יום חמישי, 28 בנובמבר 2013

ברגומי, בארזי, אנצ'לוטי, דונאדוני




אחרי מהומת פורטיס במהלך החודש, הפוסט הכי נקרא שלי BY FAR, אני רוצה לכתוב קצת על אריק. קשה לכתוב דמעות, וקשה לכתוב על מישהו יקר שמת. אני כותב את השורות האלה, כשאבק המוות של אריק מתחיל קצת לשקוע, וטוב שכך. אחרי שראיתי (בטלוויזיה) אלפי אנשים שמנסים להשתתף בהלוויה, אחרי שארונו הוצג לראווה בכיכר העיר, משהו בי נכמר; אינני חובב הלוויות, אני חובב אנשים חיים, ולא מצא חן בעיניי כל הפורנו-מוות הזה שישראלים מתים עליו משום מה. לא נראה לי שכך אריק היה רוצה שהלוויתו תיראה. גם ההשוואות לרצח רבין והדבקת התווית "טרגדיה לאומית" נראות לי כפסיכוזת המונים, שלא לדבר על הדימיון הבלתי ניתן להכחשה להלווית מרן יוסף, שחילונים רבים ראו אותה כתמוהה. אבל על כך בוודאי כבר יכתבו אחרים. אני רוצה לדבר על אריק בקצרה ממש, עם מינימום קלישאות שכבר נטחנו ועוד ייטחנו, מזווית אישית, ובעיקר- מזווית משפחתית.



המוות של אריק מצטרף למוות של שלושה גיבורי תרבות אחרים שלי, שמתו השנה: הסופר יורם קניוק, שמוליק קראוס, ולו ריד, שעוד לא הספקתי לכתוב לו כלום וכבר אריק מת. למרות שכל הארבעה מתו בעשור השמיני לפחות של חייהם, למעט קראוס המוות של כולם בא לי בהפתעה; הם ליוו אותי לכל אורך חיי הבוגרים. יורם קניוק כתב על המוות המתקרב שלו באובססיביות, במין תאוות חיים מלאת תשוקה, עד שלא הייתי מוכן להאמין שזה באמת יקרה לו. לו ריד נלחם במוות, או יותר הנכון בצד הפרוע של החיים, כבר עשורים, וגם במקרה שלו הייתי בטוח שהוא כבר בחזקת בן אלמוות. שני אלו ניהלו כזה דיאלוג עם המוות, ותמיד היה נראה שידם על העליונה. אפשר להוסיף לאלה איש שגילו חצי מגילם, גבריאל בלחסן היקר, עוד אחד שניהל מאבק כל כך מתמשך עם המוות עד שהאמנתי כי לעד יביס אותו. אבל המוות של אריק הכה אותי הכי חזק, כי הוא מעולם לא ניהל מאבק כזה; בפרספקטיבה הקצרה שלי על העולם, ממרום שלושים שנותיי העלובות, אריק איינשטיין נתפס כמין סלע גיברלטר תמידי, כבן אלמוות אמיתי. ועכשיו יש חלל. חלל גדול.

זה לא סוד ששיאו של איינשטיין כאמן מאחוריו לפחות מתחילת שנות התשעים. נראה אתכם מזמזמים שיר שלו מהעשור האחרון. אבל מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד היה שם אריק איינשטיין. גם בעבר וגם בהווה. אחת לאיזה זמן מוגבל היה מופיע ראיון עם אריק, או שיר חדש, או איזה טור בעיתון ספורטיבי. וזה תמיד יהיה אריק הישן והטוב, שיספר בפעם האלף למה הוא לא מופיע, ידבר על הפועל תל אביב ועל אורי זוהר ו"לול" ויספר איך אבא שלו שאל אותו לאחר ששבר שיא ספורטיבי "אם יש שיא, למה צריך לשבור אותו". וזה עוד לפני שחוזרים לאלבומים הישנים, לשירים, למילים. וזה תמיד היה כיף לקרוא, תמיד היה כיף לשמוע את אותם שירים, כיף לדעת שהוא שם. והתחושה הייתה שזה יישאר כך תמיד. כי זה היה כך תמיד.

