יום שבת, 15 באוגוסט 2015

אפריקה, ישראל (או: המרענן הרשמי של קיץ 2015)



בשנים האחרונות נראה כי אפריקה וישראל מתקרבות זו לזו, מכל מיני כיוונים ואספקטים, תרבותיים ופוליטיים. מבחינה תרבותית ובעיקר מוזיקלית, נראה כי אפריקה קרובה יותר מאי פעם-  המוזיקה האתיופית מתחילה לחלחל עמוק יותר ויותר, עם מוזיקאים שמנגנים מוזיקה אתיופית שורשית וגם ג'אזית כמו אבטה בריהון ונדב הבר ועד השילוב של המוזיקה האתיופית בפופ של עידן רייכל; מצפון אפריקה ומהמגרב נשמעים יותר ויותר קולות כמו העוד האלג'יראי של נינו ביטון והפסנתר הערב-קובאני של מוריס אל מדיוני; ולמי ששיש לו מספיק ראש פתוח יכול לקלוט מוזיקה אפריקאית אותנטית ועדכנית מתנגנת בפאבים ובמועדונים של המהגרים האפריקאים בדרום תל אביב (אישית אני חושב שעם הגישה הנכונה והמדיניות הנכונה עשויה להתפתח בתל אביב תרבות מהגרים ייחודית, כמו בערים גדולות מודרניות אחרות; אבל זה נושא מאוד רגיש וטעון שחורג בהרבה מגבולות הפוסט הנוכחי ומהבלוג בכלל). בעיניי זה טוב שאנחנו מתקרבים לאפריקה ובכלל לארצות ולתרבויות שמסביבנו- הגיע הזמן אחרי כמעט 70 שנה שנקלוט שפה זה לא אירופה, לטוב ולרע.


נושא הפוסט הוא הרכב האפרו-ביט הישראלי הנפלא, ההודנא אפרוביט אורקסטרה (להלן האורקסטרה), ואלבומם הראשון, Let Go. במאמר מוסגר אציין כי יש לי סוג של יד בדבר, משום שהייתי בין 430 תורמי המימון להדסטראט של האלבום, וזו תחושה מאוד נחמדה לדעת שאיכשהו יש לך מניה, ולו זעירה זערורית, בביאת אלבום לעולם. לא ידעתי כלום על האורקסטרה עד שרות דלורס ווייס כתבה בפייסבוק שתרמה להם גם היא; נכנסתי לעמוד ההדסטראט, וכל שהייתי צריך כדי להשתכנע לתרום היו עשרים שניות סולו סקסופון באריטון של הבאריטוניסט אלעד גלרט. בתור מעריץ שרוף של פלה קוטי ושל סקסופונים נמוכים ממש לא היה צורך לשמוע קטעים נוספים- משם הדרך לפיי-פאל הייתה קצרה מאוד.

אפרוביט היא מוזיקה נפלאה, שאמנם כבר מוכרת בעולם אבל לדעתי אמורה וראויה להיות פופולארית לפחות כמו רגאיי. למי שלא מכיר, הסגנון מתאפיין בגרוב שחור שחור, תבניות ריתמיות רפטטיביות מאוד (שמחזיקות הגיטרות והבאס), שכבות על שכבות של תופים וכלי הקשה, קלידים בעלי סאונד אופייני (הסאונד האנלוגי של האורגן הפרימיטיבי המקורי של פלה קוטי) ותזמורת עשירה ביותר של כלי נשיפה. האורקסטרה, אשר הוקמה על בסיס בית הקפה הפלורנטיני הוותיק הודנא, היא הרכב גדול במיוחד של 13 נגנים: קחו אוויר- שני גיטריסטים ובאסיסט, קלידן, שני חצוצרנים, שלושה סקסופוניסטים, מתופף ושני פרקשניסטים, וטרומבוניסט (אודי רז, שלהבנתי כבר אינו בהרכב, שהוא אגב היחיד בחבורה שגם ניגן במארש דונדורמה, עוד תזמורת אדירה שמנגנת מוזיקה שונה בתכלית).  נבצר מבינתי איך הרכב כזה מצליח להתקיים- רק הלוגיסטיקה לבדה נשמעת בלתי אפשרית; אבל הם עושים את זה ובהצלחה מעוררת השתאות.


