יום שלישי, 15 באפריל 2014

יומולדת שלוש לבלוג\ פלה כפול עשר






הבלוג שלי חוגג היום שלוש שנים להקמתו. כבר שלוש שנים שאני מצליח כמעט אחת לשבוע להעלות כאן דיון על מוזיקה שאני אוהב, וגם על דברים שמעבר- פוליטיקה, ביקורת תרבות וסתם הגיגים פסאודו-אינטלקטואלים. מאז הקמת הבלוג נכנסו לכאן לא פחות מ-65,000 מבקרים, שזה בממוצע 60 מבקרים ביום, שזה מדהים ונפלא ומרגש. 60 אנשים ביום חושבים שיש לי משהו מעניין להגיד. המון תודה לכם, ותמשיכו לבוא ולהגיב ובעיקר- לשמוע.


משהו נחמד לחג: לאחרונה קרה דבר משמח, ומישהו, איזו יד נעלמה, החליט להעלות את כל האלבומים של הגאון הניגרי פלה קוטי (Fela Kuti) לבנדקמפ. פלה הוא דמות שאני חושב שרק בשנים האחרונות מתחילה לקבל את ההערכה המגיעה לה; פלה לא רק היה מוזיקאי מחונן להדהים, שהמציא פחות או יותר בעצמו סגנון מוזיקלי כובש וממכר- האפרוביט (AfroBeat) שלדעתי רק מטעמי שיווק לא זכה להצלחה הבינלאומית של הרגאיי למשל, הוא גם היה אולי הדוגמא הכי מובהקת למוזיקאי שהוא גם אקטיביסט פוליטי, ששילם על כך מחיר אישי יקר מאוד. לפלה יש המון אלבומים- בבנדקמפ יש לא פחות מ-48!- שלרוב מכילים בין קטע אחד ארוך של 25 דקות, או שניים שלושה קטעים של עשר דקות בממוצע. אמנם האלבומים מאוד דומים זה לזה, ומתאפיינים במין שילוב של ג'יימס בראון, fאנק, ג'אז מודאלי ומוזיקה מינימליסטית של המאה העשרים, אך בכל זאת אני רוצה להמליץ על כמה ספציפיים. משום מה, אותה יד נעלמה שהעלתה את האלבומים לא מאפשרת לאוזן שלנו לשמוע את כולם בצורה חופשית, אלא רק חילקה כמה דוגמיות מכמה אלבומים נבחרים- את השאר צריך לרכוש.... ובכל זאת, הנה עשרה אלבומים יוצאי דופן של פלה שכדאי לשמוע.


Live! With Ginger Baker
לטעמי אחד מאלבומי הלייב בגדולים בכל הזמנים. ג'ינג'ר בייקר, מתופף קרים לשעבר שתמיד היה לו עניין במוזיקת "עולם", סוג של לקח את פלה תחת חסותו ודחף את שמו בעולם המוזיקה הרחב. כאן יש מפגש ענקים משולש בעצם, בין פלה, בייקר ומתופף הבית של פלה, טוני אלן, שהיה שחקן מפתח בסאונד של פלה בפרט ובאפרוביט בכלל.



Shakara/ Fela’s London Scene
שני האלבומים האלו שווקו על גבי דיסק אחד. הראשון הוא אחד האלבומים הכי אהובים של פלה, עם אחד השירים הכי קלאסיים שלו, Lady, שבו פלה די בשוביניסטיות מבקר את האישה האפריקאית  החדשה והפמיניסטית. האלבום השני מצוין כאן משום שהוא קצת חריג לפלה- הוא מכיל שירים יחסית יותר קצרים ואיכשהו קצת יותר "מערביים" עם איזשהו אפיל של בלוז, אולי בגלל שלא הוקלטו בניגריה כמו רוב אלבומיו אלא, כפי שמשתמע מהכותרת, בלונדון.






