יום שבת, 28 בנובמבר 2015

ווטרס על האש, וול וול דאן




מי שקורא את הבלוג ואולי אולי אפילו קצת עקב אחרי ה"קריירה" המוזיקלית שלי אולי שם לב שאני אוהב לגעת בפוליטיקה. יותר נכון להגיד- אהבתי, בזמן עבר. מערכת הבחירות האחרונה גרמה אצלי לשינוי- קיבלתי החלטה לשמור ככל הניתן את דעותיי לעצמי ולצמצם את הנגיעה בתחום. את העולם הרי לא אשנה, וממילא הכל נראה, במילותיו של גבריאל בלחסן המנוח, כ"משחק מתוכנן היטב" (ביום מן הימים אכתוב פוסט על השיר המונומנטלי "כדורי הרגעה בדבש", שממנו לקוחה השורה הזו). אולי במקום להתמרמר ולכתוב סטטוסים זועמים בפייסבוק ש-400 איש יסכימו עמם ואולי כמה עשרות יעשו להם לייק, עדיף פשוט להתכנס בד' אמות, ומקסימום לרקוד עם הבילויים את ה"הורה הסלמה". בפוסט הנוכחי אני קצת קצת אסטה מההחלטה שלי, אבל הפוסט בסופו של דבר יעסוק במוזיקה, או ליתר דיוק- במוזיקאי ספציפי, האמן האחד שהפך לשנוא נפשם של הישראלים, אליל נעוריי לשעבר, רוג'ר ווטרס. הסיבה שלשמה אנו מתכנסים היא אלבום הופעה חדש של ווטרס, תיעוד של הופעה שבה הוא מבצע את אלבום המופת The Wall בשלמותו, למעשה פסקול סרט ההופעה הדוקומנטרי שווטרס הוציא לאחרונה על הטור החדש שבו ביצע את The Wall. רגע, הוא לא עשה את זה כבר פעם? או פעמיים?? או שלוש??? בהחלט כן; ובפוסט הזה אני הולך למנות ולפרט שלוש סיבות מדוע רוג'ר ווטרס הוא פאקינג מעצבן, אבל הן דווקא לא קשורות לעמדות הפוליטיות שלו לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אני מבהיר מראש- הפוסט הזה לא יעסוק בשום צורה במשנה הפוליטית של ווטרס, במעורבות שלו בקמפיין החרם של תנועת ה-BDS וכו', בשאלה האם ווורס הוא באמת אנטישמי ואנטי-ישראלי או לא. אני מעדיף שלא לעסוק בכך, מטעמי הבריאות הנפשית שלי. הבלוג הזה הוא בלוג מוזיקה ולא בלוג פוליטי ואני רוצה שיישאר כך. כמו שתראו, יש מספיק סיבות להתעצבן על ווטרס, מבלי להתייחס לעמדות שלו כלפי מדיניות מדינת ישראל פוסט 1967. אני מזהיר שמדובר בפוסט מאוד ארוך, למעשה הכי ארוך שכתבתי אי פעם. זה התחיל בקטנה אבל צמח ותפח ובסוף החלטתי לפרסמו, רק כדי שאוכל להוציא אותו מהסיסטם שלי....

...אז ברוכים הבאים ל-Roast של ווטרס. אני הולך להכות בבובת הפנייאטה הזו עד שתתפוצץ. אז למה רוג'ר ווטרס פאקינג מעצבן?



