יום חמישי, 7 במאי 2015

לקראת סוואנס בישראל, חלק א': אני פחדן, תקע בי את הסכין שלך




  
כל אחד מחפש משהו גדול יותר ממנו. בהדרגה מצאתי את זה במוזיקה שלי, וזה הכי קרוב שהגעתי לאלוהים.
-מייקל ג'ירה, מאי 2015

לפני הכל- אני רוצה להגיד המון המון תודה לכל מי שברך על חזרת הבלוג לפעילות. קיבלתי חיבוק חם והמון תגובות חיוביות, וזה מאוד מחמם את הלב. המון תודה לכם חברים. האמת היא שאחת הסיבות שהתחשק לי לחזור לכתוב על מוזיקה היא ההופעה הממשמשת ובאה של אחת הלהקות האהובות עליי- סוואנס (Swans) של מייקל ג'ירה האגדי, שהולכים לפוצץ לי את העור התוף ולחדור לי אל נבכי הגולגולת ב-7 ליולי הבא עלינו לטובה. זה מצחיק אבל את סוואנס אני מכיר רק שנה בערך, ואפילו פעם כתבתי על שיר אחד של סוואנס פוסט בבלוג בלי להכיר אותם בכלל. בכל מקרה זו להקה שאני מאוהב בה לגמרי; יש בסאונד שלה משהו שאני מרגיש שחיפשתי שנים במוזיקה שאני שומע ואוהב. המקרה של סוואנס מאוד מרגש ומיוחד- להקה שחזרה לפעילות אחרי 14 שנות שתיקה , והחזרה שלה היא לא סתם קאמבק אלא אולי אם תרצו שיא מימוש הפוטנציאל שלה ושיא ההתפתחות שלה; היום היא מוציאה אולי את אלבומיה הטובים ביותר, וזה מתבטא גם בהערכה העצומה מקיר לקיר שהם זוכים מהמבקרים וגם מהחיבוק החם שהם מקבלים ממעריציהם (שלמעשה מממנים פיזית את הקלטות אלבומי הלהקה). לראייה, To be Kind, אלבומם האחרון והמעולה, הוא אלבומם הנמכר ביותר אי פעם.


סוואנס היא להקה באמת מרתקת, שעברה המון תהפוכות והתפתחויות עם השנים. אפשר לדבר בגדול על שלוש פאזות עיקריות (להקה תלת-פאזית, אם תרצו): הפאזה הראשונה, בין 1983 ל-1988, שבה קנתה הלהקה מוניטין כאחת הלהקות הרועשות והמאיימות ביותר בהיסטוריה; הפאזה השנייה, בין 1989 ועד להפסקת פעילות הלהקה ב-1996, שהתבטאה בסגנון שונה לחלוטין של ממש שירים שמצייתים לחוקי המלודיה וההרמוניה, תקופה הרבה יותר שקטה ומלודית שאני גם לא מכיר היטב וגם לא התחברתי אליה כלל (קול קורא למומחי סוואנס: אם מישהו מכם רוצה לכתוב על האלבומים של הפאזה הזו, צרו איתי קשר וכתבו פוסט אורח); וחידוש פעילות הלהקה ע"י ג'ירה, 2010 ועד היום, תקופה שכמובן אנו עדיין בשיאה משום שג'ירה הודיע שסוואנס הולכים להקליט אלבום חדש בספטמבר הקרוב. סוואנס המודרניים לוקחים את האלמנטים של התקופות הקודמות ולוקחים אותם לדרגה חדשה לגמרי, ואני נוטה להסכים עם הבלוגר משה לוי כשהוא כותב שההרכב הנוכחי של סוואנס הוא בין הטובים בהיסטוריה המוקלטת ושל ההופעות החיות. אני מאוהב לחלוטין בפאזה הראשונה והאחרונה; הן כמובן מאוד שונות, ואני הולך להקדיש לכל אחת מהן את הפוסטים הקרובים.

מה שעושה את סוואנס ללהקה כל כך גדולה, אז והיום, הוא שהמוזיקה שלהם היא חוויה רב חושית ולמעשה ממש פיזית. החזון של ג'ירה, איש שהתפרנס כבר מגיל 15 בעבודות פיזיות קשות כמו בניין או סבלות, איש שכבר כנער צעיר התנסה בכימיקלים מסוגים שונים ובחוויות גופניות מכאיבות כמו תאונות דרכים, הוא חזון של מוזיקה שמרגישים בגוף, שנכנסת לגוף. זו הסיבה לווליום האדיר של הלהקה, ג'ירה רוצה שתרגישו את המוזיקה בכל תא ותא וכך בעצם תהיו חלק ממנה, בין אם תרצו ובין אם לא (ויש סיפורים על הופעות שבהן סוואנס היו נועלים את הדלתות כדי שאנשים לא יברחו...). לכן זו מוזיקה טוטאלית, למאזין כמו גם למבצע. ג'ירה דורש מעצמו, מהנגנים ומהקהל התמסרות טוטאלית, מתוך צורך כמעט רוחני להתעלות כמעט דתית. ההופעות של הלהקה, ממה שאנשים מדווחים עם השנים וממה שרואים ביטיוב, והמוזיקה עצמה- בעיקר בתקופה המוקדמת שעליה אדבר- הכל מזכיר פולחן של כת. אני מאוד מצפה לחוויה הזו בעצמי.

סוואנס של 1983-1987 הייתה להקה חד פעמית, וטוב שכך. אין עוד להקה כזו שעשתה פשוט טרור, על הבמה ובאולפן, פשוטו כמשמעו; אולי הלהקה היחידה שיכולה להתחרות בהם היא ה-Birthday Party המופתית (אגב, הקריירה של ניק קייב והבאד סידס קצת מזכירה את זו של ג'ירה וסוואנס- פאזה ראשונה מאוד אגרסיבית, פאזה שנייה הרבה יותר מלודית, פאזה שלישית שהיא מעין אינטגרציה או סיכום או טייק על השתיים הקודמות; וכמו סוואנס, אני מעדיף בעיקר את הפאזה הראשונה והאחרונה) אני חושב ששתי הלהקות האלו הן הלהקות שפיתחו את ז'אנר הפוסט-פאנק לשיאו (ללא שום דימיון בין השתיים). בארבע השנים האלו סוואנס פעילים ביותר. הם מקליטים לא פחות מחמישה אלבומי אולפן (אחד כפול), אי.פי. אחד ואלבום לייב אחד. אני בכוונה לא מדבר על האי.פי. הראשון שסוואנס מוציאים ב-1982, משום שהוא מאוד לא מייצג את הסגנון שלהם בהמשך.