Gentleman/ Confusion
גם אלו שני אלבומים שיצאו כדיסק אחד. Gentleman  הוא אחת ההצהרות הכי אנטי-מערביות של פלה, כשבשיר הנושא הוא מכריז- “I no be gentleman at all”. באלבום הזה הוא גם התחיל לנגן סולואי סקסופון בעצמו. Confusion הוא אחד האלבומים הראשונים של פלה שמכילים קטע ארוך אחד בלבד, 25 דקות אורכו, שמתחיל באינטרו של חמש דקות שכולו פלה על אורגן וטוני אלן על תופים בג'אם פסיכדלי שמתפתח מאוד לאט.





He Miss Road
האלבום הזה הוא הפרסונל פייבוריט שלי, בעיקר בזכות שיר הנושא שהוא בהתאמה שיר פלה האהוב עליי. יש בו אווירה ממש סטלנית וקצב מאוד כבד, ושני נגני סקסופון הבאריטון שפלה העסיק בלהקה שלו בולטים במיוחד. הסטטיות שבה הקטע מתבוסס מתאימה בול לאיזה בקבוק ערק ולכמה משפרי מצב רוח אחרים.



Zombie
כנראה אלבומו המפורסם ביותר של פלה, ואחד האלבומים הכי פרובוקטיביים שלו מבחינה פוליטית. החל מהחצי השני של שנות השבעים, פלה החל בהתקפה על השלטון הכוחני בניגריה באותה תקופה, התקפה שהפכה מהר מאוד להתנגשות חזיתית ואלימה, שהשיא שלה יהיה הפשיטה האלימה על ביתו של פלה והשלכת אימו מהקומה השנייה של הבית, תקרית שממנה לא יצאה חיה. בשיר Zombie פלה לועג לחיילים ולשוטרים הניגרים, הזומבים של המשטר.



Coffin for head of State
גם האלבום הזה מכיל רק טרק ארוך אחד, ואחד עצוב במיוחד. פלה מתאר באופן ישיר לגמרי את אותה תקרית אלימה שאמו נהרגה בעקבותיה, ועל עטיפת האלבום מוצג ארון המתים שלה, שלטענת פלה מגיע לגופתה של אמו המתה להחליף את נשיא המדינה הניגרי. האלבום הזה הוא דוגמא מוחצת לאופן בו המוזיקה של פלה ערבבה בין האישי לפוליטי.



International thief thief
אלבום אחרון, גם הוא מתקפה אנטי-מערבית ואנטי- קאפיטליסטית, ומוקדש למנכ"ל קונצרן התקשורת ITT, ניגרי במוצאו, שפלה מציג כבוגד במורשת האפריקאית ומשתף פעולה עם המערב הנצלן. במאמר מוסגר, ITT  גם שלטה בחברת Decca שהוציאה את אלבומיו של פלה עצמו, כך שפלה עוד יותר מסתבך עם המסר המתריס שלו. האלבום הזה בעיקר בולט בגלל השימוש של פלה במקהלה ובקולות רקע.





זהו להפעם...אז שוב תודה, וחג שמח!

יום רביעי, 9 באפריל 2014

למה לא מאה, קורט?





בשבת שעברה עולם הרוק ציון עשרים שנה להתאבדותו של אחד מעמודי התווך הגדולים שלו, קורט קוביין כמובן. פאק, עשרים שנה עוברות מהר, מסתבר... אני עדיין זוכר את עצמי בתור ילד בן פחות מאחד עשרה, עוד לא יודע לנגן גיטרה, רק התחלתי להבין מי זה קוביין, רק התחלתי לשמוע את נירוונה, רק התחלתי להבין שאני אוהב רוק וגיטרה ומוזיקה בכלל...וכבר הבנזונה מתאבד וזהו, אין יותר. השאיר לנו איזה שלושה אלבומים וחצי ואלבום הופעה אנפלאגד, והלך לנגן בגיג הגדול בשמיים. במובנים מסוימים קוביין היה אחרון הנפילים, ומאז לכתו לא קם גיבור גיטרה כמותו. או כמו שהיטיבו להגיד סאונדגארדן ב-“Black Hole Sun”, במשפט אחד שאחותי כתבה על דלת חדרה כאשר קוביין התאבד- No-one screams like you anymore.