Let Go מורכב מתשעה קטעים לא מאוד ארוכים (בשונה ממסורת האפרו ביט הקלאסית) ואורך קצת יותר מארבעים דקות. הקיץ הישראלי המפלצתי אמנם כבר מחשב את קיצו לאחור אבל אני יכול לומר אישית שהאלבום הזה היה המרענן הרשמי-אישי שלי ליולי-אוגוסט 2015. הבחירה בקטעים קצרים וקולעים (יחסית) מותאמת לקיץ הישראלי כמו כפפה, והאלבום נשמע כמו הפסקול האולטימטיבי לערק איילות. יש גם באלבום תחושה עירונית מובהקת שמתחברת לי בול לטעמים, ריחות וצבעים של דרום תל אביב.  זה מתחיל  מ-“Boorekas Las Vegas” שפותח בסטלניות את האלבום, עם הקלידים המבריקים של ליאור רומנו (שמבריק לכל אורך האלבום עם סולואים מפילי לסתות), ואחרי דקה וחצי בערך נכנסת כל התזמורת. ואין מה לומר, האפקט של תזמורת כלי נשיפה שמנגנת את האקורד הראשון יחד הוא מהמם תמיד (כאמור- אני חובב באריטון, כלי נשיפה הכרחי בתזמורות אפרוביט- לפלה היו שני באריטוניסטים בהרכב- ואני במיוחד אוהב את הסאונד הנמוך של הבאריטון והטרומבון). העיבוד המקפיץ ל-“Belomi Benna” של אליל המוזיקה האתיופית מחמוד אחמד לא יותיר אף ישבן לא מסובב, “Violence” פועל בתדר אחר אך לא פחות אפקטיבי (כשהכותרת טוענת את הקטע במשמעות אחרת, קודרת במקצת), והקטע האהוב עליי הוא “Alemitu” (שהלחין הגיטריסט אילן סמילן, המלחין העיקרי של ההרכב) שבעיניי הוא תצוגת התכלית המושלמת של ההרכב- מקצב פוליריתמי כמעט-מרוקאי מטריף, נגיעות אתיופיות, עיבודי נשיפה פריכים במיוחד וסולואים מצוינים. גם המשך האלבום בהחלט מחזיק מים והחבר'ה לא מתעייפים גם עם הקטעים  “5 AM”  (הקטע היחיד שטיפ טיפה הייתי מקצר) ו- “Africa 3”.



כל הקטעים אינסטרומנטליים למעט שניים- שיר הנושא, ששר אלרן דקל, ו-“Magiq Kiss” ששרה קרולינה בהופעת אורח (וקותימן מתארח בסולו סינתי). את שיר הנושא מאוד אהבתי, ובעיניי כדאי להרכב לשלב יותר קטעים ווקאליים כאלה- באפרוביט יש רכיב חשוב ביותר של שירה וגם טקסטים שהם לעיתים סאטיריים ומחאתיים ביותר (ובמקום האפריקאי-למחצה בו אנו חיים יש בהחלט מקום לסאטירה). השיר “Let Go” לא עוסק בשום דבר פוליטי- רק בקשה מהאורקסטרה  להרגיע, אתה חושב שאתה יודע הכל אבל תירגע בנאדם-  אבל הביצוע של דקל מצוין. את “Magiq kiss” הרבה פחות אהבתי והוא בעיניי דווקא הקטע החלש באלבום. לא שאני חלילה וחס לא אוהב את קרולינה- להיפך, היא מופלאה בעיניי- אלא שכמו ב"בנות נחמה" אני מוצא שהקול שלה כל כך ייחודי ודמיננטי עד שהיא משתלטת על השיר ברמה כזו שהמאזין עשוי לחשוב שהיא זו שמארחת את האורקסטרה באלבום שלה ולא להיפך.




בקיצור, Let Go עשה עבורי, איש חורף קלאסי שמתרגש מכל גשם ראשון ומתעב זיעה, את מדורת הגיהינום המהבילה שנקראת קיץ לבנטיני לקצת יותר נסבלת. מערוץ היוטיוב שלהם ניכר שיש עוד הרבה חומרים בקנה והדרך סלולה להמשך עבודה פורה. כיף לדעת שיש נווה מדבר צונן כזה בלב פלורנטין המאובקת, ולו הייתי חולדאי (ותודה לאל או למפלצת הספגטי המסתובבת שלא) הייתי שוכר אותם להנעים את זמן הפועלים בשבע שנות חפירות הרכבת הקלה- או לפחות לפיצוץ גשר מעריב, מתוזמן ומתוזמר עם אקורד סיום מרעיש של אחד השירים.

נתראה בהסדטראט הבא. ועד אז....עוד קצת ערק?


יום שני, 20 ביולי 2015

ג'אז בצבע ארגמן




קינג קרימזון הייתה הזדמנות בלתי הוגנת עבור המוזיקאים יוצאי הדופן האלה.
-רוברט פריפ, 1998