יש שני אלמנטים מרכזיים במוזיקה של סוואנס מודל 1983-1987. הראשון הוא הקצב. ג'ירה וחברי סוואנס יצרו למעשה שירים שכמעט לא מכילים שני אלמנטים מאוד בסיסיים במוזיקה- מלודיה והרמוניה, אלא רק קוים ריתמיים רפטטיביים להכאיב. הגיטרות הרצחניות של נורמן ווסטברג והבאס האימתני של הבאסיסטים בלהקה (כולל ג'ירה עצמו מדי פעם) לא ניגנו שום דבר שנשמע כמו אקורדים או קווים מלודיים, רק גושים צורמניים של פידבק ודיסוננס ודיסטורשן מכוער-יפהפה. בתוספת התיפוף האגרסיבי להדהים, שאני לא חושב שיש לו איזשהו תקדים (בנקודות מסוימות היו ללהקה שני מתופפים, או מתופף ופרקשניסט שהיכה בלוחות מתכת עם שרשרת), מתקבלת להקה שלמעשה מנגנת אך ורק קצב- כבד להדהים, איטי כמו הנצח, רפטטיבי עד כדי טמטום, ובווליום מטורף, בלתי נתפס. במובן הזה, השירים של סוואנס הם אנטי-שירים, מופשטים ממלודיה שניתן לנגן, ולמעשה המאזין צורך אותם כחוויה פיזית לכל דבר. הלהקה הפשיטה וצמצמה את השירים עד לאבסורד, עד שלא ניתן כמעט בכלל להבדיל ביניהם (מה שגורם למידה לא מבוטלת של חדגוניות); תוסיפו לכך את העובדה שג'ירה וחבריו גם נטו לנגן אותם אחרת בהופעות ולשנות אותם לבלי היכר, כך שגרסאות האולפן נשמעות שונות לחלוטין מגרסאות הלייב, ותקבלו מצב של טרור מוזיקלי, כי המאזין לא בטוח מה הוא הולך לשמוע, אבל הוא יודע שזה הולך לכאוב. זה אולי הסאונד הכי פרימיטיבי, הכי אגרסיבי, הכי שבטי, והכי סאדיסטי שאיזושהי להקה הצליחה להשיג. חשוב לציין שהחל מ-1985, עם הצטרפותה של הווקליסטית והקלידנית ג'ארבו (Jarboe), שהייתה גם בת הזוג של ג'ירה להרבה שנים, הלהקה מתחילה לאט לאט לשלב מלודיות והרמוניות בשירים, וגם להוריד את הווליום; כנראה שבשלב מסוים גם ג'ירה התחיל לפחד מעצמו.

האלמנט השני הוא ג'ירה עצמו, והליריקה שלו. בחצי הראשון של הפאזה, עד 1985, ג'ירה לא שר; הוא פשוט מקיא החוצה את כל האיברים הפנימיים שלו. אני לא יודע ולא מבין עד היום איך הוא שרד את זה (אולי זה קשור לווידוי של ג'ירה, לפיו ניסה אסיד 300 פעם לפני גיל 14; האיש חזק בלי ספק, פיזית, מנטאלית ורוחנית). רמות האינטנסיביות שלו בלתי נתפסות. מ-1985 ג'ירה מוריד הילוך ומגלה לעולם שהוא יכול גם לשיר, בקול באריטון עמוק מאוד, כמו התאום המרושע של ג'וני קאש. כדי להשלים תמונת הטרור הסוואני, הליריקה של ג'ירה היא אחת המטרידות ביותר ברוק, וגורמת גם לאחד כמו ניק קייב להיראות כמו א.א. מילן. השירים מורכבים ממשפטים קצרים ולאקוניים, מעין הצהרות או פקודות, כמו סעיפים במסמך משפטי (עם אולי איזו השפעה מהפרוזה של סמואל בקט, שגם היא משופעת במשפטים לאקוניים כאלה) . ג'ירה שר על אבדן זהות, על אבדן תחושה, על ריקבון פנימי, על תיעוב עצמי, על השפלה, על יחסי סאדו מאזו, על השחתת גוף, על עינויים, על אלימות וכוחניות וגם על רצח ואונס. דימויי גוף חוזרים שוב ושוב בשירים- בשר, פנים, עור, איברי גוף קטועים או שצריך לקטוע אותם ולשרוף אותם. מה שנקרא- sugar, spice and everything nice.  

לג'ירה יש גם טייק על כסף, בעלות, רכוש וקאפיטליזם, ועל שיר ספציפי אחד, Holy Money, שמשלב בגאוניות צרופה אימאג'ים של קאפיטליזם ושל יחסי מין בכפייה כתבתי בעבר; הוא שר שוב ושוב על הצורך להחזיק דברים, לשלוט בדברים, או בהיעדר תרגום עברי הולם, To Own. מוטיב חוזר נוסף בשירים הוא זהות מעורפלת של הדוברים בשיר ואפילו של השירים עצמם; לא רק שהשירים דומים זה לזה עד לחוסר היכולת להבדיל ביניהם, גם שמות השירים דומים מאוד (לדוגמא Time is money, Holy Money, Money is Flesh, Coward, Fool, Bastard, Thug וכו'). אני חושב שזו כתיבה מבריקה ובעיקר מאוד מאוד עצמתית (אני פחות אוהב את הליריקה של סוואנס דווקא היום, היא די שולית ביחס למוזיקה עצמה ונראה שגם ג'ירה פחות שם עליה דגש); לג'ירה יש מספיק אומץ לחקור את העומקים הכי אפלים של המצב האנושי. והיו גם ההופעות עצמן, תצוגת מופת של טרנסגרסיביות, שלפי האגדות נוגנו בווליום שגרם לאנשים להקיא, והיו גם תקריות אלימות בין ג'ירה למעריצים בקהל. כמו שאתם בוודאי מבינים, זו לא להקה לבעלי לב חלש, ולמען האמת גם בעלי לב חזק יתקשו לעמוד בסאונד המונוליטי והעצום שלה לאורך זמן, עד כדי כך שהלהקה עצמה לא עמדה בזה והייתה חייבת להתעדן ולהשתנות.


