יום שני, 23 בינואר 2017

ממשיכים לנצרת






אני מבלה ארבעים שעות בחודש בתוך קרון רכבת, כבר שש שנים וקצת. אני גר בשרון ועובד ברחובות. דאמיט, אני יושב בתוך קרון רכבת כשאני כותב את השורות האלה. ארבעים שעות בחודש זה נשמע כמו זמן אבוד, אבל בשבילי זה זמן פנוי מדהים שבזכותו הספקתי הרבה מאוד דברים בשנים האחרונות. את רוב הבלוג אני כותב משם, את האלבום שלי – ופרויקטים עתידיים שמתבשלים עכשיו ובקרוב תשמעו עליהם גם- אני עורך משם, אני קורא, אני צופה בסרטים וסדרות, וזה גם הזמן העיקרי שלי ביום לשמוע מוזיקה.

בחודשים האחרונים נתקלתי באלבום שמלווה את נסיעות הרכבת שלי בצורה מושלמת, והוא הפך לאחד האלבומים האהובים עליי בכלל. אורכו של האלבום הוא בדיוק שעה, כך שאני שם אותו באוזניות בתחילת הנסיעה והוא גם מסיים לי אותה. אני מוצא שזו יצירה גאונית, ומה שהכי יפה הוא שזה אלבום שאם הייתי שומע לפני שנתיים שלוש הייתי מבטל אותו בזלזול מוחלט; אבל היום הוא מתחבר לי בול לכל כך הרבה דברים אחרים שגדלתי עליהם, וגם מתחבר לי בול למה שאני מנסה להשיג במוזיקה היום. אורכו של האלבום הוא כאמור שעה, אבל הוא מכיל רק שיר אחד. האלבום הזה הוא האלבום השלישי של הטריו Sleep, שיש לו לפחות שני שמות וכמה גרסאות, אבל בגרסה הדפיניטיבית שלו הוא נקרא Dopesmoker.


אני אוהב מאוד מאוד מינימליזם. אמנם גדלתי על פרוג, שזו מוזיקה שמחייבת מעברים בין מבנים מאוד מורכבים, אבל בסופו של דבר חזרתיות במוזיקה מדברת אליי היום הרבה יותר. בשנים האחרונות, וכבר כתבתי על זה, נפתחתי לדיסטורשן ולמטאל, ולתדהמתי מצאתי להקות שמיישמות את הקו המינימליסטי על מטאל- ובנקודה הזו המח שלי התחיל לצרוח "ג'אקפוט!!". זה שילוב מרתק בין אסתטיקה לסאונד. כתבתי בעבר על הלהקות המייסדות של ז'אנר הדרון מטאל, Earth ו-Sunn O))), ועכשיו Sleep  סוג של תשלים מין שילוש קדוש- למרות שסליפ לא מנגנים דרון ומה שהם מנגנים מוגדר סטונר (אגב, עוד מישהו שמתייחס לשלושת הלהקות האלה יחד הוא ג'ים ג'ארמוש, שלדבריו המוזיקה שלהם השפיעה על סרטו The limits of control ושלושת הלהקות מופיעות בפסקול. לא ראיתי אותו עדיין).

Sleep הרבה יותר מסורתיים משתי הלהקות האחרות, אבל אולי חזון המינימליזם מטאל שלהם הוא הכי שלם, והדבר הזה בא לידי ביטוי בצורה מושלמת ביצירת הפאר Dopesmoker, אלבום שהרבה פעמים מקבל את התואר "אלבום הסטונר האולטימטיבי". אותי לא מעניינות כל כך ההגדרות והאובר-קיטלוגים האלה ואין לי דרך באמת לדעת אם זה סטונר או סלאדג' או דום או דרון- למי אכפת, Dopesmoker, כמו כל חתיכת מוזיקה טובה וחסרת גיל, הוא פשוט מה שהוא.

