים לי אותה. אני מוצא שזו יצירה גאונית, ומה שהכי יפה הוא שזה אלבום שאם הייתי שומע לפני שנתיים שלוש הייתי מבטל אותו בזלזול מוחלט; אבל היום הוא מתחבר לי בול לכל כך הרבה דברים אחרים שגדלתי עליהם, וגם מתחבר לי בול למה שאני מנסה להשיג במוזיקה היום. אורכו של האלבום הוא כאמור שעה, אבל הוא מכיל רק שיר אחד. האלבום הזה הוא האלבום השלישי של הטריו Sleep, שיש לו לפחות שני שמות וכמה גרסאות, אבל בגרסה הדפיניטיבית שלו הוא נקרא Dopesmoker.


אני אוהב מאוד מאוד מינימליזם. אמנם גדלתי על פרוג, שזו מוזיקה שמחייבת מעברים בין מבנים מאוד מורכבים, אבל בסופו של דבר חזרתיות במוזיקה מדברת אליי היום הרבה יותר. בשנים האחרונות, וכבר כתבתי על זה, נפתחתי לדיסטורשן ולמטאל, ולתדהמתי מצאתי להקות שמיישמות את הקו המינימליסטי על מטאל- ובנקודה הזו המח שלי התחיל לצרוח "ג'אקפוט!!". זה שילוב מרתק בין אסתטיקה לסאונד. כתבתי בעבר על הלהקות המייסדות של ז'אנר הדרון מטאל, Earth ו-Sunn O))), ועכשיו Sleep  סוג של תשלים מין שילוש קדוש- למרות שסליפ לא מנגנים דרון ומה שהם מנגנים מוגדר סטונר (אגב, עוד מישהו שמתייחס לשלושת הלהקות האלה יחד הוא ג'ים ג'ארמוש, שלדבריו המוזיקה שלהם השפיעה על סרטו The limits of control ושלושת הלהקות מופיעות בפסקול. לא ראיתי אותו עדיין).

Sleep הרבה יותר מסורתיים משתי הלהקות האחרות, אבל אולי חזון המינימליזם מטאל שלהם הוא הכי שלם, והדבר הזה בא לידי ביטוי בצורה מושלמת ביצירת הפאר Dopesmoker, אלבום שהרבה פעמים מקבל את התואר "אלבום הסטונר האולטימטיבי". אותי לא מעניינות כל כך ההגדרות והאובר-קיטלוגים האלה ואין לי דרך באמת לדעת אם זה סטונר או סלאדג' או דום או דרון- למי אכפת, Dopesmoker, כמו כל חתיכת מוזיקה טובה וחסרת גיל, הוא פשוט מה שהוא.

המפתח להבין את Dopesmoker נעוץ בעטיפה שלו כפי שיצאה בגרסה האחרונה והדפיניטיבית בה יצא ב-2012, שש עשרה שנה מאז שהאלבום הוקלט (ועל ההיסטוריה המשונה שלו- בהמשך). בעטיפה, גם היא אחת העטיפות האהובות עלי, מצוירות דמויות עטויות גלימות חומות, משהו בין הג'אוות של Star Wars לתושבי Dune עוטי חליפות הזקק, במסע מדברי, תוך שהן מעשנות באנגים עצומים מתוך תרמילים שהן נושאות על גבן. ברקע התכול אפשר לראות ירח ואולי אפילו שניים, והתחושה היא לחלוטין של סצנה תוך סרט מדע בדיוני או מערבון אסיד בסגנון אלחנדרו חודורובסקי. זה בעצם הקונספט וסיפור הרקע של Dopesmoker- מסע צליינות ועלייה לרגל לארץ הקודש (!) שעורכים היצורים בעטיפה, הקרויים “Weedians”.