ממש כמו סבא.


לא סתם אני משתמש במילה הזו. היה בדמות של אריק משהו מאוד אבהי- גם כלפי האמנים ששיתף איתם פעולה, שתמיד היה מבוגר ובעל ניסיון יותר מהם, אבל גם כלפי המאזינים שלו. מישהו גבוה, ספורטיבי, מגניב להחריד, סמכותי במקצת. ומפאת הבדלי הגיל ביננו, 44 שנה, הוא היה מין סבא בשבילי, ובעיקר הוא היה מין בן משפחה שלנו. האלבום "עם הייתי ילד" הוא בערך התקליט הראשון שאני זוכר מתנגן בבית הוריי. את מערכוני "לול" כל המשפחה שלי מדקלמת בעל פה. את עטיפת "שבלול", הצילום הנהדר של אלונה איינשטיין ובו איינשטיין מסתודד עם שלום חנוך, קניתי כתקליט (אין לי פטפון) ומסגרתי ותליתי בסלון ביתי. ומאז שבני הקטן נולד, אנחנו שרים לו את "אדון שוקו". אבל כנראה המעורבות הכי גדולה של אריק איינשטיין לחיי המשפחה שלי הוא הסרט הנפלא "כבלים".


אם אני זוכר נכון, אני ואבא שלי ראינו את הסרט בקולנוע. אחר כך הגיעה קלטת הוידאו, שמשום מה התפצלה לשתי קלטות, ללא הצדקה. אחרי שטחנו את הקלטות עברנו למארז הדיוידי. משנה לשנה, הסרט המשותף של איינשטיין עם מוני מושונוב וצבי שיסל (שמפגין כאן יכולות קומיות מרשימות ביותר שמראות כמה הוא מפוספס כקומיקאי) צבר אצלנו מעמד יותר ויותר מיתולוגי; אני, הוריי ואחיי צפינו בו, אני לא מגזים, עשרות פעמים. מה סוד הקסם של הסרט על משפחת וולף? אני חושב שזו העובדה שזה סרט של אנשים שאהבו לכתוב אותו, לשחק בו ולעשות אותו. כשרואים את המערכונים הגאוניים בסרט- הפארודיה המבריקה והמדויקת על סרטי פליני, על סרטי גנגסטרים (אחד המערכונים המופתיים בתולדות הקומדיה העברית), מערבון בהונגרית, פורנו סאדו מאזו גרמני, שלא לדבר על ענפי ספורט הזויים (בטוח החלק האהוב על אריק בסרט)- אי אפשר שלא לחשוב איך יכלו שם על הסט לצלם את הסצנות בלי למות מצחוק.

והייתה שם גם מוזיקה מעולה, גם בצורת שירים "רגילים" ו"רציניים" של אריק- רפרטואר שהיה טיפה ארכאי כשהסרט יצא (1992, כמעט כל השירים הם מאלבומי האייטיז של אריק), אבל עתיר בקלאסיקות- "עטור מצחך", "צער לך", "שביר", "אוהב להיות בבית" ועוד רבים וטובים, כשבסרט אפילו מבליחים מיקי גבריאלוב ("מיקיס גבריאליס וגם אריק איינשטייניקיס אוהבימוס ת'חיימוס"), יהודה פוליקר ("יאסו יהודה!"), יוני רכטר ו....שר האוצר הנוכחי שלכם. מלבד אלה, היו גם כמה שירי מערכונים אדירים- השיר הצרפתי עם הפיאות והתלבושות המגוחכות, השיר "ים אדוני" עם הכיפה העצומה של שיסל, ועוד...ואיך אפשר לשכוח את ה-מאסטרפיס "ואלה שמות", עם שורת הסיום הכי מצחיקה בתולדות המוזיקה הישראלית- "ואסיים בחודורוב! ואסיים בחו-דו-רוב!!!"

