יום שני, 3 בספטמבר 2012

היבריס פרוגרסיבי




נחשו מה? איאן אנדרסון, בפעם המי יודע כמה, חוזר להופיע בארץ. לא הופעה אחת, שלוש הופעות. לפי אתר "מתקדם" של אורי ברייטמן זו כבר הפעם השביעית של אנדרסון, שמגיע הפעם עם סוג-של-ג'טרו-טאל (פרטים בהמשך). אפילו ברייטמן לא בטוח שזה המספר הנכון, לא ברור לי אם זה כולל רק את הפעמים שבהם אנדרסון הגיע בפורמט של להקה או גם כשחילטר עם התזמורת של רעננה בצורה זו או אחרת. מה שבטוח, אנדרסון נהנה מקהל אדוק מאוד של מעריצי ג'טרו טאל ישראלים תאווי נוסטלגיה, עד כדי כך שהוא יכול להרשות לעצמו שלוש הופעות באותו שבוע. מה שעוד יותר בטוח הוא שאנדרסון מיישם באדיקות, ובגדול, את המשפט “Let’s go living in the past” מתוך השיר שלו עצמו.

 אנדרסון, המח, הנשמה, הלב ורוח החיה של ג'טרו טאל, גאון, דיקטטור ואחד המוזיקאים הכי מוכשרים שדרכו על אדמת בריטניה בשנות השבעים, לא מתבייש למחזר את עצמו כבר כמה וכמה עשורים. לאנדרסון, כמו הרבה מוזיקאים מהסבנטיז, היה עשור וקצת מדהים של יצירה- בין 1968 ל-1979 הוא מוציא במסגרת ג'טרו טאל, לא פחות מ-13 אלבומים שכמעט כולם יצירות מופת. זו הייתה להקה באמת אדירה, שליהטטה בפראות ובוירטואוזיות בין רוק מתקדם, בלוז, פולק, מוסיקה קלאסית ועוד, ידעה להיות גם מורכבת ואינטליגנטית וגם נגישה ומסחרית (למעט מקרה מובהק אחד, עליו נדבר בהמשך), ולמרות שאנדרסון תמיד הקיף עמו בנגנים נפלאים, זו תמיד הייתה ההצגה שלו. בין אם נגינה בחליל (מנייריסטית אך אפקטיבית), בגיטרה אקוסטית מכושפת, בשירה ובקול המצוין, בלחנים וכן, גם בטקסטים- במשך עשור וקצת נראה היה שאנדרסון כמעט לא מסוגל להפסיד. בדגש על כמעט.


אבל, בסוף הגיעו האייטיז מטילי האימה, ושם קרה לאנדרסון מה שקרה לכל כך הרבה גיבורי סבנטיז, בפרוג ומחוצה לו: הוא התאדה והתייבש, ואיבד רלוונטיות. אפשר להתווכח על איכותו של אלבום כזה או אחר מאלו שיצאו מאז, ואולי מישהו מהמעריצים השרופים עשוי לטעון שהנה אנדרסון מחזיר עטרה ליושנה, אבל לכל, כולל אנדרסון עצמו, ברור שהימים היפים חלפו מזמן. מאז, ובטח בעשור וקצת האחרונים, אנדרסון עסוק בעיקר בהפעלת מופעי קריוקי בהשתתפות עצמו, מספק נוסטלגיה לכל דורש וכנראה בעיקר עבור עצמו. ההופעה של ג'טרו טאל בארץ בתחילת שנות האלפיים זכתה לתשבוחות; מסיבות שעד היום לא ברורות לי (הייתי בצבא? אני לא בטוח) לא הייתי שם. כן היה לי הכבוד המפוקפק לחזות באנדרסון מתבזה בהופעה האיומה של ג'טרו טאל בקיסריה (2004 זה היה, נדמה לי). זה עצוב לחזות באיש שהיה פעם אריה אמיתי והיום אפילו לא מסוגל להגיע לטונים של פעם ועוד מתעקש להרים את הרגל בזמן סולו חליל מספר מיליון. משום מה, הוא ממשיך לעשות את זה על במות ומסרב לפרוש לעיסוקים אחרים שלו (גידול דגי סלמון ואוכל הודי, אם אתם ממש רוצים להתעניין).