אפשר להרחיב שהאלבום והסיפור הזה הוא אלגוריה לאורח החיים הסטלני הכבד של חברי הלהקה, שצרכו קנאביס בצורה כמעט דתית, ואכן השירה של באסיסט וסולן הלהקה, אל ציזנרוס, נשמעת לחלוטין כמו מזמור דתי (מי שנכח בהופעה האגדית בת החמש שעות בירושלים של  Om, להקת הבת של Sleep שמורכבת מאותו הרכב מינוס הגיטריסט מאט פייק, מספר שזה הרגיש ממש כמו טקס פולחני). Dopesmoker באמת נשמע ומנוגן כמו מסע צליינים במדבר, במקום שבו הזמן עומד מלכת.

Dopesmoker הוא כאמור שיר אחד שאורך שעה. השימוש במילים "טקס" ו"פולחן" הוא התיאור הכי מדויק של המוזיקה הזו, כי אני חושב שלא שמעתי הרבה דוגמאות למוזיקה שתובעת כל כך הרבה מסירות ונחישות ממי שמנגן אותה (למעט אולי סוואנס והחמישייה המאוחרת של ג'ון קולטריין). הם עבדו על השיר האחד שמרכיב את האלבום בין שנתיים לארבע שנים, תלוי את מי מהלהקה שואלים וכמה הוא עישן לפני ששאלתם. הם גם לא ניגנו שום דבר מהאלבום לייב לפני ההקלטות, ואז- כפי שאספר בהמשך- האלבום בסופו של דבר נגנז במקור והלהקה התפרקה, כך שההופעות הראשונות של החומרים ב-Dopesmoker בוצעו הרבה אחרי הקלטות האלבום, בהופעות איחוד.

 חברי Sleep מנגנים שעה של ריפים כבדים, נמוכים, איטיים, שמשתנים מאוד לאט וחוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב ושוב ולא מאבדים אפילו מילימטר של עוצמה ועניין. אחת האגדות הרבות סביב האלבום היא שהוא תודלק ע"י כמויות עצומות של קנאביס; אני לא מצליח להבין איך הם הצליחו להתרכז. היופי הגדול ב-Dopesmoker, כמו בכל יצירה מינימליסטית מופתית, הוא אבדן מימד הזמן- ואבדן העולם שמסביב. הם מנגנים כל כך לאט וכל כך רפטטיבי ועל פני כל כך הרבה זמן שקשה מאוד לשים לב למהלך התפתחות של השיר- אבל למעשה זה שיר מאוד מורכב (ניתוח שלו אפשר לקרוא כאן) שמכיל הרבה מאוד חלקים. קשה מאוד לשים לב למשל שריף הפתיחה האימתני של האלבום, שמתחיל בגיטרה של פייק ששועטת לתוך הרמקול כמו נשר במדבר ומנגנת כמו שירה של נזיר מונגולי את שתיים וחצי דקות הראשונות של האלבום לבד לגמרי, שונה לחלוטין במשקל מזה שמגיע אחרי 8 דקות לתוך האלבום, כשציזנרוס עצום המימדים פותח את גרון האדירים שלו ושואג במונוטוניות את שורות הפתיחה של האלבום ואולי המוטו לחיים של Sleep:

Droooooooop out of liiiiiiiife with boooooong iiiiiiiin haaaaaaand
Fooolowww the smooooke towaaaard the riff fiiiiiiiiled laaaaaaand


חייבים לומר ש-Dopesmoker הוא אלבום ממש קשה להאזנה. הוא תובע מהמאזין מסירות עצומה- אותה מסירות של זן שחברי Sleep תובעים מעצמם. כל מכה של דיסטורשן כותשת את המאזין שוב ושוב, זה מה שנותן את אפקט היעדר הזמן , בדיוק כמו המסע במדבר. כשאני שומע אותו אני מרגיש שאני הולך לאיבוד. איפה אני בכלל? אני בדקה התשיעית או בדקה החמישים ושבע? מה לעזאזל קרה שם באמצע? וכשאני נוסע ברכבת עם האלבום באוזניות הסנהייזר שלי, מבודד ביחד איתו מהעולם החיצון ומהשיחות הטפלות והרעשים האחרים בקרון, אני גם הולך לאיבוד במרחב, לא רק בזמן- מה קורה, אני בהרצליה או בכפר חב"ד? אני נוסע לרחובות או בעצם חוזר אחורה לבית יהושע? והאם זו תל אביב הגנה או אוניברסיטה? אני מאוד מאוד אוהב את התחושה הזו, שמוזיקה מבלבלת אותי ומוציאה אותי מאיפוס; אבל מיותר לציין שרבים לא יוכלו למסע הזה.