והיה שם גם אריק. בסופו של דבר, כשאני מנסה לעכל מה יהיה לי חסר, זו לא רק המוזיקה, זה חוש ההומר הנהדר, הכריזמה, החמימות. כי זה היה סבא אריק בשבילי, מצחיק ועם חיוך ענק. אריק לא רק הנחיל שירים נהדרים, הוא גם יצר במו ידיו חלק גדול מאוד מההווי של משפחת וולף לדורותיה ובהמון משפחות אחרות. כשרואים אותו שר את שיריו בקליפים ב"כבלים" (מעניין שהוא תמיד מצולם מבצע את השירים בלייב) רואים כמה הוא לוקח את העניין ברצינות- הוא לוקח באותה רצינות את המערכונים המטופשים של "כבלים". מצד אחד מקצוען אמיתי, מצד שני הוא באמת אוהב את מה שהוא עושה, ורואים את זה. זה סרט של פנומן, כשחקן, כקומיקאי וכזמר. וככה אני רוצה בדיוק לזכור אותו- מצחיק, חם ומלא אהבת אדם.







יאסו, אריק.









יום שני, 11 בנובמבר 2013

מכתב פתוח לפורטיס






פורטיס היקר.

את הפוסט הזה החלטתי לכתוב כסוג של מכתב פתוח אלייך. אתה לא יודע את זה כמובן אבל אני ואתה הולכים הרבה אחורה, לפחות עד גיל 14, כשקניתי (בקסטה!) את "שוטר פושע והענק הלוחש", עד היום אחד מאלבומי הרוק הגדולים שנכתבו. אני עוקב אחרי כל צעד שאתה עושה כבר המון זמן, וגם כשלא תמיד הברקת, גם בשנים הקשות שלך, המשכתי לעקוב אחרייך. ידעתי שאתה אחד מהאנשים האמיתיים, ידעתי שהלב שלך במקום הנכון. אבל היום, אני כבר לא בטוח. ולכן אני כותב את המכתב הזה, כי אני חושב שאתה צריך להתעורר. יותר נכון, אתה צריך להתפטר. להתפטר מ"אקס פקטור". כן, ממש ככה. אתה צריך לקום, להפר חוזה ופשוט ללכת.

עבור רוב מעריצייך, הצטרפותך ל"אקס פקטור" לוותה בהרמת גבה במקרה הטוב, תדהמה ברוב המקרים וגנאי והוקעה במקרה הרע. אני חייב לומר, שלא הייתי שותף לאף אחד מאלה. לא חשבתי שיש משהו פסול בהצטרפותך לתוכנית, להיפך; את קריאות הגנאי והתדהמה פירשתי כצרות אופקים, כתגובה אוטומטית כנגד Sell Out, כחלק מדיכוטומיה רבת שנים בקרב חובבי מוזיקה לפיה מיינסטרים=רע, ואינדי=טוב. זה לא באמת עובד ככה, ונתתי לך קרדיט. תן לזה צ'אנס, אמרתי לחבר קרוב שדיבר איתי על אכזבתו. חשבתי שזה אפילו טוב שאתה מופיע בתוכנית, שסופסוף יהיה בתוכנית בז'אנר הזה, שמעולם לא היה כוס התה שלי, מישהו שהוא כאמור אמיתי, מישהו שהלב שלו במקום הנכון, מישהו שמכיר מוזיקה קצת יותר מגוונת ושיש לו פרספקטיבה יותר נרחבת על הדברים, מישהו שגם מכיר את פיטר האמיל ואת רוברט וויאט ואת הסקס פיסטולס ולא חושב שהעולם נוצר עם עליית ערוץ 2 לשידורים, לפני עשרים שנה בדיוק.

