יום חמישי, 30 ביוני 2011

ריבו מחוץ לקופסא



את הפוסט הנוכחי אני רוצה להקדיש למוזיקאי שאני נורא אוהב והשפיע עליי הרבה, גם כמאזין וגם כנגן (חובב...), וזה הגיטריסט האמריקאי מארק ריבו (Marc Ribo, ה-T אינה נהגית). ריבו מקוטלג, הרבה פעמים בשביל הנוחות של לקטלג אותו, כגיטריסט ג'אז, למרות שההגדרה הזו מאוד לא מדויקת- ריבו מנגן  המון דברים, מפרי ג'אז ואלתור חופשי, פאנק ג'אז (עוד נסביר מה זה), בלוז, מוזיקה קובאנית, מוזיקה קלאסית לגיטרה ועוד המון דברים, והא אחד המוזיקאים הכי רבגוניים שאני מכיר. אחד שיכול גם לכסח עם טונות של דיסטורשן או לנגן גיטרה אוונגרדית תלושה מהמציאות בסגנון האלבומים הניסיוניים של פרד פרית', אבל גם לנגן בהמון רוך איזו בלדה קובאנית בת כמה עשורים. מה שמדהים בו הוא שיש לו סאונד וסגנון נגינה כל כך ייחודי וברור ומובחן, עד שלא משנה אם הוא מכסח או מנגן שקט, הוא תמיד מנגן ריבו. כשאני חושב על גיטריסטים שאני אוהב (זהירות, ניימדרופינג)- רוברט פריפ, רובי קריגר, פרנק זאפה, פרד פרית', ג'ורג' האריסון, אריס סאן, מייק בלומפילד, רולנד ס. הווארד, חיים רומאנו , ימי ויסלר מהבילויים, הצמד הבומפאמי פיינרמן-כינרות, גיטריסט הפרי ג'אז סוני שארוק, כמעט כל הגיטריסטים שניגנו אצל ביפהארט- הם כולם גיטריסטים שהצליחו ליצור סגנון נגינה מאוד מובחן בכלי טחון מאוד כמו גיטרה, וזה מאוד לא פשוט. וריבו הוא בלי ספק אחד מהם: הוא מנגן במין סאונד רוקבילי-רוקנרולי עתיק-בלוזי כזה, מאוד כבד, מקוטע, שבור וקצת עקום, בלי הרבה וירטואוזיות לשמה (אצל ריבו לא תשמעו סולמות מנוגנים בקצב מסחרר, הוא עצמו מודה שאין לו טכניקה מספיק טובה בשביל זה, בצניעותו) אבל עם המון נשמה. בקיצור, זה פשוט ריבו, אין כל כך טעם להתפלסף. שמעתם אותו פעם אחת- תזהו אותו בוודאות בפעם הבאה שתשמעו אותו. אני חושב שמה שעושה את ריבו לנגן ומוזיקאי כל כך טוב בעיניי, הוא שהוא חושב מחוץ לקופסא של תכתיבים , בעיקר כאלה של גיטריסטים: הוא מושפע מאלברט איילר הרבה יותר מג'ימי הנדריקס, הוא לא רואה בעיה לשלב סגנונות מוזיקליים כל כך שונים ביצירה שלו, ולא אכפת לו שהטכניקה שלו מוגבלת כאמור ושסגנון הנגינה שלו קצת מגושם או "לא נכון"; שוב, אלו תכונות שאני מזהה גם במוזיקאים אחרים שאני אוהב, כמו וויאט או תלוניוס מונק או ביפהארט או גלעד כהנא. עוד נקודה מעניינת בסיפור של ריבו הוא היותו יהודי גאה מניו ג'רזי שגם חבר למאפיה של ג'ון זורן והלייבל צדיק והוא שחקן חשוב בכל העניין של מה שזורן מכנה Radical Jewish culture.


אני רוצה לתת סקירה על פועלו, שלא תוכל להקיף את מלוא היריעה של פועלו אבל כן תיגע בכמה צדדים באישיותו המוזיקלית. נתחיל דווקא לא מעבודות סולו של האיש, אלא מדברים שאולי יותר מוכרים  שלו כנגן אולפן. האיש שעשה את ריבו למפורסם, ובאופן הדדי- ריבו הפך חלק בלתי נפרד מהסאונד שלו, הוא טום וויטס. השניים שיתפו פעולה לראשונה באלבומו המפורסם של וויטס Rain Dogs ב-1985, ומאז הם נפרדים ונפגשים שוב ושוב לאורך הקריירות המשותפות שלהם. כשהסאונד המחורע והשבור של ריבו פוגש את מוזיקת הביבים והגרוטאות של וויטס, כל מכונות המזל בוגאס מתחילות לצרוח "ג'אקפוט!!!". הנה שתי דוגמאות מייצגות- שני שירים של וויטס, אחד מ-Mule Variations המופתי מ-1999 והשני מ-Real Gone הלא מוערך מספיק מ-2004, בהם הסאונד של ריבו שולט בשיר ללא עוררין, ובשניהם יש סולואים ממיטב המסורת הריבו-אית:



אז ריבו הוא אמן מאוד מגוון. מלבד העבודות שלו עם וויטס, כנראה העבודות הכי מפורסמות שלו כאמן סולו הם צמד אלבומים מהניינטיז בהם חקר את המוזיקה הקובאנית, ובעיקר מוזיקה מאת המלחין ארסניו רודריגז. שני האלבומים, שנקראים The prosthetic Cubans ו-Muy Diverdito! מאוד מוערכים והם כנראה האלבומים הכי נגישים של ריבו, בהם הוא בעיקר מראה את הצד הרך שלו. אודה כי אני מעדיף אותו קצת יותר בועט.


והוא יודע לבעוט, אוהו. ריבו צמח מתוך הסצנה של דאונטאון ניו יורק בשנות השמונים, שניסתה לשלב ג'אז ובעיקר פרי ג'אז עם רוק, פאנק ופוסט פאנק, סצנה שבה היו שותפים גם מוזיקאים מאוד מחוספסים ולא תמיד מיומנים אך מלאי חזון כמו חברי תנועת הנו-וויב (לידיה לאנץ', DNA ועוד- אכתוב מתישהו על התת-סצנה הזו, היא נורא מעניינת) ומצד שני מוזיקאים מאוד מוכשרים שגם באמת ידעו לנגן ג'אז פרופר כמו ביל לסוול, פרד פרית' (הוא בכל מקום, הא?)וכמובן ג'ון זורן, המלך הבלתי מעורער. אחד ההרכבים הכי מעניינים שיצאו מאותה תקופה הוא ה-Lounge Lizards של הסקסופוניסט\מלחין\שחקן ג'ון לורי, שריבו השתלב בו בשלב מאוחר יותר שלו, והוא מייצג שילוב כמעט מושלם בין ג'אז, אוונגרד ורוק. הנה קטע מתוך תוכנית המוזיקה המשובחת וקצרת החיים Nightmusic (חפשו ביוטיוב, לא תאמינו איזה דברים שידרו פעם בטלוויזיה האמריקאית):


כאמור, ריבו צמח מתוך הסצנה שזורן הוא אולי הקול הכי בולט שלה, ולא במפתיע השניים משתפים פעולה הרבה שנים- ריבו הוא חלק קבוע מ-Electric Masada, הרכב הבית של זורן שגם הופיע כאן בארץ בהופעה נפלאה בבארבי לפני כמה שנים, אז יצא לי לראות את ריבו מופיע- סרוח על איזה כסא, נראה מוזנח ומרושל למדי, אבל איך הוא נותן בראש- ללקק את האצבעות. דברים אחרים מומלצים של ריבו עם זורן הם האלבום Masada Guitars שבו ריבו לצד הגיטריסטים ביל פריזל וטים ספארקס מנגנים קטעים מהרפרטואר של Masada, וההרכב Bar Kochva שמנגן בעצם את אותם קטעים אבל בפורמט אקוסטי.



