יום ראשון, 20 באוקטובר 2013

לא כיף



אהבתי להיות סקס פיסטול. תמיד אהיה סקס פיסטול.
-סטיב ג'ונס



מבחינתי, אין הבדל גדול בין סרט קולנוע "רגיל", סרט דוקמנטרי "רגיל" וסרט דוקומנטרי מוזיקלי; כולם צריכים לעשות את הדבר הזה, שהוא כנראה הדבר הראשון שמלמדים בשיעורי קולנוע או תסריטאות, וזה- לספר סיפור. כשאני בא לצפות בסרט דוקומנטרי מוזיקלי, למעשה המוזיקה של האמן עצמו לא משחקת תפקיד כל כך גדול, אפילו כשמדובר בתיעוד של הופעה חיה; הסיפור הוא הכל. ובתולדות הרוק, מעטים הסיפורים שמרתקים ומטלטלים כמו סיפורם של הסקס פיסטולס. למעשה, זה סיפור כל כך חזק עד שאותו במאי, ג'וליאן טמפל, בחר לספר אותו פעמיים: הפעם הראשונה היא בסרט שהוא לא בדיוק דוקומנטרי אלא מין ניסיון ביזארי לביים סרט כמו-ביטלסי בשם The Great Rocknroll Swindle, והפעם השנייה, 20 שנה אחרי, היא הסרט The Fury and The filth, שיותר נאמן לפורמט של דוקומנטרי מוזיקלי, אבל קצת אחרת. הסיבה שטמפל בחר לספר את הסיפור הזה שוב היא, שבסרט הראשון היה מעורב מאוד אמרגן הלהקה ודמות שנויה מאוד במחלוקת, מלקולם מקלרן. ב-Fury and the filth טמפל בחר לא לערב את מקלרן כלל ולהציג את הסיפור כפי שחברי הפיסטולס עצמם חוו וראו אותו. הסקס פיסטולס כ"ראשומון".

למה שווה לראות את The Fury and The Filth , בין אם אתם מעריצים של הסקס פיסטולס או לא? משום שהסיפור שלו כל כך טוב, ובגלל הדרך בה טמפל מספר אותו. העלילה: כמה חבר'ה בלתי יציבים חברתית (אבל עם הרבה חוכמת ביבים, ובניגוד לאגדה בהחלט יודעים לכתוב שירים ולנגן. טוב, חוץ מסיד וישס כמובן) ואמרגן ממולח אחד מקימים להקה שכמו שג'ון ליידון\ ג'וני רוטן אומר בסרט "הייתה צריכה לקרות", סוחפים ומסעירים את האומה הבריטית כולה ומעוררים גלים עצומים של הערצה מחד ושנאה מאידך, ומתפרקים בבליץ עצבני וכואב שמסתיים סופית במותו הטראגי של וישס, שירדוף את ליידון כל חייו. הדמויות: כולן גדולות מהחיים, מליידון שהוא אחד המוזיקאים הכי אינטליגנטיים ורהוטים בתולדות הרוק, דרך האמרגן הנכלולי מקלרן (שמוצג בסרט באור שלילי ביותר, כתגובת נגד ל- Great Rocknroll Swindle), סיד וישס שבסופו של דבר היה ילד אבוד ותו לא (ובסצנה שוברת לב בסוף הסרט, לאחר משפט הרצח שלו ולפני מותו ממנת יתר, וישס מודה שהוא רוצה להיות "מתחת לאדמה"), והגיבור השקט והלא מושר של הלהקה, הגיטריסט סטיב ג'ונס.