   סיבה ראשונה: ווטרס הוא דיקטטור שהרס את פינק פלויד
זאת טענה שאולי תפתיע חלק מהקוראים: איך אפשר לומר כי ווטרס, היוצר המרכזי בפינק פלויד, הרס את הלהקה? הייתה תקופה בנעוריי שווטרס היה האמן מספר אחד בעולם ואולי בתולדות האנושות כולה. את פלויד גיליתי, כמה סטנדרטי וקלישאתי מצידי, בגיל 14 בקיץ בין כיתה ח' ל-ט'. הקלטתי בקסטה את The Wall, אלא מה, ושמעתי אותו בריפיט כל יום כמה פעמים. למדתי כל מילה בעל פה, קראתי כל מיני פרשנויות, והייתי בדיעה ברורה שזו יצירת המופת הגדולה של כל הזמנים, בלי להגזים. משם התחלתי כמובן להכיר את הלהקה לעומק- קודם כל בארבעת האלבומים הגדולים שלה בין 1973 ל-1979, ואז הליכה אחורה לתקופה הפסיכדלית-ניסיונית של  1968-1972, כולל בוטלגים רבים מהתקופה שהלהקה בטמטומה הרב לא "מכשירה" לכדי הוצאות רשמיות כמו שזאפה והגרייטפול דד עשו למשל, תקופת בארט הקצרה של 1967, שלושת אלבומים פוסט The Wall, אלבומי סולו, בקיצור הפכתי ואני עדיין ממשיך להפוך כל אבן כמעט בקונצרן העצום הזה. מיותר לציין שהלהקה הזו היא אבן דרך אדירה בעולם המוזיקלי שלי.

אני חושב שרבים יסכימו איתי עם אגיד שהתהליך שהלהקה עברה בין 1968 ל-1972 הוא פשוט נפלא. בשנים הקצרות יחסית האלה הלהקה מקליטה לא פחות משבעה אלבומים נפלאים (אני מגדיר את Ummagumma כשני אלבומים נפרדים). מה שטוב כל כך בהרכב ההוא של הפלויד מגולם במשפט פשוט אחד- The sum is greater than its parts. אלו היו ארבעה מוזיקאים אדירים שניגנו יחד, הקליטו יחד, עבדו ועיבדו יחד, מיקססו יחד, הפיקו יחד. הגם שווטרס מיצב את עצמו די מהיר כספק החומר המוזיקלי העיקרי (אחרי מאבק קצרצר עם ריצ'ארד רייט), זאת עדיין הייתה פינק פלויד ולא הלהקה הפרטית של רוג'ר ווטרס. אני לא יכול להמליץ מספיק על העבודות של פלויד בשנים האלו- הם הקליטו אלבומים רעבים, חדשניים, הרפתקניים (כולל ניסיונות שנכשלו), מרוממי נפש, פותחי תודעה ועד היום לא נס ליחם מבחינתי.

במובן מסוים, האלבום Dark side of the moon סימן את תחילת הסוף של פינק פלויד כלהקה. ההצלחה האדירה של האלבום נשענה חזק מאוד על הכתיבה של ווטרס. מכאן החל תהליך של מעין סיפוח זוחל של ווטרס, עד לכדי השתלטות עוינת על פינק פלויד. ווטרס התחיל לכתוב יותר, לשיר יותר, לקבל החלטות אומנותיות והפקתיות בעצמו. בד בבד, חברי הלהקה האחרים החלו להתנוון ולדהות לרקע- ניק מייסון התעניין יותר בהפקה של אלבומים לאמנים אחרים ובאיסוף של מכוניות מירוץ, ריצ'ארד רייט הפסיק לכתוב חומרים והתמקד בהתמכרות לקוקאין, ורק דיוויד גילמור נשאר לתת פייט עם ווטרס, פייט על שליטה ואגו שהפך ליותר ויותר מכוער. השילוב בין עליית האגו ויצר השתלטנות של ווטרס, הדקדנס של שאר חברי הלהקה והסיאוב הרב בעקבות ההצלחה העצומה והכסף הגדול עשו את שלהם, והלהקה החלה דה פאקטו להתפורר.