המפתח להבין את Dopesmoker נעוץ בעטיפה שלו כפי שיצאה בגרסה האחרונה והדפיניטיבית בה יצא ב-2012, שש עשרה שנה מאז שהאלבום הוקלט (ועל ההיסטוריה המשונה שלו- בהמשך). בעטיפה, גם היא אחת העטיפות האהובות עלי, מצוירות דמויות עטויות גלימות חומות, משהו בין הג'אוות של Star Wars לתושבי Dune עוטי חליפות הזקק, במסע מדברי, תוך שהן מעשנות באנגים עצומים מתוך תרמילים שהן נושאות על גבן. ברקע התכול אפשר לראות ירח ואולי אפילו שניים, והתחושה היא לחלוטין של סצנה תוך סרט מדע בדיוני או מערבון אסיד בסגנון אלחנדרו חודורובסקי. זה בעצם הקונספט וסיפור הרקע של Dopesmoker- מסע צליינות ועלייה לרגל לארץ הקודש (!) שעורכים היצורים בעטיפה, הקרויים “Weedians”.

אפשר להרחיב שהאלבום והסיפור הזה הוא אלגוריה לאורח החיים הסטלני הכבד של חברי הלהקה, שצרכו קנאביס בצורה כמעט דתית, ואכן השירה של באסיסט וסולן הלהקה, אל ציזנרוס, נשמעת לחלוטין כמו מזמור דתי (מי שנכח בהופעה האגדית בת החמש שעות בירושלים של  Om, להקת הבת של Sleep שמורכבת מאותו הרכב מינוס הגיטריסט מאט פייק, מספר שזה הרגיש ממש כמו טקס פולחני). Dopesmoker באמת נשמע ומנוגן כמו מסע צליינים במדבר, במקום שבו הזמן עומד מלכת.

Dopesmoker הוא כאמור שיר אחד שאורך שעה. השימוש במילים "טקס" ו"פולחן" הוא התיאור הכי מדויק של המוזיקה הזו, כי אני חושב שלא שמעתי הרבה דוגמאות למוזיקה שתובעת כל כך הרבה מסירות ונחישות ממי שמנגן אותה (למעט אולי סוואנס והחמישייה המאוחרת של ג'ון קולטריין). הם עבדו על השיר האחד שמרכיב את האלבום בין שנתיים לארבע שנים, תלוי את מי מהלהקה שואלים וכמה הוא עישן לפני ששאלתם. הם גם לא ניגנו שום דבר מהאלבום לייב לפני ההקלטות, ואז- כפי שאספר בהמשך- האלבום בסופו של דבר נגנז במקור והלהקה התפרקה, כך שההופעות הראשונות של החומרים ב-Dopesmoker בוצעו הרבה אחרי הקלטות האלבום, בהופעות איחוד.

 חברי Sleep מנגנים שעה של ריפים כבדים, נמוכים, איטיים, שמשתנים מאוד לאט וחוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב ושוב ולא מאבדים אפילו מילימטר של עוצמה ועניין. אחת האגדות הרבות סביב האלבום היא שהוא תודלק ע"י כמויות עצומות של קנאביס; אני לא מצליח להבין איך הם הצליחו להתרכז. היופי הגדול ב-Dopesmoker, כמו בכל יצירה מינימליסטית מופתית, הוא אבדן מימד הזמן- ואבדן העולם שמסביב. הם מנגנים כל כך לאט וכל כך רפטטיבי ועל פני כל כך הרבה זמן שקשה מאוד לשים לב למהלך התפתחות של השיר- אבל למעשה זה שיר מאוד מורכב (ניתוח שלו אפשר לקרוא כאן) שמכיל הרבה מאוד חלקים. קשה מאוד לשים לב למשל שריף הפתיחה האימתני של האלבום, שמתחיל בגיטרה של פייק ששועטת לתוך הרמקול כמו נשר במדבר ומנגנת כמו שירה של נזיר מונגולי את שתיים וחצי דקות הראשונות של האלבום לבד לגמרי, שונה לחלוטין במשקל מזה שמגיע אחרי 8 דקות לתוך האלבום, כשציזנרוס עצום המימדים פותח את גרון האדירים שלו ושואג במונוטוניות את שורות הפתיחה של האלבום ואולי המוטו לחיים של Sleep:

Droooooooop out of liiiiiiiife with boooooong iiiiiiiin haaaaaaand
Fooolowww the smooooke towaaaard the riff fiiiiiiiiled laaaaaaand