אבל מה שבאמת משדרג את הסרט הוא האופן בו טמפל מציג לנו את העלילה: הסרט אינו מציית לכמה כללים ידועים של סרטי דוקומנטרי מוזיקליים (ראה ערך סדרת "האלבומים" של קוטנר, שאמנם מציגה סיפורים מעניינים אבל שמרנית מאוד בפורמט שלה). קודם כל אין בסרט voice over, ואף על פי שהפיסטולס מרואיינים בסרט, טמפל בבחירה אומנותית מבריקה מציג אותם בפנים מוצללות, כאילו הם קורבנות אונס או חוויה טראומתית אחרת. שנית, טמפל עושה שימוש חופשי ואסוציאטיבי מאוד במגוון רחב מאוד של חומרי גלם, מסרטי הופעות ותיעודי חזרות שכמובן מאוד מתבקשים, דרך ראיונות עבר (כולל כאלה שהוא עצמו ערך עם הלהקה עוד בשנות השבעים), חומרים שונים מהטלוויזיה הבריטית של התקופה כדי להכניס את הסרט לקונטקסט תרבותי היסטורי (למשל קומיקאי סטנד אפ ותוכניות בידור שונות), ואף חומרים שאינם קשורים כלל לפיסטולס ולתקופה אלא משמשים כרפרנסים "לעיבוי העלילה", (בעיקר תוך שימוש כבד בקטעים מתוך הגרסה הקולנועית של לורנס אוליבייה ל"ריצ'ארד השלישי" של שייקספיר, על מנת להבין את הפרסונה הבימתית של ג'וני רוטן ששאב השראה מדמותו של ריצ'ארד השלישי). העריכה המאוד תזזיתית הזו מתאימה כמו כפפה לסיפור הסוער של הפיסטולס ואורך חייהם הקצר אך המשמעותי כל כך.


 
ולמזלו של טמפל, עמדו לראשותו חומרים באמת נפלאים. הסרט מספק שלושה רגעי שיא שהם בעיניי באמת בלתי נשכחים: האחד הוא ראיון טלוויזיה של הפיסטולס שבו מנחה התוכנית מתגרה בהם עד שהם שרוטן וסטיב ג'ונס מתחילים לקלל אותו להנאתו, רגע שמציג את הפן הקומי של הפיסטולס; השני הוא רוטן אכול האשמה מטיח “I’ve could have done something” ומתייפח על מות חברו וישס; והאחרון, אולי הרגע המתועד המצמרר ביותר בתולדות הרוק בעיניי, הוא תיעוד השיר האחרון בהופעה האחרונה של הפיסטולס מ-1978 בסן פרנסיסקו, ביצוע ל-“No Fun” האגדי של הסטוג'ס, שבו רוטן, מרוט עצבים, מתוסכל ומיואש, מתיישב ומתחיל לצרוח למיקרופון שוב ושוב, בכאב אמיתי כל כך, את המילים NO FUN! NO FUN!  שוב ושוב, ובסוף השיר, כשהפיסטולס יורדים מהבמה בפעם האחרונה, הוא מתיז לקהל את המילים האלמותיות “Ever get the feeling you’ve been cheated?”. הכנות הזו, הזעם הזה והתסכול, מסכמים את כל החוויה המשונה הזו שנקראת סקס פיסטולס, וזה רגע קולנועי מושלם.




יום רביעי, 16 באוקטובר 2013

וולטר ווייט והחיפוש אחר הכסף הקדוש




קודם כל- זהירות, ספוילרים.

ממש לאחרונה הגיעה לסיומה סדרת הטלוויזיה המופתית Breaking Bad (אני מעדיף להימנע מהשם העברי המתורגם, הוא לא באמת קשור). העונה החמישית כולה, החצי השני שלה, ובעיקר שני פרקי הסיום הפיוטיים מסרבים לצאת לי מהראש. דובר רבות על התמה המרכזית של הסדרה, שהיא הפיכת הגיבור הראשי, וולטר ווייט, מדמות שנח להזדהות איתה, גם כשהיא מסתבכת ומבצעת פשעים קשים, לדמות בלתי נסבלת, נתעבת ושנואה שאתה רק מחכה שתיענש כבר על חטאיה. והנה, בשני פרקי הסיום ביצע יוצר הסדרה וינס גיליגן פניית פרסה נוספת והפך את וולטר וויט, שוב , לדמות פגיעה ומרגשת. פרק הסיום מרגש במיוחד משום שהוא מכיל את אחד הוידויים הגדולים ביותר שראיתי בטלוויזיה, וידוי שהוא המפתח להבנת הסדרה כולה וכן לפוסט הזה, והוא הוידוי הקצר של וולט בפני אשתו סקיילר בשיחתם האחרונה בהחלט. לכל אורך הסדרה התעקש וולט כי מעשיו, נוראים ככל שיהיו, היו למען משפחתו. ובפרק הסיום וולט מודה לראשונה, אפילו באוזני עצמו, שבעצם הוא עשה הכל למען עצמו. כדי להרגיש חי. וולט שיקר בתוכנית על ימין ועל שמאל, אבל את השקר הכי גדול הוא שיקר לעצמו. הסיפור כולו היה, מתחילתו ועד סופו, סיפור של הגשמה עצמית. אבל זו הגשמה עצמית שקשורה בד בבד הסם האמיתי של העידן שלנו, הכסף. וכאן מתקשרת להקת סוואנס של מייקל ג'ירה, ושירה “A Screw (Holy Money)” ש- Breaking Bad  משתקפת בו היטב בעיניי.


