יום חמישי, 28 ביולי 2016

שתקו ותנו לניל לנגן





אני מאוד אוהב פסקולים. קולנוע טוב, בעיניי, הוא כזה שיוצר סינתזה בין החושים, ולפסקול יש חלק עצום בכך. כל הבמאים האהובים עליי משקיעים מאוד בחיבור בין סרט למוזיקה. קובריק הוא דוגמא מובהקת כמובן, דיברתי בעבר על שיתוף הפעולה המופלא בין פיטר גרינווי ומייקל ניימן, וגם על השידוך בין טים בארטון לדני אלפמן, ויש שידוכים קלאסים אחרים- סרג'יו ליאונה ואניו מוריקונה, פליני ונינו רוטה, ועוד רבים אחרים. מה עושה פסקול לפסקול טוב? לדעתי התשובה היא שפסקול טוב הוא כזה שמצד אחד עומד בפני עצמו- כלומר, ניתן להאזין לו בנפרד מהסרט- אבל הזהות שלו, במובן Identity, היא אותה זהות של הסרט. כשאני שומע את פסקול "הטוב הרע והמכוער" של מוריקונה, הוא זהה בעיניי לסרט של ליאונה, הם שני צדדים של אותה יישות, למרות שהסרט הוא כביכול "של ליאונה". לפעמים הסרט הוא גם עיבוד לספר, ואז יש אפילו שלושה צדדים לאותה יישות; למשל, הפסקול המעולה של "טריינספוטינג" מתחבר לסרט של דני בויל ולספר של ארווין וולש בצורה מושלמת והם מהווים יחידה אמנותית אחת גדולה.

במאי אחד שמבין משהו בפסקולים הוא ג'ים ג'ארמוש. תמיד אהבתי את הקולנוע המוזר והחריג שלו, שנראים כמו משהו שסמואל בקט היה כותב אם היה לוקח LSD. לאחרונה עשיתי השלמת חורים ענקיים בהשכלה וראיתי כמעט את כל סרטיו (זה נעשה בעיקר לצורכי מחקר לפוסט הבא שלי- ספוילרונצ'יק). מעבר לזה שג'ארמוש אוהב מוזיקה, הוא חבר אישי של מוזיקאים שגם מתארחים בסרטיו ובפסקולים שלו. מהשימוש האובססיבי כמעט ב-“I put a spell on you” של סקרימינ' ג'יי האוקינס הגדול החד פעמי (שגם משחק תפקיד בלתי נשכח ב”Mystery train”) ב-“Stranger than Paradise”, דרך המוזיקה- והמשחק- של ג'ון לורי באותו סרט וב”Down by law” הנפלא כל כך, שכולל גם את טום וויטס במשחק ובמוזיקה, ההיפ הופ שמלווה את "Ghost Dog", המטאל הניסיוני-אוונגרדי של Earth ו-Sunn O)))  האהובים ב-“Limits of control”, ושלא נדבר על מולטו אסטטקה שמתארח בפסקול הנפלא של “Broken Flowers”. כמעט לכל סרט יש פסקול ייחודי משלו, שמתחבר באופן מושלם לזהות של הסרט. אבל אולי השיא הוא הפסקול לסרט מ-1995, “Dead man”, שעשה פלוני אלמוני, חבר מוזיקאי נוסף של ג'ארמוש, ניל יאנג שמו.

וכאן המקום להצהיר קבל עם ועדה שאני, יוחאי וולף, בן 33, גר בקדימה צורן, ואני בור ועם הארץ בכל הקשור לניל יאנג. להגיד שזה חור בהשכלה זה אנדרסטייטמנט- זה חור שחור בהשכלה, בעומק של אוקיאנוס בערך ובמשקל של כמה גלקסיות. אבל זו האמת המבישה- אין לי אף אלבום שלו ולמעשה כמעט לא שמעתי אף אלבום. למה? אין לי אפילו סיבה; לא שמעתי אותו בגיל 18- אני לא יודע אם אנשים בגיל הזה שומעים ניל יאנג- ועד היום לא חקרתי אותו. במילים אחרות- כשקראתי שניל יאנג עשה את הפסקול של “Dead man” אמרתי לעצמי "וואלה" אבל לא התרגשתי יותר מדי, ובעיקר בעיקר לא ידעתי למה לצפות.


ואיזו הפתעה נעימה ומופלאה זו הייתה. יאנג, חבר קרוב של ג'ארמוש, לא "כתב פסקול"- הוא פשוט ישב באולפן הקלטות עם גיטרה, ואלתר את הפסקול על המקום, פחות או יותר, תוך כדי צפייה בסרט הכמעט גמור של ג'ארמוש. והתוצאה פשוט מהממת. יאנג חישמל את הגיטרה שלו בסאונד גאראז'י מלוכלך עם המון ריברב, ובעיקר פורט אקורדים מהדהדים ומלאי עוצמה ונהנה מגלי הסאונד של עצמו. מה שיאנג מנגן הוא משהו בין ניסויי גיטרה אוונגרדיים- נויזיים לבין מה שדילן קארלסון עושה ב-Earth- ציורים אסרטקטיים של צלילי גיטרה. יאנג מנגן עקום ומוזר ומלוכלך וזה יפה בצורה שלא תיאמן. יש כאלה שאומרים עליהם שהם "גיבורי גיטרה", אבל יאנג מתגלה פה כמשורר גיטרה. לא ידעתי מה לצפות מיאנג- בגלל חוסר ההיכרות המביש כל כך שלי- ובגלל זה נהניתי כל כך. יצאתי מורווח.




מכיוון שהסרט של ג'ארמוש אינו עתיר בדיאלוג או בפעילות (הכל יחסי- ביחס לסרטים אחרים של ג'ארמוש יש בו דווקא המון דיאלוג והמון פעילות), למעשה רוב הסרט מורכב משוטים ארוכים של ג'וני דפ שותק, מהורהר ומיוסר, לצלילי הגיטרה האדירה הזו של יאנג. בערך באמצע הסרט קלטתי שבעצם כוכב הסרט הוא לא דפ וגם לא ג'ארמוש, אלא פאקינג ניל יאנג. הפסקול המאולתר של יאנג כל כך בולט בסרט, עד שהוא משתלט עליו כמעט, ובאיזשהו שלב יש כמעט תחושה שאני צופה בפסקול שיש לו סרט, ולא להיפך. ורציתי שזה יימשך עוד ועוד (על אף שהסרט עצמו קצת ארוך מדי, יש לג'ארמוש טובים ממנו).

הפסקול המצוין הזה יצא גם בנפרד, כאלבום. אבל אני פחות ממליץ עליו, משום שנעשתה שם עבודת עריכה מאוד מעצבנת. קודם כל, וזה בדוק, לא כל המוזיקה של יאנג שמופיעה בסרט מופיעה באלבום; מה שיותר מעצבן הוא שבאלבום של הפסקול משובצים גם קטעי דיאלוג מהסרט, שהם נחמדים והכל אבל באתי לשמוע את יאנג מנגן ולא את האינדיאני מהסרט, ששמו "אף-אחד", מקשקש להנאתו (שלא לדבר על השיבוץ של אחת הסצנות הביזאריות ביותר אי פעם בתולדות הקולנוע, בהשתתפות איגי פופ ובילי בוב ת'ורנטון, שמופיעה באלבום במלואה- בלי שום מוזיקה). הדיאלוגים מפריעים לי להינות מהפסקול- תשתקו ותנו לניל לנגן! ואולי הכי מעצבן ולא קשור הוא השיבוץ של ג'וני דפ מקריא בקולו פואמות של המשורר וויליאם בלייק לצלילי המוזיקה של יאנג. אמנם לבלייק יש תפקיד חשוב בסרט (בלי ספוילרים), אבל זו הקלטה חיצונית שדפ עשה במיוחד בשביל האלבום, וההקראות אינן מופיעות בסרט כלל. מישהו כנראה חשב לעצמו שלשמוע את ניל יאנג חופר על גיטרה שעה בלי שום דיבורים זה כנראה משעמם מדי. הו, הטיפשות האנושית....

לכן אני ממליץ על דרך אחת לצרוך את הפסקול המעולה הזה, בעיניי אחד הגדולים אי פעם- פשוט לשבת ולראות את הסרט. לראות סרט של ג'ארמוש זה לא קל ולא כולם צולחים את זה, אז אפשר אפילו לעשות פאסט פורוורד על קטעי המשחק ולהתרכז רק בקטעים שבהם הפסקול מנגן (לדעתי זה רוב הסרט בכל מקרה). ואם ממש סובלים מהצפייה אפשר פשוט להעביר לדקה האחרונה, המופלאה והפיוטית כל כך של הסרט, כשג'וני דפ הגוסס שט לו חסר אונים בסירת הקבורה שלו, לצלילי גיטרת השאול של יאנג. זה אחד הרגעים הקולנועים הכי יפים שאי פעם ראיתי ושמעתי.