אבל ריבו גם מנהיג הרכבים משל עצמו. בתחיל שנות התשעים הוא הנהיג את Shreck, הרכב משתנה שכלל תמיד  מתופף, באסיסט וגיטריסט נוסף. נראה לי שאלו ההקלטות של ריבו שאני הכי אוהב- זה הכי קרוב לרוק שריבו עושה, אבל כאמור זה רוק כמו שריבו עושה אותו- מחורע, בועט, לתוך-פרצוף-שלך. מי שאל מה זה פאנק-ג'אז? שימו לב במיוחד לשיר שריבו "שר" כאן שהוא שיר הנושא מאוסף של הופעות חיות נהדר שנקרא Yo! I killed your god. שימו לב גם למילים- זה מה שנקרא "יהודי זועם". חתרני, כועס, אלים. נפלא. הקטע השני, מאותו אלבום, הוא דוגמא לאיך ריבו מכניס את הסאונד הכל כך ייחודי שלו לשיר שכתב מישהו אחר, אחד הנדריקס במקרה הזה, ועושה בו כשלו. על הדרך הוא גם מכניס מחווה לגיטריסט אחר, ארטו לינדזי, שגם היה חבר בלאונג' ליזרדס והוא אפילו יותר מחורע ומופרע מריבו. בשנים האחרונות, יש לריבו הרכב חדש- Ceramic Dog שמו, שהוציא אלבום חדש יחסית מ-2008, מעולה גם הוא, שנקרא Party intellectual- כאן המוזיקה יותר בוגרת אבל גם כאן ריבו מתפרע והווליום מאוד גבוה.




ריבו כאמור הוא לא בדיוק נגן ג'אז אבל הוא כן מפלרטט עם הז'אנר לפעמים, בצורות יותר מוגדרות. אחד המוזיקאים שהכי השפיעו על ריבו הוא אלברט איילר הבלתי נלאה שכבר כתבתי אודותיו, וב-2005 הוציא ריבו אלבום בשם Spiritual Unity ששמו זהה לאלבום הכי מפורסם של איילר, בו הוא מכנס הרכב פרי ג'אז אמיתי- כולל הבאסיסט הנרי גריימס שגם ניגן עם איילר בזמן אמת. אלבום ג'אז "קלאסי" יותר שריבו תרם לו הוא האלבום Guitars של הפסנתרן מק'קוי טיינר, אחד הפסנתרנים הכי מפורסמים בג'אז שניגן ברביעייה האגדית של קולטריין, באלבום מעולה שכולו דואטים שלו עם ריבו, ביל פריזל ועוד כמה גיטריסטים מאוד משובחים (אלבום מאוד מומלץ בלי קשר לריבו).



צד נוסף של ריבו הוא אימפרוביזציות חופשיות. ריבו הוא אחד מאותם גיטריסטים- קית' רואו, דרק ביילי, פרד פרית' שכבר צוין- שלקחו על עצמם את המטלה לפרק לגורמים את הגיטרה ולהמציא מחדש את הדרך לנגן בה. ריבו עושה את זה ע"י נגינה אלימה ומקוטעת, כיווני מיתרים מאוד משונים וגם שימוש בחפצים שונים כדי להוציא צלילים ביזאריים. יש לו כמה אלבומי סולו שבהם הוא עושה את זה (הכי בולט בינהם הוא אלבום שנקרא Saints), והיוטיוב מפוצץ בקטעים אחרים.




אז שוב- כל זה הוא רק קמצוץ ממה שריבו עושה. האיש הוא באמת מאוד מקורי וחדשן וזה עוד יותר קשה לחדש בכלי שהוא בחר לנגן. לי הוא בעיקר מעורר השראה- היכולת שלו לזגזג בין מוזיקאים, סגנונות, השפעות ותמיד תמיד להישאר הוא עצמו פשוט מדהימה. והנה עוד דוגמא שמפילה לי את הלסת כל פעם מחדש.







יום שבת, 25 ביוני 2011

PiL בחנות חרסינה

-->


אז דילן היה, נגע, נסע. בהופעה הזו הייתי, וטוב שכך. היו הופעות אחרות, שלא הטרחתי את עצמי ללכת, מטעמים של "האיש זקן מדי וחבל על הכסף". כזו הייתה למשל ההופעה של איגי פופ לפני שנתיים. במקרה ההוא, זו הסתברה כטעות גדולה- כל מי שהיה שם אמר שזו הייתה הופעה בלתי נשכחת. ולפני שנה הייתה עוד הופעה כזו- של ג'ון ליידון\ג'וני רוטן, והקולקטיב אותו הוא מנהיג און ואוף כבר שלושה עשורים, Public  Image Limited, או PiL כמו שאקרא להם כאן. להופעה הזו לא הלכתי, ודווקא מאוד רציתי לראות את האיש, הטיפש הכי חכם ברוק, אדם שלדעתי הוא אמן ומוזיקאי אמיתי משכמו ומעלה. לא הלכתי כי פ.י.ל היו חלק מערב ארוך מאוד שכלל עוד שתי להקות (LCD soundsystem ועוד להקה שאיני זוכר את שמה כרגע), וכן כי אף אחד לא הסכים לבוא איתי. הביקורות לא ממש התלהבו מההופעה כך שאולי זה לא היה פספוס. מה שכן כל הקריירה של ליידון היא קצת פספוס, שהוא כאמור לדעתי אדם מבריק ופרפורמר לא ייאמן שבהחלט השאיר חותם במוזיקה העולמית, אבל החותם הזה לבסוף הוא בגלל חברותו בסקס פיסטולס האימתנית, ולא בגלל קריירת הסולו שלו והקריירה שלPiL, שבהתחלה ליידון היה רק חבר בה ומאוחר יותר הוא השתלט עליה כליל. למעשה, בעשורים האחרונים הוא בעיקר התפרנס לא מלהיות מוזיקאי, אלא מלהיות סלב. בסופו של דבר, הוא לא חתום על יותר מדי אלבומים טובים או חשובים- בדר"כ  מדברים כמובן על האלבום של הפיסטולס, להקה שליידון היה בעיניי השחקן העיקרי בה, גם אם הבמאי והתסריטאי היה בסופו של דבר מלקולם מקלארן, וכן שלושת האלבומים הראשונים של PiL, שגם מהם אני אוהב רק את אלבום הבכורה המדהים, שנקרא Public Image או First Issue, שיצא בסוף 1978, רק שנה אחרי פירוק הפיסטולס.

הסיפור של PiL מתחיל כמובן כבר בסקס פיסטולס עצמם. ליידון גויס ללהקה ע"י מקלארן באופן די חיצוני ומלאכותי ולא ממש הסתדר או התחבר לחברי הלהקה המכהנים. המתחים עלו לרמת שיא כשליידון הביא חבר ילדות שלו, הלוא הוא סיד וישס המזוויע, "לנגן" באס בלהקה, החלטה שבסופו של דבר הביאה לחורבן הקריירה הקצרצרה של הלהקה, פירוק הלהקה, ומותו של וישס עצמו. ביולי 1977 התארח ליידון לתוכנית רדיו בריטית בה התבקש להכין פלייליסט של שירים ואמנים אהובים עליו, ולדבר עליהם. לתוכנית הזאת הוזמן ג'וני רוטן, הפרסונה הפיסטולית והפאנקיסט המחריד ומשחית הנוער, אבל מי שהתגלה בה הוא ג'ון ליידון המוזיקאי- ליידון עצמו נינוח מאוד, צוחק ולא מקלל, ורשימת האמנים שהוא בוחר פשוט מדהימה- טים באקלי, ג'ון קייל, קפטיין ביפהארט, פיטר האמיל (אחד האמנים האהובים עליי ביותר וכנראה האיש היחיד בעולם שמוערץ גם ע"י חובבי רוק מתקדם וגם ע"י פאנקיסטים, עד כדי כך הוא מיוחד), ניל יאנג, קאן (בחירה חשובה מאוד) והרים של אלבומי רגאיי ודאב. כלומר- ליידון התגלה כאדם פתוח ורחב אופקים שמאוד אוהב מוזיקה, מאמין במוזיקה, ובכל טעם משובח מאוד. זו כמובן הייתה מכה אנושה לתדמית הציבורית שמלקולם מקלארן רצה להנחיל ללהקה- מי בכלל חשב שהפאנקיסט המטונף הזה יכול לאהוב כל כך הרבה זרמים והשפעות מוסיקליות מגוונות כאלה?- ורמז ראשון לבאות.