יש לי וידוי קטן בעצמי- אני הולך לכתוב קצת על הסוואנס אבל אני לא באמת מכיר את הלהקה לעומק. למעשה כמעט ולא. במובן הזה הפוסט הזה יהיה קצת פגום, אבל אני מתכוון להתייחס לשיר “Holy Money” באופן ישיר ונקי מכל רושם קודם. יותר מזה- אני בעצם הולך להתייחס לליריקה של השיר, שבגרסאת אולפן שלו למעשה כלל לא מושרת. את השיר הזה הכיר לי חברי ל"חונקי כמרים", דורון אור, שאף תרגם אותו ויצר גרסה עברית שמופיעה באלבומינו השני (כאן אסיים את הפרסום העצמי, כנסו ללינק הזה אם בא לכם לשמוע). הליריקה של מייקל ג'ירה אמנם בת כמעט שלושה עשורים, אבל היא פוגעת במשהו מאוד מדויק שזרוע לכל אורך Breaking Bad. משהו שמאמרים רבים שנכתבו על התוכנית נגעו בו, והוא הביקורת החברתית המדויקת שמשתקפת ממנה, ביקורת על מעמד הביניים הכלל-עולמי שנוגע כמובן גם אלינו כאן.

כדי שלא לצאת לא מקצועי, פניתי למכר ומעריץ סוואנס מושבע, ליאור אשכנזי, לא השחקן אלא מוזיקאי ירושלמו-גבעתיימי עצמאי ושם דבר בסצנת הנויז המקומית. כשדורון הפגיש אותי עם הטקסט של Holy Money מאוד התרשמתי, אבל גם הייתי מאוד מבולבל, משום שגרסאת האולפן של השיר לא מכילה למעשה את כל הליריקה, וגרסאות לייב מסוימות כן מכילות. ליאור אשכנזי שופך אור:

מה שקורה, זה שהולי מאני זה אלבום שנמצא בנקודת תפר אצל הסוואנס - גם סגנונית וגם מבחינת ליריקה... מצד אחד הליריקה של ג'ירה השתנתה, מצד שני הוא נשאר על בסיס מנטרות במוזיקה - כך שמילות השיר מופיעות באלבום , אבל באלבום עצמו הוא לא שר אותן (זה היה כך בעוד כמה שירים בשני האלבומים הקודמים)
מכיוון שסוואנס תמיד היתה להקה שהתפתחה, והשינויים בה קרו מתוך הכרה בעבר, הרבה שירים "נגררו" לתוך מקומות חדשים שהלהקה הגיעה אליהם, והשתנו יחד עם הלהקה - זו הסיבה לגרסאת הלייב שמצאת שהיא שונה (גם כשהסוואנס מבצעים היום שירים משנות השמונים הם נשמעים כאילו יצאו מהאלבומים האחרונים מאשר כמו שנשמעו אז...)