אני חושב שיצירות אמנות גדולות באמת הם כאלה שזורקות אותך החוצה מהעולם, מהמקום ומהזמן שאתה נמצא בו, ושותלות אותך במארג הזמן-חלל הפרטי שלהן, שהן עצמן יצרו. זה מאפיין את הסרטים של לינץ' וגיליאם וקובריק, את הספרים של בקט וג'ויס, את הפואמות של גינסברג ואדגר אלן פו, את האלבומים של פיטר האמיל וזאפה וביפהארט, וכן- זה כולל גם את Dopesmoker. הוא חי ביקום משלו, בגרסה המעושנת של Dune, כשבמקום סם המרקוח שמכחיל את העיניים, כורים שם שיטלואדס של גראס, והגיטרה הרפטילית של מאט פייק מחליפה את שייח' חולוד האגדי.  

הקושי הרב בצליחת המדבר אפוף עשן הקנאביס של Dopesmoker קשור באופן ישיר להיסטוריה של האלבום והמיתולוגיה סביבו. חברי הלהקה הקליטו אותו ב-1996 עבור חברת התקליטים London Records. החברה הבטיחה ללהקה חופש אומנותי מלא ומימון מלא. אבל כששמעו אנשי החברה איזה מין אלבום בישלו הסטלנים הישנוניים הם חטפו רגליים קרות וסירבו להוציא את האלבום. הם לא הבינו מה ניסו חברי הלהקה להשיג, ומה זה לעזאזל Weedians. תהליך החזרות, ההקלטות, המיקסוס של האלבום ואז הסירוב להוציא אותו היו יותר מדי עבור הלהקה והם התפרקו- מאט פייק הלך להקים את High on Fire, ציזנרוס והמתופף כריס הקיוס המשיכו לעבוד יחד ולחקור את קסמי הרפטציה כותשת המוחות והמיתולוגיה היודו-נוצרית תחת השם Om.

 במהלך השנים האלבום יצא לא פחות מארבע פעמים בגרסאות שונות, כולל גרסה שנקראה Jerusalem שבה נחתכו 52 דקות מההשיר המקורי לתשעה קטעים קצרים יותר. רק ב-2012 יצא ריאישו של הגרסה האולטימטיבית ביותר של Dopesmoker, אצל חברת Southern Lord שמנוהלת ע"י חברי Sunn O))). עבור הריאישו החגיגי הזה הוכנה העטיפה החדשה, זו שמציגה סופסוף את ה-Weedians, מה שמשלים סופית את החזון של הלהקה, 16 שנים אחרי הקלטת האלבום. אפשר אפילו לרכוש היום בובות של ה-Weedians אם אתם בעניין של Action figures, ויש גם מעריצים של הלהקה שמתחפשים לדמויות האלה.

את האלבום אפשר לשמוע כאן, מהבנדקמפ של הלהקה, מחולק לשלושה חלקים בני עשרים דקות כל אחד:






אבל אני חושב שהחלוקה של האלבום לשלושה טרקים מיותרת- צריך לשמוע אותו כפי שתוכנן, שעה אחת רציפה:



והנה מיני דוקומנטרי על האלבום:


וכאן יש ביצוע לייב של עשרים הדקות הראשונות, כולל מאט פייק בלי חולצה- וזה לא מראה יפה במיוחד:

ורק לסיום- קטע קצר יחסית מתוך חזרה על Dopsmoker רגע לפני שאל ציזנרוס מתחיל לשיר:


Proceeds the Weedian Nazareth….