סוואנס מתחילים את המסע שלהם עם אלבום הבכורה, Filth, עם השיניים של ג'ירה על העטיפה. האלבום יוצא אחרי התבשלות מסוימת של הלהקה בסצנת הנו-וייב הקצרה והמרתקת של הלואר איסט סייד, שהצמחייה את הלהקות היותר פרועות של הפוסט-פאנק האמריקאי, כמו DNA ו-Mars. Filth הוא אלבום מצוין, אלבום בכורה בועט, רעב וכבר בנקודה המוקדמת הזו- מאוד מאוד אגרסיבי, עם הרכב חריג של שני מתופפים, שני באסיסטים כולל ג'ירה עצמו, ובאמצע הכל הגיטריסט נורמן ווסטברג בהופעת בכורה (ווסטברג, הסנצ'ו פאנשה של ג'ירה, ניגן מאז כמעט בכל האלבומים של סוואנס, עד היום). יש לו סאונד מעולה, אבל הגישה הסוואנסית שמאפיינת את התקופה עדיין לא בשלה; לכן הלהקה עדיין מזכירה בצליל שלה להקות נו-וויב אחרות. רוב השירים באלבום לא מנוגנים בקצב הסופר-איטי והכבד שהלהקה התפרסמה בו, ולשירים יש ממש גרוב, אפילו כייפי בדרכו המעוותת (אם שמים בצד את הנביחות של ג'ירה והפקודות האלימות שלו למאזין).  זה אלבום זועם ורועש אבל הוא הרבה פחות קשה והרבה פחות מפחיד ממה שיבוא אחר כך. אפשר היום להשיג את האלבום במהדורה שכולל קטעים לייב של סוואנס מ-1982 (באיכות לא מזהירה), וכן עם האוסף Body to body, job to job שכולל קטעים נדירים שונים ומשונים מ-1982-1983, כולל כאלה בהשתתפותו של אלמוני בשם ת'רסטון מור, שניגן באס בלהקה לזמן מאוד קצר.





הדבר האמיתי מגיע ב-1984, עם שחרור האלבום Cop והאי.פי. האגדי Young God. כאן כבר פיצח ג'ירה את הנוסחה- סגנון ההלחנה המאוד מינימליסטי של Filth חוזר על עצמו, אבל בקצב הרבה יותר איטי, ועם שימוש בחומרים מלודיים עוד יותר מצומצמים ואבסטרקטיים. זה הרבה יותר מטריד, והלהקה מנגנת בצורה כמעט אוטיסטית. הלהקה עבר להרכב יותר מצומצם, עם באסיסט אחד ומתופף אחד, אבל ביחד עם ג'ירה ו-ווסטברג הם מנגנים יותר רועש ויותר מטריד מפסטיבל מטאל שלם. הקצב האיטי והווליום הרב יוצרים את אווירת הפולחן השבטית שהיא ה-מאפיין של המוזיקה של סוואנס בתקופה הזו. ב-Cop כבר ברור שסוואנס נמצאים ב-zone שלהם, בקטע שלהם. Young God מכיל 4 שירים באורך כולל של קצת פחות מ-25 דקות, אבל רבים רואים בו את שיא הפאזה האגרסיבית של סוואנס, אולי בגלל שהוא קצר יחסית לאלבומים באורך מלא והוא יותר תמציתי וקצת יותר קל לצריכה, ואולי בגלל שיר הנושא שאני מצרף פה, שבו ג'ירה מתעלה על עצמו; נער אלמוני בשם קורט קוביין כלל אותו ברשימת 50 האלבומים שהוא הכי אוהב בעולם. אין הבדל גדול בינו ל-Cop, הוא קצת יותר חזק ורועש וקצת יותר מעוות. אלבום עם שיר בשם Raping a Slave הוא לא משהו שסביר שתשמעו בגלגל"צ. שני האלבומים האלה מעולים.



כאן מתחילים תהליכים מאוד איטיים של שינוי הדרגתי, עם צמד האלבומים Greed ו-Holy Money. השינוי הגדול הוא צירופה של ג'ארבו ללהקה, כקול נשי שיכניס קצת עדינות ויאזן את האלימות של ג'ירה. השינוי השני הוא הורדת מבוקרת ומאוד קלה של הווליום, בד בבד עם גיוון בכלים: פסנתר פה ושם, מפוחית שמבליחה פתאום, מכונות תופים וטייפ לופס למיניהם, ואפילו כלי נשיפה. הסאונד הוא פחות מטאליסטי ויותר אינדסטיריאל שכזה. הבדל נוסף ומשמעותי מאוד: יש קצת התחלה של מלודיות והרמוניות ניתנות לזיהוי. Fool, השיר הפותח את Greed ממש מורכב מאקורדים שאפשר לנגן על גיטרה ולזמזם...אבל ההבדל הגדול הוא שוב בכוהן הגדול ובאל דוצ'ה ג'ירה, שצורח הרבה פחות ולראשונה שר ממש. שני האלבומים מאוד דומים, עד כדי כך שאם אשמע שיר לא אוכל לזהות באיזה משני האלבומים הוא מופיע. שני האלבומים האלה טובים מאוד, אבל הם פחות מוצלחים מקודמיהם; הם פחות מבריקים, פחות סוחפים והרבה יותר מתישים. אולי אפילו הלהקה עצמה קצת מותשת. היום ניתן להשיג את הטרילוגיה וחצי שכוללת את Cop, Young God ואת שניהם בדיסק כפול אחד, וזה מאוד מומלץ. במקביל הלהקה מצלמת הופעה חיה שיוצאת בקלטת וידאו בשם A long hard screw, וההופעה גם יוצאת באלבום לייב שזוכה לשם המלבב Public castration is a good idea. זה אלבום חובה להשלמת החוויה, כי זה אולי סוואנס בקיצוניות הכי קיצונית שלהם; את האלבום הזה אפילו אני מפחד לשמוע מההתחלה ועד הסוף.




