יום שבת, 28 בינואר 2012

ריאת הברזל שלי







טוב, בל אנד סבסטיאן, לי הייזלווד, ננסי סינטרה...חלאס עם מוזיקה הנבעכית הזו, מספיק כבר עם הפופ הזה! לסיכום החודש אני דווקא אכתוב על משהו שלעולם לא יקושר לפופ, אפילו לא האלטרנטיב פופ של הסקוטים והאמריקאי עם השפם. בא לי לדבר על משהו שלא דיברתי עליו המון זמן, וזה הסקסופון. או ליתר דיוק- סקסופון סולו, ללא ליווי. ואם להיות יותר ספציפי- נגינת סקסופון סולו תוך שימוש בטכניקת הנשימה המחזורית, סוג של גביע קדוש של סקסופוניסטים. ואם כבר ממש לשים את האצבע על מה שאני ממש רוצה לדבר עליו- נגינת סקסופון סולו תוך שימוש בטכניקת הנשימה המחזורית כדי ליצור מוסיקה שתעיף אתכם מהכסא ותדביק אתכם לקיר. או כשאמרו לי החבר'ה מלהקת Trivial Cuts- "מוסיקה שמורידה את הטיח מהתקרה". אני מכיר שני אלבומים מצוינים, דומים מאוד אך שונים מאוד זה מזה, שעושים בדיוק את זה. שימו לב- אמנם סקסופון מקושר באופן כמעט אוטומטי לג'אז, אבל שני האלבומים האלה הולכים כל כך רחוק עד שלא מצאתי טעם לתייג את הפוסט הזה תחת "ג'אז". במקום זה, אני חושב שהם נופלים להגדרה של "אלתור חופשי", שזו בגדול דרך גמישה ביותר לקטלג מוסיקה מוזרה ובלתי ניתנת לקטלוג שיש לה שורשי ג'אז מסוימים.

קודם כל- מה זו נשימה מחזורית? נשימה מחזורית היא טריק שבאמצעותו יכול הסקסופוניסט לשמור על נגינה רצופה ללא הפסקה. זו לא באמת נשימה מחזורית אלא שימוש באוויר "אקסטרה" שהנגן שומר בלחייו, ועם הרבה אימון אפשר להגיע למצב בו הנגן נושף את האוויר שיש לו בראות עד שזה נגמר, ואז נושף את האוויר בלחיים תוך כדי שאיפה מהאף וכשזה נגמר- חוזר לנשוף מהריאות. זו טכניקה שהרבה נגנים שולטים בה אך מעטים משתמשים בה באופן בלעדי למוזיקה שלהם. כך ניתן לנגן סולו מאולתר שלא נגמר, לנגן ארפג'ו ופירוקי אקורדים מהירים, או פשוט לנגן את אותו צליל לנצח. דבר שני- להקליט אלבום סקסופון סולו זה לא דבר טריוויאלי, משום שזה אינו כלי הרמוני ואין אפשרות לנגן ליווי (אלא אם כן נעשה שימוש בלופר), ואכן אלבומי סולו סקסופון הם די נדירים. וגם למאזין זה לא קל- צריך להיות קצת משוגע לדבר כדי לצלוח אלבום סולו סקסופון.

האלבום הראשון שאני רוצה לדבר עליו הוא The Snake Decides של אחד מענקי האוונגרד הארופאי, אוון פארקר (Evan Parker). פארקר הבריטי בא מסצנת הפרי ג'אז הארופאית, שכוללת בין השאר את פטר ברוצמאן הנודע והגיטריסט שובר המוסכמות דרק ביילי, שלקחה את הפרי ג'אז של אלברט איילר לקיצוניות. פארקר הוא סקסופוניסט מאוד מפורסם שעבד גם עם אמנים שלא קשורים ישירות לג'אז חופשי כמו רוברט וויאט (אפשר לשמוע אותו באלבום המופת Shleep) וסקוט ווקר. בשנות השמונים פארקר פיתח על סקסופון סופראן טכניקה קיצונית ביותר, שמתנתקת למעשה מכל המסורות המקובלות של מוזיקה- הוא לוקח נשימה ארוכה ויוצא לסולואים ארוכים ופתלתלים, שלא מתחילים ולא נגמרים, שמורכבים מסדרה אינסופית של תווים אטונלים חורקים, אותם הוא משיג בעזרת אצבועים אלטרנטיביים (הסקסופוניסט הישראלי אריאל שיבולת פיתח טכניקה דומה).