 טיפש חכם. ליידון


“ever get the feeling you’re being cheated?” שואל רוטן בחצי צחוק- חצי בכי בסוף ההופעה האחרונה אי פעם של הפיסטולס. מאחורי המשפט המפורסם מאוד הזה הזה מסתתר כל הסיפור- הפיסטולס היו להקה מצוינת, אבל זו באמת הייתה תרמית הרוקנרול הגדולה, לפחות מבחינתו האישית של ליידון. כשהפיסטולס התרסקו,ליידון כבר חשב הלאה. בתחילת 1978 הוא פגש חבר ילדות נוסף שלו, גם הוא שמו ג'ון (כמו ליידון ושמו הפרטי האמיתי של וישס)- ג'ון וורדל, ששמו עוות עם השנים לג'ה וובל (Jah Wobble). וובל רצה להקים להקה אבל לא ידע לנגן. כמו עם וישס, ליידון שכנע אותו לנגן באס. אבל בניגוד לוישס שלא ידע לנגן גם אם חייו תלויים בכך, וובל התגלה ככשרון אדיר והוא היום אחד הבאסיסטים הידועים בהיסטוריה, וצליל הבאס המאוד עמוק ודומיננטי שלו, שמושפע עמוקות מתפקידי באס של שירי רגאיי ודאב, הוא אחד מסימני ההיכר של PiL. ליידון ו-וובל אהבו מאוד רגאיי ודאב כאמור, הרבה מוזיקת עולם, וליידון הביא את ההשפעות שלו שתוארו בתוכנית הרדיו. השניים פגשו איש מפתח שלישי- הגיטריסט קית' לוין (Keith Levene), שהספיק לנגן באיזו ורסיה פרה-היסטורית של הקלאש. גם לוין לא ניגן "רגיל", כמו שליידון לא שר "רגיל" וכמו שוובל לא ניגן באס "רגיל". מה שהם רצו היה להקים להקה שלא תהיה ממש להקת רוק, אלא משהו אחר, לא מוגדר, שינה לאתגר את ההגדרות למוסיקת רוק. או כמו שליידון אומר בראיון המפורסם, ראיון שהולך ומשתבש, עם איש הטלוויזיה טום סניידר (לינק למטה)- "זו לא להקה, זו חברה". לבסוף גויס גם מתופף מצוין בשום ג'ים ווקר, שעזב את הלהקה די בזעם אחרי האלבום הזה וחבל.

 PiL, ההרכב המקורי. מימין- ליידון, ווקר, לוין, וובל

באמצע 1978 הם נכנסו להקליט אלבום בכורה, תחת השם המתריס Public Image (ה- limited נוסף אחר כך). רק משם הלהקה אפשר להבין את הכוונות של ליידון. בשנות השבעים הדיון על תדמית ציבורית, על יחצ"נות דורסנית, על ספינולוגיה, לא היה ברור ומודע לעצמו כמו היום. היה ברור שליידון עושה משהו כנגד הפאזה הקודמת שלו, כג'וני רוטן סולן הסקס פיסטולס. היה ברור שהלהקה הזו היא אנטי: אנטי רוק, או יותר נכון אנטי-פאנק. או במילים אחרות- פוסט פאנק. זו הגדולה של ליידון- האיש שלא רק היה אבן דרך בז'אנר אחד, הפאנק-רוק, אלא גם היה לו את האומץ והכשרון והשכל להיות מראשוני ומראשי המתנגדים לו. הפאנק עצמו היה, לבסוף, ז'אנר קצת משעמם; אבל הפוסט פאנק הביא לעולם להקות מדהימות ומרתקות, כמו פר אובו, כמו הבירת'דיי פארטי של ניק קייב ורולנד ס. האוורד, כמו הלהקות של האוורד עצמו, כמו לידיה לאנץ' וסצנת הנו-וייב המרתקת של ניו יורק. וזה המהות של אלבום הבכורה הנהדר הזה- זה פשוט אלבום ה"פאק יו" האולטימטיבי. ליידון וחבריו אומרים "פאק יו" לתקשורת, לעולם המוזיקה, לחברות התקליטים, לסקס פיסטולס, למלקולם מקלארן, למבקרים, לקהל, אפילו לעצמם. אפילו העטיפה של האלבום, שמציגה את ליידון ושאר חברי הלהקה כילדים טובים ומסודרים עם בגדים יפים ושיער מוקפד, היא בעצם בדיחה על תדמית ציבורית ועוד פאק יו אחד. והתוצאה פשוט נהדרת.

כחלק מהפרדוקס של הפיסטולס, לפיו הם נתפסו כלהקה אנרכיסטית ובועטת במוסכמות אבל למעשה היו סוג של להקת בנים מהגיהינום, האלבום היחיד שלהם כלל אינו אנרכיסטי מוזיקלית. הוא מופק, מעובד, וכן- גם מנוגן ברמה גבוהה ביותר ונשמע פשוט מיליון דולאר. האלבום הראשון של PiL, לעומת זאת, הוקלט בתנאים לא תנאים, בשל העובדה שחברי הלהקה בזבזו באופן לא אחראי את התקציב ונאלצו להקליט חלק מהשירים ללא תקציב, וכן בכלל שוובל השתיין הלך מכות עם כמה וכמה טכנאי הקלטות. בשל האילוצים האלה- ובשל העובדה שללהקה לא היה מספיק חומר כתוב לפי החוזה – האלבום נשמע מחורע, לא אחיד, מרושל,לא מוכן עד הסוף, לא מבושל, ומאוד מאוד אנרכיסטי ובועט במוסכמות- כל מה שהאלבום הראשון של הפיסטולס הוא לא. אמרתי כבר שליידון גאון?

מי ששמע בזמנו שלליידון יש להקה חדשה, וציפה לעוד הרכב פאנק עצבני, בטח חטף שוק מטורף כששם את התקליט בפטיפון ושמע בפעם הראשונה את השיר הראשון, שנקרא “Theme”. יענו, נעימה. אבל אין כאן לא נעימה גם שום דבר נעים. קודם כל שומעים ליין באס. ואיזה ליין באס- באס בעומק בלתי סביר שמצמיד אותך לרצפה. הדבר הבא ששומעים הוא כניסת תופים אדירה, ורררררררררררררראאאאנננננגגגגג!!!! האקורד הכי מלוכלך ומרושל של גיטרה שיכול להיות, מבית היוצר של לוין, האנטי-גיטריסט האולטימטיבי, שהגיטרה שלו כל כך קוצנית ודוקרת ומכאיבה.מה שהם מנגנים הכי רחוק מפאנק בעולם- זה איטי, זה כבד, זה חופר! עוברת בערך דקה וחצי עד ששומעים פתאום את ליידון מחרחר וצורח משהו ברקע, מה שהופך לאט לאט למילים. אבל האם זה שיר? זה יותר מין מנטרות משונות ודיסאוציאטיות שליידון צועק שוב ושוב, ושורת המחץ היא “I wish I could die!!!”. ליידון הגדיר את השיר כתחושה של הנגאובר, וכך בדיוק הוא מרגיש- מתנדנד, כבד, מבולבל ומאוד מאוד זועם. והדבר הזה נמשך שוב ושוב, מצמיד אותך לכסא באימה, וזה נמשך לא פחות מתשע דקות חופרות. לא סתם ליידון הושפע מקאן, הלהקה הכי חופרת בהיסטוריה. מה עוד יש לומר אחרי קטע פתיחה כזה? איפה הפאנק? איפה המוזיקה? האם זה רוק בכלל? השיר הזה, שפותח את האלבום כאמור, הוא ההצהרה הגדולה של ליידון והלהקה- הקרקס של הפיסטולס נגמר. עכשיו הדבר האמיתי, הבוקר שאחרי, וזה לא הולך להיות כיף.