ב-1987 הלהקה מתחילה באמת להשתנות. ג'ארבו תופסת מקום יותר ויותר בולט ומקבלת יותר שירי סולו ויותר קולות, וג'ירה מתחיל להתעייף מהצורך והציפייה לזעזע אנשים שוב ושוב וגם מתחיל להתבאס מהתדמית הציבורית של הלהקה. האלבום הכפולChildren of God  הוא האחרון שמכיל את האלמנטים האגרסיביים-פרימיטיביים-רפטטיביים של התקופה המוקדמת, אבל הוא כבר מאוד שונה. קודם כל, קבלו סקופ- אתם יושבים?- יש פה כמה שירים שג'ירה שר ומנגן על גיטרה אקוסטית. אשכרה. יש פה הרבה יותר שירים- אולי כולם אפילו!- שאפשר לנגן ולזמזם. גם הקצב עלה סופסוף והשירים כבר לא איטיים כל כך. אבל העוצמה לא מתעדנת, אולי להיפך. כשאחד כמו ג'ירה שר שיר שקט, אחרי כל הווליום המטורף, זה אפילו עוד יותר חזק ומטלטל מהשירים הרועשים. ג'ירה ממשיך לשיר על הנושאים הוותיקים אבל יש כאן, כמו בשם האלבום, הרבה התייחסות לדת ולאל. זה גרם להרבה אנשים להרים גבה, האם ג'ירה מסתלבט או לא, אבל הוא התעקש שבאמת ניסה להתחבר לחוויה הדתית; לאמנות של ג'ירה יש אספקט ורגש דתי מאוד- תחזרו לציטוט של ג'ירה בתחילת הפוסט- ובקונטקסט הזה זה נשמע הגיוני לחלוטין. אמנם זה אלבום מעבר, אבל לדעתי זה אלבום מוצלח במיוחד והא באמת נחשב לאחד הטובים של הלהקה בכל הקריירה שלה; ג'ירה נשמע כמו מטיף אווגליסט מטורף, נביא בשער או סתם איזה משיח שקר. הלהקה אולי בהרכב הטוב ביותר שלה לתקופה הזו (גם ג'ירה הודה בכך), ההפקה עשירה (כולל לינדזי קופר הנפלאה, יוצאת Henry Cow, על אבוב!), התרומה של ג'ארבו מצוינת, השירים השקטים עובדים נפלא עם הרועשים והאלבום מגוון, מאוזן וקצת יותר ידידותי. הוא אפילו הצליח קצת מסחרית.




ההצלחה היחסית של האלבום במכירות גרמה להחתמת הלהקה בחברה גדולה, MCA ולראשונה- ולאחרונה- הוצמד לה מפיק חיצוני גדול, ביל לאסוול. באלבום הבא והיחיד שלאסוול הפיק, The Burning World, חיכתה למעריצים הפתעה מזעזעת- האלבום נקי לחלוטין מהאגרסיביות של סוואנס. האלבום הזה נחשב על ידי כל הנוגעים לדבר ככישלון, וג'ירה הגדיר את החתימה ב-MCA  כטעות הגדולה של חייו (כצפוי), אבל הוא כבר תחילת הפאזה הבאה של סוואנס, ועליה כאמור לא אדבר בפוסט הזה (ואני בהחלט מחכה למתנדב אמיץ שיכתוב עליה). נקפוץ איזה 25 שנה קדימה- סוואנס של היום בהחלט מבצעים שירים מהתקופה גם היום בהופעות, אם כי היום הם מנגנים מאוד שונה; הם לקחו את הרפטטיביות לכיוון אחר לחלוטין, ועל כך- חכו לפוסט.


המשך יבוא...





יום חמישי, 30 באפריל 2015

חופש פעולה לפרט





שלום לכולם...
עברה כמעט שנה (ליתר דיוק, עשרה חודשים) מאז כתבתי פה בפעם האחרונה. עייפות החומר ועומס גרמו לצורך להפסיק לכתוב. ליתר דיוק, לכתוב מוזיקה...בינתיים הייתי עסוק בשני דברים עיקריים:  תזת הדוקטורט  שלי (130 עמודים שבטח לא כל כך יעניינו אתכם), ואלבום חדש שאני מקליט עצמאית בימים אלו (עם קצת עזרה מחברים) ואינשאללה עד סוף השנה ייצא לאור. את התזה סיימתי, וסופסוף אני מרגיש בשל ורענן לחזור לכתוב קצת בבלוג. לאלבום צריך עוד קצת זמן. לגבי הבלוג- אני מתכנן להמשיך לכתוב בעצימות יותר נמוכה- לא פעם בשבוע כמו פעם, אלא כשיהיה לי משהו מעניין לכתוב עליו או לדבר עליו. אז ברוכים הבאים ל-Japan in a dishpan שנת 2015, והפוסט הראשון שפותח את הפאזה הנוכחית של הבלוג הוא ציון 40 שנה לאלבום הבכורה של צלילי הכרם, בזכרי ימים ימימה.

זכרי ימים ימימה נחשב בדברי הימים של המוזיקה המזרחית לאחד מהאבות המייסדים, ביחד עם אלבומה הראשון של הלהקה המתחרה, צלילי העוד (שבו מופיעים כמעט אותם שירים), והאלבום "היכן החייל" של אהובה עוזרי. אבל להגביל את האלבום לז'אנר הספציפי של מוזיקה מזרחית זה עוול בלתי נסבל, זה משהו שמבקרי מוזיקה עושים כי הם עצלנים וכי זה נוח לקטלג. משום שהאלבום הזה, הוא קלאסיקת מוזיקה ישראלית לדורותיה, ומקומו בנצח התרבות השראלית לצד כל הקלאסיקות היותר "מוסכמות" (ונגיע בסוף הפוסט למטען היותר פוליטי של מי הם אלו ש"מסכימים")- הלהקות הצבאיות, התרנגולים, האלבומים המוקדמים של אריק איינשטיין, כוורת, פלונטר לפורטיס וסצנת הפינגווין, סצנת רוקסן קצרת המועד וכו'. קל מאוד להדביק לאלבום חותמת של מוזיקה מזרחית, לדחוק אותו לגטו של כרם התימנים שנת 1975 וכו'. אבל האלבום הוא כור היתוך מופלא של התרבות הישראלית. מעבר לכך, מדובר באלבום מושלם שעשוי משמונה שירים מושלמים (אחת-עשרה ליתר דיוק- חמישה מהם  במחרוזות), עם סאונד מושלם, גיטריסט מושלם, ובעיקר- זמר מושלם.

צלילי הכרם זו לא ממש להקה אלא בסופו של דבר חזון משותף של שניים: בן מוש על הגיטרה ודקלון על מיתרי הקול זבי החלב והדבש. בן מוש הוא הצאצא המובהק ביותר של אריס סאן; באלבום הוא לא מפציץ בסולואים מרחיקי לכת כמו מורו ורבו, אבל נותן הופעה שהייתה עלולה להיחשב "סולידית" אם לא מקשיבים טוב. נראה אתכם, גיטריסטים צעירים, מצליחים לעקוב אחר הריפים ה"סולידיים" שלו. לצידו ניצב אחד הגרונות הכי יפים וזכים שאי פעם שרו בישראל. קול חם, מלטף, עגול, ועם זאת יש בו איזו זעקה. אני לא מצליח להבין איך דקלון עושה את זה, הבנאדם פנומן. הם מערבבים את היווניות האריסאנית ואת השירה המזרחית המוקדמת של ג'ו עמר עם החריף של הכרם, עם הטקסטים של האשכנזים הגמורים אלכסנדר פן ונתן אלתרמן (שמשום מה לא מקבלים קרדיט על "חסידה צחורה" ו"חנה'לה התבלבלה" בעטיפת האלבום, אך אל תתבלבלו), עם הפיוטים המקודשים הנושנים של שבזי, והתפילות החילוניות של בועז שרעבי. השעטנז הזה הופך תחת ידיהם הנאמנות למשהו שורשי, ארצישראלי במלוא מובן המילה. דקלון ובן-מוש הם היוצר הישראלי היפה, גם אם בזמנו היה מי שבז לזה, גם אם היו רבים שחשבו בזמנו שאנשים כמו דקלון ובן-מוש לא שייכים לישראליות, גם אם היה מי שניסה להקיא אותם מהממסד ולתחום אותם ל"מזרחיות".