ועכשיו, השיר עצמו:
Keep your head on the ground
Push your ass up
Move around
Shake it
Cry
Cry
Cry
Cry
Open your mouth
Here’s you money
Open your mouth
This feels good
Here’s your money
This is love
Open your mouth
Here is your money
Holy money
Holy love
Holy money
Holy love

גרסאת אולפן:


גרסאת לייב- שונה לחלוטין, עם המילים המלאות (למרות שקצת קשה להבין):


השיר מתאר אימאג' מבריק במיוחד, וקל מאוד להבנה, שלדעתי מגדיר היטב קפיטליזם מהו: אדם שלמעשה עושה את צרכיו וגם אוכל אותם. הצרכים הם כמובן הכסף שלו (שימו לב כמה יפה מתאימה המילה העברית "צרכים" לאימאג' הזה), שהוא עצמו מייצר- כי כסף לא קיים חומרית בעולם, הוא למעשה קיים רק בתודעתם של בני אדם. הכסף הזה למעשה עובר כל הזמן בין שני הפתחים בגוף האדם- הפה שצורך והרקטום שפולט, כשבתווך יש יצירה של עוד ועוד כסף. אותו אדם אמור לייצר את הכסף הזה עבור החברה כולה- על כך בנויה הכלכלה הקפיטליסטית, על צריכה של האדם הקטן שדחפת את הכלכלה לכיוון של צמיחה, שאמורה לשרת את אותו אדם קטן. ג'ירה מספק סדרה של הוראות לאותו אדם קטן- "הצמד את הראש לרצפה, דחוף את התחת מעלה"- כאילו מדובר בקורבן אונס שלמעשה מקבל הוראות מהאנס, מה שמשתקף גם מכותרת השיר- A screw. החרא הוא הכסף, והמחרבן למעשה מוכרח להנות מהחרא הזה. ולא רק שהוא יהנה ממנו, הוא גם יאהב אותו, אהבה קדושה. כמו דת. ג'ירה דורש מהמחרבן לבכות, אבל הוא אמור לבכות מאושר, ולא מכאב. הוא למעשה עובר אונס שהוא לא יודע שהוא אונס, הוא נהנה מהארוחה שלו בלי לדעת שהוא למעשה יצר אותה מפעולת המעיים של עצמו. והוא עושה את זה כי מישהו למעשה מכריח אותו. וזה המסר שטוחנים לנו שוב ושוב, שאנחנו צריכים ליהנות מהכסף שלנו. "זה מרגיש טוב" אומר ג'ירה ונשמע שהוא בעצם פוקד על הקורבן שלו להרגיש טוב.

אנחנו חיים בעולם שג'ירה שיקף יפה מאוד בשיר, ושוולטר וויט הוא תוצר מובהק שלו: עולם שמזהה הצלחה והגשמה עצמית אך ורק עם כסף, לא עם אף מדד אחר. למחייתי אני סטודנט לדוקטורט בביולוגיה. אני עובד במקצוע שלא מכניס לי הרבה כסף, ועתידי הכלכלי לוטה בערפל. השכר שלי נמוך מהשכר הממוצע בשוק (אולי הוא עומד על החציוני) ולא נראה שזה ישתפר במהרה. לעולם לא יהיה לי רכב חברה, את חסכון הפנסיה שלי אני חייב להפריש מהמשכורת הקטנה הזו, על תנאים כמו ביטוח מנהלים וכו' אין הרבה על מה לדבר. בסביבה החברתית הקרובה אליי יש לי מכרים רבים שמצבם דומה. אני לא הולך להתלונן על כך כי בחרתי את רוב הבחירות האלה ביודעין, ואני משלים עם כך שלא אגמור ברחוב אבל לא יהיה לי הרבה מאוד כסף. עם הכסף שארוויח בעצמי, אחיה רק "בסדר". אבל מדי פעם אני מוצא את עצמי בסביבה חברתית שבה מסתכלים עליי בעין עקומה: יש ששואלים אותי "מה עושים עם זה". יש שמספרים לי על השכר שלהם כמתכנתים בחברה הזו או כמהנדסים בחברה אחרת. וכשזה קורה, אני לא יכול שלא להרגיש שהבחירה שלי לא להרוויח הרבה כסף נתפסת בחברה כלא פחות מתמוהה. מי שיותר נועז ממני והולך ללמוד אמנות או מדעי הרוח נפס כתמהוני הרבה יותר; מספיק לראות את השחיקה הגוברת במספר התלמידים שנרשמים לפקולטותלמדעי הרוח, או לקרוא טוקבקים בסדרת הכתבות שפורסמה ב-YNET בנושא "הדור האבוד",ולקלוט את כמויות השטנה וחוסר הפרגון כנגד אמנים ותלמידי מדעי הרוח, כדי להבין את הלך הרוח. בישראל 2013 ובעולם המערבי כולו, יותר מתמיד, אם אתה לא עושה כסף אתה חשוב לאדם מת. נכשלת בחיים, נקודה.