יום שישי, 30 בדצמבר 2016

פוסט אורח: סיכום השנה של שחרזדה

אני מודה, אני קצת חלש בכל עניין סיכומי השנה, מה שבלוגרים אחרים עושים בנאמנות ובאדיקות. בכל הכנות, אני פשוט לא שומע מספיק מוזיקה חדשה. למרבה המזל יש כאלה שכן- אחד מהם הוא אסף קפלן, האיש מאחורי התוכנית הנהדרת "שחרזדה" בקול הקמפוס. אסף הוא איש יקר וגם יצא לי להתארח באולפן שלו, והטעם שלו מאוד דומה לשלי- חיבה למוזיקה מאתגרת, מרחיבת תודעה, פותחת חושים ואיברים אחרים. אסף הסכים בנדיבותו להתארח כאן בבלוג ולתת את סיכום השנה שלו, שגם שודר השבוע- רק חומרים מקוריים. למען האמת גם אני מופיע שם עם אלבומי Decomposing Composers אבל כמובן שאשמיט את עצמי מהרשימה כאן. 
 את התוכנית של אסף אפשר לשמוע כאן.
אז קח את המושכות אסף! קדימה, המאזין!

אסף:
לפני הכל אני מוכרח לברך ולהודות על היבול הרב והמשובח שיצא כאן השנה. שיא חדש בסיכומי השנה שלי, 17 אמנים שונים, חלקם וותיקים וחלקם חדשים הוציאו השנה חומרים מעולים. פשוט מבול של יצירה נפלאה בז'אנרים החופשיים הללו.
באחד מהפוסטים בבלוג שלו התייחס דויד פרץ, יוצר השיר, להרכב Magic Pillow Factory (אשר נכנס לסיכום זה), והעלה את השאלה הבאה : בעידן שבו ויקיפדיה ויוטיוב מרחיבים את התודעה על העולם לגודל גלקסיה, האם יש צורך בהרחבת התודעה? אולי אנו זקוקים להגדרה מחודשת למושג פסיכדליה ורוק מתקדם, לאור הזמנים המורחבים והנופלים שבהם אנו חיים.
לעניות דעתי יש כאן מעין דיסוננס, שכן מצד אחד מוזיקה מסוג זה הנוצרת במרחבים אמנותיים וחופשיים משתדלת להיות חפה מהגדרות. מצד שני החופש, החקירה והגישה של אותם אמנים יוצרים ובלתי מתפשרים מגדירים או אולי יותר נכון סוללים דרך חדשה ליצירת מוזיקה, דרך אשר נשענת על מקורות העבר ונותנת לו את הכבוד הראוי, אך במקביל דואגת להמציא את עצמה מחדש ולהביט קדימה כל הזמן.
אז רגע לפני שנחשוף את אלבומי השנה בעולם לפי בחירת מאזיני קול הקמפוס, הנה הבחירות של "שחרזאדה" לאלבומים הטובים ביותר שיצאו השנה בגזרת הפסיכדליה והפרוגרסיב הישראלי:

לטאות הענק מכוכב הניבירו - אמאל'ה חייזר בא לקחת אותי
אחרי אין ספור הופעות, תלבושות, פסטיבלים ועוד שלל פרויקטים של כפיר רימוך, מנהיגה הבלתי מעורער של לטאות הענק מכוכב הניבירו, השלימו הלטאות אלבום אולפן ראשון עם אמירה היוצאת נגד החשיכה הגדולה המאיימת על התרבות וחופש הביטוי. את מסך ההזיות הצבעוני-חללי שיוצרים הלטאות חובה לראות בלייב המלווה בווידאו ארט פסיכדלי, ובכדי להשלים את החוויה כמו שצריך מומלץ לרכוש את האלבום ולעיין בחוברת קומיקס המרהיבה והסופר מושקעת בעיצובו של דודו וזאנה.