קישור קלוש, רופף  וסופר-אסוציאטיבי בין פוסטים בעוד 3,2,1:
בדיוק לפני שבועיים, אחרי שחפרתי ודשתי וחקרתי והפכתי כל אבן בכל הקשור לסוואנס, הם הופיעו בארץ. ואיזו הופעה זו הייתה. בחישוב זריז הקדשתי בבלוג הזה באזור ה-8000 מילה ללהקה (פלוס תוכנית רדיו בקול הקמפוס עם ברק הלר חיון החיוני) ואני חש שעוד מילה אחת שאוסיף כבר תהפוך את הבלוג הזה לבלוג סוואנס רשמי. על ההופעה הזו, שהמח שלי עדיין מצולק ממנה, אפשר לקרוא במקומות אחרים (כאן וכאן וכאן וכאן), אבל הנה אני אשתמש בה כנקודת יציאה לפוסט הנוכחי. מייקל ג'ירה מנהל אחלה של דף פייסבוק, עם הרבה לינקים לדברים שהוא אוהב (למשל, קטעי וידאו של אמן המיצג כריס ברדן זוחל עירום על כביש אספלט מלא בזכוכיות) וגם הרבה מוזיקה. וממש ביום ההופעה הוא נתן לינק לשיר Formentera lady של קינג קרימזון, שפותח את האלבום Islands. אני כבר המון המון זמן רוצה לכתוב על התקופה הקצרצרה הזו של קרימזון ועל ההרכב קצר החיים והמיוחד של השנים 1971-1972, אבל לא הגעתי לזה. לא הפתיע אותי שג'ירה יאהב את קרימזון, אבל לא צפיתי את זה שג'ירה יבחר דווקא את הקטע הזה, שיר נפלא אמנם (נגיע אליו) אבל לא הדבר הראשון שעולה לראש כשמדמיינים את המוזיקה של קינג קרימזון, וזה הגניב אותי מספיק כדי לשנס מותניים וסופסוף לכתוב על ההרכב והתקופה. אז תודה מייקל, ואני נשבע לא לכתוב יותר על סוואנס בבלוג. כלומר, עד האלבום או ההופעה הבאים.

קינג קרימזון היא יותר מלהקה: זה תת-יקום מקביל או מימד עצמאי לחלוטין, משהו בין עולם הדיסק הפראצ'טי למיתולוגיה הלאבקראפטיאנית, כשהאל האפל רוברט פריפ, הקאת'ולו או הזאוס או המטטרון של קינג קרימזון, הוא היסוד היציב היחיד שם, ברמות שונות של פסיכוזה או שליטה. זו להקה שתמיד משתנה ותמיד באופן הכי לא צפוי: ממספר חברי הלהקה שעברו שם עם השנים אפשר להרכיב שושלת אדמו"רים, וחוץ מטראנס נצחונות אייל-ברקני היא כבר נגנה בערך כל סגנון מוזיקלי שניתן לדמיין ועוד כמה שאי אפשר. הם נגנו פרוג ומטאל ופולק וג'אז ואלתור חופשי ואלקטרוני ואמביינט וקלאסימודרני ומה לא. אפשר לדמות את הלהקה לפראקטל אדיר מימדים שתמיד מכיל את עצמו ותמיד דומה לעצמו ובעל מספר אי-רציונלי ואי-הגיוני של מימדים, כי לא משנה מי ניגן מה ומי ואיפה, בסופו של דבר, כמו שפריפ תמיד אמר, קינג קרימזון היא "דרך לעשות דברים". לעשות אותם מעוות, מוזר, חריג, חדשני ושואף קדימה.


הלהקה-פראקטל כאמור עברה אינספור מוטציות והתפתחויות בקצב מטאורי-כאוטי לצד תקופות ארוכות של הפסקה וקיפאון, כשהרכבים נשברים ומתפרקים לתתי ותתי-תתי הרכבים שמנגנים תתי-תתי-תתי ז'אנרים וכו'. למשל, את התקופה הראשונה של הלהקה (אני אמנע מלקרוא לה קלאסית כי זה ממש תלוי את מי שואלים), בין 1969-1974, אפשר בגדול לחלק לשתי תת-תקופות, תקופת 69-72 (עם התמלילן\ תאורן\ נגן סינטיסייזר\ מנהיג משנה\ מה הוא עושה שם בעצם, פיטר סינפילד) ותקופת 72-74 (בלעדיו), ואת 69-72 אפשר לפצל לשלוש תת-תת-תקופות שונות....אז אנחנו היום נעסוק בהרכב של קינג קרימזון מתחילת 1971 ועד אמצע 1972, ההרכב שהקליט את האלבום Islands (אם כי, כמו שתראו, זה דווקא לא ההישג המרכזי שלו).

