יום שני, 9 באוקטובר 2017

בין המבריק למטומטם




ממש לאחרונה הסתיימה (?) אחת האודיסיאות היותר יצירתיות, מקוריות, מתישות, מפרכות, משונות, מדהימות, מפוצצות מח, מטופשות, מגוחכות, הכל נכון וגם הרבה יותר מזה- הלא היא העונה השלישית של "טווין פיקס". בעקבותיה מצאתי את עצמי צולל בתוך האוקיאנוס הייחודי שנקרא המח של דיוויד לינץ'- כלומר היצירה שלו שהיא שיקוף MRI של המתחולל שם בפנים. אחד הדברים המפתיעים שגיליתי לגבי האיש, דבר שלא אמור להפתיע אף אחד שבאמת נבר ביצירה שלו: הוא גם מוזיקאי של ממש, אבל בעת ובעונה אחת כפי שהגדיר זאת בעצמו גם “Non Musician”.


לפני שניגש לעניין, אני רוצה לתת את שני הסנט שלי בנוגע ליוצר הייחודי הזה באופן כללי. אני חושב שהמוטיב הכי מרכזי בעבודה של לינץ', מה שמאפיין יותר מכל את הסגנון האישי שלו, מה שהביא לו מעריצים רבים שסוגדים לכל דבר שהוא מוציא וגם משמיצים רבים שרואים בו שרלטן בלתי נלאה, הוא התנועה על הציר בין המבריק למטומטם. סצנה של לינץ' יכולה להיות מבריקה ברמה מעוררת השתאות, אבל יכולה גם להיות מטופשת בצורה בלתי נסבלת, והיא יכולה להיות גם דבילית וגם גאונית בו-זמנית, שזה הכי מבלבל ואולי גם הכי מתגמל.

אם ניקח את הדוגמא הכי טרייה- טווין פיקס בעונתה השלישית, אולי הבייבי הכי גדול של לינץ' שביים את כל 18 הפרקים שלה, אפשר למצוא בה המון הברקות והמון טמטום והמון שילובים שלהם. כשקופר מדבר בחדר האדום עם עץ שמולבש עליו מעין איבר אנושי רוטט- ולעץ הזה, כמו לקופר עצמו, יש כפיל מרושע- זה גם מבריק אבל גם, הי, די מטומטם. זה בבת אחת עץ מדבר, ו....עץ מדבר. תחליטו אתם אם זה יותר מבריק או יותר מטומטם. ויש עוד המון דוגמאות כאלה: כשגורדון קול, הלוא הוא לינץ' עצמו (שאולי החזיר את כל הסדרה רק כדי לשחק את התפקיד הנהדר הזה שוב), מספר על "עוד אחד מחלומות מוניקה בלוצ'י" שלו בכיכובה של בלוצ'י בתפקיד עצמה- זה ממש מבריק, וגם קצת מטומטם. כשאודרי הורן ובעלה הגמד רבים במשך כמה סצנות שנמשכות מינימום עשר דקות ומתווכחים האם לצאת לחפש או לא לחפש איזו דמות בשם בילי שאודרי שוכבת איתה וכלל לא מופיעה בסדרה (אלו היו סצנות שממש סבלתי לצפות בהן)- זה ממש מטומטם, וגם קצת מבריק. מעריצי לינץ' מדגישים את ההברקות, שונאי לינץ' את הטמטום, אבל היופי הוא שאי אפשר באמת להפריד בין השניים.   

עכשיו נתמקד במה שלכבודו התכנסנו כאן- וזה, היצירה המוזיקלית של לינץ', כשהמוקד שלי הוא האלבום המצוין The Big Dream. אחד המאפיינים הסגנוניים המזוהים עם לינץ' הוא האספקט האודיטורי של הסרטים, מה שמתאפיין הן בבחירת המוזיקה שנלווית לסרטים, ולא פחות  מכך- בעיצוב הסאונד, תפקיד שבדרך כלל לינץ' עושה בעצמו. אם נחזור לטווין פיקס עונה 3, היא מאוד עשירה בסאונד- למשל, הצליל הזה של החשמל שיוצא משקעים, כמו אותו שקע שקופר יצא ממנו מהחדר האדום אל העולם האמיתי (עוד רגע מבריק ומטומטם בעת ובעונה אחת). בזמן שהעונה השלישית שודרה ביליתי כמה ימים במלון בפירנצה ואני מוכן להישבע שבחדר היה בדיוק רעש כזה משקעי החשמל!