כל זה היה נכון, במידה ו"אקס פקטור" הייתה באמת תוכנית מוזיקלית. אבל היא לא. "אקס פקטור" היא קרקס, היא פריק שואו. היא מייצגת את השלב הבא באבולוציה של תוכניות זמרה-ריאליטי, שבו המוזיקה והמשתתפים עצמם כבר בכלל לא חשובה. מה שחשוב הוא הסיפור האנושי. בתוכנית הזו (ובתוכניות רבות אחרות) זה ממש לא חשוב איזה מין קול יש לך או מה אתה שר, אלא מי אתה ומה אתה. לא שזה לא חשוב, אבל זה הפך לכל העניין כולו. אם יש לך תסמונת דאון, או אספרגר, או שאתה חרדי לשעבר או בהווה או בעתיד וכו', רק אז שווה לשמוע אותך בכלל. בנוסף, יש כאן מצב אבסורדי שבו השופטים חשובים יותר, מעניינים יותר ונזכרים יותר מהמשתתפים עצמם.

אבל כל זה עוד מילא. כל זה עוד נסבל. זה לא חריג. מה שבאמת גורם לי לבקש ממך להתפטר מהתוכנית, הוא ההקצנה בפן שקיים תמיד בתוכניות האלה, והגיע בתוכנית הזו לרמה של גועל נפש טוטאלי, שאתה, פורטיס ידידי, האיש שהלב שלו במקום הנכון, חלק ממנו. וזה- פן ההשפלה.

זה טריק ידוע בתוכניות האלה: מעלים בשלב האודישן מתמודדים שאינם מוכשרים, בלשון המעטה. אלו יעשו מה שמצופה מהם בתוכנית- ישמשו אתנחתא קומית, ייצלו על הגריל עד שייצאו רכים מכל הצדדים, ויושפלו קבל עם ועדה מול מאות אלפי צופים לועגים, וחבר השופטים כמובן. ובסוף עוד יגידו להם שזה "מגיע להם", שהם "הביאו את זה על עצמם". זה סוג חדש של לחימת גלדיאטור מול חיית טרף לטובת שעשוע השליט והנתינים- כשחיית הטרף הם השופטים ובהם פורטיס, מהמנטורים האישיים שלי בחיי הבוגרים עד לנקודה זו.

והרי ברור לכולם שאותם מתמודדים שבאים ועושים מעצמם צחוק, לא באמת מודעים למה שמתרחש סביבם. הרי ברור שיש שלב מקדים של סינון מתמודדים, ואותם מתמודדים גרועים כלל לא אמורים לעבור את המסננת הזאת. אלא מה? מערכת התוכנית, באקט שהוא שפל, ציני, דוחה, אכזרי ומרושע מאין כמוהו, נותנת לאנשים האלה לעבור בכוונה, נוטעת בהם תקוות שווא שהם שווים משהו, ומשקרת להם במצח נחושה. כל חטאם של האנשים האלו הוא חוסר המודעות של עצמם, ואולי קצת נרקיסיזם לא הכי בריא. ואז כמובן הם מועלים למוקד, ומבתרים אותם חיים. חי חי חי, ממש מצחיק. מישהו עוצר רגע וחושב מה זה עושה לבנאדם להיות מושפל ככה? אחרי שגרמו לו להאמין בעצמו, אחרי שהערימו עליו?

מהמעט מאוד שיצא לי לראות מ"אקס פקטור", ראיתי את זה קורה יותר מדי פעמים. איך מישהו שכל בר דעת יכול לראות שמקומו אינו בתוכנית או בכלל בעולם המוזיקה מתחיל לשיר וחבר השופטים, ובתוכם פורטיס, מתחילים להיפקע מצחוק ואז פושטים ממנו את עורו. מקרים בולטים היו הרקדן והכוריוגרף חיליק כהן, שפורטיס נכנס בו במיוחד (ואפילו קיבל על כך מחמאות מהחברים החדשים שלו בחבר השופטים), ובחורה חרדית לשעבר וקרובת משפחה של הרב איפרגן, שהתוכנית כולה התגייסה ללעוג לה כאשר החשמל באולם "נפל" באורח מסתורי לאחר ששרה. ממש שנון.