וולטר ווייט הבין זאת היטב. הבחירות שלו, האופי שלו, הובילו אותו לעבוד בעבודה לא מתוגמלת כמורה ובעבודה מבזה כשוטף מכוניות, ובנוסף נפל בחלקו ביטוח בריאות עלוב. הוא נכשל;  זאת הייתה המוטיבציה העיקרית שלו בהקמת אימפריית הסמים שלו. הוא היה אדם מתוסכל שבכמה החלטות שגויות בעברו פספס את ההגשמה העצמית שלו ואת הכסף הגדול- הוא הודה שהוא בודק כל שבוע מה שוויה של החברה “Grey Matter” אותה הקים עם אליוט וגרטשן שוורץ, ומכאן שהוא עוסק באובססיביות בחיים שיכלו להיות לו. וכשניכרה בידו ההזדמנות להצליח ולהרוויח כסף קל יחסית הוא קפץ עליה. זה היה הרבה יותר חשוב לו מלהיות בן משפחה מתפקד בחודשים האחרונים שנותרו לו עם משפחתו, למשל. זה המסר שפלין\ וולטר ג'וניור, בנו הזועם, ניסה להעביר לו בשיחתם האחרונה בפרק הלפני אחרון של התוכנית- לא היינו צריכים את הכסף שלך, היינו צריכים אותך. אבל וולט, כל מה שיש לו לתת זה כסף, והטרגדיה היא שבעקבות השתלשלות הארועים יש לו המון כסף שהוא לא יכול לתת.

לכל אורך הדרך ב-Breaking Bad מראים לנו עד כמה וולט אובססיבי לגבי הכסף שלו: בגלל הכסף ג'סי והאנק הצליחו להערים עליו במדבר, בגלל הכסף הוא חוזר לנקום בג'ק וטוד וחבורת הניאו-נאצים, בגלל הכסף הוא מעדיף לבצע עסקה עם גאס פרינג על חשבון נוכחות בלידה של בתו, בגלל הכסף הוא מוכן לפרק את משפחתו לגורמים עד כדי כך שילדיו לא גרים איתו בבית ואשתו מנסה להתאבד, וקיימות דוגמאות רבות. ההסבר הקל הוא, שוולט הוא חמדן ותאב בצע. אבל זה לא זה, זה שטחי מאוד: הוא הרי לא קונה בעצם כמעט שום דבר עם הכסף הרב שהוא צובר בתוכנית (בניגוד למשל לטוני סופרנו). המפתח להבנת המוטיבציה של וולט הוא בסצנה שלו בפרק האחרון, בביתם של הזוג שוורץ (אגב, המעורבות של וולט עם השוורצים הייתה קו עלילתי חשוב מאוד לתוכנית שבעיניי לא פותח כראוי; בעצם אין לנו מושג מה באמת קרה שם). בעבר, וולט סירב לקבל את עזרתם הכספית של השוורצים לטיפול בסרטן שלו. עבורו, קבלת הסיוע התפרשה כהודאה בכשלון. בסצנה זו, כשהוא מסתובב כמו טווס בביתם המפואר שנקנה בכסף רב (ואגב, אין לשוורצים ילדים, אבל עבור וולטר ילד אינו  נחשב "הישג"), הוא מכריח אותם להעביר כסף שלו לילדיו ומזהיר אותם שלא יעזו להוסיף אפילו אגורה אחת מכספם- אפילו את המסים והעמלות הוא רוצה לשלם מכספו. זה לב העניין- הכסף הוא ההצלחה; הכסף הוא ההגשמה העצמית, הוא ערך נעלה הרבה יותר ממשפחה או תרבות. הכסף עצמו לא באמת חשוב, אבל הוא ההישג. לא סתם וולט אומר כמה פעמים בפרקים האחרונים של התוכנית, כשנבצר ממנו שוב ושוב להעביר למשפחתו את הכסף- "רק שכל זה לא היה לשווא". הוא לא באמת דואג לרווחתם העתידית של בני משפחתו; הוא רוצה שההישג שלו, הרווחת כספו בזכות עצמו, "עבודת חייו" כפי שהוא קורא לממון הרב שאגר, לא יימחק. הכסף אינו אמצעי, הכסף הוא מטרה.