וכך זה ממשיך. בקטעים “Religion I” ו-“Religion II” ליידון קודם מקריא בספוקן וורד אדיר ואחר כך שר עם הלהקה טקסט אנטי-קאתולי, חד ומושחז ואינטיליגנטי באופן מדהים. זה עוד שיר פאק יו קלאסי- פאק יו, הכנסייה הקאתולית:

Fat pig priest 
Sanctimonious smiles
He takes the money
You take the lies
This is religion and Jesus Christ
This is religion cheaply priced
This is bibles full of libel
This is sin in eternal hymn
This is what they've done
This is your religion
The apostles were eleven
Now there's a sod in Heaven

מי כתב את זה? ג'וני רוטן הפרחח או ג'ון ליידון, עכברוש הביבים החכם?

אחר כך מגיע שורת שירים שניתן לפרש את כולה כפאק יו כנגד הפאזה של ליידון בסקס פיסטלס. קודם כל יש את שיר הנושא של האלבום שהוא גם להיט גדול של הלהקה וגם השיר הכי מופק כהלכה באלבום. גם כאן המילים נהדרות והשירה של ליידון, האיש די המציא סגנון שירה חדש בעולם הרוק שמאז שועתק והועתק כל כך הרבה פעמים, מעולם לא נשמעה טוב יותר כנראה. ליידון שר באופן מפורש על משהו מדהים- על התדמית שלו כאיש הפיסטולס, אותו פאבליק אימאג' שמקלארן הינדס. ליידון מאשים את המאזינים (אם זה הקהל, מקלארן, או חבריו ללהקה לשעבר) בכך שהם רק מתעניינים באיך שהוא נראה ולא במה שיש לו להגיד, ויש לו מה להגיד. השיר “Low Life”  עובר כבר באמת לפסי אישיים, בו מדבר ליידון ישירות ל"אנרכיסט בורגני" ש"התאהב באגו שלו" והוא "אגו מניאק בוגדני". השיר כמובן מתפרש כהתקפה אישית על מקלארן, איש שליידון ניהל איתו כל חייו יחסי שנאה-אהבה מאוד מסובכים; ליידון שנא אותו על כך שמקלארן לקח קרדיט לכל הקונספט של הפיסטולס וטען שהם כלי שחמט בידיו, אבל הייתה לו גם הערכה אליו. ליידון עצמו טען שהשיר בכלל מכוון לסיד וישס, שבזמן הקלטת האלבום עדיין היה בחיים.

אבל הפאק יו אולי הכי גדול, מקומם ומעורר תהיה היה הקטע האחרון באלבום, שנקרא “Fodderstompf”. למעשה, PiL נתקעו בלי כסף לסיים את האלבום ובלי מספיק שירים. לכן, בעצתו של וובל, הם הקליטו מין לופ תופים ובאס מוזר מאוד, ספק חיקוי ספק פארודיה על דיסקו, שחוזר על עצמו ושוב חופר וחופר כמו האלבומים הנהדרים של קאן ופאוסט וכמו הקטע הראשון. הלופ הזה לא אמור להיות מנוגן ע"י להקת רוק, אבל הוא מאוד כובש וממכר. אבל זה לא היה שיר. אז וובל וג'ים המתופף נכנסו לאולפן, והתחילו לאלתר על המקום שירה, בקולות פלצטו מלאכותיים ומטופשים להחריד (קצת כמו החיקויים של נשים זקנות ב"מונטי פייטון"). כבר בתחילת השיר, וובל אומר את הדבר הבא:

We only wanted to finish the album with the minimum amount of effort
Which we are now doing very suc-cess-fully

יכול להיות פאק יו גדול יותר מזה? ושורת המחץ הגדולה, שוובל ו-ווקר חוזרים עליה שוב ושוב, היא “We only wanted to be loved”. הקטע הביזארי הזה היה המסמר האחרון- האם הם רציניים? האם זו פארודיה או אמירה אמיתית? הם הם גאונים או שרלטניים? מה הסיפור שלהם בכלל? אבל הם מודים שהם עשו את זה רק כדי לסיים את האלבום! חשוב לציין שג'ים ווקר המתופף אמנם נטל חלק פעיל בשיר הזה אבל כל כך נגעל מהתוצאה הסופית ומהאלבום כולו, שהוא פשוט עזב מהר מאוד. ועוד אנקדוטה לגבי הקטע הזה- באופן מפתיע השיר הפך ללהיט דיסקו אמיתי והיה שלאגר גדול במועדונים כמו "סטודיו 54", וברבות השנים הוא הפך לקטע מוערך שנחשב כאחד מבשרי האסיד ההאוס והטכנו.


אז זה האלבום, ההישג הגדול ביותר של ליידון\רוטן אי פעם וחתיכת יצירה גאונית. איכשהו יצא שדווקא שני האלבומים הבאים של הלהקה, “Metal Box” (שלאחריו וובל עזב לקריירת סולו מאוד מצליחה) ו-“The flowers of romance” (שלאחריו לוין עזב והלהקה כבר הפכה לפרויקט סולו של ליידון) זכורים הרבה יותר לטובה ולא בצדק לטעמי. ואכן, בניגוד לשניים אלה, האלבום הזה זכה לקונצנזוס של שטנה וביקורות שליליות בזמן אמת, והוערך מחדש הרבה אחר כך שאלבום קלאסי. האלבום הזה, זעקת הפאק יו האדירה הזו, הוא הדבר האמיתי, אחד האלבומים הכי כנים ואמיתיים שאני מכיר.

קישורים:
תוכנית הרדיו המיתולוגית עם ליידון מ-1977 
תעתוק של התוכנית וקצת על השירים 





קטע(י) בונוס- הראיון הלא-פחות-מיתולוגי של ליידון ולוין עם טום סניידר:





יום שלישי, 21 ביוני 2011

הג'וקר והגנב (בוב דילן בישראל, חלק ב')

ככה דילן נראה לצלם עיתונאות עם זום מספיק טוב


אז הייתי בהופעה של רוברט אלן צימרמן. כן כן. שאלת השאלות היא- "איך היה"? זו שאלה מורכבת למדי, ובשביל לענות עליה אצטרך להתייחס לשני שחקנים שהרימו את הערב הזה- דילן עצמו, וההפקה, שחלקה בערב היה כל כך דומיננטי (וזה לא דבר טוב) עד שהיא הייתה משמעותית לפחות כמו דילן עצמו.

בשעה 20:00 הגעתי לאצטדיון רמת גן. בתור אוהד כדורגל ארבע- שנתי (כלומר, פעם במונדיאל אני רואה כמה משחקים בטלוויזיה באורך מלא) מעולם לא הייתי באצטדיון רמת גן. בואו נאמר, בעדינות, שגם לעולם לא אהיה שם שוב. המקום הזה לא מתאים, לא להופעה של דילן או כל אחד אחר וככל הנראה גם לשום דבר אחר. השירותים הציבוריים, למשל, נראים ומריחים כמו הצינוק בשבי הסורי, והכיסאות לפשוטי העם ביציע הם גושי פלסטיק תכלכל מאובן, מטונף ומעופש, קטנים ומאוד קשיחים ומשום מה מוטים בזווית בלתי סבירה. בקיצור- לראשונה הזדהיתי עם ציבור אוהדי הכדורגל בארץ שכבר שנים בוכים שמדובר במיזבלה. מזל שלא היה שם איזה גשר לחצות. כאן המקום לציין, כי בהיותי איש שאוהב ומשקיע במוזיקה אבל גם צריך לדאוג לזוטות הקטנות של החיים כמו אוכל ושכר דירה, קניתי את הכרטיסים לפשוטי העם, 250 שקל, שזה יוצא משהו כמו 30 גביעי קוטג' או קצת פחות מטנק דלק מלא. אבל בזכות ידידי היקר ע' שהגדיל ראש והזמין לכולנו כרטיסים לא רעים, שורה 8 שער 18, בערך 30 מ' מהגדר שמקיפה את הדשא, התאגדנו- שבעה חברים- להופעה. אבל כבר כשנכנסנו הבנתי שבהופעה כזו עוד לא הייתי- הבמה נראתה כאילו היא המרחק 10 ק"מ. בדיוק רב יחסית, אזור שמונה ורבע, עלה אסף אבידן. אינני ממעריציו אבל אני חושב שהוא נתן הופעה מכובדת למדי ואף הרשים אותי בקולו (שבימים כתיקונם אני מחשיב אותו כגימיק ולא יותר). אחרי אבידן שהצליח להלהיב יחסית את הקהל המדולדל (כבר אז היה ברור שמבחינה כלכלית ההופעה היא פלופ, לא מכרו את כל הכרטיסים והתחושה שההופעה לא מוכרת שהרגשתי בשבועות האחרונים הוכחה כנכונה), עלתה ריקי לי ג'ונס, סוג של ג'וני מיטשל לעניים, שרה כמה שירים מאוד משעממים וקצת הרסה את מה שאבידן הצליח לבנות. אבל כל זה לא חשוב כי בשעה 21:20, זה קרה-  האיש עלה עם הלהקה, והם פרצו בשיר בלוז מתגלגל שבעוונותיי לא הכרתי, “Gonna change my way of thinking”.