באיחור של כמעט שבוע (אני מצטער, נסחפתי עמוקות לתוך הספר המופתי "אמריקן פסיכו" של הגאון ברט איסטון אליס, בלי ספק הספר החולני ביותר שקראתי בחיי, והייתי חייב לסיים אותו ולהוציא אותו מהמערכת לפני שאתפנה לכל דבר אחר) אני רוצה להתייחס ל"חגיגות" מותו של קוביין. יכולתי לכתוב את אותם דברים בנאליים שבטח כבר קראתם בווינט, עכבר העיר וכו', אבל בא לי להאיר את קוביין באור אחר. לא קוביין הזמר, המוזיקאי, הגיטריסט, הרוקר, הטראבל מייקר, הנרקומן וכו', אלא קוביין המאזין.

קורט קוביין לא בא מוואקום; הוא היה חובב מוזיקה מושבע, מאזין ומעריץ שרוף של להקות רבות. היה לו טעם מוזיקלי נרחב ביותר ומגוון ביותר, ואפשר היה להרגיש את זה בעיקר במופע האנפלאגד, שם הפתיע קוביין רבים כאשר ביצע שירים של אמנים כמו לדבלי, דיוויד בואי, צמד ה-Vaselines וכמובן המיט פאפטס שאף התארחו באותו מופע מפורסם. אז כן, קוביין היה פריק של מוזיקה, מאלו שפוקדים חנויות תקליטים ומזמינים את המוכרים לדו קרב של בוטלגים. וכמו כל פריק של מוזיקה, גם קוביין עשה רשימות אובססיביות של אלבומים אהובים. בקובץ רשומות שהתפרסם אחר מותו, Journals, התפרסמה בין השאר רשימה בכתב ידו של קוביין, ובה הוא מדרג את חמישים האלבומים האהובים עליו. אפשר ללמוד מהרשימה הזו הרבה, היא מרתקת, ועליה אני רוצה לדבר בפוסט.


קחו אוויר, הנה זה בא:





Iggy & the Stooges - Raw Power (1973)
Pixies - Surfer Rosa (1988)
The Breeders - Pod (1990)
The Vaselines - Dying for It (1988, listed as Pink EP)
The Shaggs - Philosophy of the World (1969)
Fang - Landshark (1982)
MDC - Millions of Dead Cops (1981)
Scratch Acid - Scratch Acid (1984, listed as 1st EP)
Saccharine Trust - Paganicons (1981, listed as 1st EP)
Butthole Surfers - Pee Pee the Sailor (1983)
Black Flag - My War (1984)
Bad Brains - Rock for Light (1983)
Gang of Four - Entertainment! (1979)
Sex Pistols - Never Mind the Bollocks, Here's the Sex Pistols (1977)
The Frogs - It's Only Right and Natural (1989)
PJ Harvey - Dry (1992)
Sonic Youth - Daydream Nation (1988)
The Knack - Get the Knack (1979)
The Saints - Know Your Product (1978)
Kleenex - "anything by:" (1978-1983, possibly referring to 1993's Kleenex/LiLiPUT compilation)
The Raincoats - The Raincoats (1979)
Young Marble Giants - Colossal Youth (1980)
Aerosmith - Rocks (1976)
Various Artists - What Is It. (1982, erroneously listed as What Is This?)
R.E.M. - Green (1988)
Shonen Knife - Burning Farm (K Records version, 1985)
The Slits - Typical Girls (1979)
The Clash - Combat Rock (1982)
The Faith/Void - The Faith/Void (1982)
Rites of Spring - Rites of Spring (1985)
Beat Happening - Jamboree (1988)
Tales of Terror - Tales of Terror (1984)
Leadbelly - Leadbelly's Last Sessions Volume One (1953)
Mudhoney - Superfuzz Bigmuff (1988)
Daniel Johnston - Yip/Jump Music (1983)
Flipper - Album – Generic Flipper (1982)
The Beatles - Meet the Beatles! (1964)
Half Japanese - We Are They Who Ache with Amorous Love (1990)
Butthole Surfers - Locust Abortion Technician (1987)
Black Flag - Damaged (1981)
Fear - The Record (1982)
Public Image Ltd - The Flowers of Romance (1981)
Public Enemy - It Takes a Nation of Millions to Hold Us Back (1988)
Marine Girls - Beach Party (1982)
David Bowie - The Man Who Sold the World (1970)
Wipers - Is This Real? (1980)
Wipers - Youth of America (1981)
Wipers - Over the Edge (1983)
Mazzy Star - She Hangs Brightly (1990)
Swans - Young God (1984, erroneously listed as Raping a Slave)