במילים אחרות, ללינץ' יש אוזן וחוש לסאונד מרהיבים, ובכל מה שקשור לחוויה האודיטורית ביצירה שלו- הן פסקול והן סאונד- הוא שם דגש חשוב מאוד. אי אפשר היה למשל לפספס בעונה השלישית שבסוף כמעט כל פרק התארחו מוזיקאים מפורסמים יותר ופחות, כשהשיא היה בפרק אחד של הסדרה שכבר הפך לדעתי מיתולוגי- פרק 8- שבו, באמצע שום מקום, מבליחים ניין אינץ' ניילס ושרים באמצע הפרק שיר שלם. זה היה רגע אדיר, לא בגלל שאני מעריץ את הלהקה (אני לא), אלא בגלל שאני מעריץ את לינץ' שפשוט עושה מה שבא לו, ואם הוא רוצה לעצור את כל הסדרה בשביל לשים שיר של הרכב שהוא אוהב הוא פשוט יעשה את זה. ככה נראה חופש יצירתי ואומנותי מלא וזה ההישג הכי גדול של העונה השלישית ושל לינץ', לטוב ולרע.


וכאן סופסוף אני מגיע לאלבום הנהדר The Big Dream. זהו האלבום השלישי שלינץ' עשה- קדמו לו Crazy clown time ועוד כמה פרויקטים מוזיקליים שיתופיים. אף שהאלבום נחשב כאלבום סולו, לינץ' עשה את האלבום יחד עם מוזיקאי בשם דין הארלי. שניהם כתבו את כל השירים- למעט שיר אחד בולט של לא אחר מבוב דילן, ושניהם מנגנים בכל הכלים. כל מי שמכיר ולו בקצת את היצירה של לינץ' יודע עד כמה לחלומות יש בה מקום מרכזי. בין אם זה קופר וגורדון קול, או הסקסופוניסט מ-Lost Highway, או חלקים חשובים ביותר מ"מלהולנד דרייב" ואולי בעצם כל הסרט עצמו, אינספור דוגמאות אחרות- לינץ' שואב השראה עצומה מחלומות. למרות זאת, The Big Dream הוא דווקא אלבום שבאופן די מפתיע נעוץ חזק דווקא במוזיקה מאוד ארצית- בלוז. אבל כמו הטייק של ניק קייב והבאד סידס על בלוז ואמריקאנה באלבום המופת The Firstborn is dead,  אל תצפו פה לחיקויי בליינד למון ג'פרסון- זו בלוז כמו שלינץ' מבין ועושה אותו.


לינץ' והארלי יצרו כאן מין מיקס מאוד מעניין בין בלוז וסגנונות אמריקאנה וינטג'יים אחרים- רוקאבילי, בלאדות טיפשעשרה בסגנון שנות החמישים- עם אלקטרוניקה והפקה מאוד מודרנית. זה יוצר משהו שנע בין המאוד חדש למאוד ישן, רעיון שאני מאוד אוהב- למשל, העיצוב של גות'הם סיטי בקומיקס ובסרטי באטמן למשל, וגם מאוד מתאים ליצירה של לינץ', וגם לקונספט של מבריק מול מטומטם. מעבר לחומרים עצמם, יש אלמנט נוסף והוא השירה של לינץ', שמאוד מפתיעה לטובה: הקול המאנפף שלו איכשהו מתאים לערפל הבלוזי שהוא והארלי רקחו כאן.