The Great Machine - מכרה זהב  
זו הייתה שנה מצוינת לגרייט משין שמצליחה לא רק לחפש אלא גם לייצר כמויות זהב פסיכדלי נוצץ. עדות לכך ניתן למצוא באי.פי האחרון שהוציאו, Looking For Gold. הם הופיעו וממשיכים להופיע ללא הפסקה, הביאו לישראל את להקת הסטונר-רוק All them witches האמריקאית ואף יצאו איתם לטור בחו"ל, חגגו ושחזרו את ימי הריאליטי ריהב סנטר במועדון התדר ועוד ועוד. מעניין מה הם מבשלים לנו לשנה הקרובה.



Magic Pillow Factory - שוזרים חלומות היפנוטיים
Magic Pillow Factory הוא פרויקט פסיכדלי מרחף שנוצר ע"י הטריו רועי משיח, סער גז ושני ברונר. החזון האקספרימנטלי של  ההרכב הינו יצירת מוזיקה באמצעות ניסוי ותהייה, שיטות הקלטה מוזרות וחקירת סאונד. שבעת הקטעים באי.פי  מרכיבים בצורה נפלאה עולם שמשייט בהמון ז'אנרים ומאוד כיף ללכת בו לאיבוד. כיום הרכב הנגנים השתנה והם עובדים על חומרים חדשים.


Little Underground Empire - קוסמוס מדיטטיבי
Cosmic Interaction, אלבומם הראשון והמלא של LUE, הוקלט במשך כחמש שעות בהיכל התרבות במודיעין, כאשר הציוד פוזר בחלל בכדי לתפוס את האווירה המרחבית של האולם. הניסוי המכוון הוליד שישה שירים המאופיינים בסאונד רפטטיבי, מנטרות מהדהדות וסאונד עשיר שנע בין הקוסמוס המציאותי לזה הדמיוני.





The Magister  - פיסה היסטוריונית
The Magister - פרויקט האולפן הפרוגרסיבי-אינסטרומנטלי של טל רובינשטיין עליו הוא עמל תקופה ארוכה (שכללה בין השאר  סקירה היסטורית מקיפה וביקור בלוקיישנים רלבנטיים), הוא אלבום קונספט המתאר את דמותו של המג'יסטר בזמן תקופת הצלבנים בארץ ישראל. העבודה הקשה תורגמה ליצירה מרשימה ביותר המשלבת קטעים קלאסיים ומלודיות לצד ריפים מטאליים, וממש ניתן לראות באופן מוחשי את המג'יסטר מגיע למבצר שאטו ומשקיף אל הים. האלבום אף זכה לביקורות חיוביות בארץ ובעולם וכיום רובינשטיין עובד על פרויקט  להקה חדש.




hanagaria - סדנת עץ למתקדמים
הנגרייה הם: אורן אמיתי – שירה ובס, דין כץ ריטוב – בס וקולות, בר הררי – קלידים, ניתאי רבינוביץ – תופים וקולות, ואילן ברקני - כלי הקשה וסינתים. חברי ילדות שבילו את זמנם בתיכון בג'אמים ובכתיבת שירים, שהחליטו לסגור מעגל ולהוציא את Court of Hallucinations, עליו עבדו במשך 3 שנים. ישנן הרבה מאוד התרחשויות בחצר ההזיות, המתפרסות על שישה קטעים ארוכים ולא מתחנפים, עמוסים ברוק מתקדם מאסיבי המגובה בבס וסינתים שמשאירים טעם של עוד.
Eder - ממש לא כמו כולם
למרות היותו קצר (29 דקות) באלבום הבכורה של Eder לא חסר אפילו טיון אחד. להפך - הוא מהיר ומרחף, דינמי ומחוספס, עשיר  מאוד ויחד עם זאת אוורירי ומופק לעילא ולעילא. ששת הנגנים, שחקרו בשנים האחרונות עולמות חדשים של סאונד וכתיבה, מביאים לידי ביטוי רוח פסיכדלית מרעננת ועדכנית. בקיצור פשוט תענוג!

Backnee Horn - תדרים מיסטיים ממכרים
ככל שמתעמקים יותר בתופעה הבלתי מוסברת Backnee Horn (מניסיון זה לוקח שעות על גבי שעות של האזנה), מבינים שיש משהו מאוד פתייני ביצירה שלהם, ממש כאילו מישהו שם לכם טיפות אסיד במשקה ללא ידיעתכם ואמר לכם תחוו את הטריפ. בריליס החדש, Motored Frequences, שבדומה לקודמיו יצא לרשת בלבד, בקני הורן ממשיכים ב=Doing ההווייתי שלהם, רוקחים חוויה חוץ גופית-תודעתית-קוסמית, בוראים פלנטה חדשה, חוקרים ומגלים צלילים נדירים וחד פעמיים תוך כדי תנועה והם לעולם לא חוזרים על עצמם. בסופו של דבר כל מה שצריך בכדי להצטרף למסע הזה, זה טיפה אומץ, וזהירות זה ממכר!
Markey Funk - אינסטינקט בסיסי
באוגוסט 2015 עלה מארקי Fאנק על בימת הזאפה בעיר הקודש (לראשונה בחייו עם חומרי הסולו שלו) עם מופע חד פעמי בליווי נבחרת נגנים משובחת, ושם הוא הציג לנוכחים שזכו להיות בקהל את תקליט הסולו השני שלו, Instinct: A Study on Tension, Fear and Anxiety . היצירה ההיפנוטית-פסיכדלית, ששואבת השראה מפסי-קול של סרטי אימה אירופאים מהסבנטיז, מציירת מסע  מוחשי, גרובי-כאוטי ועשיר בצלילים הרמוניים שמחדדים את החושים, משחקים עם התודעה ובונים וויז'ואל הזוי וחוויתי שמוקרן החוצה דרך עדשת העין. בקיצור שימו פליי ותצללו.



Gadi Caplan - בוקר מצוין
גדי קפלן, יוצר מסקרן שלאחרונה חזר לישראל לאחר שהות ממושכת בארה"ב, מאגד באלבומו השלישי, Morning Sun, אלמנטים של רוק מתקדם לצד רוק קלאסי, פיוז'ן, מוסיקת עולם, ג'אז ועוד. השירים עצמם, אשר נכתבו ע"י קפלן בשיתוף עם דני אבווד, מדלגים בקלילות בין בלדות רכות עם ליריקה נפלאה לבין קטעים אינסטרומנטליים מהירים, ולאורך כל האלבום בולטת נגינת הגיטרה הווירטואוזית של קפלן.



Ishim - אינטואיציה פסיכדלית
אחרי כשנה וחצי של הופעות החליטו חברי להקת Ishim לתעד את החומרים מתוך מטרה לנסות לתפוס את הסאונד החי מבלי לדעת מה יקרה. במהלך הסשן הוקלטו חמישה שירים, אך רק ארבעה מתוכם יצאו באי.פי שנקרא New Things. ארבעת הקטעים הפסיכדליים אשר מתבססים על ג'אמים אינטואיטיביים, מצליחים להישאר אותנטיים לסאונד החם והחי וכעת נותר רק לצפות לדבר החדש הבא של החברה האלו.


Ouzo Bazooka - טריפ מדברי
יש המון צבעים לפסיכדליה וכמעט את כולם ניתן לחוש ולטעום באלבום השני של אוזו בזוקה, Simoom, שהושק באפריל במופע סולד אאוט ברלין. משמעות המילה סימום היא רוח מדברית חמה, וזו עולה ומתחוללת כמו סופה מבליל הצלילים העשיר שרקח UBK וחבריו להרכב. זו רוח שמגיעה מהפופ הפסיכדלי המערבי של הסיקסטיז, צוללת למחוזות אתניים, ולבסוף מלטפת אותנו עם ריפים עדכניים, מחוספסים ובועטים.