 אוון פארקר




 פארקר הקליט כמה אלבומים בשימוש בטכניקה הזו, ש- The Snake Decides  שיצא ב- 1988 הוא המפורסם שבהם. זה אחד האלבומים הכי מאתגרים וקשים להאזנה שיצא לי לשמוע: בקטע הראשון כשפארקר לוקח נשימה בשנייה הראשונה הוא מסיים לנשום רק עשרים דקות אחר כך (!!), בסולו שלוקח לך את האוזן ומפרק אותה לגורמים. רצף הצלילים שלא מתחברים זה לזה ולא מתקשרים לשום דבר מוכר במוזיקה המערבית- אין פה אפילו רמז לסולמות, אקורדים, מלודיות, מקצבים- הוא חוויה כואבת בהתחלה אבל עם הזמן יש אלחוש אליה, ואז אבדן תחושת זמן ולבסוף סוג של מדיטציית רעש, או השתתפות בטקס שמאני של דיבור בלשונות. אפשר להגדיר את מה שפארקר עושה כאן כגרסת הסקסופון של Metal Music Machine של לו ריד, שכבר דנתי בו בעבר. כמו במקרה של האלבום של ריד, או המוסיקה המינימליסטית של ג'ון קייג', או המיקרוטונלית של ג'רג' ליגטי, זהו אלבום פילוסופי שמעלה את השאלה החבוטה מהי מוסיקה ומה יכול או לא יכול להיות מוגדר מוסיקה. בשונה מהאלבום של ריד, אני חושב שיש לאלבום הזה ערך מעבר לרעיון טוב. החסרון הבולט של האלבום הזה הוא חוסר הגיוון בו- שלושת הקטעים לאחר האקטע הארוך נשמעים זהים לגמרי, ומדובר באלבום מתיש במיוחד. רוב האנשים לא יוכלו לשמוע יותר מכמה דקות ברצף, אך למי שמוכן להתאמץ זו חוויה שלא חוויתי בהרבה אלבומים, ועם הזמן הלסת של המאזין נופלת עד שהיא מתרסקת לרצפה מרוב תדהמה על האלבום הזה- היכולת הטכנית, ההתמדה והתשוקה של פארקר פשוט Overwhelming, בהעדר מילה עברית מתאימה.

בהעדר קטעים מהאלבום המקורי ביוטיוב- הנה דוגמא חיה לאיך פארקר נשמע:


 (נכון שזו התמונה הכי אדירה בעולם?)

האלבום השני הוא של הסקסופוניסט הקנדי קולין סטטסון (Colin Stetson). סטטסון ידוע בעיקר כ-Touring member של להקת ארקייד פייר, וכן כנגן אולפן מוצלח במיוחד של מאסטרו טום וויטס.  אם פארקר מנגן בסקסופון סופראן הצווחני, סטטסון מתמחה בכלי אזוטרי למדי שכמעט ולא מנוגן, סקסופון באס- נמוך בחצי אוקטבה מבאריטון, נמוך באוקטבה שלמה מטנור, ונמוך בשתי אוקטבות מהסופראן של פארקר. כמו פארקר, גם סטטסון מומחה בנשימה מחזורית- לטעמי דבר הרבה יותר קשה טכנית בכלי ענק כמו סקסופון באס. 

 עוז זהבי? לא, זה קולין סטטסון

 הוא גם מקליט סולו, ואלבומו השני שיצא שנה שעברה, New History Warfare Vol. 2: Judges, והוא חלק שני בטרילוגיה לא גמורה עדיין.אבל האלבום של סטטסון שונה בכמה אסקפטים מהאוונגרד קורע המעיים של פארקר: קודם כל, סטטסון מנגן ממש "מוסיקה", כלומר- מלודיות אמיתיות, למרות שימוש נרחב באוברטונים שבהחלט קורעים את עור התוף, ועוצמממממהההה מהממת. בנוסף הוא משתמש בעוד טכניקות מורחבות כמו סלאפינג של השפתיים על הפיה ליצירת אפקט דמוי כלי הקשה ועוד. הבדל נוסף ומשמעותי הוא טכניקת ההקלטה- פארקר הסתפק בהקלטה רגילה, אבל סטטסון נוקט בגישה חדשנית לחלוטין להקלטת סקסופון- הוא משתמש בלא פחות מעשרים מיקרופונים שונים כדי לקלוט את הכלי, בין השאר מיקרופונים בתוך הסקסופון ואפילו מיקרופון על גרונו של סטטסון. באמצעות הטכניקה הזו יכול סטטסון לקלוט צלילים בלתי שגרתיים- כמו הנשימה של עצמו או צלילי ההקשה שיוצרים קלידי הסקסופון- ולהשתמש בהם בהקלטה. הבדל נוסף ואחרון הוא, שסטטסון לא לבד באלבום- הוא מארח את לא פחות מלורי אנדרסון ב-Spoken Word וזמרת בשם שרה וורדן. כמו פארקר, גם סטטסון מאלתר על המקום אבל משתמש במיקרופונים המרובים שלו, וביכולת הנשימה המחזורית המדהימה, כדי ליצור ממש להקה של איש אחד. בקטעים מסוימים מנגן סטטסון ארפג'ואים בתווים הגבוהים ואז- הפלא ופלא- המוזיקה שלו נשמעת דומה להפליא לתווים הכאוטיים של פארקר, למרות שהוא מנגן בכלי הרבה יותר נמוך! מדהים. סטטסון הוא נגן פשוט מופלא, והשליטה שלו בכלי מושלמת, והאלבום שלו עשוי כל כך טוב שאנשים עוד עשויים אפילו לרקוד לפיו. אולי בזכותו אפילו נראה עוד אנשים מנגנים בכלי המגושם להפליא הזה.