אני נוטה להגיד שהאשם בכך הוא ווטרס; לזכותו הוא יטען כי חברי הלהקה הפסיקו לכתוב והופעל עליו לחץ לקחת פיקוד על הספינה שהחלה לטבוע בים ההצלחה של עצמה. אבל כמו החזיר נפוליאון מ"חוות החיות" המדהים של אורוול, ספר שווטרס עצמו אהב כל כך עד שעשה לו אינטרפרטציה באלבום Animals, ווטרס צמצם את חבריו ללהקה, צעד אחר צעד, לאט ובהדרגתיות, עד ששאף להדחה מושלמת. כבר באלבום Wish you were here יש שינוי כוחות בולט, כשלראשונה ווטרס וגילמור מתחלקים בשירה בצורה פחות או יותר שווה (עד האלבום הזה, ווטרס שר בערך שיר אחד בכל אלבום). האלבום Animals הוא כנראה האלבום האחרון של פינק פלויד כלהקה; אמנם ווטרס כתב כ-80% מהחומר וגם שר כ-80% ממנו אבל הקלידים של רייט והתופים של מייסון עדיין בולטים. בהמשך, רייט צומצם וצומצם עד כדי כך שבהקלטות The Wall הוא קיבל החלטה לפטר אותו. לפטר אותו! רייט היה חבר מייסד בלהקה בדיוק כמו ווטרס, עם זכויות ומניות בלהקה בדיוק כמוהו. במקום לסייע לחברו המכור לקוקאין, ווטרס פשוט העיף אותו מהמדרגות. בשלב מסוים ווטרס החליט שגם מייסון לא שווה כלום ורצה להיפטר גם ממנו. באיזו זכות הוא הרשה לעצמו לנהוג כך בחבריו לשעבר? זאת ועוד- לא רק מעמדם של רייט ומייסון נשלל כנגנים, אלא גם כמפיקים. Animals היה האלבום האחרון שבו קרדיט ההפקה הלך ל-Pink Floyd; המפיקים של The Wall היו ווטרס, גילמור (שכאמור נתן פייט לווטרס, כך שלא יכול היה עדיין להצר את צעדיו) ובוב אזרין, מפיק חיצוני שווטרס גייס לראשונה מזה עשר שנים. וכמובן, ב-The Wall ווטרס כבר התבסס כמנהיג בכמעט בלעדי של הלהקה- הוא כתב לבדו 22 מתוך 26 השירים באלבום.

השיא היה כמובן באלבום האחרון של ווטרס בפינק פלויד, The final cut מ-1983. כאן הגדיל ווטרס והוא מתנהל כדיקטטור לכל דבר. קודם כל, ריצ'ארד רייט לא משתתף כלל, לראשונה מאז הקמת הלהקה. שנית, ווטרס שר את כל השירים למעט השיר “Not now John” שבו גילמור שר חצי מהשיר (ובהתאמה זה גם השיר הכי טוב באלבום). שלישית, ווטרס כתב כאן לראשונה (ולאחרונה) את כל השירים כולם. רביעית, גילמור אינו שותף להפקה של האלבום, וגם ניגן מעט מאוד- בגדול הוא הוגבל לכמה סולואים גילמוריים אופיינים. וחמישית- שיא החוצפה: על התקליט כתוב בריש גלי- The final cut, a requiem to the post-war dream by Roger Waters. קולטים? זה לא אלבום של פינק פלויד אלא של רוג'ר ווטרס! אגב, The final cut  אמנם לא מתברג בראש אלבומי פלויד לדורותיה אבל כאלבום פוליטי הוא משובח ואולי מכיל את הטקסטים הטובים ביותר של ווטרס. 
לסיכום חלק זה- בין 1973 ל-1983 עברה פלויד ממצב של להקה אורגנית להצגה של איש אחד. אפשר להאשים את הדבר בחידלון ובניוון של חברי פלויד הנותרים אך אני מוצא שהאשם העיקרי להרס הלהקה היה ווטרס. זה לא שפלויד לא עשו אלבומים טובים ויצירתיים בתקופה הזו, אבל בניגוד ליצירתיות המשותפת של העבר, פה מדובר ביצירתיות של איש אחד. לא פלא שווטרס היטיב כל כך לשחק את דיקטטור הרוקנרול ב-The Wall, עד כדי כך שלא ברור איפה מסתיימת הסאטירה ומתחיל הווטרס. לזכותו של ווטרס ייאמר, שהוא עצמו חש בזמן אמת באבדן האינטימיות של הלהקה ושל ההופעות הקטנות- ובאופן פרדוקסאלי, כפי שנראה בהמשך, זה דחף אותו דווקא להקצין בכיוון הזה וליצור יצירות עוד פחות אינטימיות ויותר מנוכרות. ואולי בכל זאת אסיים את החלק הזה של הפוסט במשהו אחד חיובי- ביצוע הלייב מתוך המופע המקורי, 1980, לשיר הנצחי “Comfortably numb”, אחד השירים האחרונים שווטרס וגילמור כתבו יחד ובו שניהם נוטלים חלק משמעותי, לזכר הימים שפינק פלויד הייתה להקה של יותר מיוצר אחד.