I was a bastard - ממזרים עם כבוד
I was a bastard - הרכב הטריפ רוק-אלטרנטיב עם אלבום ראשון לאחר שני איפיז שקדמו לו. ההפקה באלבום, ובעיקר הקצב  והדינאמיקה שבו, לוקחים את הזמן, משרטטים את דרכם אל חלומות היפנוטיים ועוטפים את המאזין בסאונד חכם ומלא רגש. אמנם זהו אלבום שלדעתי לוקח זמן להתחבר אליו, אבל ברגע שמתניעים זה שווה כל שנייה.

Aperco - מאבק מוצלח
אין ספק שלאפרקו הייתה שנה נפלאה שכללה בין היתר הופעת השקה מצוינת לאלבום הבכורה The Battle ;(סולד אאוט ברידינג 3 - דבר לא מובן מאליו בז'אנר הפרוגרסיבי, חימום של הלהקה האגדתית דיפ פרפל, זכייה במקום הראשון לשיר  Dissonant Sound Within ברשימת המושמעים ביותר ב-88 FM, ולקינוח פרויקט הדסטארט לתקליט שני. ההשפעות מהדינוזאורים הגדולים של  הז'אנר משולבות במינון באלבום הקונספט הסוחף, והצלילים מצליחים להעביר במדויק את המאבק הידוע של בני האדם ביצר ובשליטה עצמית. לדעתי הזירה המקומית זקוקה ליותר אלבומי קונספט כמו זה של אפרקו, והלוואי שההצלחה לכם תשליך על הז'אנר כולו.

Anakdota - פרוגרסיב במינון מדויק
 Anakdota התחילו כפרויקט שבחר ליצור קליפים סיפוריים המשלבים את צילומי הקלטות הנגנים. לאחר שהקליפים זכו לאלפי צפיות והתעניינות רבה, החליטו החברים להוציא את אלבום הבכורה הפנטסטי שלהם Overloading, שהודפס והופץ ע"י הלייבל אלטרוק באיטליה. המוזיקה האינטנסיבית והקצב התזזיתי, בשילוב הווקאליות הערבה של רע לבנת ואיילה פוספלד, משרתים נאמנה את המוטיבים ההומוריסטיים ואת העיבודים הפיוז'ניסטיים, באופן קליט ומהנה שכל אחד יכול להתחבר אליו.

We Are Ghosts - צלילים של זהב
בשנים האחרונות רוקמת תנועת הרפאים WAG את המוזיקה שלה לייב מול קהל. אל האלבום ה-11 Holy Market Nocturnes, אשר הוקלט בשוק מחנה יהודה כחלק מפרויקט Site Specific, הצטרפו נגנים שטרם השתתפו בטקס הרוחות קודם לכן. אין ספק שהמפגש עם הקהל ועננת ריחות השוק מייצרות דינמיקה שונה מסשנים נטולי הקהל. מה שבטוח זה שרוח הקודש עוטפת את הנפשות הפועלות הללו.




תודה רבה אסף!
רק לסיכום קטן שלי (חזרה ליוחאי)- כולם מדברים על כמה 2016 הייתה נוראית. לי אישית זו הייתה שנה מדהימה שבה גם הגשמתי את עצמי כמוזיקאי (הופעתי 17 פעמים בשנה הזו, זה משהו מדהים לגמרי, הוצאתי אלבום ואי.פי. עם רוקשין והקלטות עם זפת ויהיה עוד אלבום של רוקשין ועוד אלבום שלי ב-2017) וגם הצלחתי למצוא זמן לכתוב פה ולהיחשף ולחשוף אחרים להמון מוזיקה טובה.

"Got a feeling 17' is gonna be a good year...."