שני האלבומים ממש לא פשוטים להאזנה; האלבום של סטטסון אכיל יותר. בעיניי היופי הגדול שלהם הוא העובדה שלמעשה הם הוקלטו ללא אוברדאבים וללא לופרים, אלא רק בזכות יכולת הלופ הטבעית, אך הבלתי אנושית, של הנגנים. למעשה נדמה שלא סקסופון מנוגן באלבומים האלה אלא כלי אחר לגמרי עם אוצר מילים הרבה יותר נרחב, שנשמע אפילו כמו כלי אלקטרוני לפעמים. זה קשה, זה חופר, זה שובר את השיניים, אבל זה גם יפהפה.

 ולסיום- תודה לגלי גונן מהבלוג הנהדר Growing Backwards, שבזכותו הכרתי את האלבום של סטטסון.




יום רביעי, 18 בינואר 2012

ננסי, לי, והפשע המושלם


אחרי התמזמזויות הפופ המשונות של ביפהארט, והפופ החורפי המלטף של בל אנד סבסטיאן, אני כבר מרגיש מספיק בטוח כדי לספר על אלבום הפופ המושלם. האלבום הכי כיפי, הכי מקסים, הכי מרגש, הכי מגניב, הכי הזוי והכי עשוי לתפארת, וזה האלבום המשותף של המאסטרו הלא מוכר מספיק, לי הייזלווד (Lee Hazlewood) והבת של פרנקי, ננסי סינטרה, שזכה לשם המאוד מקורי- Nancy and Lee ויצא ב-1967. האלבום הזה הוא אחד מאותן יצירות מופלאות שיכלו לקרום עוד וגידים אך ורק באותו עשור מתקתק ומלא חומרים משני תודעה, וכמו עוד רבים וטובים גם האלבום הזה הוא פנינה שנשכחה, עד כדי כך שרשמית אפשר לקנות אותו היום רק בפורמט דיגיטלי, מה שנחשב עדיין בספר שלי כעלבון מוחץ (כן, כן, בחור אנלוגי, עולם דיגיטלי, כל השיט הזה).


האלבום הזה הוא חתיכת ווינר בזכות שני דברים- קודם כל השילוב המהמם, שהתווה את הדרך להרבה מאוד דואטים של זמרת עם קול נשי דומיננטי וזמר עם קול נמוך וסמיך. הקול של הייזלווד הוא פשוט מדהים- כל כך נמוך ועמוק וכל כך נקי וצלול, סוג של ג'וני קאש אבל יותר מתוחכם ויותר נונקונפורמיסטי. ולמרות שננסי סינטרה היא ממש לא זמרת מרשימה הניגוד בין השניים עובד מעולה, הם השפיעו על הרבה מאוד צמדים דומים (תחשבו שמוליקראוס וג'וזי, ניק קייב וקיילי מינוג, איזובל קמפל ומארק לנגן, ועוד רבים וטובים). הדבר השני שעושה את האלבום הם השירים האדירים שהייזלווד, גאון הפופ האולטימטיבי שבעיניי שווה יותר מפיל ספקטור ובריאן ווילסון ביחד, רקח במוחו הקודח (לא את כולם, אבל האלבום הזה מייצג לגמרי את המשנה המוזיקלית של הייזלוויד). מעבר לשירים עצמם שהם מאוד מיוחדים, קליטים, מתוחכמים ופשוט Good Fun, הייזלווד גם עשה פה עיבודים מגן עדן, עם תזמורת מיתרים על הגבול החמקמק בין קיטש והזיה, וכמשלבים את כל זה עם הפקה סיקטיזית משובחת עם המוןןןןן ריוורב טוב מתקבל מוצר סיקסטיזי מובהק ומופלא שאתם פשוט לא יכולים להרשות לעצמכם לפספס.




שני שירים מאוד מפורסמים באלבום הזה בולטים מעל השאר, בכל זאת. הראשון הוא “Summer Wine” שזכה להמון גרסאות כיסוי. השיר מתאר מפגש הזוי ובלתי ברור בין גבר לאישה שמפתה אותו ומשקה אותו ביין עשוי רכיבים סודיים (נניח...) ובבוקר הוא מתעורר בהאנגאובר רק כדי לגלות שהיא גנבה לו הכל. כאן מחלקים לי וננסי את השירה בינהם- לי שר את ההתרחשות וההתקדמות בעלילה, אבל הבית של ננסי נשאר קבוע ומסתורי. לשיר קצב מהיר ועיבוד בומבסטי במיטב המסורת ההייזלוודית שרק הולך ומתגבר ונעשה מופרך יותר ויותר. איזה יופי, איזה שיר משונה ובלתי מובן ודביק ויפהפה והכל בבת אחת.



והגענו לשיא השיאים של האלבום ואולי של כל הקריירה של הייזלווד הוא Some Velvet Morning. לא ברור לי מה הייזלווד לקח כשהוא כתב אותו, אבל ברור לי שאני רוצה גם. מדובר בשיר מאוד חריג באופיו ובמבנה שלו, הוא בנוי משני חלקים שונים לגמרי שמתחלפים זה עם זה- הראשון מנוגן בארבע רבעים ומושר ע"י הייזלווד, שרוצה לפתוח את השער ולספר את הסיפור המשונה שמעולם לא מסופר באמת בשיר על פיידרה שנתנה לו חיים...ואז בלי שום התרעה השיר משנה מקצב לשלושה רבעים, עובר סולם, עובר ליקום אחר לגמרי כנראה, וננסי מפציעה ושרה בית אחר לגמרי שאינו קשור בשום צורה לבית של לי, שמושר ע"י אותה פיידרה מסתורית...ואז לי חוזר לבית שלו, ואז זה קורה שוב...ובסוף מגיע שיאו הביזארי של השיר, כאשר בבית האחרון לי שר שורה ב"שיר" שלו ומיד ננסי חותכת ל"שיר" שלה, קצת קשה לתאר איך זה בדיוק עובד, אבלי מה שבטוח- זה שיר הפופ הכי הזוי ומשונה שאי פעם הוקלט. ותראו איזה קליפ יפה!  אני כולל פה גם את הגרסה המתורגמת המפורסמת של האדמו"ר פורטיס, כאן בביצוע פורך למדי עם שלומי שבן הגדול, וכן גרסה משונה למדי (כאילו שהשיר המקורי לא מספיק מוזר) של רולנד ס. האוורד ולידיה לאנץ', רק כדי להדגים עד כמה השיר מפורסם ומשפיע.




וזה עוד לא הכל: תקשיבו לגיטרה האקוסטית הרגועה והמסטולה שמתחילה את “You’ve lost that loving feeling”, ואיך לאט לאט הקול הנמוך באופן בלתי סביר של הייזלווד משתלב עם הקול הדומיננטי של ננסי, עם הכינורות הדביקים האלה ופסנתר הבארים. או לשיר הנהדר “My Elusive dreams”, שיר על זוג אוהבים שמחפשים את עצמם בכל מיני ערים בארה"ב ולא מוצאים: “We didn’t find it there, so we moved on”. או השיר הקומי והגאוני “Greenwhich Village” שמתאר באור מגוחך את סצנת הפולק האינטלקטואלית בניו יורק באותה תקופה (מישהו אמר דילן?), או את “Sundown, Sundown” שפשוט מתפוצץ מרוב גרנדיוזיות- עיבוד תזמורתי ענקי בגודלו, כולל מקהלה, וגרוב בלתי ייאמן. ויש גם הרבה רגעים פסיכדליים, כמו סולו הגיטרה החשמלית ההפוך בשיר המעולה “Sand”. רק המח המעוות של הייזלווד היה יכול ליצור את כל השילובים האלה ולצאת גדול. זה לא רק פופ מושלם, זה ממש הפשע המושלם.





 כל שיר כאן הוא שיר חכם, עשוי בשלמות ופשוט בן-זונה. אומרים ש-Pet Sounds הוא אלבום פופ מושלם, אבל לדעתי Nancy and Lee  לא רואה אותו ממטר. יש לו את הסאונד הבלתי ניתן לשחזור הזה, הגדול, המנופח; יש בו את אחד משילובי הקולות הגדולים ביותר אי פעם; ויש בו שירים שאולי נשמעים פופיים, אפילו קיטשיים, אבל מציעים הרבה יותר; ויש בו מנה גדושה של פסיכדליה וכל מה שמקושר עם הסיקסטיז. Eat your heart out, Brian Wilson!

 

יום שישי, 13 בינואר 2012

כמו בסקוטלנד, עלק


דיברתי בשבוע שעבר על ניסיונותיו הנואלים של קפטיים ביפהארט לקבל חיבוק חם מהמיינסטרים ולהפוך לכוכב פופ. כוכב פופ? בוועעהההכככסס!!! אבל פופ זה גלגל"צ ו"כוכב נולד" ו-“The Voice” ו-MTV ומדונה ובריטני וכל השיט הזה, ופה אנחנו כאמור עוסקים ברומו של עולם, באיכות ולא בכמות, באינדי של האינדי ולא במיינסטרים, הרי פופ זה חרא! הא הא, אני צוחק לעצמי בקול מרושע. זה לא חייב להיות ככה. כי יש פופ- שמאלצי, מאולץ, מכאני, חסר רגש ומתוכנת להחריד (מישהו אמר ליידי גאגא), ויש את בל אנד סבאסטיאן.


מפה לשם נחת עלינו סוג של חורף- כל מיני תופעות מטאורולוגיות ביזאריות כמו גשם, ברד ואפילו שלג (ועוד בינואר!!) יורדות עלינו במאסות. בישראל נורא אוהבים את החורף, ונורא אוהבים לדמיין שיש פה חורף- בכל פעם שיש יומיים גשומים ברצף, פתאום מזג האוויר עובר לדך הראשון של העיתון תחת הכותרת הדרמטית "סוף סוף חורף אמיתי!". זה הכל נובע מהרצון שלנו להרגיש כאילו אירופאים. וכשאני אומר "אנחנו" אני מכליל בקבוצה הזו את עצמי, אני לגמרי חורף-פריק. וכשיש שבת חורפית כמו זו הנוכחית, מה יותר נעים וכיף מלרענן את הדיסקייה ולנגן את פסקולי החורף הנוגים והקבועים- פתאום ניק דרייק משתזף לו קצת בשמש החורפית, פתאום KID A יוצא מההקפאה העמוקה ומפשיר לאט לאט...והנה באים מלכי הגשם, בל אנד סבסטיאן המופלאים.


בעולם מושלם וצודק חברתית, להקה כמו בל אנד סבסטיאן לא הייתה נחשבת להקת אינדי, הם היו מככבים בראש המצעדים וייתכן שכמה מדינות היו עושות מהשירים שלהם המנונחם לאומיים. כי בל אנד סבסטיאן עושה את הפופ המושלם, כזה שלא מתלקק ומתחנף לאוזן ולא עושה בום בום, אלא כזה שעשוי מלחנים עגולים ומושלמים ביופיים, עם מילים שאשכרה גורמות לך לחשוב, עם עיבודים שגורמים לך להרגיש על כוכב אחר ועם שירה שגורמת לך להרגיש בגלקסיה אחרת. כמה כיף לשמוע אותם ולדמיין שאנחנו בסקוטלנד (שם יורדים, לפי פרסומים זרים- תודה לך, ויקיפדיה- 4,577 מ"מ גשם בממוצע), ולחשוב שאנחנו באיזה חורף אינסופי עם ג'אג ענק של תה. זה יופי של בוקר קר ומאופק, כזה שעושה געגועים למקומות שאף פעם לא היית בהם. עזבו אתכם מהגרעין האיראני, אנחנו מעדיפים לשמוע את הסקוטים החנונים והלה-לה-לנד שלהם.


במקור, הלהקה הייתה כמעט פרויקט סולו של הסולן הראשי וכותב רוב הלהקה, הלוא הוא האיש בעל גרון הזהב. אבל החל מהאלבום הנהדר ששם אותם על המפה, If you’re feeling sinister, התחילה תנועה יותר דמוקרטית וגם חברי להקה אחרים החלו לשיר, שהבולטת מכולן היא הצ'לנית איזובל קמפל (שבמרוצת השנים עזבה את הלהקה ומצאה את עצמה שרה עם מארק לנגן, הם אפילו הופיעו בארץ שנה שעברה). יש להם המון דיסקים עם צליל די דומה, והאהוב עליי מכולם הוא Fold Your Hands Child you Walk Like a Peasant  מ-2000, שבעיניי גם נהנה מהשירים הכי טובים וגם הכי מגוון, כשהשירה מתחלקת על פני לא פחות מארבעה זמרים- מרדוק שעדיין דומיננטי ושר ברוב השירים, קמפל הנפלאה, הכנרית שרה מארטין והגיטריסט סטיבי ג'קסון, כששלושת האחרונים מקבלים כל אחד בתורו שיר סולו (השיר של איזובל, “Family Tree”, הוא אחד משיאי האלבום). חידוש נוסף באלבום על הנוסחא המנצחת של מרדוק ושות' הם העיבודים התזמורתיים- כמו בשיר “Don’t leave the light on baby” שזוכה לעיבוד מלטף ואיטי אה-לה-סרז' גינצבורג.

כל אחד מאלבומי הלהקה עד ל-Storytelling הוא מעולה אבל בעיניי Fold your hands הוא האלבום שהכי מתמצת את המהות של בל אנד סבסטיאן; הוא לא נחשב פורץ דרך כמו If you’re feeling sinister או איכותי כמו The boy with the arab strap אבל בשבילי הוא אחד מאלבומי החורף הכי אדירים שיש וגם אחד מאלבומי הפופ הכי טובים אי פעם. חבל שבל אנד סבסטיאן לא מפוצצים את מצעדי הפזמונים כמו שמגיע להם. ואולי עדיף ככה, מי יודע איך התהילה הייתה מקלקלת אותם....