כבר מהשיר הראשון אפשר היה להבין מה מחכה לנו- קודם כל, האיש לא אמר מילה, מה שהסתבר כרוטינה לכל אורך הערב. רבים חשבו שזה מפתיע, מאכזב ואף חצוף. אני לא הייתי מופתע. דילן הוא האנטי-פליזר האולטימטיבי, האיש שהמציא את המונח "משחק אותה קשה להשגה", האיש שאוהב להופיע אבל לא אוהב את הקהל, ונוכחות במדינת היהודים לא הייתה יוצא מן הכלל. מי שציפה ל"גוד איבנינג תל אביב!!!" פשוט לא מכיר או מבין את האיש, אבל זה בסדר כי אף אחד לא באמת מבין ומכיר אותו. דבר שני, למרבה השמחה הגדולה- בוב שר מצוין וחיוני. הקול אמנם סדוק למדי אבל חבר'ה, זה הקול האולטימטיבי לבלוז-רוקנרול מתגלגל. הלהקה נשמעת מאוד משופשפת ומהוקצעת, והסאונד מצוין. עד כאן- סחטיין להפקה. אבללללללל.....כאן התגלה הפלופ הגדול של הערב- מסכי הוידאו. ברור לכל שהדרך היחידה לתקשר עם דילן ויזואלית בערב כזה לא אינטימי היא מסכי וידאו גדולים וחדים במיטב מסורת ה-HD, כפי שידידי ר' ציין שהיו במופע של רוג'ר ווטרס לפני כמה שנים. אבל ההפקה, בהחלטה שהיא פשוט אומללה, החליטה לפנק אותנו בארבעה מסכי דרדלה קטנים ולא חדים, ושימו לב לנקודה הקריטית הבאה- ללא זום אין על דילן. אדגיש שוב: ללא זום אין על דילן. המצלמה נשארה סטטית בשיר הראשון, וגם בבא אחריו (“it’s all over now baby blue” בביצוע מעולה ומאתגר, כמו רוב השירים הישנים שבהופעה זכו ללבוש חדש וברוב המקרים מאוד מהודר), וגם בבא אחריו (“tangled up in blue”, שבו כבר התחלתי לחוש התרגשות אמיתית, וגם הבירות והעראק שר' וז' הבריחו פנימה התחילו לעשות את שלהם), וכן הלאה. מה שראינו על המסכים היה תמונה של דילן בתוך להקתו, כאשר הדרך היחידה להבחין בדילן הייתה הכובע המטופש שלו. למעשה, התמונה על המסכים הייתה זהה כמעט למה שראינו בעיניים על הבמה, רק בהגדלה קטנה. וזה היה מעצבן. נורא נורא מעצבן. דרך אגב, על אסף אבידן ולי ג'ונס דווקא כן היה זום. קראתי שחוסר הזום היה למעשה דרישה של דילן. אם כך- אז הוא פשוט מניאק אמיתי, אין דרך עדינה להגיד את זה. אבל עדיין- באמת אי אפשר היה לפחות לרכז את המצלמה בו, או לעשות זום עדין כלשהו? פשוט לא היה שום אפקט למסכים האלה, חוץ מעצבים ותחושה של זלזול בצופים.

ככה אני ראיתי את דילן. למתקשים- הוא מסומן בחץ אדום דק

בינתיים ההופעה המשיכה להתגלגל ובוב, תגידו מה שתגידו, דפק הופעה. הוא ליהטט בין גיטרה, מפוחית (שנשמעה מעולה) ואורגן (שבהחלט הוא ידע לנגן בו) ושירה. הוא שר בקול טוב ויציב- אלו לא היו נביחות חסרות פשר אלא שירה מהודקת. הוא זז, הסתובב על הבמה, ומהמרחק הרב שראיתי אותו היה נראה שהוא והחבר'ה שלו טיפה משועממים אבל נהנים מעצמם. הוא לא עשה טובה- הוא עשה עבודה. הוא אמנם לא תיקשר ולא עשה רושם שאנחנו מאוד מעניינים אותו אבל הוא בהחלט נתן בראש. או כמו שאמר ז'- "בוב רציני".

כשהגיע “hard rain”, אולי השיר הכי אדיר של דילן בכלל, כבר התחלתי לצרוח ולעמוד על הרגליים. הסט ליסט היה די מתחשב, מתוך 15 שירים שבעה היו מתקופת הזהב של דילן בסיקסטיז, עוד שלושה מהסבנטיז ו-5 שירים מה-15 שנה האחרונות (שבעיניי הם מעולות, אני מאוד אוהב את אלבומיו של דילן מ-time out of mind  והלאה), והם הוגשו בעיבודים שלרבים בקהל היה קשה לעכל. כאן אני חייב לומר- מה ציפיתם? שדילן ייקח גיטרה אקוסטית וינגן את אותם שירים כמו שהוא ניגן אותם לפני חמישים שנה? אולי גם ג'ואן באאז תקפוץ להופעת אורח? שוב- מי שציפה לזאת לא מכיר ולא מבין את האיש. לדעתי העיבודים החדשים, על אף שהיו די רדיקליים, הכניסו הרבה עניין, ומי שרוצה לשמוע את דילן הישן שפשוט יישאר בבית וישים דיסק. גם אי אפשר להגיד שלא הזהירו אתכם- ראה ערך ההייפ השלילי שליווה את ההופעה.

שיא ההופעה הגיע עם השיר ה-12 שדילן שר, “ballad of a thin man”, אותה בלדה סוריאליסטית מדהימה והפזמון החוזר הכובש על מיסטר ג'ונס. משהו קורה פה, ואתה לא יודע מה, שר דילן- ולמרות ההנאה וההתרגשות שדילן עשה לי, לא יכולתי להתכחש לתסכול שלמעשה אני לא באמת רואה הופעה של דילן, בגלל ביזיון המסכים. משהו קורה פה, אבל אני יכול רק לשמוע את זה, לא לראות. זו לא חוויה אורקולית, רק קולית, כמו לשמוע דיסק הופעה ולא לראות הופעה. בשלב כלשהו החלטנו אני ור' לנסות לסחוף את ההמונים במסורת מהפכת הקוטג' ולצעוק "זום אין! זום אין!" אך ההמונים לא הצטרפו אלינו- רוב הקהל כנראה היה או בהלם, או בדיכאון. אבל לי לא היה אכפת.