היסטוריה בשתי פסקאות: הלהקה פרצה עם אחד האלבומים המפורסמים בתולדות הרוק, In the court of the crimson king ב-1969. ההרכב הקלאסי ההוא, עם גרג לייק איש אמרסון לייק אנד פאלמר כזמר ראשי, עשה בגדול טור הופעות אחד והתפרק. פריפ וסינפילד יצרו אלבום נוסף תחת השם קינג קרימזון, In the wake of Poseidon ב-1970, אבל זה היה רק קולקטיב של נגני אולפן ונגנים עם רגל מחוץ ההרכב. מאוחר יותר פריפ וסינפילד הצליחו לגבש הרכב להופעות, שהקליט את האלבום המעולה Lizard, אבל ההרכב התפרק מיד עם סיום ההקלטות ולא עלה על במה אפילו פעם אחת. בתחילת 1971 הם מגייסים את הנשפן המצטיין במיוחד מל קולינס, לדעתי הנשפן הטוב ביותר ברוק המתקדם הבריטי, ואת המתופף איאן וואלאס. שני נגנים מבריקים ובעלי אוריינטציה ג'אזית מובהקת (זאת בניגוד לפריפ הקלאסיקן בדם, שאף פעם לא באמת הסתדר לא עם ג'אז ולא עם בלוז; לקח לו כמה שנים להבין את זה). הם מצאו זמר אלמוני יחסית בשם בוז (Boz) בורל, וברגע האחרון נתקעו בלי באסיסט. בוז ידע לנגן קצת גיטרה, ומכיוון שפריפ השתוקק לחזור להופיע אחרי שנתיים של יובש הוא החליט לפתוח מחנה אימונים (שלא לומר טירונות) ולימד את בוז באס במשך כמה שבועות. בוז היה נגן באס סביר בהחלט, ויותר חשוב- עד היום לדעתי הוא הזמר הטוב ביותר שהיה ללהקה בכל הזמנים.


קצת לוחות זמנים- ההרכב מתגבש בתחילת 1971, ובאפריל, אחרי כמה הופעות בפרנקפורט, מתחיל טור אנגלי שאחריו מגיע טור אמריקאי, שניהם מוצלחים למדי. פריפ וסינפילד כבר היו בארה"ב עם הגלגול הקודם של ההרכב, אבל לשלושת הצעירים שבהרכב זו הייתה הפעם הראשונה בארה"ב- והם חגגו כמו תלמידי קולג' פרועים (ואפשר לשמוע מהקלטות הלייב שהם ממש מרגישים כמו ילדים שסנטה הביא להם שק של ממתקים)- סקס סמים ועוד קצת סקס וסמים. את פריפ זה חירפן- מצד אחד הוא התנכר להם, ומצד שני גם יחסיו עם סינפילד הידרדרו והוא מצא את עצמו מבודד בתוך הלהקה שהוא עצמו מנהיג. בסתיו 1971 הם חוזרים כדי להקליט את Islands. בשלב הזה, קולינס וואלאס ובוז כבר מרגישים מספיק "גדולים" כדי להתעקש על שילוב חומרים מקוריים בתוך הרפרטואר, ופריפ הקונטרול פריק בדיקטטוריות האופייינית לו מסרב למה שהוא רואה כ"ניסיון פוטש". בשלב הזה מחליטים כבר לפרק את החבילה אבל ההנהלה הערמומית של הלהקה (שרימתה את פריפ שנים, מה שהוביל לעינויי דין על תמלוגים וכו' שנמשכו כמה עשורים טובים) הודיעה להם שהם מחויבים חוזית לסיבוב נוסף בארה"ב. הסיבוב הזה היה מוצלח וצעירי הלהקה כבר פינטזו על המשך בלהקה, אבל בסוף הטור פריפ הודיע שזה נגמר. סינפילד עזב, פריפ חזר לאנגליה בלעדיהם- הם נשארו שם להקים הרכב משל עצמם, בעוד פריפ כבר מבשל את הגלגול הבא של קרימזון, עם ביל ברופורד ושות'.

אז מה עושה את ההרכב הזה מיוחד ומעניין כל כך- קודם כל התוכן, המוזיקה. זה ההרכב הכי ג'אזי של הלהקה אי פעם, כל כך ג'אזי עד שבמשך קרוב לארבעים שנה אחריו פריפ לא שילב כלי נשיפה בקינג קרימזון. פריפ אמנם כמו תמיד הוא האיש עם המילה האחרונה, אבל הוא דווקא לא מצא את עצמו כל כך בהרכב הזה- האנשים הבולטים כאן הם קולינס בנגינה פרועה שמאוד מושפעת מפרעה סנדרס (בעיקר הוא מרשים על סקסופון הבאריטון האימתני), ואיאן וואלאס שקיבל בכל הופעה סולו תופים מכובד ביותר. בוז מצידו הצטיין בעיקר בשירה בלוזית בקטעים הרועשים. פריפ איכשהו מצא את עצמו בצל חברי הלהקה שלו, אם כי הוא שינה משמעותית את סגנון הנגינה שלו מהאלבומים הקודמים ואפשר לשמוע בהופעות את הצליל שהוא ינגן בהרכב הבא של הלהקה, אולי ההרכב המהולל ביותר שלה. מעבר לתוכן, הוויב של ההרכב מאוד שונה- קרימזון תמיד הייתה להקה מאוד "רצינית", עם מוזיקה מאוד כבדה ואפלה, כשפריפ יושב לו כמו נזיר על שרפרף בלי תאורה. כששומעים הקלטות לייב של ההרכב מגלים רוח שונה מאוד- הם ממש נהנים לנגן ויש צחוקים ואווירה טובה על הבמה, אפילו של פריפ קשישא.