ג'ירה ויוצר Breaking Bad גיליגן מראים לנו שכסף הוא כבר מזמן לא רק כסף. למעשה הוא כבר בכלל לא משמש ככסף. כסף הוא הצלחה, כסף הוא אהבה, כסף הוא הישגיות, כסף הוא דת, כסף הוא מיניות, כסף הוא הגשמה עצמית. אנחנו מכונות ליצירת כסף ומכונות לבזבוז כסף, והחברה לא מפרגנת ולא מתגמלת שום ניסיון אחר להגשמה עצמית. אני חושב שזה מה שעשה את וולטר וויט לדמות כל כך כובשת- אדם אכול תסכולים שפשוט נכשל במטרתו העיקרית בחיים, המטרה של כולנו- יצירת כסף, בין אם עבורו או עבור משפחתו. והעולם מלא בוולטר ווייטים כושלים כאלה, תבוסתנים ומתוסכלים, שנאלצים לאכול את הצרכים של עצמם. ועוד לאהוב את זה. 


תודה לדורון אור וליאור אשכנזי על תרומתם לפוסט זה

יום חמישי, 10 באוקטובר 2013

בחוץ. עכשיו.








אני לא בטוח ששמתם לב או שאתם מודעים לזה, אבל יש סצנה בארץ: סצנת הפרי ג'אז הישראלי. זו סצנה מאוד מאוד קטנה, עם יחס כמעט שווה בין מוזיקאים למאזינים, אבל זו סצנה פעילה ביותר. מה שהתחיל בשנות השמונים עם הרולד רובין וההרכב "זוויות", המשיך בשנות התשעים עם אלברט בגר ובשנות האלפיים עם סצנה ירושלמית קטנה ועם מועדון ה"גדה השמאלית" התל-אביבי, הוא היום גוף פעיל מאוד. אפשר לתפוס  בכל שבוע כמעט הופעות חופשיות בלבונטין בת"א ובאוגנדה בירושלים, מוסדות וותיקים של מוזיקה אוונגרדית, אבל גם במקומות חדשים ומצוינים כמו גלריה ברבור בירושלים, תאטרון החנות בת"א, התיבה ביפו ובמקומות אחרים.

לפני שבועיים נכחתי בערב בלבונטין 7 שהוקדש לאמני הלייבל הישראלי הראשון שמוקדש כולו לפרי ג'אז, OutNow Recordings בניהולם של הגיטריסט עדו בוקלמן והסקסופוניסט יונתן קרצ'מר. הלייבל הוא בית למוזיקאים שהמוזיקה החופשית והמאולתרת זורמת להם בדם, והוא מתקיים בשני צירים- ישראל וניו-יורק, עם אלבומים מאת אמנים ישראלים וניו יורקיים (וגם כאלה, כמו קרצ'מר, ששוהים בשני המקומות לסירוגין). מהיכרותי עם הופעות בסגנון זה לא ידעתי לומר כמה אנשים הולכים להגיע, שכן אני מורגל כבר בהופעות שבהן במקרים רבים אין יותר מעשרה אנשים. שמחתי מאוד לראות שמקום היה מלא: יש קהל למוזיקה הזו בארץ, אמנם קהל קטן אבל אדוק שמקפיד לבוא להופעות, ואותי זה מרגש מאוד. במהלך הערב רכשתי שלושה אלבומים של הלייבל, של שלושה הרכבים שונים מאוד, שהמכנה המשותף בינהם הוא החיפוש אחר החופש המוזיקלי.