המקרה של כהן, שצירפתי אותו כאן בוידאו, מחליא במיוחד, כאשר בר רפאלי, אותו תוצר מובהק כל כך של ערוץ 2, מי שגם מנחה תוכנית ואחר כך גם תופיע בפרסומת בהפסקה, מפלבלת בעינייה בצדקנות כאשר חיליק מפשל (כי זה היה כל כך מפתיע, נכון?), וכאשר חיליק הזועם (ומי לא היה זועם במקומו? מי לא היה מקלל את השופטים במקומו? זה היה הרגע הכי אמיתי שראיתי בטלוויזיה המסחרית הרבה זמן) מבקש שלא יצלמו אותו, מה שכמובן עושים בלי להתחשב בבקשתו. אני מבקש מ"רשת" לצייד אותי בפעם הבאה בשקית הקאה.

אבל יותר מכל, יותר מכל הכל, כואב לי, כואב לי אישית לראות את פורטיס משתתף בקרקס הזה, לראות אותו יושב במרומי הקולוסיאום ומבתר בהנאה גלדיאטורים חסרי מודעות עצמית כמו חיליק, ועוד מטיף לחיליק תוך שהוא מספר על ההשפלות שעבר בעצמו. פורטיס, מה ששנוא עלייך אל תעשה לחבריך, ובתור מי שבלי ספק לא היה עובר את האודישנים לתוכנית בעצמו, בתור מי שאינו זמר סטנדרטי, בתור מי שעבר כל כך הרבה עליות ומורדות וספג כל כך הרבה מכות בקריירה כל כך מגוונת, אני מצפה ממך אמפתיה. אני מצפה ממך נדיבות. אני מצפה ממך אצילות. אני מצפה ממך חמלה. אני בטח ובטח לא מצפה ממך לקחת חלק במכונה צינית ואכזרית שבולעת ויורקת אנשים עבור בצע כסף ורייטינג. ממך, הנער שתמיד היה צועק שהמלך הוא עירום, אני מצפה לעמוד ולזעוק זאת גם עכשיו, שזה לא בסדר.

ערוץ 2 תמיד התפרנס מלהיות חזק על חלשים. מימיי דודו טופז המשליך כדורי שוקולד לפה של אשה חסרת מודעות וכבדת משקל, דרך חיים הכט ורני רהב שמטיפים לאזרחי ישראל איך עליהם לחיות ולהתנהג, ועד תוכניות כמו "אקס פקטור" שמתעמרות ומתאכזרות לאנשים תמימים (ולא, זה שמישהו חתם על איזה חוזה בלי לחשוב מספיק על התוצאות, כי הוא חלש אופי ורוצה להתפרסם, זה לא אומר שזה "מגיע לו"). אבל ממך, פורטיס, האנדרדוג והאנטי גיבור הישראלי האולטימטיבי שלי, לא ציפיתי להיות חזק על חלשים. כשמשקרים לאדם וגורמים לו לחשוב שהוא מוכשר רק כדי לרמוס אותו, בלי לחשוב על מה זה עושה לו, כדי להתפרנס, זה לא פחות מפשע. ולכן, רמי פורטיס, אני מצפה ממך להפסיק לקחת בזה חלק. זה לא פשע להריע (פיקטיבית או בכוונה שלמה) למוזיקה בינונית. זה לא פשע להרוויח כסף. זה לא פשע להיות מפורסם, וזה גם לא פשע להנות מזה. אבל זה כן פשע לגזור קופון על חשבון אותם אומללים שאתה שותף להשפלתם. אני מבין שאתה צריך להתפרנס, אבל לא כך. אני כותב את המכתב הזה מרוב אהבה אלייך, שבגללה כל כך חורה לי מה שאתה עושה עכשיו. ולכן, אני חושב שאתה צריך לעשות לזה סוף, לפני שאאבד  כל טיפה של כבוד שעוד נותרה לי כלפייך.

שלך,
יוחאי