סיבה שנייה לעניין שיש לי בהרכב היא אהדתי ואהבתי הרבה לאנדרדוגים וגיבורים לא מושרים. ההרכב הזה הקליט אלבום אולפן שלא עשה הרבה רושם ואלבום לייב רשמי אחד שעשה רושם מאוד שלילי, והוא שנים עמד בצל הגלגולים המהוללים האחרים של הלהקה. בסוף הניינטיז פריפ התחיל להוציא סדרת אלבומי לייב מכל התקופות של הלהקה בשם The king crimson collector’s club (יש לפחות ארבעים אלבומים כאלה), ופתאום פריפ שמע הקלטות ישנות של ההרכב לייב וגילה שמדובר בהרכב מצוין, ואכן בסדרת האספנים יש לפחות שבעה אלבומי לייב של ההרכב. ורק כששומעים וחופרים בהקלטות האלו מגלים כמה טובים הם היו. וכך, באיחור של שלושים שנה, מעריצי קינג קרימזון גילו את ההרכב.

יש שלושת מאות מליון, שישים ותשע אלף, שש מאות ושבעים ושניים ושני שלישים של בוטלגי אספנים של ההרכב הזה....
-איאן וואלאס, מתוך הליינר נוטס לאלבום ה-Collector’s  - Live in Brighton 1971

נתחיל דווקא מהאלבום שההרכב הזה הוציא, Island. זה אלבום שתמיד מאוד אהבתי, בגלל הסאונד החם שלו ובגלל הקטעים היותר שקטים-אקוסטיים-פולקים שלו, בעיקר הקטע הפותח והסוגר. בראשון, Formentera lady, הלהקה בונה בהתמדה ובשקט עולם צלילים צבעוני מאוד עם הרבה דגש על מרקם- חליל, כלי הקשה, קונטרבאס, מיתרים, אפילו זמרת סופראן- עם וייב פסיכדלי-הינדי אופייני לתקופה, שמתפתח לכדי ג'אם מנטרה (שבהופעות הפך לממש קטע Fאנקי), ואם אינני טועה זו הפעם האחרונה שפריפ אי פעם הקליט גיטרה אקוסטית. שיר הנושא שמסיים את האלבום, אחד הקטעים הכי יפים ומיוחדים שקרימזון עשתה בכלל, הוא מעין המנון שקט ויפהפה שמתבסס על הרמוניום (שוב, השפעה הודית) והמלוטרון שפריפ מנגן, חליל באס שמנגן קולינס הפסנתר של קית' טיפט הג'אזיסט שמתארח קבוע באלבומים של קרימזון, והקורנט של מארק צ'ריג (עוד אורח וחבר בלהקה של טיפט). לעומת זאת, גרסאות האולפן של רוב הקטעים, בעיקר של The letters ו-Ladies of the road, מחווירות לעומת הביצועים החיים, ולא לשכוח את אולי הקטע הכי תמוה של קינג קרימזון אי פעם, Prelude- song of the gulls, שהוא למעשה קטע לאבוב בליווי מיתרים שנשמע כמו תרגיל קומפוזיציה בשנה א' באקדמיה למוסיקה (ובאופן די משעשע, אף נגן בקינג קרימזון לא משתתף בו!). כך שהאלבום הוא אמנם מאוד יפה ויש לי פינה חמה אליו, אבל ביחס לסטנדרט המאוד מאוד גבוה של שאר האלבומים שההרכב הוציא עד 1974, הוא בלי ספק הכי פחות טוב בין אלבומי האולפן שלהם עד אז.



בין לבין הלהקה מוציאה אלבום לייב שהוא למעשה אלבום הלייב הרשמי הראשון שלהם, Earthbound שהוקלט בטור האמריקאי. החומרים ב-Earthbound  לא רעים בכלל, אבל זה אלבום תמוה ביותר ואחת ההחלטות הגרועות ביותר שהלהקה עשתה אי פעם- בגלל שזה למעשה מעין בוטלג רשמי עם איכות בוטלג. הביקורות קטלו את האלבום בגלל האיכות הגרועה שלו, ופריפ נלחם שנים בחברת ההקלטות EG כדי למחוק אותו מהקטלוג. בגדול הוא הוציא להרכב מוניטין רע, אבל אחרי העניין המחודש בהרכב בתחילת שנות האלפיים הוא חזר מהמתים עם גרסאת 30 שנה בסאונד משופר במקצת.