  סיבה שנייה: ווטרס הוא קאפיטליסט מסריח
אוקי, אנחנו מתקדמים ואני כבר מתחמם. רוג'ר- תתחיל להסתובב, שייצא רך מכל הצדדים. בעיה שניה שיש לי עם האיש נובעת מההתנגשות השקופה להחריד, עד כדי רמת גיחוך, בין האידיאולוגיה של ווטרס, הרואה את עצמו כאנטי-קאפיטליסט, אנטי-תרבות צריכה וכמעט אנרכיסט במצע הכלכלי שלו (נקרא לזה כך), לבין ההתנהלות שלו כאמן מופיע, שהיא תוצר מובהק של כל אלה. במילים אחרות- חסרה לו יושרה.

אחד הדברים המעצבנים בווטרס הוא הנטייה שלו למה שאני מכנה "צ'ה גווארה-איזם". זו הנטייה לעטוף במעין רומנטיות כל מיני מאבקי צדק, עד כדי כך שהמאבק או הפסאודו-מאבק מעוור את עיני הנאבק. יהיו כאלה שיטענו כי ווטרס לוקה בתופעה הזו לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני; אני חושב שבמקרים מסוימים אפשר בהחלט לומר את זה עליו (למשל, בראיון המגוחך עם גדעון לוי - מגוחך בגלל לוי, שהלשון שלו דבוקה חזק חזק לאחוריים של ווטרס- הוא אמר ששמעון פרס הוא פושע מלחמה אך לגבי חאלד משעל "אין ראיות לכך", ושהרקטות של חמאס הן רק "מחווה של התנגדות"). דוגמא אחרת היא ההתנגדות שלו לחוקים האוסרים ציד בבריטניה- גם כאן הוא זיהה את הצורך להגן על זכותם של הציידים, ועל פי שמועות שהוא טרח להכחישם זאת הייתה גם הסיבה העיקרית להגירתו מאנגליה לארה"ב. תחליטו בעצמכם האם הזכות לצוד חיות היא זכות שראוי להילחם עליה. לזכותו של ווטרס אציין שהוא גם פילנטרופ וגם השתתף בפעילויות אקטיביסטיות ראויות, כמו האיחודונצ'יק עם הפלוידים הותיקים ב-2005 למטרות צדקה.

עם זאת, הבנאדם בהחלט מחזיק מעצמו מהפכן קטן. רוב המשנה ה"ראדיקלית" של ווטרס מרוכזת בשלושה אלבומים- Animals, The Wall, The Final cut. The Final cut  הוא המגובש והמנומק מכולם, בו כאמור יצא ווטרס נגד האגרסיביות של מרגרט תאצ'ר באיי פוקלנד, אבל עיקר הזעם שלו נגע ליחסים בינלאומיים בין מדינות וביחסי מסחר ונשק. המשנה של ווטרס הרבה יותר מבולבלת בשני האלבומים הקודמים. Animals הוא מעין אינטרפרטציה חופשית על "חוות החיות" לאורוול. בזמן שאורוול השתמש במטאפורת החיות כדי לנגח את הסטאליניזם ונגזרותיו, ווטרס בחר להשתמש בחיות דווקא כנגד הקאפיטליזם: החזירים הם כמובן חזירי הקאפיטליזם, הכלבים הם אותם קרייריסטים "קילרים", והכבשים הם דווקא העם שבאורח פלא מתקומם כנגד הכלבים והחזירים. The Wall, ללא ספק האלבום שווטרס מחשיב כמאסטרפיס הגדול שלו (וזו הסיבה שהוא ממשיך וממחזר אותו עד זרא ועל כך בהרחבה בהמשך), נוגע במגוון עצום של נושאים- מלחמה, אבדן אב, טירוף, לחצי ההצלחה, עסקי הרוקנרול, יחסי הורים ילדים, דיקטטורה, ובין השאר גם קאפיטליזם. יש לווטרס כל מיני גרסאות מה דרבן אותו לכתוב את The Wall- אבדן אביו שלא הרפה ולא מרפה ממנו עד היום (הגרסה העדכנית כפי שנראה בהמשך), השתגעותו והסתלקותו בטרם עת של סיד בארט מהלהקה, והסיפור שהכי מתקשר למשנה אנטי-קאפיטליסטית של ווטרס: אבדן האינטימיות בין הלהקה לקהל, ההתמסחרות וההסתאבות סביב ההצלחה. בהופעה ידועה לשמצה בסוף סיבוב ההופעות של Animals ירק ווטרס בפניו של מעריץ שהוא עצמו העלה לבמה; על פי דיווחו של ווטרס עצמו הארוע הבודד הזה השפיע עליו עד כדי כך שהוא החליט שאת האלבום הבא של הלהקה הוא ישיר מתוך חומה שתיבנה בינו לקהל, וכך באמת היה. אני מתעכב על הנקודה הזו כי היא גם חשובה להמשך הפוסט- בזמן אמת, ווטרס טען ש-The Wall הוא תוצא ישיר של הטורים הגדולים והראוותניים האלה, והנתק בין האמן לקהל הוא הנושא העיקרי של האלבום. אחר כך נראה שהוא ישנה את דעתו לגבי מה דרבן אותו לכתוב את האלבום.