Overlook של יונתן קרצ'מר הוא האלבום הכי "מסורתי" מבין השניים, משום שהכלי המרכזי והנפוץ ביותר בפרי ג'אז הוא סקסופון הטנור. קרצ'מר הוא סקסופוניסט מצוין עם טון חריף ועמוק שמזכיר משהו מהזעם הקדוש של ארצ'י שפ (ושונה לגמרי ממורו הרוחני אלברט בגר). כדי להעמיק את צליל כלי הנשיפה גייס קרצ'מר את המוזיקאי הירושלמי ניתאי לוי לעמדת קלרינט הבאס, כלי שיש לי חולשה אליו ומעטים מנגנים בו בארץ. השילוב בין קרצ'מר ללוי עובד נהדר, ובין הרעש האטונלי מתחבאות מלודיות ממש קליטות, קצת אריק דולפיות,  שעושות את האלבום לנגיש יחסית. זה האלבום הכי כסאחיסטי והכי נותן בראש מבין השלושה.





Cracked Song של עדו בוקלמן מציג שילוב שונה לגמרי של כלים- לא כלי נשיפה אלא כלי מיתר. בוקלמן, מהגיטריסטים החופשיים היחידים בארץ (אולי היחיד?) שמושפע עמוקות מגיטריסטים כמו דרק ביילי ופרד פרית', מצרף להרכב את הצ'ליסט הוותיק יובל מסנר (מתהילת "טאטו") שזו פעם ראשונה שאני שומע אותו בקונטקסט ג'אזי, וביחד עם הקונטרבסיסט אסף חכימי יש כאן צליל מיתרים מיוחד מאוד. למרות שעדו מצטיין בעיקר בשימוש בפדאל הווליום והפיץ' בגיטרה החשמלית, באלבום הזה הקטעים האהובים עליי הם דווקא אלו בהם הוא מנגן בגיטרה אקוסטית- אז השילוב בינו למסנר ולרן יוצר מין טריו מיתרים שלא שומעים הרבה בפרי ג'אז או בג'אז בכלל.




האלבום הכי חריג, הכי מיוחד, והכי קשה להאזנה הוא East Of Jaffa מאת שלושה מוסיקאים: הרולד רובין הקשיש, הסנדק\ מורה רוחני \ נזיר הזן של כל הסצנה המאולתרת הזו, בקלרינט, והאב והבן חיים וערן אלישע על פסנתר ותופים בהתאמה. באלבום הזה אין מוזיקאי מוביל אלא השלושה תרמו באופן שווה. באלבום הזה אין לחנים כתובים וכולו על טהרת הרגע. בגלל שיש כאן הרבה פחות עוגנים, והנגינה של רובין הרבה יותר שקולה מזו של קרצ'מר למשל, זה אלבום שיותר קשה להיכנס אליו, אבל יש בו הרבה יופי, ובעיקר הרבה מאוד מסתורין. קשה להניח עליו את האצבע, ובסוף כל קטע אתה שואל את עצמך- מה בדיוק קרה כאן עכשיו?




הלייבל ממשיך להוציא אלבומים נוספים של אמנים כמו בגר, מוזיקאים בינלאומיים כמו החצוצרן רוי קמפבל, וכן אלבומים נוספים של קרצ'מר ובוקלמן (שגם משתתף בהרכב האלתור EFT עם המתופף עופר ביימל והאלקטרונאי דניאל דווידובסקי). כך שמעבר למוזיקה המצוינת עצמה יש כאן גם תחושה של ביתית ואינטימיות. זה אמנם מין אי בודד בתוך התרבות הישראלית ואפילו בתוך האינדי- אוונגרד הישראלי, אבל זה כאן וזה חי וזה מרגש.