מהפתיחה המהוססת של שיר הנושא, דרך הרוקאבילי המוחץ של שירים כמו “Star Dream Girl” ו-“Sun can’t be seen no more” שבו מתארח גם בנו של לינץ', ריילי, על גיטרה (ריילי גם מבליח באחת הלהקות שמנגנות בעונה השלישית של טווין פיקס), דרך בלאדות כמו “Cold wind blowin’” ו-“The line it curves” שממש מצמררות, והרוק העירוני הנוקשה של שירים כמו "Say it" ו-“We rolled Together”, לינץ' והארלי יוצרים אלבום דחוס מאוד, עמוס בדימויים, עם טאץ' אפל ומהפנט. אני מצאתי את עצמי נמשך ומתמכר אליו מאוד מהר, אל סאונד הגיטרות המשובח במיוחד, ובעיקר נמשך אל קול הסבתא המשוגעת של לינץ'.




ויש גם את הקאבר לדילן, לשיר “The ballad of Hollis Brown”, לא פחות. זה אחד השירים האהובים עלי ביותר של דילן ואפילו הקדשתי לו פעם פוסט שלם. באופן מעניין, לינץ' טען כי הקאבר אינו לביצוע של דילן, אלא דווקא לביצוע של נינה סימון לשיר. אני פחות ראיתי את הקשר, אבל גדול עלי להבין את המח של לינץ'. בכל מקרה מדובר בקאבר מצוין, כשהביצוע האוטיסטי משהו של לינץ' תפור על הטקסט המדמם והכואב של דילן.


לינץ' עשה את האלבום ב-2013, בגיל 67. אחרי כמעט 40 שנות קריירה, היום הוא הגיע למצב שבו הוא יכול לעשות כל העולה על רוחו. כבר אמרנו- חופש אומנותי ויצירתי מלא. אם נחזור לציר המבריק\מטומטם, האלבום The Big Dream בהחלט יושב יותר על קצה ה"מבריק" בסקאלה הזו, עם מעט מאוד רגעים מטומטמים. מרשים מאוד שיוצר כלשהו, כל שכן לא מוזיקאי של ממש, עושה אלבום רענן כל כך בגיל 67, אבל זה הרי לינץ'. מה שהכי יפה בו הוא, שזה אלבום עם חזון ממש מגובש של סאונד כוונה אומנותית, ולא סתם אלבום של במאי שמנסה את כוחו במוזיקה. ואת האלבום הזה גם שונאי לינץ', אלה שאוהבים לשנוא אותו בגלל הטמטום, יוכלו לאהוב- בשל ה"מבריקות".


ואני חייב לסיים את הפוסט מאנקדוטה לינצ'יאנית שלא קשורה לאלבום בשום צורה ישירה. אני לא יודע למה זה קשור אבל משהו חזק ממני בכל זאת רוצה לספר את זה. בשנת 2006 סינמטק ירושלים ערך רטרוספקטיבה ללינץ', לרגל צאת סרטו Inland Empire. אתם יודעים, ארנבים מדברים וכל הג'אז הזה. היה לי את הכבוד לשהות עם לינץ' באותו חדר- הוא הוזמן לשאת דברים לפני הקרנת Wild at heart. הוא דיבר מוזר כהרגלו, עשה תנועות של קסם באצבעות הידיים והיה לא מובן. אני זוכר שהוא אמר שהמוטיבציה של הדמות של ניקולאס קייג' היא אלביס, והמוטיבציה של הדמות של לורה דרן היא מסטיק. ממש בסוף ההרצאה, מתרוממת מישהי מהקהל ואומרת לו את המשפט הבא: Mister Lynch, I want to suffer for you. התגובה הראשונה שלו הייתה What? היא חזרה על המשפט והוסיפה גם את המילה הצרפתית souffrir. מיותר לציין שכל הקהל כולל לינץ' היו בהלם. הוא שאל אותה You want to suffer for me? והיא חזרה על המשפט והמילה בצרפתית לפחות עוד כמה פעמים, כאילו כולנו נלכדנו באיזו סצנת לינץ' קלאסית. לבסוף היא ניגשה לפודיום שעליו הוא עמד, ונתנה לו איזה דיסק שכנראה היא הכינה, ובזה זה נגמר. ואז התחיל הסרט, וניקולאס קייג' כמו תמיד היה גרוע. מסך.







אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה