יום רביעי, 1 ביוני 2016

שמש Oׂ)))






זה לא שלא שמעתי מוזיקה קיצונית בחיי, אבל המוזיקה שלהם היא כמו מוצג של אסלה במוזיאון - נראה כאילו היא נועדה רק כדי לעורר שיחה ולא כדי להיות יצירה מוזיקלית אמיתית. עמדתי חצי שעה (מתוך הופעה של שעה) ושמעתי המהום של עשרות מגברים. זה עמוק? זה מינימליסטי? זה בולשיט? זה נחשב כמוזיקה? למה כל כך הרבה אנשים אוהבים את זה?
-תגובה מאת אופיר סוויסה, מתוך הפוסט "האדמה תחת רגלינו"

עכשיו הגיע הזמן לפוסט שאני כבר מזמן רוצה לכתוב. כמו שכתבתי כאן קודם, בשנתיים האחרונות הטעם שלי נפתח ופתאום מצאתי את עצמי מקשיב להרבה יותר ווליום והרבה יותר דיסטורשן. מסעותיי בעולמות הדיסטורשן הביאו אותי למי שהם כנראה הכהנים הגדולים של התחום, השאמאנים של הפאז, הקפטנים של הנויז, הלוא הם Sunn O))). את שם הלהקה הוגים פשוט "סאן" אבל אני לא יכול להיפטר מההרגל הישן וקורא להם סאן או, שאף אחד לא יחשוב שאני מדבר על אריס סאן או משהו.


הבסיס של Sunn O))) הם הגיטריסטים סטיבן או'מאלי וגרג אנדרסון. כמו ב"רוזנקרנץ וגילדרשטרן מתים", המחזה המדהים של טום סטופארד (ואחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים) שניהם כל כך דומים פיזית זה לזה ומנגנים בצורה כל כך דומה שאני לא בטוח אם הם לא מתבלבלים בין האחד לשני בעצמם. או'מאלי ואנדרסון אימצו את החדשנות של דילן קארלסון והאלבומים המוקדמים של להקת Earth, עליהם כתבתי כאן בהרחבה- הדרון מטאל, המבוסס נטו על סאונד ומינימליזם ובדרך כלל משולל תופים, כשהמקצב כל כך איטי- אם הוא קיים בכלל- שהמוזיקה מרגישה כמעט סטטית לחלוטין. Earth  כבר מזמן שינו סגנון ועברו הלאה, אבל Sunn O))) החליטו להמשיך בדיוק איפה ש-Earth הפסיקו- ולשכלל את הנוסחה עוד ועוד ועוד.

מפעל חייהם של או'מאלי ואנדרסון הוא מפלים אדירים ובלתי נגמרים של דיסטורשן ופידבק. קצת כמו קריימר שבפרק אהוב עליי במיוחד של "סיינפלד" ממשיך לנסוע באוטו כדי לראות כמה זמן אפשר להמשיך לנסוע אחרי שמד הדלק מגיע לאפס, או'מאלי ואנדרסון רוכבים על האקורדים האדירים והואגנריאניים שלהם עד שהם נגמרים- וזה לוקח המון זמן. הקטעים של Sunn O))) לרוב נעים סביב עשר עד עשרים דקות, וכולם מוקדשים לפולחן המקודש של הווליום והתדרים הנמוכים. צריך באמת באמת לאהוב סאונד עמוק של גיטרה מחושמלת כדי להעריך ולהתחבר למה שהם עושים. בכל זאת, מדובר בלהקה שנקראת על שם חברת מגברי גיטרות- והשם מחייב.


הבסיס של המוזיקה מאוד פשוט וסופר מינימליסטי, שלא לומר פרימיטיביסטי או סתם פרימיטיבי- האקורדים העצומים האלה. אבל מהר מאוד Sunn O))) הבינו שבכל זאת צריך גם קצת גיוון, ואת הגיוון הזה הם משיגים בזכות הרחבת היריעה- בין אם הרחבת ההרכב הבסיסי של Sunn O))) , או שיתופי פעולה עם אמנים אחרים לאלבומים משותפים. את ההרכב עצמו הם מגבים עם שותפים מזדמנים- כמו הווקאליסט הנהדר אטילה צ'יהאר שמתמחה בקולות נמוכים דמויי שדים מהשאול ומתבל גם בשירת גרון מונגולית, הגיטריסט\פרקשניסט\מולטי אינסטרומנטליסט\וואט-דה-פאק הנפלא אורן אמברצ'י, וטוס ניווניוזן (אין שום סיכוי בעולם שאני מבטא את זה נכון) שגם מוסיף סינטיסייזר מוג לחוויות הדרון. באלבומים שונים שלהם מתארח ארסנל מרשים של אורחים- מג'וליאן קופ הבלתי נלאה ועד טרומבוניסט הג'אז המפורסם ג'וליאן פריסטר, שמבוגר מאנשי Sunn O))) בארבעה עשורים. בנוסף, Sunn O))) גם חולקים אלבומים עם הרכבים אחרים- כמו Earth, הלהקה היפנית המשובחת Boris, האנסמבל הסקנדינבי Ulver, Nurse with Wound, ושיתוף הפעולה שבעצם בזכותו התחלתי לשמוע אותם עם אליל האוונגרד שלי, סקוט ווקר. על כמה מן האלבומים האלה אני אכתוב כאן.

אוסף שיתופי הפעולה המרשים והמגוון הזה מדגים יפה עד כמה המוזיקה של Sunn O))), שבמבט ראשון מרגישה כמו חומת בטון ועופרת בלתי חדירה ובלתי עבירה, היא בעצם מתקשרת, סוחפת וגם מרגשת. כי בעצם, Sunn O))) רק מתחפשים ללהקת מטאל- אבל הרוח היא בעצם רוח של ג'אז, במובן שזו מוזיקה נועזת, הרפתקנית מאוד, לא מקובעת על מבנים נוקשים, שהולכת רק קדימה ולא מסתכלת אחורה. חוסר היכולת להגדיר מה בדיוק Sunn O))) עושים היא בדיוק התכונה שמושכת אליה מאזינים שכלל לא שומעים מטאל בדרך כלל- אוהבי דרון, מוזיקה מינימליסטית, אמביינט, נויז וג'אז אוונגרדי (בכלל, אני חושב שחובבי מטאל הם ממש מיעוט בקרב מעריצי הלהקה).

תכונה נוספת שאני מאוד מאוד אוהב בלהקה הוא חוסר הפשרות המוחלט שלה. כמו כת של שני אנשים, כמו שני פאקירים, או'מאלי ואנדרסון החליטו שזה מה שהם עושים בחיים והם הולכים עם זה עד הסוף. בשביל לשמוע אותם צריך סבלנות של ברזל (בגלל האיטיות) ואוזניים עמידות במיוחד (בגלל הווליום). זה מפחיד, זה מאיים, זה רועש בטירוף, ולפי דיווחים הווליום בהופעות כל כך אסטרונומי עד שהטיח מתפורר מהתקרה. ואם זו לא אומנות אז אני לא יודע מה כן. ובפרפראזה על משפט מפורסם של מארק אי סמית' מה-Fall, אם זה או'מאלי, אנדרסון וסבתא שלך על בונגוס- זה Sunn O))).


אז כאן אני אסקור כמה אלבומים אהובים וטובים של ההרכב, כולל שיתופי פעולה מעניינים. האלבום הראשון והבסיסי ביותר הוא האלבום הראשון באורך מלא, Void. זה גם האלבום עם הכי פחות אורחים. זה הסאונד הכי בסיסי של Sunn O)))- או'מאלי ואנדרסון והגייזרים העצומים שהם מוציאים מהגיטרות ומהמגברים שלהם. זה כל כך מינימליסטי שאין לי עוד הרבה מה לתאר, מלבד שהאלבום מכיל באופן נדיר קאבר לשיר של מלווינס. אלבום יותר ורסטילי הוא Black One, שממשיך בסגנון קצת יותר אפל וגותי ומועשר באורחים רבים כמו אמברצ'י שהוזכר לעיל ו-ווקאליסטים שונים, שלפי עדות הלהקה אחד מהם הוכנס לארון מתים (!) וההקלטה נעשתה דרך העץ. אף אחד מהשניים הוא לא מאלבומיהם הגדולים באמת, אבל זו בלי ספק טבילת אש ראויה.






האלבום שנחשב נכון להיום למאסטרפיס הגדול- ובצדק- של Sunn O))) הוא האלבום Monoliths and Dimension מ-2009. כאן היריעה רחבה ביותר ומכילה את אטילה הבלתי נלאה, דילן קארלסון איש Earth, אמברצ'י, שני נגני טרומבון ובינהם פריסטר שהוזכר לעיל, מקהלה (!) ואנסמבל גדול של כלים קלאסיים- כלי מיתר, פסנתר, פעמונים ואפילו נבל. גם אם לא תאהבו שום דבר מהפוסט הזה אני מציע לנסות להתמקד באלבום הזה בכל זאת, כי הוא מראה עד כמה ניתן לפתח את הדרונים הבסיסיים של Sunn O))), שהם כמו מצע אורז עליו מוגשת ארוחת גורמה עשירה ביותר. הוא גם מראה כמה סאן או פתוחים ורחבי אופקים. מדהים במיוחד הוא הקטע האחרון, “Alice”, מחווה ממיסה במיוחד לאליס קולטריין הגדולה שאני כל כך אוהב- הסוף שלו, עם כלי הנשיפה הנמוכים ממתכת, הוא קתרזיס מזכך במיוחד ויכול לגרום גם לסלעים להזיל דמעה.




ויש גם אלבומי הופעה חיה. אני אודה שהאג'נדה שלי לכתיבת כל הפוסט הזה הוא שאני רוצה לראות את Sunn O))) בארץ (וזה כבר כמעט קרה ועל כך בהמשך), ואולי בעזרת הפוסט אצליח לעודד מודעות מסוימת שלבסוף תביא את הלהקה. מותר לבנאדם לחלום לא? בכל מקרה, קשה קצת לנבא איך תהיה הופעה של סאן או מבחינת מי יעלה לבמה בדיוק ומה הם בדיוק ינגנו (אין כל כך טעם לדבר על סט ליסט או שירים מוכרים כי בעצם אין ממש כאלה), אבל בטוח שזה יהיה מאוד רועש ושלא תראו הרבה כי סאן או מפוצצים את הבמה בערפל (וגם מכסים את הראש בגלימות נזירים). ממה שראיתי ביוטיוב ושמעתי מאנשים זו חוויה עוצמתית מאוד אבל ממש לא פשוטה. יש לפחות שני אלבומי הופעה מאוד מומלצים- Domkirke, הופעה בכנסייה בבלגיה שיש לה טון מאוד מיוחד בגלל הנוכחות של עוגב כנסייתי, והופעה נוספת שנקראת Agharti. בשתי ההופעות בולט מאוד הווקאליסט אטילה, שאם הייתם אומרים לי לפני חמש שנים שאהנה לשמוע ווקאליסט כזה הייתי אומר FUCK NO. הוא פשוט אדיר, דווקא בגלל שהוא מרעים בקולו אבל לא מגיע לצרחות היסטריות מעצבנות. הקטע השני מהאלבום Domkirke הפך לאלבום שלם בפני עצמו, Kannon שיצא בשנה שעברה, אלבום חלש יחסית. צירפתי גם צילום של הופעה מייצגת, עם אטילה וככל הנראה גם טוס שם על קלידים.







ועכשיו לשני שיתופי פעולה מצוינים. אלבום אחד הוא Alter עם הלהקה היפנית המצוינת Boris. בוריס גדלו, אפשר לומר, על Earth ו- Sunn O))) כך שהשילוב מאוד הגיוני. האלבום הזה בולט בגלל שיש לו אלמנט שלא נוכח בכלל באלבומים של Sunn O))) וזה תופים וכלי הקשה. זה אלבום מאוד רענן וחי, ובאתר הבאנדקמפ של סאן או הוא גם מכיל קטע מסיים ארוך של כמעט חצי שעה שבו מתאחדים Sunn O))) ובוריס עם דילן קארלסון מ-Earth לפגישת פסגה.




האלבום המשותף השני הוא Soused שיצא עם אחד הגיבורים שלי, סקוט ווקר. כמו במקרה של גטטצ'יו מקוריה ו-The Ex מהפוסט הקודם, גם כאן זה חיבור שנשמע מאוד משונה אבל אני חושב שהוא עובד יפה, אם כי צריך להודות שזה לא באמת אלבום משותף אלא יותר אלבום של ווקר ש- Sunn O))) מתארחים בו. ווקר כתב את כל השירים וגם אחראי על ההפקה, ו- Sunn O))) בעצם מחליפים בדרונים שלהם תפקידים שבדרך כלל תזמורת שלמה עושה באלבומים אחרים של ווקר. בכל מקרה זה אלבום מצוין, ובאופן מפתיע זה האלבום הכי קליט וקל לעיכול בכל הפוסט הזה.



נסיים במשהו למיטיבי לכת. ללהקה יש גם שני הרכבי בת, שנוצרו בעצם מכורח המציאות- הופעות שבהם או אנדרסון או או'מאלי לא יכולים להגיע ועל כן אלו לא הופעות של סאן או (והרי אמרנו שאם זה או'מאלי ואנדרסון וסבתא שלך וכו'). הרכב אחד נקרא Burioal Chaber Trio והוא מכיל את אנדרסון, אטילה ואמברצ'י, וההרכב השני נקרא Gravetemple והוא זהה למעט שאומ'אלי מחליף את אנדרסון. Gravetemple למעשה נולדו בישראל, כאשר סאן או באו להופיע כאן אבל אנדרסון לא יכול היה להגיע; ביולי 2006 או'מאלי, אטילה ואמברצ'י באו להופיע במועדון חדש וטרי בזמנו, לבונטין 7 שמו- ואז פרצה גם מלחמת לבנון השניה. השלושה עלו להופעה שתועדה באלבום limited edition שנקרא The Low Down. תשיגו אותו. מדובר באלבום מדהים, טרק אחד רציף של שעה של נויז ודרון שנע בין שקט מאוד מאוד ורועש מאוד מאוד, והוא פשוט מופתי מבחינת בניית הדינמיקה הסופר איטית. זה ראש אחר, שונה מסאן או, ולגמרי עומד בזכות עצמו. האלבום לא קיים ביוטיוב אבל אפשר למצוא אותו ברחבי המרשתת- ואני מציע לשמוע את השעה הזו ברצף, בלי לעשות שום דבר אחר תוך כדי. ביינתיים קבלו טעימה מהם בלייב.




ואני מסיים כאן ושוב מרים קול קורא- מפיקים צעירים ונמרצים, תביאו לנו את Sunn O))). השמיעה שלי תקינה מדי בזמן האחרון.