אחרי השיא הזה הייתה הפסקה של דקה שתיים, אורות מסוימים נכבו, ואז הגיע השיר הבא שהיה לא פחות מ-“like a rolling stone” הנצחי בביצוע מעולה ומרגש. זה היה הרגע היחיד בהופעה שתכל'ס הורגש בו שדילן סוחף את ההמונים עם שירה בציבור ועם אותו פזמון נצחי. לקח גם כמה דקות להבין שבעצם אנחנו עכשיו בהדרן- דילן לא ציין שום דבר בנושא, והנתק הויזואלי-ורבלי ביני לבינו מנע ממני להבין זאת. וכדי להוסיף חטא על פשע, בנקודה זו המסכים כבו לגמרי, למרות שנותרו עוד שלושה שירים בקנה. ווט דה פאק?!?! אז נניח שהוא לא רצה זום אין עצבני על הקמטים מסביב לעיניים- אבל זה כבר מוגזם בטירוף. ואז דילן שר את “Blowing in the wind”, והיה פשוט לא להאמין שאני ודילן חולקים את אותם מאה מטר, אני, הוא והשיר הזה. וזין על כל הבכיינים בקהל שלא נהנים. כאן האורות הוחשכו, היה ברור שהלהקה יורדת, ואחרי כמה דקות של תשואות מהקהל- האורות דלקו, אני וששת ידידיי צרחנו "לא!!!!" וככה זה נגמר.

אז מה נשאר לומר? קודם כל, הפקה פשוט ביזיונית. או כמו שאמר ר'- ההופעה הזו הייתה פשוט הופעת חינוך. חינוך לכך שאם אתה כבר פראייר ובאת לאצטדיון רמת גן, אז אם אתה רוצה לראות הופעה במשהו שמזכיר תנאים אנושיים- שלם אלף שקל כמו גבר. לא רוצה לשלם? אין בעיה- שב בגולאג של שער 18 עם שאר החלכאים ועלובי הנפש ותראה כתם כתום מרוחק שיכול להיות שהוא דילן ויכול להיות שזה בכלל כפיל של סדאם חוסיין. וכן, גם אם דילן אכן היה זה שהחליט על הלונג שוט הסטטי על המסכים- ההפקה יכלה להיות הוגנת ולפחות ליידע את הציבור על כך. כך לפחות אנשים לא היו מרגישים שעבדו עליהם וזילזלו בהם, כי אני בטוח שרבים לא היו מטריחים עצמם אם היו יודעים שכך יהיה, וזכרו- אני ישבתי אמנם ביציע אבל יחסית קרוב. 

דבר שני, בוב עצמו, שממשיך כבר 50 שנה להיות החידה הכי גדולה אי פעם של עולם הרוק. איך אפשר להסביר את האופן בו הוא מתנהל? האם הוא שונא להופיע? שונא את הקהל? ואם הוא שונא את הקהל ושונא להופיע, אז למה הוא טורח להופיע 100 פעם בשנה, למה הוא לא פשוט נשאר בבית? בדרך כלל, אמנים מופיעים הם מה שבוב דילן הישראלי- מ. אריאל הנדגל- קרא לו "נרקומן ציבור": הם ניזונים מאהבת הקהל. אבל דילן לא כזה- הוא רוצה שיבואו לראות אותו אבל לא מתכוון לרצות אותם. הוא מעדיף לאכזב, מעדיף בדרך הקשה, מעדיף לעשות חיים קשים. זה פשוט מוזר, זה קשה לעיכול, זה נוגד את חוקי הטבע והשואו ביז. דילן מוכן וכנראה גם נהנה להופיע, אבל אך ורק בתנאים שלו. בלי לתקשר, בלי לדבר, בלי לשיר כמו פעם, ובעיקר- בלי זום אין. זה כנראה מה שעושה אותו כל כך מעניין ורלוונטי כל כך הרבה שנים- היכולת שלו לעורר המון הערכה ואהבה בצד הרבה בוז ושטנה, עוד מניופורט 1965. אני אמנם נהניתי בהופעה אבל הייתי לגמרי במיעוט, נראה שרוב ידידיי והקהל עברו סוג של חוויה מאזוכיסטית משונה, ולא מעטים- כמו ש' ובן זוגה- כבר דיברו על תביעה ייצוגית.

אז כן- היה מרגש, היה כיף, בקטעים מסוימים היה אפילו מדהים, אבל אי אפשר להשתחרר מהתחושה שהיה יכול להיות- וצריך להיות- יותר כיף. זו לא הייתה הופעה סוחפת והקהל לא קפץ על רגליו- גם המופיע, גם המופע, ובאופן מפתיע- גם מזג האוויר- היו קרירים. ועדיין, לא הייתי מוותר על ההופעה הזו בחיים, למרות הכל. ר' אמר שהיה עדיף להישאר בבית עם הבירה והעראק ולשמוע דיסק. אבל אני הלכתי לישון בידיעה שראיתי את דילן. לפעמים, זה מספיק.

דוגמית מההופעה: דילן עושה את "Summer days". כדי לצלם את זה בעצם עשיתי זום אין הכי גדול שיכולתי על המסך ששידר את ההופעה:


וככה דילן הזקן מופיע מקרוב:

יום שישי, 17 ביוני 2011

הסיפור על בוב והוליס (בוב דילן בישראל, חלק א')


עוד שלושה ימים אני הולך למופע של בוב דילן באצטדיון רמת גן. ארוע מרגש ועם זאת משונה. עושה רושם שכולם כבר מתכוננים לאכזבה הגדולה שתבוא, ויש הייפ שלילי מאוד חזק על ההופעה (שמתבטא, כך נדמה לי, גם במכירת כרטיסים דלילה). אני בכל מקרה לא מחכה לאכזבה אלא דווקא מצפה לכיליון עיניים. בעיקר כי אינני מתרגש משלוש הטענות העיקריות של המאוכזבים למינהם: א. הקול של דילן גמור (בתור מעריץ שרוף של ביהפראט ו-וויטס אני האחרון בעולם שיירתע מקול צרוד, ואני מאוד אוהב את השירה של דילן באלבומים האחרונים, באספקטים מסוימים היא אפילו יותר טובה כי בשנים האחרונות דילן מתרכז בשירה מלודית ולא בהיתוך של דיבור ושירה), ב. דילן מעבד את השירים באופן שאי אפשר בכלל לזהות אותם (קודם כל זה לא חדש- הוא עושה את זה מאז 1965 עת תקע אצבע בשטקר ו"התחשמל", ובכלל, מה רע בלשנות את השיר ולתת לו פרשנות חדשה? נראה אתכם שרים את אותו שיר 50 שנה), ג. דילן שם זין ולא מתקשר עם הקהל (זה באמת טיעון משכנע ומבאס קמעה אבל זה הקטע של  האיש, שאוהבים אותו כי הוא לא פליזר ועושה מה שהוא רוצה. כמו שאומר החיקוי של שייע פייגנבוים ב"בובה של לילה"-"מי שלא רוצה להיות כאן, וולקאם!"). כך שאני מקווה ליהנות, ומתחייב לשתף גם ברשמיי.

אבל לא על זה רציתי לדבר היום. אם את הפוסט הקודם הקדשתי לכלי מוזיקלי, היום אני רוצה לדבר רק על שיר אחד של דילן. שיר לא פופולרי ולא מפורסם במיוחד, אבל אהוב עליי מאוד שנקרא “Ballad of Hollis Brown”, שמופיע באלבומו השלישי, “The Timeshey Are A-Changing” משנת 1964. רק שאציין שמארבעת האלבומים הראשונים, האקוסטיים בלבד, של דילן, זה לדעתי האלבום הטוב ביותר. זהו לא שיר ארוך במיוחד בסטנדרטים של דילן (אורכו הוא 5:06), הוא מכיל 11 בתים קצרצרים שכל אחד מהם בנוי במבנה של שיר בלוז, כלומר שתי שורות חוזרות ושורה שלישית שונה מהשתיים האחרונות. דילן מנגן אותו למעשה בצורה סטאטית לחלוטין, ללא שום התפתחות ובחזרתיות מלאה. דילן כיוון את המיתר הראשון והאחרון לתו רה (במקום מי), ושם קאפו על הסריג הראשון, כך שלמעשה השיר הוא בגדול אקורד אחד- מי במול מינור, כשדילן פורט אותו בצורה שנשמעת מאוד פשוטה וחזרתית אבל למעשה מצריכה הרבה טכניקה. גם השירה של דילן לא מתפתחת, הוא שר לכל אורך השיר באותו טון ואותה אינטונציה, מדויקת אך מרוחקת. זה מתכון בטוח לעוד שיר חופר של דילן. אבל לא כך.

מדובר באחד השירים הכי חודרים, כואבים, עצובים, מטלטלים, מדכאים ומהורהרים של המאסטר היהודי (וגם בכלל). הוא מתחיל משום מקום, בפייד אין קטן, ונגמר כמעט באותה צורה, בלי שום פיתוח מוזיקלי כאמור, בפייד אאוט קטן. מה שגאוני בשיר הזה הוא שלמרות חוסר הפיתוח המוזיקלי שכמעט גובל במינימליזם, הטקסט מתאר דרמטיות מתפתחת עד הקליימקס הבלתי נמנע. השיר מתאר חקלאי, נשוי ואב ל Tחמישה ילדים, בחווה בדרום דאקוטה:
Hollis Brown
He lived on the outside of town
Hollis Brown
He lived on the outside of town
With his wife and five children
And his cabin fallin’ down

משם השיר מתחיל לתאר את שגרת חייו של החקלאי הוליס, שגרה כואבת ועצובה וקודרת באופן בלתי סביר: הוא מחפש עבודה ולא מוצא, מחפש חברים ולא מוצא, מחפש כסף ולא מוצא, הבאר שלו יבשה, הדשא שלו מת. את כל זה היה אפשר לסבול, אבל הצרה האמיתית של הוליס היא בבית. הילדים בוכים וזה מטריף אותו. לתינוק הקטן שלו יש עיניים משוגעות וזה דוקר לו את המח כמו פיגיונות קטנים, אשתו גם צורחת, והבטן מקרקרת והוא מתחיל לשאול את עצמו- למה זה מגיע לי? ואז הוא מחליט שמספיק כבר עם הקיום הנוראי הזה, קונה בדולר האחרון שלו 7 כדורי רובה- 6 לבני משפחתו ואחד לו, וברגע של טירוף הוא רוצח את בני משפחתו ומתאבד.

מה עושה את השיר לכל כך מדהים בעיניי? במילה אחת- ההתפתחות. הניגוד בין הפיתוח של הטקסט לחוסר הפיתוח המוזיקלי הוא פשוט מבריק. אפשר לחלק את השיר לשני חלקים- הראשון בן 7 בתים והשני בן 4 בתים. בשבעת הבתים מתאר דילן, בגאונות אין קץ, את הטירוף הדכאוני שמתפשט אט אט כמו ריקבון בנפשו האומללה של הוליס, דמות חנוך לוינית לחלוטין. דילן מדקדק פרט אחר פרט איך כל הקשים של הוליס נשברים זה אחר זה. מהעוני המחפיר שהולך ומחמיר:

Your children are so hungry
That they don’t know how to smile

כל כך יפה השורה הזו, שגם מרמזת על הבורות של המשפחה החקלאית שאפילו פעולה לא רצונית לחייך היא אינה יודעת; השוו ל-“It’s a wonder that you still know how to breathe” מתוך השיר “Idiot Wind”. או  הייאוש שהוליס שוקע בו:

You walk the floor and wonder why
With every breath you breathe

….If there’s anyone that knows
Is there anyone that cares?

בשיא ייאושו פונה הוליס אפילו לאלוהים, שגם הוא מנוכר ומרוחק ממנו:

You prayed to the Lord above
Oh please send you a friend
You prayed to the Lord above
Oh please send you a friend
Your empty pockets tell yuh
That you ain’t a-got no friend

אבל מה שמחריד את שלוותו של הוליס יותר מכל, הקש האחרון שלו, הם המשפחה שלו. נמאס לו מהצרחות והאומללות שלהם:

Your babies are crying louder
It’s pounding on your brain
Your babies are crying louder now
It’s pounding on your brain
Your wife’s screams are stabbin’ you
Like the dirty drivin’ rain

ואז מגיעה השורה האחרונה בבית השביעי, שגורמת למפנה הגדול בשיר:

You spent your last lone dollar
On seven shotgun shells

מכאן מתחיל החלק השני- ארבעה בתים בהם מתחוללת דרמה. בבית השמיני, הוליס, אחוז אובססיה וטירוף ואמוק, בערפול חושים, מוצא את עצמו מתבונן ברובה הציד, תלוי על הקיר. בבית התשיעי, הרובה הוא כבר בידיים שלו. ואז הבית העשירי, המצמרר מכל:

There’s seven breezes a-blowin’
All around the cabin door
There’s seven breezes a-blowin’
All around the cabin door
Seven shots ring out
Like the ocean’s pounding roar

אחרי הבית הזה, האחד לפני הסוף, לראשונה אחרי 4 דקות ועשרים שניות, דילן יוצא לכמה שניות מהשבלונה החוזרת של הקצב והפריטה המטרידים והחוזרים על עצמם ומכניס איזה קטעון מעבר, מה שנקרא "גשר". ואז מגיע הבית האחרון, המסכם:

There’s seven people dead
On a South Dakota farm
There’s seven people dead
On a South Dakota farm

זהו. כולם מתים. אבא, אמא, 5 ילדים. הם חיו סתם, באומללות, ומתו באותה סתמיות ואומללות. וכאן מגיעה שורת המחץ, המסמר האחרון בארון של הוליס בראון:

Somewhere in the distance
There’s seven new people born

וכאן, בסוף סופו של השיר, מתגלה דילן עצמו. דמות המספר, מי ששר על האנשים המסכנים האלה. וזה חתיכת מספר ציני, סרקסטי ומרושע. דילן בעצם לועג  לאותם הילביליס אומללים, שחיו ומתו לחינם- הם מתו, אבל הנה נולדו להם לעולם הקודר הזה עוד 7 אנשים חדשים, עוד 7 נשמות אומללות שמוכנות לסבול. וכשהן ימותו- עוד 7 אנשים חדשים יוולדו. וכן הלאה. זו המקבילה של דילן לקאץ'-פרייז המפורסם של קורט וונגוט מ"בית מטבחיים 5"-  So it goes. פרייארים לא מתים, גורס צימרמן המניאק, הם רק מתחלפים. אנחנו באים לעולם בפייד אין קטן, חיים אותו חמש דקות קצרות ומלאות סבל, ומתים בפייד אאוט קטן. השיר משעמם ומדכא? פאק איט, אומר דילן, כל החיים שלנו הם ככה. פשוט מדהים.

זה שיר קטן גדול של דילן, לא באמת חלק מהקאנון הגדול שלו, אבל שיר שכן צבר מעמד וכבוד.  מסיבות של זכויות יוצרים ככל הנראה לא מצאתי ביוטיוב גרסה של השיר בביצוע דילן עצמו- אפשר לראות ביצוע של דילן בלינק למטה, במקבילה אסייאתית כלשהי ליוטיוב. מה שכן, לראייה צירפתי כאן שתי גרסאות כיסוי מאוד מעניינות לשיר- האחת של נינה סימון, ששמה דגש על ההתפתחות בשיר, ואחת של איגי פופ והסטוג'ס שדווקא שמה דגש על הרפטיטיביות הכמעט אוטיסטית שלו. מפתיע אותי מאוד שניק קייב עדיין לא ביצע אותו, בחיבתו הן לדילן והן לשירי רצח אמריקאיים. בכל מקרה, האתר הרשמי של דילן טוען כי השיר בוצע עד להופעות של שנה שעברה, וכולי תקווה שדילן האנטי-פליזר דווקא ישיר את השיר הזה. את כל המלעיזים שיבואו להופעה כדי להתאכזב, הוא כנראה באמת יאכזב, אבל אותי הוא דווקא מאוד מאוד יספק. 