אבל ההרכב יוצא הכי הכי טוב, ובפער ניכר, בסדרת ה-collectors club. למעשה זה כמעט פשע איך הרכב טוב כל כך זכה לייצוג חלש כל כך. קודם כל, מבחינת סט ליסט יש כאן כמובן ייצוג כמעט לכל האלבום Islands אבל גם שלושת האלבומים הקודמים זוכים לביצועים ובעיקר מעניינים הביצועים לשירים משני האלבומים הקודמים שמבוצעים בלייב למעשה לראשונה (בעיקר מרתק הביצוע האיטי, הכבד והמרסק לשיר Cirkus מתוך Lizard, שנשמע כמו משהו שג'ירה היה נורא אוהב). ההופעות מאוד דומות זו לזו והסטליסט יחסית קבוע. הלהקה גם מנגנת עם המון אש (הביצועים ל-21st century schizoid man הקלאסי ולאחיו התאום Pictures of a city מרשימים במיוחד, ובוז שר בהם ממש נפלא), מל קולינס מפוצץ את האוזניים עם סולואים שנוגעים באוונגרד, איאן וואלאס עושה אלווין ג'ונס ממש טוב, ופיטר סינפילד מכניס את הסינטיסייזר שלו ברגעים הנכונים (סאונד של גלים לתוך האינסטרומנטל Sailor’s tale, או עיוות של קולו של בוז ב-21st century). בין לבין יש גם את האלתור הקבוצתי Groon שלא מופיע בשום אלבום אולפן של הלהקה ומכיל סולו ארוך של וואלאס, ואת הקטע Mars של המלחין גוסטאב הולסט- סימפוניית מלוטרונים רועשת שנוגנה גם ע"י ההרכב הקודם ולא בוצעה יותר אחרי ההרכב הזה. כאמור, כמו שוואלאס אומר בציטוט, יש כמות אדירה של אלבומי הופעה של ההרכב, ופריפ עשה לנו טובה כשקיבץ את המיטב של אלבומי ההופעה האלה באלבום הכפול Ladies of the road שאני ממליץ עליו בהחלט בהחלט.






לסיום, שתי אנקדוטות על ההרכב בראי ההיסטוריה הקרימזונית. איאן וואלאס, כאמור נגן עם אוריינטציית ג'אז ברורה, הקים ב-2005 את ההרכב Crimson jazz trio שמוקדש כולו לביצועי ג'אז של שירים מהרפרטואר הפראקטלי של קרימזון מכל המינים, הצבעים והשנים. ההרכב שמכיל את וואלאס עם פסנתרן ובאסיסט הוציא שני אלבומים מצוינים, כשבשני מתארח מל קולינס. למרבה הצער אלו היו מכות התוף האחרונות של וואלאס- הוא נפטר ב-2007.  גם וואלאס וגם מל קולינס נגנו בענף פראקטלי אחר של קינג קרימזון, ה-21st century schizoid band  שהיא למעשה אסופת פליטי קינג קרימזון מנגנים קינג קרימזון ללא רוברט פריפ. ולסיום-  אחרי בערך 35 שנה של נתק (שבמהלכם היה נגן אולפן מבוקש, למשל אצל רוג'ר ווטרס), מצא קולינס את עצמו מנגן עם פריפ שוב באחד מתתי תתי תתי תתי ההרכבים של קרימזון באלבום שיצא לפני כחמש שנים בשם Scarcity of miracles, והיום הוא חזר לתפקד כחבר בהרכב הנוכחי של הלהקה (שכולל בין השאר שלושה מתופפים), יותר מארבעים שנה אחרי! רק בתוך המבוך הבלתי סביר שנקרא קינג קרימזון דבר כזה יכול לקרות. ועוד משהו- בטור 2015 של קינג קרימזון, עם מל קולינס, יש נוכחות יפה לרפרטואר של קינג קרימזון 1971-1972 (וזה מלהקה שלרוב לא מבצעת חומרים ישנים). אגב, בין שלושת מתופפי קינג קרימזון יש אחד, ביל רייפלין. אותו ביל רייפלין הוא החבר הסודי בסוואנס, שזכה לכינוי Honorary Swan,  שמשתתף בכל אלבומי האולפן שלהם אך לא בהופעות החיות...



יום שלישי, 16 ביוני 2015

כשאורנט פגש את איגור



  


יש מוזיקאים שאומרים לי שאם מה שאני עושה הוא נכון, הם לא היו צריכים ללכת לבית הספר.
-אורנט קולמן