חייבים לומר ש-Dopesmoker הוא אלבום ממש קשה להאזנה. הוא תובע מהמאזין מסירות עצומה- אותה מסירות של זן שחברי Sleep תובעים מעצמם. כל מכה של דיסטורשן כותשת את המאזין שוב ושוב, זה מה שנותן את אפקט היעדר הזמן , בדיוק כמו המסע במדבר. כשאני שומע אותו אני מרגיש שאני הולך לאיבוד. איפה אני בכלל? אני בדקה התשיעית או בדקה החמישים ושבע? מה לעזאזל קרה שם באמצע? וכשאני נוסע ברכבת עם האלבום באוזניות הסנהייזר שלי, מבודד ביחד איתו מהעולם החיצון ומהשיחות הטפלות והרעשים האחרים בקרון, אני גם הולך לאיבוד במרחב, לא רק בזמן- מה קורה, אני בהרצליה או בכפר חב"ד? אני נוסע לרחובות או בעצם חוזר אחורה לבית יהושע? והאם זו תל אביב הגנה או אוניברסיטה? אני מאוד מאוד אוהב את התחושה הזו, שמוזיקה מבלבלת אותי ומוציאה אותי מאיפוס; אבל מיותר לציין שרבים לא יוכלו למסע הזה.

אני חושב שיצירות אמנות גדולות באמת הם כאלה שזורקות אותך החוצה מהעולם, מהמקום ומהזמן שאתה נמצא בו, ושותלות אותך במארג הזמן-חלל הפרטי שלהן, שהן עצמן יצרו. זה מאפיין את הסרטים של לינץ' וגיליאם וקובריק, את הספרים של בקט וג'ויס, את הפואמות של גינסברג ואדגר אלן פו, את האלבומים של פיטר האמיל וזאפה וביפהארט, וכן- זה כולל גם את Dopesmoker. הוא חי ביקום משלו, בגרסה המעושנת של Dune, כשבמקום סם המרקוח שמכחיל את העיניים, כורים שם שיטלואדס של גראס, והגיטרה הרפטילית של מאט פייק מחליפה את שייח' חולוד האגדי.  

הקושי הרב בצליחת המדבר אפוף עשן הקנאביס של Dopesmoker קשור באופן ישיר להיסטוריה של האלבום והמיתולוגיה סביבו. חברי הלהקה הקליטו אותו ב-1996 עבור חברת התקליטים London Records. החברה הבטיחה ללהקה חופש אומנותי מלא ומימון מלא. אבל כששמעו אנשי החברה איזה מין אלבום בישלו הסטלנים הישנוניים הם חטפו רגליים קרות וסירבו להוציא את האלבום. הם לא הבינו מה ניסו חברי הלהקה להשיג, ומה זה לעזאזל Weedians. תהליך החזרות, ההקלטות, המיקסוס של האלבום ואז הסירוב להוציא אותו היו יותר מדי עבור הלהקה והם התפרקו- מאט פייק הלך להקים את High on Fire, ציזנרוס והמתופף כריס הקיוס המשיכו לעבוד יחד ולחקור את קסמי הרפטציה כותשת המוחות והמיתולוגיה היודו-נוצרית תחת השם Om.

 במהלך השנים האלבום יצא לא פחות מארבע פעמים בגרסאות שונות, כולל גרסה שנקראה Jerusalem שבה נחתכו 52 דקות מההשיר המקורי לתשעה קטעים קצרים יותר. רק ב-2012 יצא ריאישו של הגרסה האולטימטיבית ביותר של Dopesmoker, אצל חברת Southern Lord שמנוהלת ע"י חברי Sunn O))). עבור הריאישו החגיגי הזה הוכנה העטיפה החדשה, זו שמציגה סופסוף את ה-Weedians, מה שמשלים סופית את החזון של הלהקה, 16 שנים אחרי הקלטת האלבום. אפשר אפילו לרכוש היום בובות של ה-Weedians אם אתם בעניין של Action figures, ויש גם מעריצים של הלהקה שמתחפשים לדמויות האלה.

את האלבום אפשר לשמוע כאן, מהבנדקמפ של הלהקה, מחולק לשלושה חלקים בני עשרים דקות כל אחד:






אבל אני חושב שהחלוקה של האלבום לשלושה טרקים מיותרת- צריך לשמוע אותו כפי שתוכנן, שעה אחת רציפה:



והנה מיני דוקומנטרי על האלבום:


וכאן יש ביצוע לייב של עשרים הדקות הראשונות, כולל מאט פייק בלי חולצה- וזה לא מראה יפה במיוחד:

ורק לסיום- קטע קצר יחסית מתוך חזרה על Dopsmoker רגע לפני שאל ציזנרוס מתחיל לשיר:


Proceeds the Weedian Nazareth….