בואו נעיף מבט ברשימה. דבר ראשון הוא המספר- חמישים. בדרך כלל נהוג לדרג עשרה אלבומים אהובים, עשרה סרטים אהובים, עשרה ספרים אהובים וכו'. לא קוביין; הוא הלך על חמישים אלבומים, כאילו לבחור רק עשרה זו מגבלה שלא ניתן להתגבר עליה. דבר שני שמרשים כאן הוא- אקט הדירוג עצמו; קוביין כל כך מגובש על הטעם שלו, על מה שהוא אוהב ומה שהוא לא אוהב במוזיקה, שהוא יודע לתת לחמישים האלבומים האלו דירוג. הוא יודע להעריך שהאלבום Green של  אר-אי-אם ראוי להיות מדורג במקום 25, ו-The Flowers of Romance של פאבליק אימאג' לימטד מגיע רק למקום ה-42. תארו לעצמכם כמה רשימות כאלו בוודאי קוביין ערך בימי חייו עד שהגיע לדירוג הנוכחי, כמה זמן הוא השקיע בהתחבטויות ובלבטים מי יהיה במקום ה-33 ומי במקום ה-34, ומעניין כמה רשימות הוא עשה לאחר הדירוג הזה.

לגבי אופי הרשימה. יש אלבום אחד משנות החמישים, שניים משנות השישים, 10 אלבומים משנות השבעים, ארבעה משנות התשעים- וכל השאר משנות השמונים. אני אישית מכיר רק חצי משמות האמנים ובערך רבע מהאלבומים עצמם. השמות שאני לא מכיר רובם באים מסצנת הפאנק-רוק-הארדקור של האייטיז האמריקאי. זה לא מפתיע משום שזה הלחם והחמאה של קוביין; יש ברשימה הזו שני אלבומים של בלאק פלאג, שני אלבומים של באטהול סרפרז, שלושה של הוויפרז. סוניק יות' והפיקסיז, אולי שתי ההשפעות המרכזיות ביותר במוזיקה של נירוונה, כמובן מיוצגות. שימו לב לאלבומים Pod של הברידרז (מקום שלישי, לא פחות!) ו-surfer rosa של הפיקסיז; שניהם כמובן הופקו ע"י סטיב אלביני, שיפיק בתורו של In Utero, יצירת המופת הגדולה של נירוונה. גם השמות מהסבנטיז מעניינים; ארוסמית' היו השפעה לא קטנה על נירוונה, הסקס פיסטולס וכמובן היהלום שבכתר, נומרו אונו- איגי והסטוג'ס במקום הראשון והמוצדק כל כך. כך שבגדול, הרשימה הזו די נאמנה למוזיקה שקוביין עצמו יצר, והיא נראית כמו טביעת אצבעות, או אולי אפילו השלד, של מה שאחר כך ייהפך לסאונד של נירוונה. הפתיעה אותי הבחירה ב-Gang Of Four, איכשהו לא הייתי חושב שקוביין יאהב את האלבום הזה.