השבוע עזב את עולמנו מה שנהוג לכנות "מענקי הג'אז",  אורנט קולמן. ג'אז היא המוזיקה האולטימטיבית של האינדיבידואל, מוזיקה שמקדשת את הפרסונה של הנגן\מלחין, את הייחודיות שלו, את האופי שלו. במובן הזה, אורנט היה מגדולי האינדיבידואלים במוזיקה של המאה העשרים בכלל; הדרך של אורנט הייתה רצופה חתחתים, עיקופים, קיצורי דרך שהתארכו; הוא ספג נאצות, גידופים ולפי הסיפורים אפילו אלימות פיזית בגלל המוזיקה שלו; הוא לקח החלטות קריירה שנראו תמוהות במקרה הטוב ומטורפות במקרה הרע; ועצם השם "קולמן" כבר מעלה אסוציאציות ברורות כמישהו ביזארי ומטורף שמנגן מוזיקה בלתי סבירה. יש עד היום מאזינים רבים שלא מוכנים לגעת בכל מה שמריח אורנט קולמן עם מקל של עשר מטר. הפסד שלהם; אורנט אמנם היה מהפכן גדול, אבל אני חושב שבניגוד לאוונגרדיסטים שבאו אחריו הוא שם דגש על תקשורת ונגישות עם הקהל. הגדולה שלו בעיניי היתה ליצור מוזיקה חדשנית וייחודית בלי לשבור את הכלים ובלי ליצור פער בינו ובין הקהל, כפי שקרה רבות באמנות של המאה העשרים בכללותה. אה, וכמעט שכחתי: זו מוזיקה מרהיבה ויפהפייה, ולא סתם קרא אורנט לאחד מקטעיו המפורסמים .Beauty is a rare thing

למי שבקיא בג'אז החופשי והאוונגרדי, אורנט לא נשמע בכלל כזה מהפכן. ביחס לנגנים כמו פרעה סנדרס, אלברט איילר וססיל טיילור הוא נשמע אפילו שמרן. במוזיקה של אורנט יש המון הלחנה, יש כמעט תמיד קצב קבוע, ויש המון מלודיה. זה בדיוק היופי. בניגוד לסנדרס ואיילר, שניגנו מוזיקה כמעט מנותקת מהבסיס של ג'אז, וטיילור שהושפע הרבה יותר ממוזיקה קלאסית מודרנית, אורנט תמיד התבסס על המסורות, על הבלוז ועל הבי-בופ (בדומה למשל למינגוס, לכאורה אחד מיריביו הגדולים של אורנט אבל למעשה אורנט היה השראה גדולה למינגוס). אורנט, ביחד עם אריק דולפי, היה למעשה תלמידו וממשיך דרכו של צ'ארלי פארקר. פארקר הוא אולי הדמות הכי גדולה וחשובה בתולדות הג'אז בכלל והוא הטיל (ויש שיגידו עדיין מטיל) צל ענק, כל כך ענק עד שרוב הנגנים, בטח נגני סקסופון האלט שאחריו, הואשמו בחקיינות. אורנט, שלמד לנגן בעצמו, למד את פארקר היטב- רק כדי "לזנוח" אותו ולנגן את המוזיקה של עצמו.

ואכן, לאורנט הייתה המון חוצפה, שעלתה לו בזעם ציבורי וקונטרוברסליות, ובמוניטין רע. כבר מאלבומו הראשון הקפיד לא לנגן סטנדרטים אלא רק יצירות מקוריות; הוא היה מהראשונים בג'אז שזנחו את הפסנתר, למעט אלבומו הראשון שחייב אותו חוזית להעסיק פסנתרן בהרכב (אם כי בשנות התשעים פתאום החל לנגן עם פסנתרנים); שמות האלבומים היו פוגעניים, מעצבנים ומזמיני עימות במתכוון- Somethinge Else!!!, The Shape of Jazz to come, Change of the century, This is our music; אורנט העז לנגן במה שנראה כמו בדיחה, סקסופון מפלסטיק (אם כי גם פארקר ניגן באחד כזה בתקופות שונות), והחצוצרן שלו, דון צ'רי המופלא, העז לנגן בכלי אחר שנראה כמו צעצוע, חצוצרת כיס; בשלב מסוים בקריירה החל אורנט לנגן גם חצוצרה וכינור עם טכניקה מאוד לא שגרתית שגם היא נראתה כמו בדיחה גרועה (למשל, כינור ביד שמאל, למרות שאורנט היה ימני); ואולי שיא השיאים היה שילוב בנו של אורנט, דנארדו, כמתופף בשנת 1966. דנארדו היה בן עשר. כל אלו גרמו לאורנט להצטייר כתימהוני הגדול של הג'אז, שני אולי רק לתלוניוס מונק.


אבל היה רק צריך להקשיב כדי להבין שאורנט גאון. שהוא שחרר את סקסופון האלט מהצל של פארקר. שהוא מלחין ומאלתר כל כך פורץ דרך עד שכמעט אי אפשר לחקות אותו. שהוא מנהל את אחד מההרכבים הגדולים של הג'אז (בתחילת שנות השישים). שהצימוד שלו עם דון צ'רי הוא בעיניי אולי הזוג המוזיקלי המדהים ביותר בג'אז אי פעם, השניים ניגנו פשוט כמו אדם אחד. שהוא לא נסחף למחוזות כאוטיים של רעש אלא תמיד מארגן מסגרת ברורה. שפשוט היה צריך לחכות כמה עשורים עד שהמוזיקה שלו תתחיל לעשות שכל. והכי חשוב- שהוא פשוט, קצת כמו הקלישאה הפרנק סינאטרית- הלך בדרך כשלו כל הזמן, ועכשיו יש רבים שמוכנים ללכת בה.