נדמה לי ש-2012 תופסת את אנדרסון בן ה-65 במצב עוד יותר אבסורדי מאי פעם. קודם כל, הוא הצליח להסתכסך קשות עם האיש השני (והיחיד בעצם, אחרי אנדרסון) בהיררכיה של ג'טרו טאל, הגיטריסט של הלהקה עוד מ-1969, מארטין באר. באר ואנדרסון כנראה כבר לא יחלקו במה; בטוויסט מוזר שעדיין לא ברור לי כיצד קרה, לבאר יש את הזכויות על השימוש בשם ג'טרו טאל (למה? הוא בכלל לא היה בסביבה כשהלהקה בחרה בשם הזה), והוא אסר על אנדרסון להשתמש בשם של הלהקה, הבייבי שלו מאז 1968! כך שלמעשה ג'טרו טאל לא קיימת יותר, וההרכב שאיתו אנדרסון יופיע הוא להקה של קבלני ביצוע. ואם זה לא מספיק, אנדרסון החליט בכלל לעשות מעצמו צחוק, ולרגל יובל הארבעים לאלבום המופת הגדול של הלהקה Thick As A Brick, הוא כתב והקליט...אלבום המשך, ששמו Thick As A Brick 2. זה קצת מזכיר לי את הסרט החדש שעולה בימים אלו לאקרנים, "בלתי נשכחים 2" שבו חבורת הדינוזאורים של סטלון, שוורצנגר ושות' מתאחדים לעוד שובר קופות אחרון אחד. ואם כל זה לא מספיק, אנדרסון עוד מתכוון להרים מופע שבו הוא מבצע את כל האלבום המקורי פלוס  כל  האלבום החדש. טוב, מיותר לציין שאני אוותר על התענוג. אנדרסון כבר מזמן too old to rock’n’roll, כמאמר עוד שיר של עצמו, והגיע הזמן להודות בכך.


אבל..... אני עדיין שומר לאנדרסון חסד נעורים, גם אם הוא עושה שטויות. שנות נעוריי כטינאייג'ר חדרתי עברו לצלילי אלבומי הלהקה, ושיר אחד ספציפי בשם “Inside” סוג של הציל אותי בתקופת משבר לפני כמה שנים. וכל ההקדמה המנופחת הזו (שאפשר להגיד שמתכתבת עם אוברטורה מסובכת במיוחד לעוד יצירת פרוג אפית באורך עשרים דקות מינימום) היא רק תכסיס, או פרולוג, כדי לתאר אפיזודה בעייתית מההיסטוריה של הלהקה, שאני אוהב לקרוא לה "היבריס פרוגרסיבי"- קורותיהם של צמד אלבומים שונים מאוד, ועם זאת קשורים בעבותות, של הלהקה- A Passion Play מ-1973  ו- War Child מ-1974. סיפור על הצלחה, הסתבכות, נפילה גדולה- ומילוט, או אפילו לידה מחדש. קשר רופף לפתיחת הפוסט ניתן למצוא שוב ב-Thick As A Brick, שיצא, אם אתם יודעים לעשות את החשבון, ב-1972.


Thick As A Brick, יצירה מרהיבה שכולה קטע אחד בן 43 דקות ואחד האלבומים הכי אהובים עליי בעולם, היה האלבום שהפך רשמית את ג'טרו טאל לסופרסטארים ועשירים. קצת קשה להאמין היום, אבל האלבום היה שלאגר מטורף. מה שהיה אמור להיות למעשה פארודיה על אלבומי קונספט פומפוזיים הפך בדיוק לאחד כזה, ואני אומר את זה בצורה הכי חיובית שיש. אבל כמובן, עולות השאלות איך נהנים מההצלחה, איך ממשיכים מכאן, איך לא מתרסקים? אנדרסון והחבורה מחליטים לצאת למה שנקרא "גלות מס", וכמו שעשו לפניהם הרולינג סטונס ואלטון ג'ון, לנחות בצרפת באולפן ההקלטות שבטירה Chateau d'Herouville. החומרים עליהם עבדו ירכיבו מאוחר יותר את Passion Play ו-War Child. ההקלטות מסתבכות די מהר כאשר בעיות ציוד, בעיות בריאות, מתחים וכמה קלקולי קיבה גרמו ללהקה לזנוח את כל הפרויקט ולחזור הביתה. ההקלטות היו אבודות במשך שנים, ויצאו סופסוף, תחת השם The Chateau D’isaster Tapes, כחלק ראשון מתוך אלבום רייריטיז שיצא בתחילת הניינטיז בשם Night Cap. למרות שכל הקטעים הם ברמת דמו בלבד, אלו הקלטות מרתקות שנשמעות רעננות ומלאות חיות; נותר רק לחשוב איך היה נשמע האלבום המתוכנן.