האלבום זורם בצורה כל כך מושלמת שהוא פשוט מרגיש כמו זהב טהור שנשפך מהרמקולים. הצד הראשון של האלבום כבר סוחף: מהפתיחה הנסערת  של שיר הנושא, למחרוזת הבוערת של "בדד ארעה צאני" (מה יותר תנ"כי, צברי, חלוצי, ארצישראלי מהאימאג' הזה של רועה הצאן?) ו"נעמה" (השורה "והחום בקרבי לוהט כחמה" היא אחת משורות האהבה היפות ששמעתי בימי חיי), "חופשי המאושר" של בועז שרעבי שכל סופרלטיב שאקשור לו לא יספיק, וכלה במחרוזת הקטלנית של "חנה'לה" (ה-דוגמא לכור ההיתוך עם הטקסט האלתרמני הגאוני).

 (התמונה פה היא של צלילי העוד, בטעות)

אבל הצד השני עוד יותר טוב. זה מתחיל ב"חסידה צחורה". מדובר באחד משירי המופת הגדולים שנעשו בארצנו ואולי שיא האלבום. החיבור בין הטקסט הדכאוני, הציני, הקשה של אלכסנדר פן, משורר רדוף רוחות במיוחד, לשירה החומלת של דקלון שחי ומזדהה עם הטקסט בצורה מושלמת כאילו הוא-הוא קולו של פן, והסקסופון הזה שפתאום צץ משום מקום....חד פעמי ומופלא. חסידה צחורה מסתיים....ומיד מתחיל ה"כוכב", שיר באותו סולם ובאותו מקצב ואותו טמפו, שממשיך בדיוק מאיפה ש"חסידה צחורה" הסתיים, אפקט מדהים! שני השירים האלו הם למעשה יחידה אחת של שמונה דקות.

 (גם כאן, טעות- צלילי הכרם, לא דקלון סולו)

את סוף הצד ואת האלבום כולו מסיימת עוד יחידה של שני שירים מאוד דומים, "איילת חן", ו"חזרה למוטב". כאן יוצאים הדקמושים מכור ההיתוך ועושים כמה צעדים אחורה בזמן ורחוק רחוק במרחק, ולוקחים אותנו על מרבד קסמים היישר לתימן. "איילת חן" מורכב כולו מיחידה ריתמית מאוד פשוטה שחוזרת שוב ושוב ושוב ושוב, ודקלון שר את הטקסט במבטא תימני כבד שלאחד כמוני בלתי אפשרי להבין...מדובר באחד השירים הכי כובשים שאני מכיר, הסקסופון שחוזר שוב ומכפיל את התפקיד של בן-מוש, והשירה הגועשת של דקלון, החזרתיות של הקצב ושל השיר, כל אלו מצטרפים לגרוב פשוט בלתי ניתן לעצירה, עד כדי כך שזכורות לי כמה נסיעות באוטו ששמעתי את השיר בריפיט לכל אורך הנסיעה, אתה לא רוצה שייגמר לעולם. אליו מצטרף ומסיים את האלבום המופתי "חזרה למוטב" שבו דקלון עוד יותר מקצין את המסע חזרה לשורשים ושר בערבית, למעט בבית האחרון.


מילה לסיום על המטען הפוליטי-חברתי-תרבותי של האלבום, כי בלי זה הדיון עליו לא יהיה שלם. האלבום נחשב לאחד ממבשרי מהפכת המוזיקה המזרחית בישראל. הממסד בארץ בזמנו, שהיה מפא"יניקי- אשכנזי מבוסס, לא קיבל את האלבום בזרועות פתוחות, לא קיבל את היוצרים המזרחיים בכלליות, ויש מי שטוענים שעד היום הממסד לא קיבל אותם. אני לא מסכים עם הקביעה האחרונה, בעיקר כי מה שהיה פעם ה"ממסד" שקובע את הבון-טון הוא היום מיעוט שמשום מה מייחסים לו משקל של רוב (אני בכוונה מגביל את דבריי למישור המוזיקלי-תרבותי), וכבר כתבתי על כך פוסט בעבר. בהתאם לכך, לעיתים כשכותבים היום תשבחות על אמנים מזרחיים מוקדמים כמו אריס סאן, עולות לפעמים האשמות על אוריינטליזם, וליתר דיוק- משבחים את האמנים המוקדמים רק כדי להשחיר את פני האמנים העכשוויים של הזמר הים תיכוני (ושמעתי את הטענה הזו גם באופן אישי). בכל מקרה, האלבום של צלילי הכרם, כך אני מרגיש, מרחף כמה ספירות מעל כל הדיון והויכוח הזה- על אף המשמעות שניתנה לו בהקשר של פריצתם של האמנים המזרחיים, אין בו עצמו תוכן פוליטי שכזה, ובמרחק 40 שנה אני חושב שאפשר להינות ממנו גם בלי השיח העדתי שנפוץ כל כך היום. אני כאשכנזי, גבר לבן,  אחוס"ל, עם פריבילגיות,  You name it, נהנה ממנו מאוד מאוד, נטו. כי כשדקלון פותח את הפה ושר "האשוב לראותה עוד פעם" בסוף "חסידה צחורה", כל רעש הרקע מסביב פשוט מתגמד לכדי רגע מוזיקלי אחד מזוכך.

כיף לחזור.




יום רביעי, 2 ביולי 2014

יערות, סוסים, סופות


















לאחרונה, נתקלתי בדוקומנטרי על אחת הלהקות האהובות עליי ביותר, להקה שביליתי חלק גדול מתקופת התיכון-צבא בהאזנה אדוקה לאלבומיה, ג'תרו טאל. הדוקומנטרי נקרא Their full authorized story ובו מגוללים חברי ג'תרו טאל לדורותיהם (ויש הרבה כאלה) את סיפור הלהקה. מה שמאוד מרשים בדוקומנטרי הזה הוא הכנות שבה מכבסים חברי הלהקה את הכביסה המלוכלכת, מה שיוצר את האווירה של פגש מחזור שמשתבש, כשבעיקר איאן אנדרסון, מנהיג הלהקה הבלתי מעורער, חוטף הרבה אש (ובאופן ביזארי, ברבות השנים אנדרסון נעשה דומה לגיבור Breaking Bad וולטר וויט). בכל מקרה, הדוקומנטרי המומלץ הזה גרם לי גל נוסטלגיה גדול וחזרתי למשך משהו כמו שבועיים לשמוע ברציפות את כל אלבומי הלהקה שיש לי וגם לשמוע עוד כמה שלא שמעתי קודם, בעיקר הופעות חיות. גוף העבודה של הלהקה בשנים 1968-1979 הוא מפיל לסת. שנה אחרי שנה, אלבום אחרי אלבום, ניצחון אחרי ניצחון. כמו שכבר כתבתי כאן, במשך עשור הלהקה הזו הייתה אימפריה מרשימה, ואיאן אנדרסון הנהיג וניווט אותה כמו קונקיסטדור, כמו אלכסנדר מוקדון. כמה כישרון, כמה ברק. הוא כמובן לא עשה את זה לבד, שכן הלהקה תמיד התהדרה בנגנים אדירים. רציתי למקד את המבט על התקופה הגדולה האחרונה שלה הלהקה, 1977-1979, שנים בהן הוציאה טרילוגיית אלבומי אולפן ואלבום לייב אחד, תקופה שידועה כתקופת הפולק-רוק של הלהקה.

הלהקה פרצה כלהקת בלוז ב-1968, ומאז הלכה וגיבשה את עצמה עד 1975 כלהקת רוק מתקדם שמשלבת בלוז, ג'אז, פולק ורוק יחסית כבד בחסות הדיסטורשנים של גיטריסט הלהקה, מארטין באר. היום זה ייראה מוזר, אבל בתחילת שנות השבעים להקות רוק מתקדם, שניגנו גם שירים בני 20 דקות ויותר, היו להקות מאוד מצליחות מבחינה מסחרית. וג'תרו טאל הייתה אחת המצליחות שבהן, היא פיצצה אולמות לא רק באנגליה, אלא גם בארה"ב, יפאן ואירופה. כל זה השתנה ב-1976,  שנת מפנה במוזיקת הרוק הבריטית, כשהפאנק, תנועת הנגד האולטימטיבית, מתחיל לפרוח. הקאפיטליזם התאצ'ריסטי עומד במרכז הזעם הציבורי, ולהקות הרוק המתקדם מועלות על המוקד ומוקעות הן ע"י הקהל והן ע"י המבקרים בשל מופעיהן הראוותנים והפומפוזיות של החומרים. אנדרסון זיהה את הלך הרוח הזה בזמן, וג'תרו טאל הוציאו את האלבום Too old to rocknroll, too young to die שתיאר את קורותיו של זמר רוק מזדקן, והתאפיין בהרבה פחות פומפוזיות, במוזיקה down to earth ובשירים לא ארוכים. האלבום הזה נחשב אלבום מעבר בין תקופת הרוק המתקדם של הלהקה לתקופת הפולק, והוא אולי אלבומם החלש ביותר משנות השבעים. לאחריו, אנדרסון עבר לגור באזור כפרי באנגליה, מה שנתן לו השראה להעמיק בכפריות ובפולקלור הבריטי. המעורבות של אנדרסון עם מוזיקאים מהפולק הבריטי, כמו להקת Steely span שאנדרסון הפיק לה אלבום, גם היא התוותה לו את הדרך; הנה כי כן, אנדרסון החליט להמציא את הלהקה מחדש כלהקת פולק-רוק; בזמן שלהקות רוק מתקדם אחרות עדיין התבוססו באותה ביצה ישנה של קטעים ארוכים ומורכבים לעייפה, אנדרסון הצליח לרענן את הלהקה ולהישאר רלוונטי.


ב-1977, הצליח אנדרסון לייצב את אחד ההרכבים החזקים ביותר של הלהקה אי פעם: יד ימינו (עד לריב מכוער ב-2008) הגיטריסט מארטין באר, המתופף בארי בארלו (שאימץ לעצמו את השם הפרטי "בארימור" כבדיחה מגוחכת, וזה תפס)  שהיה כנראה המתופף הטוב ביותר של הלהקה אי פעם, הבאסיסט הצעיר והנמרץ ג'ון גלאסקוק, ושני קלידנים- ג'ון אוון שלמעשה הקים ביחד עם אנדרסון את הלהקה, ודיוויד פאלמר שגם עשה ללהקה את העיבודים התזמורתיים באלבומים (וברבות הימים עשה ניתוח לשינוי מין והפך לדי פאלמר).  זו הייתה מכונה משומנת להפליא, שלמעט גלאסקוק כולם ניגנו עם אנדרסון בצורה זו או אחרת בערך כעשור.


בעיניי, המוזיקה של הלהקה בשנים 1977-1979 משקפת בצורה הכי מזוקקת את המושג פולק-רוק. כשמדברים על ג'תרו טאל, האסוציאציה הראשונה שעולה לראשון היא החליל של אנדרסון. אבל למעשה, כל המוזיקה של הלהקה מושתתת על גיטרות, ובעיקר, הדיאלוג בין הגיטרה האקוסטית של אנדרסון מחד, לחשמלית של מארטין באר מאידך. אנשים לפעמים שוכחים את זה, או לא שמים לב, אבל אנדרסון הוא במקור גיטריסט, וכישוריו בגיטרה אקוסטית ולפעמים קלאסית עולים בעיניי אפילו על כישוריו כחלילן. לצד האקוסטית שלו, מארטין באר הוא אחד הגיטריסטים החשמליים הכי פחות מוערכים בתולדות הרוק. באר בקלות יכול היה להשתלב אחת מלהקות ההבי מטאל של התקופה, וקשה להפריז עד כמה הסאונד שלו חשוב לתמהיל הצליל של ג'תרו טאל. כך שהבסיס של ג'תרו טאל ניתן לצמצום לכדי השילוב, או המתח, בין שני הגיטריסטים האלו, כשכל השאר- הקלידים המרובים, התיפוף של בארלו, החליל- נבנה על גביהם. כך שאנדרסון מביא את הפולק, ובאר את הרוק. ובשלושת האלבומים של 1977-1979 האיזון בינהם שוכלל לכדי שלמות. עוד נקודה חשובה היא, שבהרכב הזה של ג'תרו טאל אנדרסון חתום על 99% מהשירים, כמו תמיד, אבל הייתה כאן גם תרומה מאוד נכבדת של חומרים של חברי הלהקה, בעיקר דיוויד פאלמר ומארטין באר.


האלבומים והשירים של 1977-1979 מתאפיינים גם בקו מאוד מסוים של האדם מול הטבע, ואפשר לראות בהם התקדמות רעיונית, מהטוב אל הרע. באלבום הראשון, Songs from the woods, אנדרסון משבח ומהלל, אם לא סוגד לחיי הכפר והטבע, את השדות והיערות והמדשאות של בריטניה הגדולה, ואת המיסטיקה והפולקלור הנלווים אל הטבע הבריטי הזה. באלבום השני, Heavy Horses, אנדרסון כבר מאמץ טון יותר כבד וקודר, שבו הוא מצד אחד מתרפק על עולם הטבע הזה, ומצד שני מבכה את הידחקותו של הטבע על חשבון המודרנה, החיים המערביים המתועשים שרומסים כל פינה וחלקה טובה. ובאלבום השלישי, Stormwatch, אולי האלבום הקודר ביותר של הלהקה משנות השבעים וגם האלבום שסיים למעשה את שנות התהילה הגדולות של הלהקה (לפחות בעיניי), אנדרסון כבר נכנס לעמדת הנביא המטיף בשערי העיר, יורק נבואות זעם על עוולות האדם המודרני ביחסו לטבע.


האלבום הראשון שפותח את העידן הקצר אך פרודוקטיבי הזה הוא Songs from the wood מ-1977. זהו אחד האלבומים הפופולאריים ביותר של הלהקה עד היום, והוא מתאפיין בעליזות ובשמחת חיים שמנוגדת לקו הציני ששלט באלבומי ג'תרו טאל עד אז. האהבה שאנדרסון מפגין לטבע, לירוק הבריטי, היא כמעט נאיבית. בשיר הנושא הפופולרי שהוא דוגמא מושלמת לאיך אפשר לכתוב קטע מורכב ביותר מבחינה מוזיקלית בלי להיקלע לקלישאות רוק מתקדם שנמאסו על הקהל כל כך, אנדרסון מזמין אותנו לשמוע אותו שר שירים מהיער, לראות את הגנים פורחים, לרפא את פצעי חיי היומיום, ולחיות בצורה בריאה יותר. בין לבין, אנו מתחברים לפולקלור הבריטי הקדום, דרך יצורים מיתולוגיים (בשיר “Jack-in-the-green” שבו אנדרסון מנגן, באופן חריג, בכל הכלים), חגים פגאניים כמו יום השיוויון שבו היום והלילה שווים באורכם (“Ring out, solstice bells”) וחג ה-may day (“Cup of wonder”), ואפילו משגלים בשדות הפתוחים (“Hunting girl”). לאלבום כולו יש מין סאונד מנצנץ ומבריק כזה, מלא פעמונים, מצילות, כלי הקשה והעוגב הנייד של דיוויד פאלמר. אולי השיר הכי מייצג את הסאונד החדש של ג'תרו טאל הוא הקטע הארוך באלבום, “Pibroch” שמתחיל בנגינת סולו של מארטין באר, שכמו זרקור שולח אלומות של צלילים ארוכים ומחשמלים לפני שהלהקה כולה נכנסת.



האלבום Heavy Horses מ-1978 הוא אופרה אחרת. זה אלבום לא כל כך קל לעיכול, שלקח לי כמה שנים טובות להעריך אותו כהלכה, ואני חושב שבמבחן הזמן הוא אחד מאלבומי ג'תרו טאל שהזדקנו הכי יפה. הברק והקסם שאפיין את האלבום הקודם, והנטורליזם הנאיבי של אנדרסון, מתחלפים בהפקה הרבה יותר "אולפנית" ובטון מפוכח יותר, פחות אופטימיסטי. אם את האלבום הקודם הקדיש אנדרסון לטבע הדומם, את האלבום הזה הוא מקדיש לבעלי חיים. השירים עוסקים ברובם בחיות שונות- חתולים, עכברים , עשים (!) ובעיקר- סוסי עבודה, שבשיר הנושא (הטרחני במקצת) אנדרסון מקונן על היעלמותם מהחקלאות הבריטית, לטובת מכשור תעשייתי כבד. לפעמים, כמו בשיר “The mouse police never sleeps” שפותח את האלבום בסערה וטורף את המאזין, אנדרסון משתמש בחיות כמטאפורה אנושית (במקרה הזה לג'ונגל האנושי שבו אדם לאדם זאב), ולפעמים כמו בשיר הקטן והנפלא “one brown mouse” אנדרסון מזדהה עם החיות באופן מילולי. מה שבעיקר בולט באלבום מבחינה מוזיקלית הוא הקול של אנדרסון, שבאופן שעוד לא נשמע לפני האלבום הזה הוא צרוד ודי זועם. זה מתבטא בעיקר בשיר הכי טוב באלבום, ואחד השירים הכי לא שגרתיים של הלהקה, “No lullaby”, שגם הוא דן בסכנות האורבות לאדם בחברה המודרנית. אלבום מורכב, חכם, שלא עושה הנחות וקל לפטור אותו כלא מתקשר, אבל שווה את המאמץ. 


סיבובי ההופעות של שני האלבומים האלו היו מהמצליחים ביותר בהיסטוריה של הלהקה, עד כדי כך שהוחלט להקליט את סיבוב ההופעות של Heavy Horses  ולהוציא את ההקלטה כאלבום הלייב הרשמי הראשון של הלהקה, Bursting out. זו הייתה בשורה מאוד משמחת לאוהדי הלהקה, שהייתה ידועה בהופעות שלה. בין שאר כשרונותיו, אנדרסון הוא גם showman מעולה, והלהקה אולי הייתה במיטבה בתור להקה מופיעה. Bursting out ציין עשר שנות פעילות של הלהקה, במהלכן כבר גיבשה רפרטואר מוזיקלי סולידי ומגוון מאוד. ואכן, Bursting out המצוין מורכב משירים כמעט מכל אלבומי הלהקה הקודמים, כשבין השירים החדשים של שני האלבומים הקודמים מבוצעת גם גרסה מקוצרת של Thick as a brick וכמה להיטים מתבקשים מתוך האלבום הקלאסי Aqualung. אנדרסון הוא כאמור איש בידור בכל רמ"ח איבריו, ומעבר להופעה מלאת התשוקה שלו הוא גם מספק קטעי קישור משעשעים בין השירים. אני פחות אוהב ומתחבר לנגינת החליל שלו בהופעות, בעיקר בקטעי הסולו שנשמעים לי, ממרחק כמה שנות האזנה וכמה עשרות אלבומי ג'אז כרפרנס, מאוד מנייריסטים- הרבה פעלולים ואפקטים ומעט נגינה באמת מעניינת. ויש גם כמה ספוטים לסולואים של חברי הלהקה, בעיקר מארטין באר והמתופף בארלו בקטע סולו מבריק.



והנה קטע וידאו מתוך הופעה אחרת מאותו סיבוב, במדיסון סקוור גארדן:




ב-1979 חל שינוי. ג'ון גלאסקוק, שמתואר בדוקומנטרי של הלהקה כאיש שהקדיש את כל חייו הקצרים לנגינת באס, שמבחינתו להיות נגן באס בג'תרו טאל הייתה הפסגה האולטימטיבית, לקה בבעיות בריאות, שילוב של פגם מולד בלב עם אורח חיים של סקס-סמים-רוקנרול. הוא עבר ניתוח בליבו, ועל כן השתתפותו באלבום האחרון בטרילוגיית הפולק, Stormwatch, צומצמה לכדי שלושה שירים בלבד, כשבשאר השירים אנדרסון מנגן באס. Stormwatch, שעל עטיפתו נראה אנדרסון מביט במשקפתו אל עבר סערה מתקרבת- אסון אקולוגי ממשמש ובא- הוא מעין כתב האשמה אנטי-קאפיטליסטי כנגד השחתת הטבע, למשל בשיר הפותח “North sea oil” שעוסק בזיהום הים ובסיכון חיי הפועלים באסדות קידוח נפט, בזמן שטייקוני הנפט מתעשרים להם להנאתם. כנראה שהענן האפל סביב מצבו הבריאותי של גלאסקוק עמד מעל לכולם על הראש, שכן האלבום מתאפיין בקו עוד יותר פאסימי וקודר מ-Heavy horses. יש באלבום כמה שירים חזקים- בעיקר בצד הראשון שלו, ויש בו כמה בלאדות יפהפיות כמו “Orion”, “Home” ואחת הבלאדות האקוסטיות הגדולות של אנדרסון, “Dun ringil”, ולא לפספס את הקטע האינסטרומנטלי המלנכולי שמסיים את האלבום ואת כל שנות השבעים בשביל ג'תרו טאל, “Elegy” שכתב דיוויד פאלמר; אבל שירי הרוק של האלבום לא באמת סוחבים, בטח לא כמו באלבומים הקודמים. מורגשת כאן עייפות החומר, הם של אנדרסון ככותב החומרים, והן של חברי הלהקה. בלי תחרות, זה האלבום החלש בחבורה.



ואכן, Stormwatch היה אקורד הסיום של תקופת הפולק-רוק, שנות השבעים, ובעיניי- האות לפירוק האימפריה של ג'תרו טאל: ג'ון גלאסקוק נפטר בגיל 27. בארי בארלו, שבור לב ממותו של חברו הטוב, החליט לסיים את תפקידו בלהקה לאחר סיום סיבוב ההופעות של Stormwatch. אנדרסון החליט לקחת פסק זמן ולהקליט, לראשונה בקריירה שלו, אלבום סולו, בלי חברי ג'תרו טאל. הוא אסף את הכנר\קלידן אדי ג'ובסון ונגנים נוספים, וגם את מארטין באר, להקלטת אלבום סולו זה, שזנח את סאונד הפולק לטובת סינטיסייזרים. ג'ון אוון ודיוויד פאלמר לא הוזמנו להקלטות. חברת ההקלטות של הלהקה, קריסאליס, ומנהל הלהקה טרי אליס הפעילו על אנדרסון לחץ להוציא את האלבום, שזכה לשם A, תחת שמה של ג'תרו טאל. אוון ופאלמר קמו בבוקר אחד לגלות שבעיתון כתוב שהם מפוטרים מהלהקה, ובכך למעשה בתוך שנה איבדה ג'תרו טאל לא פחות משני שליש להקה, וההרכב המהולל של תקופת הפולק פורק. בדוקומנטרי אנדרסון מתחרט על המהלך בחלקו- הוא אכן רצה, לדבריו, לקחת את הלהקה לכיוונים אחרים ולא ראה עתיד להרכב הפולק-רוק, אבל בדיעבד הוא מצטער על הדרך המכוערת שבה זה נעשה.

אני מודה ומתוודה שמנקודה זו ואילך איבדתי עניין בלהקה, ולא הקדשתי לאף אלבום שג'תרו טאל הוציאה לאחר Sotrmwatch האזנה רצינית, אבל לאור מה שכן יצא לי לשמוע אני די משוכנע שימיה הגדולים של הלהקה חלפו להם עם חילופי הגברא המאסיביים שהתרחשו ב-A. אבל Stormwatch סיים רצף כמעט בלתי נגמר, 11 שנים של מוזיקה מדהימה, של אחת הלהקות הגדולות באמת. וטרילוגיית הפולק הייתה שירת ברבור יפהפייה של חבורה מוכשרת ביותר של מוזיקאים.


ועכשיו, אחרי הפוסט עצמו, הודעה. זה הפוסט ה-150 במספר שאני כותב פה בבלוג. אחרי קצת יותר משלוש שנים של כתיבה על בסיס כמעט שבועי, עולה לי הצורך לקחת הפסקה לזמן בלתי מוגבלת. הסיבה? שילוב של עייפות החומר, פשוטו כמשמעו, עם סדר עדיפויות משתנה. אני מוצא שקשה לי יותר ויותר לכתוב, לאור הדברים האחרים שאני עושה בחיים- התרחבות המשפחה, סיום תואר, עבודה, נגינה...את כל הפוסטים בשמונת החודשים האחרונים כתבתי תוך כדי נסיעות רכבות, מקצה לקצה, תוך כדי ג'ינגול מאסיבי של כל הכדורים האלה באוויר, ובפוסטים האחרונים ממש נאבקתי עם עצמי כדי לכתוב ולסיים אותם. וכל המהות של הבלוג הזה, מבחינתי האישית, הייתה קודם כל ולפני הכל, כיף. ואם כרגע אני פחות נהנה לכתוב אז אני צריך להפסיק לזמן מה. אז הפוסט הזה הוא הפוסט האחרון לתקופה האחרונה. אולי אחזור לכתוב עוד שבוע, אולי עוד חודש, אולי עוד יותר מאוחר. אז בינתיים, תודה רבה רבה רבה לכל מי שקורא, עוקב ומגיב, הכתיבה פה היא אחת החוויות המדהימות של החיים שלי ואני מקווה למצוא את המשאבים לחזור לכתוב פה יחסית בקרוב. 

להתראות בינתיים.