אבל למה אני אוהב את אורנט קולמן כל כך? אני אשאיר לחוקרים אחרים של עקרון החופש לציין את חשיבותו. מה שתמיד חימם את ליבי, בסוף, לא כל כך היה השפעתו על מאלתרים צעירים. זה היה היופי הקולי הנצחי של רצפי התווי והפראזות שהוא היה מגיע אליהם, והתחושה של שמחה טהורה שהנגינה שלהם שידרה.
-רוברט וויאט

חשבתי מה הדרך הכי יפה לציין את זכרו של אורנט, מה הרגע הכי יפה בקריירה שלו, ויש הרבה- מ-“Lonely Woman” הנפלא כל כך, דרך ההופעות בשבדיה עם הטריו שלו, היצירה לאנסמבל “Skies of America”, הפרי-Fאנק של ההרכב Prime Time או העבודה עם הרכב המוסיקאים המרוקאיים Master musicians of Jajouka באלבום Dancing in your head, אבל אני חושב שהרגע הכי יפה ומרגש בקריירה של קולמן התרחש ממש בסופה, באלבום האחרון בעצם שאורנט הקליט, אלבום ההופעה החיה Sound Grammar, ובשיר אחד ממנו שנקרא “Sleep talking”. ומה שיפה כל כך בשיר הזה הוא הרגע שבו אורנט קולמן פוגש מוזיקאי גדול אחר של המאה העשרים ואולי הכי גדול מבין כולם- איגור סטרווינסקי עם "פולחן האביב" שלו.

Sound grammar מתעד הופעה מלפני עשור. אורנט בזמנו בן 75, איתו מנגן דנרדו בנו (עכשיו כבר בן קרוב לחמישים), ושני נגני קונטרבאס, גרג כהן (ממקורבי ג'ון זורן וגם טום וויטס) וטוני פאלאנגה. זה אלבום ממש מעולה, אורנט עם אותה אש של 1960 אבל עם צליל הרבה יותר נקי וזך, ופשוט יפה (הוא כבר זנח עם השנים את סקסופון הפלסטיק והחל לנגן באחד ממתכת, כמו כולם...) השילוב בין שני הבאסיסטים עובד מדהים. ההופעה מכילה כמה לחנים ישנים וכמה חדשים, למעשה האחרונים שאורנט אי פעם הקליט. עובר השיר הראשון באלבום, ושקט. ופתאום אחד מהבאסים מנגן, בקשת, ביופי מרהיב, מלודיה שנשמעת מאוד מאוד מוכרת.


על סטרווינסקי, "פולחן האביב" ובאופן ממש ספציפית על תווי הפתיחה שלו, מנוגנים ע"י באסון, כבר כתבתי כאן בעבר. את התווים האלה מכיר כל מי שקצת מתעניין במוזיקה של המאה העשרים, והם אפילו עיטרו את הסרט "פנטזיה" של וולט דיסני. אי אפשר לפספס את זה. הבאס בקשת מנגן את פאקינג תווי הפתיחה של פאקינג פולחן האביב, ומוסיף אליו איזה טוויסט אורנטי-בלוזי. מצטרף אליו הבאס השני, הפעם בפיציקאטו כמו שיותר מקובל בג'אז. ואז מבליח אורנט עם סקסופון האלט, בתווים גבוהים שמפלחים את הלב מרוב יופי. פתאום איגור הופך למין בלוז מינורי,  כאילו כל החיים שלו השיט ספינת קיטור במיסיסיפי. אמרתי שאורנט הוא אינדיבידואליסט מובהק, שאף פעם לא מנגן חומרים לא שלו. ואכן, השימוש בחומר מוזיקלי של מישהו אחר, ועוד כזה אייקוני כמו תווי הפתיחה של פולחן האביב, הוא מאוד חריג. זה מה שעושה את הרגע הזה כל כך מרגש, כל כך יפה, כל כך יפה. כמה יפה משתקפת המורשת של סטרווינסקי עם זו של אורנט. שני מהפכנים אדירים, פורצי דרכים, מפילי חומות, שורפי גשרים. וגם הקהל מרגיש את הצמרמורת הזו בתשואות.

ואסיים במילים הצנועות של אורנט, מתוך הליינר נוטס של אלבומו This is our music:

על עצמי. אני בן שלושים, נולדתי בטקסס...מכיוון שאין הרבה שלא סיפרתי לכם על המוזיקה שלי, בעצם סיפרתי לכם על עצמי דרכה. שאר האוטוביוגרפיה של חיי היא כמו של כל אחד אחר. נולד, עובד, עצוב ושמח וכו'. אנו מקווים שתיהנו מהמוזיקה שלנו.