בצר להם, בשל אילוצי זמן, נאלצים חברי ג'טרו טאל להתארגן במהירות על אלבום חדש. אנדרסון הזדרז לאסוף כמה שאריות מההקלטות הזנוחות בצרפת כבסיס, וכתב במהירות שיא אלבום חדש שלם (רק כדי לקבל מושג עד כמה האיש הזה מוכשר). גם האלבום הזה, כמו קודמו המהולל, הוא אלבום קונספט, וגם הוא למעשה קטע אחד ארוך ולא מחולק. הקונספט הוא מעין סיפור שמתכתב קצת עם הברית החדשה ועם מחזות מוסר מימי הביניים וכן עם התופת של דאנטה, על מותו של אדם פשוט ומסעו בין החיים והמוות עד להיוולדות מחדש. אנדרסון יצר אלבום הרבה יותר קשה לעיכול מ-Thick As A Brick: קודם כל, בניגוד לזרימה המושלמת של האלבום הקודם, כאן ברור שאי-החלוקה של האלבום לקטעים היא מלאכותית, שהוא מודבק טלאי על טלאי ואין זרימה בין החלקים השונים. שנית, המוזיקה עצמה הרבה יותר אטונלית וזוויתית, הליריקה של אנדרסון הרבה יותר אניגמטית וסתומה, ואנדרסון עוד יותר מאתגר את המאזין כאשר הוא בוחר, לראשונה בקריירה, לשים את החליל קצת בצד ולנגן בעיקר בסקסופונים. שלא לדבר על כך שצד ב' של האלבום נפתח בכלל במין משל דמוי "פטר והזאב", שהוא אמנם ממשיך לשעשע גם 40 שנה אחר כך אבל נראה תלוש לחלוטין. האלבום זכה להצלחה מסחרית גדולה, אבל רק בגלל האינרציה של Thick As A Brick; לראשונה בקריירה שלהם, ג'טרו טאל נשחטו באכזריות ע"י המבקרים שהתעללו באלבום, עד כדי כך שאנדרסון מיהר להתנער ממנו. לדעתי, אגב, זה אלבום מצוין, על אף המגרעות שלו ועל אף שהוא נחות מ-Thick As A Brick, בטח בהתחשב בתנאים שבהם אנדרסון יצר אותו, ולדעתי לא נעשה לו צדק.





אבל הנזק נעשה; הלהקה שרק שנה קודם הייתה בטופ הרוק הבריטי הפכה לבדיחה, ו- A Passion Play הפך לשם נרדף לאלבום קונספט יומרני ומגוחך. היה נראה שג'טרו טאל בדרך להפוך לשם גנאי לרוק המתקדם, לצד שמות כמו אמרסון לייק אנד פאלמר המושמצים. היה נראה שדרוש פה צעד של לא פחות מהמצאה מחדש. ואת זה בדיוק אנדרסון השכיל לעשות באלבום הבא של הלהקה, גם הוא מושתת על חורבות ההקלטות בצרפת, War Child. על אף הקשר התוכני וההיסטורי בין שני האלבומים, זוהי אופרה אחרת לגמרי, בעיקר כי זו לא אופרה. אחרי כל הקונספטים והקטעים הארוכים, War Child מכיל בסך הכל עשרה שירים באורך 3-4 דקות כל אחד, כמו "פעם". וכמו שאנדרסון עצמו כתב בהוצאה המחודשת של האלבום- "השירים הם שובבים, קלילים יותר מבחינה תוכנית, והכי חשוב- קצרים!". נראה היה שאנדרסון השכיל לא ליפול לפח "אלבום הקונספט" שוב. ואכן, War Child הוא אלבום נפלא, אחד האלבומים הטובים ביותר של הלהקה בעיניי. הוא מצליח להיות גם אינטיליגנטי וגבה-מצח, וגם לא להתפלש באובר תחכום, ומעל הכל- הוא כייפי, מה שבשום פנים לא ניתן לומר על קודמו.







אז ב-1972 ג'טרו טאל הוכתרו למלכים, ב-1973 הם הפכו בעל כורכם לליצני החצר, וב-1974 הם חזרו לעצמם במתכונת מפתיעה. היו לאנדרסון עוד משהו כמו חמש-שש שנות עדנה, למשל האלבום הנפלא Minstrel in the Gallery  או טרילוגיית אלבומי הפולק שסיימה את שנות השבעים עבור הלהקה. ואז זה נגמר, כלומר הלהקה המשיכה להקליט הרבה אלבומים אבל הם לא מגרדים אפילו את A Passion Play  המושמץ. ואם כבר בנוסטלגיה עסקינן, אני חושב שאעשה לאנדרסון הרבה יותר כבוד אם לא אבוא לחזות בו שוב בתחילת החודש הבא. האלבומים הישנים שלו ראויים להרבה יותר מכך, ואני מעדיף להתמקד בהם.

הערת מערכת: אני יוצא למעין חופשונת, אחוזר לפעילות בתחילת חודש הבא. נשבע!
שנה טובה ומבורכת.