יום רביעי, 4 בינואר 2012

לב בשר למכירה



בפוסט הקודם ציינתי את מותו של פרנק זאפה, והנה שנה שעברה, בטוויסט אירוני במיוחד של הגורל, נפטר בחודש דצמבר, בגיל 70 פחות חודש,  התאום המרושע של זאפה, היין של היאנג של זאפה, וזה האחד והבאמת יחיד, דון ואן ולייט, או קפטן ביפהארט בשבילכם. שני הגאונים המטורפים האלה, הלנון והמקארטני של האוונגרד האמריקאי, הפורטיסחרוף של הביזאר, שלובים זה בזה ומנוגדים זה לזה ושונאים זה את זה ולא יכולים זה בלי זה עד כדי כך הם אפילו נפטרו באותו החודש (זאפה ב-4 בדצמבר, ביפהארט ב-21). אני עד היום משתעשע ברעיון לכתוב תסריט לפי הידידות\יריבות רבת השנים בינהם.

ביפהארט הוא אובססיה רבת שנים בשבילי. אין לי מילים לתאר את עולמי הצר והדל בלי האמן הדגול והעמוק להדהים הזה. כבר כתבתי עליו הרבה בעבר וכנראה אמשיך כי אני פשוט לא יכול בלעדיו. הגישה של האיש למוזיקה, למילים, לאמנות ולעולם בכלל היא בלתי סבירה, בל תיאמן ופשוט נפלאה. אני באמת יכול לכתוב בלוג שלם רק עליו, והוא באמת אחד האמנים האהובים עליי ביותר. איך אפשר לתאר את האיש הזה- סוג של הכלאה בין הומלס, סכיזואיד, סטלן, דיקטטור, ילד פלא, פיטר פן, מאסטר זן, עבד שחור ב-Chain Gang, אסטרונאוט, חייזר, איש חזון, חלוץ, שרלטן, נוכל, שקרן פתולוגי, פריק- הכל נכון וגם הרבה יותר מזה.


אין ולא תהיה קריירה יותר הזויה מזו של ביפהארט והמג'יק באנד שלו בעסקי השעשועים. ניתן לחלק אותה לחמש תקופות עיקריות- מתמהיל הבלוז\פסיכדליה המופלא של שני האלבומים הראשונים (1967-69), דרך פאזת האוונגרד\בלוז\ביזאר הראשונה והמפורסמת מכולן (אנחנו מדברים על trout mask replica שבו קנה ביפהארט את עולמו, ואת Lick My decals off baby, לטעמי אלבומו הגדול ביותר של האיש ואחד האלבומים האהובים עליי ביותר) בין 1969-1971, תקופת האלבומים המסחריים הבלתי מוערכת (1972-1974) שמלווה ב"שנים אבודות", בלי להקה, בלי חוזה ועם סיבוב הופעות די גרוע עם זאפה (1974-1976) ולבסוף תחייה מחודשת ופאזת אוונגרד נוספת, לפני פרישה סופית (1977-1982). כבר דובר הרבה (ואם לא אני מתחייב לטחון את הנושא עד דק מתישהו בעתיד) על האוונגרד פורץ הגבולות והדמיון של ביפהארט, אבל מה שרבים לא יודעים הוא שיש לו גם אלבומים "נורמלים" (אולי נורמלים מדי כפי שהרבה יטענו), ובפרט- שלושה אלבומים שיצאו ב"תקופה המסחרית", שבה ביפהארט החליט לשנות כיוון, להפסיק להיות הפריק שכולם ציפו שיהיה ולנסות כיוון מסחרי יותר. ועל "הטרילוגיה המסחרית" הזו של ביפהארט אני רוצה לדבר היום- האלבומים The Spotlight Kid, Clear Spot, ו-Unconditionally Guaranteed.

שלישיית האלבומים האלו באה מיד אחרי שני אלבומי מופת ומפתח בקריירה של ביפהארט, Trout Mask Replica  ובעיקר Lick My decals off baby, בהם ביפהארט והמג'יק באנד ביססו את מעמדם כלהקה הכי משונה, הכי ביזארית, הכי חסרת גבולות והכי משוללת רסן: שילוב בין בלוז, אוונגרד שמושפע ממלחינים קלאסיים, פרי ג'אז והמוח הכי מעוות בעולם המוזיקה של אותה תקופה- המוח של ביפהארט כמובן, שהזה את המלודיות הכי לא סבירות ולא מתחברות, הקליט אותן על טייפ או מה שלא היה באותו זמן והגיש לחבורת הנגנים המורעבים והמהופנטים שלו ללמוד ולעבד (גארי לוקאס, אחד מחברי המג'יק באנד בגלגולה המאוחר ביותר, השווה את דרך העבודה של ביפהארט עם הנגנים שלו לאדם ש"זורק ערימה של קלפים באוויר, מצלם אותם ונותן למישהו שיצייר את זה"). שני האלבומים המדהימים האלה הקנו לביפהארט וחבורת הזבל שסביבו מעמד מיתולוגי, אבל מעט מאוד- מעט מאוד מאוד- מזומנים; ביפהארט עצמו עדיין נתמך כלכלית ע"י אימו, ושאר חברי המג'יק באנד חיו מתרומות או מאוכל מבתי תמחוי. המצב היה קשה מנשוא והמתח בלהקה, שגם ככה התקיימה תחת מעטה כבד של פאניקה ופאראנויה- זו הייתה דרכו של ביפהארט המניפלוטיבי לשלוט בלהקה, שהוגדרה ע"י זאפה כ"כת"- הייתה במצב כלכלי קשה ביותר; ביפהארט עצמו התחתן בדיוק ולא ממש התחשק לו להמשיך לחיות מהיד לפה ולגור עם חברי הלהקה בבית המוזנח שחלקו בקליפורניה.


 ביפהארט החליט לשנות כיוון , להתמקד בבלוז ולעבור לסגנון פשוט ושגרתי הרבה יותר. הוא טען כי רצה שיותר אנשים יתחברו למוזיקה שלו. ואכן, כשחברי הלהקה התכנסו באולפן בשלהי 1971, כדי להקליט את The Spotlight Kid, ביפהארט הפגיש אותם עם חומר חדש שהיה שונה באופן רדיקלי מזה של Lick My Decals. קודם כל, השירים היו איטיים וכבדים מאוד. שנית, הם היו ממש שירים, כלומר, כאלה שמצייתים לסולם אחד או למקצב אחד או שכל הגיטרות מנגנות תפקידים מתואמים...כשאני אומר שהאלבום הוא שינוי רדיקלי זה בעצם הפוך על הפוך; בניגוד לטירוף של שני האלבומים הקודמים, האלבום הזה נשמע נורמלי. ביפהארט אפילו חזר לנגן מפוחית, בעצם הכלי היחיד שידע אי פעם לנגן בו באמת. באופן פרדוקסלי, חברי הלהקה שנאו את האלבום האיטי והכבד, וגם הביקורות מצאו אותו מאכזב למדי. אני חושב זה אלבום יפהפה ונפלא, אפשר להגיד שזה ביפהארט "אנפלאגד". זה האלבום הכי רגוע ושקט של ביפהארט. רק תקשיבו לשיר הפתיחה המהמם, I’m gonna booglerize you baby : מאקורדי הפתיחה הכבדים של הגיטריסט המוביל של ההרכב, ביל הארקלרוד (zoot horn rollo לפני ביפהארט; לכל נגן ביפהארט הצמיד כינוי ביזארי, בדיוק כמו שהדביק לעצמו), לסלייד הסליזי של הגיטריסט השני, אליוט אינגבר, לתיפוף הבלתי שגרתי של המתופף ארט טריפ (שני אלה היו פליטים מה-mothers of invention של זאפה), ולקול העמוק והחודר, כמעט בלתי אנושי, של ביפהארט, שנשמע כמו אדם-חיה. ויש עוד הרבה מהטוב הזה, דרך בלדות נפלאות כמו White Jam ו-Blabber and smoke, דרך בלוזים איטיים וכיפיים כמו Grow Fins ו-There Ain’t no santa clause on the evening stage, ולא לשכוח את הפולריתמיקה הגאונית בשיר Click Clack. חשוב לציין כי הלהקה הקליטה המון שירים בסשנים של האלבום, שניתן למצוא בבוטלגים שונים- וגם הם מרתקים.



היה קשה לעכל את האלבום הזה שבזמנו לא נשמע מרשים, ובטח שלא הצליח למכור. ביפהארט רצה ללכת אפילו יותר מיינסטרים מזה, ולאלבום הבא של הלהקה, שהוקלט באמצע 1972, הוא החליט להביא ממש מפיק חיצוני, נגני אולפן ואפילו, רחמנא ליצלן, זמרות ליווי! התוצאה היא אלבום משובח ביותר, עם ההפקה הכי טובה שביפהארט אי פעם הצליח לארגן, ושירים שהם גם מאוד קליטים וגם נוצצים בגאונות הבלתי שגרתית של ביפהארט, וזהו בלי ספק אחד מאלבומיו הטובים ביותר ואולי האלבום הכי טוב למי שרוצה להכיר את סוד הקסם הביפהארטי, Clear Spot. בתחום הפופ\מיינסטרים זה בלי ספק הכי טוב שביפהארט עשה, ולא ברור לי איך גם האלבום הזה נכשל מסחרית, כי הוא פשוט מבריק. הלהקה, מגובה בבאסיסט רוי אסטרדה (עוד אחד שברח מזאפה ונקלט אצל ביפהארט), נשמעת פשוט נהדר- הם מהודקים, סאונד הגיטרות של הארקלרוד והגיטריסט מארק בוסטון שעבר מעמדת הבאס לעמדת גיטרה באלבום זה מדהים ביופיו, וביפהארט בשיאו מבחינה ווקלית, מצליח להעמיד שורה של שירים מנצחים, כמו Nowadays a Woman’s gotta hit a man ו-Sun zoom spark המקרקשים ומרשרשים, דרך שירים יותר אדג'יים וזועמים כמו שיר הנושא (שמארק לנגן ביצע בצורה נפלאה) או Circumstances, שירים שקטים ומאוד ייחודיים כמו Her eyes are a blue million miles  שאולי חלקכם מכירים מהפסקול של "ביג לבובסקי", וכלה ביהלום שבכתר- השיר האלמותי Big Eyed beans from venus, שגם עשור מאוחר יותר כיכב בהופעות של ביפהארט, אחד השירים הכי אדירים שהאיש אי פעם כתב וכנראה רגע השיא בקריירה של ביל הארקלרוד (לא סתם ביפהארט מקדיש לו שורה בשיר: “Mr.  Zoot Horn Rollo, hit that long lunar note and let it float”.






קשה לתאר את האכזבה מהכתף הקרה שספג Clear Spot; האלבום לא מכר וביפהארט והמג'יק באנד לא הפכו לכוכבים. וכאן מתחילה ההדרדרות של ביפהארט. הוא חתם אצל צמד  סוכנים חדשים, האחים די מארטינו, ועבר לחברת מרקורי. הופעל עליו לחץ להפוך ליותר מסחרי,וב-1974 הוא כינס שוב את המג'יק באנד לאלבום נוסף, Unconditionally guaranteed. כדאי להבין שחלק מחברי הלהקה מנגנים תחת שלטון האימים של ביפהארט כבר 5 שנים ועדיין רעבים לפת לחם. כמה בנאדם יכול לסבול? למרבה האכזבה, ביפהארט כתב את האלבום הכי חלש שלו עד אז. יש באלבום הזה מוזיקה ממש לא רעה, וזה אך ורק בזכות המג'יק באנד שעדיין נשמעים מצוין; אבל מי שמוריד את הרמה של האלבום באופן משמעותי הוא ביפהארט עצמו. קודם כל, השירה של ביפהארט היא מתחת לכל ביקורת, כאילו הוא שר מתוך שינה, כאילו האחים די מארטינו יעצו לו לשיר באופן לא-ביפהארטי. ושנית- וכאן הנקודה הכי כואבת באלבום- המילים פשוט מפגרות. מספיק לראות את שמות השירים: happy love song, I got love on my mind, sugar bowl... בחייאת רבאק, נראה שביפהארט אפילו לא התאמץ, והשירים במקרה הטוב הם ניסיונות ממש דבילים לכתוב להיטים. חבל שביפהארט יוצא כל כך פתטי, כי הלהקה מנגנת מעולה. יש כאן כמה וכמה שירים מצוינים, כמו שיר הפתיחה החזק Upon the My-oh-my ואפילו כמה מהבלדות הטיפשיות של ביפהארט נשמעות טוב כמו Magic Bee ו-This is the day. למרות הכל, אני מחבב את האלבום וחושב שהוא שווה שמיעה, אבל זה ממש לא קונצנזוס; האלבום נחשב גרוע מאוד בקרב מעירצי ביפהארט.






מי שהזדעזע עמוקות מהאלבום הם חברי המג'יק באנד עצמם. מילא לא להצליח מסחרית, מילא לגווע ברעב, אבל לנגן שירים כל כך חסרי השראה וברק? זה היה הקש האחרון- בבת אחת ופה אחד הם התפטרו והשאירו את ביפהארט בלי להקה לעבוד איתה, ואפילו הגדילו לעשות והקימו להקה משל עצמם בשם mallard. כאן מתחילות השנים הרעות של ביפהארט, קודם עם הקלטת האלבום Moonbeams and Bluejeans- בלי ספק אלבומו הגרוע ביותר, אסופה של שירים עלובים בליווי נגנים שכירים,שזכתה בקרב מעריצי ביפהארט לכינוי הגנאי the tragic band.  ואחר כך סיבוב ההופעות הקצר עם זאפה, שלטעמי היה חלש ביותר ומתועד חלקית באלבומו של זאפה Bongo Fury. אבל זה כבר סיפור אחר. שלושת האלבומים הנ"ל הם בגדול מצוינים, ובעיקר מציגים צד של ביפהארט שלגמרי עומד בצל אלבומי הביאזר שלו. מעניין מה היה קורה אם הוא באמת היה מצליח מסחרית...