יש כאן ארבע בחירות מעניינות במיוחד. הראשונה היא ה-Vaselines במקום הרביעי. הוואזלינס היו צמד מוזיקאים מסקוטלנד, שעד היום לא ברור לי מה במוזיקה שלהם מצא חן אצל קוביין כל כך. נירוונה ביצעו שלושה שירים של הווזאלינס- Son of a Gun ו-Molly’s Lips באוסף ההקלטות Insecticide, ו-Jesus doesn’t want me for a sunbeam באנפלאגד. השניים האחרונים מופיעים באי-פי שקוביין ציין. אני חושב שלא אפריז אם אומר שאילולא קוביין, ספק אם מישהו היה זוכר את הוואזלינס היום. והם מצידם החזירו לקוביין טובה, בביצוע יפה מאוד ל-Lithium.



השנייה היא האלבום Philosophy of the world של השאגז, מקום חמישי. למי שלא מכיר, השאגז היא אחת הלהקות הביזאריות ביותר בכל הזמנים- שלוש בנות-טיפש-עשרה, מאוד לא מוכשרות, שלחלוטין לא יכלו לנגן בסינק. אבא שלהם הקליט עבורן את האלבום הזה, שכמו סרט גרוע במיוחד של ג'ון ווטרס, הפך לאלבום קאלט רציני. הבחירה של קוביין באלבום הניהיליסטי והמאוד משונה הזה, מזכירה לי מעריץ אחר של האלבום הזה- פרנק זאפה, שציין שזהו האלבום השלישי האהוב עליו בכל הזמנים. בין אם זו בדיחה מרושעת של קוביין (ושל זאפה) או שזו בחירה אותנטית- קשה לומר.


שלישית היא הביטלס בכבודם ובעצמם, מקום 37, עם Meet the Beatles. לא בטוח שהייתם עולים על זה אבל קוביין היה מעריץ ביטלס מושבע בתור ילד. אני לא זוכר איפה קראתי את זה, ולא בטוח שזה נכון, אבל קוביין גדל בעיירה מאוד קטנה בוושינגטון בשם אברדין, ובתור ילד בן 13 הוא חטף את שוק חייו כשנודע לו שג'ון לנון נרצח- משום שרק אז נודע לו שהלהקה למעשה התפרקה עשר שנים קודם לכן...

ובחירה אחרונה היא מקום 45. דיוויד בואי עם The Man who Sold The World. על האלבום הגאוני הזה כתבתי פוסט נפרד. בקצרה, קוביין בחר באלבום הכי חריג, הכי מוזר והכי לא מייצג של בואי, ובהתאמה- הכי כסאחיסטי ומסוכסך. נראה לי שהבחירה הזו מתאימה לו כמו כפפה, ובעצם קוביין עשה לאלבום האנדרייטד הזה שירות נפלא כאשר נירוונה ביצעה את שיר הנושא האלמותי שלו, בלי ספק אחד הקאברים הטובים בהיסטוריה, עד כדי כך שבואי אמר כי כשהוא מבצע את השיר אנשים חושבים שהוא עושה קאבר לנירוונה.


ואלו רק 4 אלבומים; יש פה עוד 46 אחרים, מדניאל ג'ונסטון (עוד מישהו שקוביין עשה לו שירות) ולדבלי (שקוביין הצהיר באנפלאגד שהוא "My Favourite performer") וסוואנז ופאבליק אנמי (אלבום ההיפ-הופ היחיד ברשימה) וכאמור עוד המון להקות פאנק אמריקאיות שבחיים לא שמעתי עליהם. אז זה היה קורט קוביין, המאזין.