קישור:

יום שלישי, 14 ביוני 2011

סקס משונה בין אבוב לסקסופון



את הפוסט הנוכחי אני רוצה להקדיש לא לאמן או להקה מסוימים, או אלבום מסוים, אלא לכלי מוזיקלי אחד שאני מאוד אוהב- קלרינט באס. מה כל כך מיוחד בקלרינט באס, אתם אולי שואלים, או יותר מזה, מה זה קלרינט באס? מדובר בכלי שנראה כמו תוצר של סקס משונה בין אבוב לסקסופון. המנעד של הכלי מאוד רחב, עד כדי כך שלמעשה הוא נשמע כמו שני כלים שונים- באוקטבות הגבוהות הוא מזכיר קלרינט רגיל, אך הייחוד הגדול שלו הוא בצליל החם, האפל ואפילו המרושע שיש לו באוקטבות הנמוכות- משהו בין באסון לסקסופון באריטון; בגלל זה לטעמי הוא מעניין הרבה יותר מקלרינט רגיל.

האיש שקלרינט הבאס חייב לו יותר מכל והמוזיקאי שהכי מזוהה עם הכלי, עד היום, הוא הג'אזיסט אריק דולפי. דולפי, אחד המוזיקאים הגדולים שאי פעם דרכו על אדמת כדור הארץ (ורבים יסכימו איתי- לא סתם זאפה קרא לאחד הקטעים שלו “The Eric Dolphy memorial Barbeque” ), הפגין שליטה מושלמת בשלושה כלים שונים מאוד- סקסופון אלט, חליל וכמובן קלרינט באס. אבל הוא לא סתם שלט בכלי- הוא למעשה הוציא אותו מהארון, ועשה לו מה שעשה ג'ון קולטריין לסקסופון הסופרן: הוא לקח כלי אזוטרי,  מיושן ושכוח אל והפך אותו לרלוונטי ומרתק לחלוטין. הסגנון הייחודי של דולפי, שכולל קפיצות משתוללות בין האוקטבות וסגנון חורקני שמנסה לחקות את הקול האנושי, בא לידי ביטוי בשיאו כשהוא מנגן בכלי הזה. הנה אחד הקטעים המפורסמים ביותר לקלרינט באס, ביצוע הסולו של דולפי ל-“God Bless the Child” של בילי הולידיי.

אמנים נוספים מתחום הג'אז ניגנו אחרי דולפי בקלרינט באס (כולל קולטריין עצמו שאף קיבל את הכלי שדולפי עצמו ניגן עליו) אבל עד היום אף אחד לא לקח מדולפי את ה"בעלות" על הכלי. אחד המוזיקאים שכן אימצו את הכלי לחיקם הוא דיוויד מאריי הנפלא, שבדרך כלל מתפקד כסקסופוניסט. מאריי הוא לא ג'אזיסט רגיל ויש לו גם פרויקטים שלא כל כך קשורים לג'אז, כמו מחוות ל אסטנדרטיות להנדריקס ולגרייטפול דוד, והנה עוד קטע כזה שלו עם ה- Gwo-Ka Masters. שימו לב כמה פאנק מוציא מאריי מהכלי ה"אזוטרי".

קלרינט באס מקושר באופן מסורתי לאולם הקונצרטים של המוסיקה הקלאסית. למרות זאת, בניגוד לקלרינט הרגיל שיש לו רפרטואר גדול למדי, יש מעט מאוד יצירות קלאסיות במיוחד לקלרינט באס. הנה אחת כזו, מצוינת במיוחד, של המלחין היווני יאניס זנאקיס (Iannis Xenakis). זנאקיס הוא מלחין מאוד ייחודי, שבשל הכשרתו כמתמטיקאי וארכיטקט מיישם טכניקות ומתודות מהענפים הלא מוזיקליים האלה במוזיקה שלו, וזו אכן מוזיקה מאודדדדדד מאתגרת . בהתחשב בכך, היצירה הזו היא יחסית קלה להאזנה (לפחות עד האמצע), אבל מה שיפה בה הוא האופן שבו שאר הכלים כאן מתייחסים לצליל המאוד מיוחד של הכלי.

מה שכל כך יפה בכלי הזה הוא שיש לו יכולת הבעה מדהימה: הצליל מלא האוברטונים שלו,המנעד הגדול מאוד של הכלי, שניתן להרחבה ע"י שימוש בטכניקות כמו נגינת אלטיסימו, היכולת לעוות את הצליל, ועוד. הנה כמה דוגמאות למה שאפשר לעשות איתו, מאת נגנים שהם על הצומת בין רוק, מוסיקה קלאסית וג'אז- הראשון הוא מייקל לוונסטרן, מנגני קלרינט הבאס המובילים בעולם, בביצוע מעולה לקלאסיקה “Summertime” של גרשווין. הקטע השני הוא של רביעיית קלרינט באס בשם Edmund Welles שעושים ביצוע מדהים ל-“Creep” הנצחי של רדיוהד- שימו לב באיזו דיוק הם מחקים את כל הכלים בשיר המקורי, כולל אפילו הדיסטורשן של הגיטרות בפזמון. זה לא גימיק- זו אמנות לשמה.


בנימה אישית: כבר חודשיים שאני כותב את הבלוג הזה וזה כיף גדול. למי שלא יודע (ואני אניח שזה הרוב), שם הבלוג הוא קטע אינסטרומנטלי מופלא ומחורע של קפטיין ביהפארט ולהקת הקסם שלו. ביפהארט הוא אחד האמנים האהובים עליי ביותר, מהמון המון סיבות שזה לא המקום לפרטם ומתישהו אפרט אותם, והא מאוד מאוד יקר לליבי. בין שאר הדברים הבלתי סבירים שהוא עשה, הוא גם התיימר לנגן קלרינט באס. למן הסר ספק- ביפהארט לא יודע ולא מנגן שום כלי במובן המקובל של המילה וגם קלרינט הבאס לא יוצא דופן בהקשר שלו. בקטע הנ"ל שנקרא “Wild Life” מתוך האלבום המפורסם ביותר של ביפהארט, “Trout Mask Replica”, ביפהארט מדגים את כישוריו המאוד לא אורתודוקסיים בכלי הזה. ביפהארט מנגן, כמו תמיד, כמו ילד מאוד יצירתי שמשחק בצעצוע- הוא לא יודע מה הוא עושה אבל הוא מספיק מוכשר כדי שזה יישמע רענן וחדשני. במאמר מוסגר אציין כי עוד אמן שלא מנגן קלרינט באס אבל עושה בו המון שימוש באלבומיו, וגם מאוד מושפע מביפהארט, הוא טום וויטס (תאזינו למשל לאלבומים Alice ו- Blood Money ותמצאו שם נוכחות רבה של מיודענו).

ולסיום, גאווה ישראלית. גם לנו יש גאון קלרינט באס, כן כן, והוא עונה לשם יוני סילבר. אני עוקב אחרי סילבר כבר הרבה זמן, ויש על מה לעקוב: קצת כמו דולפי, גם סילבר הוא מולטי-נגן מאוד מוכשר שמנגן לא רק קלרינט באס אלא גם סקסופון, חליל, כינור, קלידים ומה לא. הוא ניגן בהרכב של אלברט בגר המופלא, ניגן באלבום שירי דליה רביקוביץ' המצוין של אבי בללי ויהודית רביץ, ניגן ועיבד מוזיקלית את "שירים ליואל" של רונה קינן (עוד אכתוב עליו, ועל עמוס קינן, זה בטו דו ליסט שלי), ואולי עיקר פרסומו הוא החברות שלו בלהקת הבילויים. ומכאן הקטע הבא- מתוך אלבום הבכורה שלהם, אחד האלבומים הכי טובים שיצאו בעשור הקודם. שימו לב לסולו הנהדר שלו בשיר הזה, "מה שלום הזקן של צ'ין קו צ'ן" . בזמן האחרון סילבר אף הוציא אלבום סולו שכולו רק הוא והקלרינט באס שלו, שנקרא Peep holes, שבעוונותיי עוד לא יצא לשמוע. מזל שבן שלו כתב עליו בשבילי (בלינק למטה).