פה נכנס הכשל הלוגי שהמשנה של ווטרס לוקה בו. ווטרס כאב את הפער הגדול שנפער בינו לקהל שלו; הוא שנא את המופעים הגדולים באצטדיונים והתגעגע להופעות האינטימיות של פלויד כלהקה. אולי הייתם מצפים שמוזיקאי במצב כזה ירצה לחזור לשורשים, לחזור להופעות קטנות, אולי קצת למתן את הסגנון, bringing it all back home, קצת כמו שהביטלס התכוונו לעשות באלבום Let it Be. אבל ווטרס עשה בדיוק הפוך- הוא הקצין את הסגנון התיאטרלי של ההופעות. הוא בנה את אחד האלבומים הגרנדיוזיים אי פעם, בהשקעה כספית גדולה, יצר גם סרט קולנוע כדי לעבות את היצירה הענקית, ואז רתם את הלהקה לאחד מסיבובי ההופעות הגרנדיוזיים אי פעם; הלהקה אשכרה בנתה חומה סביב עצמה, השקיעה כמות עצומה של כסף בפירוטכניקה, אנימציה, עובדי במה ומה לא. סיבוב ההופעות הזה, כולה 31 הופעות, עלה כל כך הרבה כסף עד שהלהקה לפי הדיווחים הפסידה 400,000 פאונד- למרות שכל ההופעות היו סולד אאוט. במילים אחרות- ווטרס בחר לציין, להגיב, ליצור סאטירה ואולי אף למחות על אורח החיים הגרנדיוזי והדקדנטי של הרוקנרול הגדול מהחיים ע"י יצירת אחד המופעים הכי בומבסטיים בהיסטוריה. הוא בחר למחוא נגד קאפיטליזם ע"י יצירת היפר-קאפיטליזם. אולי ווטרס התכוון שהכל יהיה סאטירה, אבל לדעתי הוא התבלבל בין סאטירה ומציאות.

אני בוחר להתמקד בנקודה הזו כי אני מוצא אותה מעצבנת במיוחד. איזה מין מהפכן דמיקולו אתה? איזה מסר אתה משדר לאנשים? איך אתה יכול לשיר את השיר המצוין “What shall we do”, אולי השיר הכי חד ומושחז שנכתב אי פעם נגד תרבות הצריכה (והאנימציה של ג'רלד סקארף עדיין מדהימה כפי שהייתה בפעם הראשונה שראיתי אותה לפני עשרים שנה), כשאתה בתוך אצטדיון ענק, בהפקה ענקית, מול עשרות אלפי אנשים ששילמו את מיטב כספם? אתה לא רואה את הסתירה? אתה לא מבין שאתה מעודד את הקאפיטליזם החזירי הזה? אתה לא מבין שהפכת את עצמך למוצר צריכה? אתה לא רואה שאתה זה שיצר את הפער בינך והקהל? אני לא אומר שזה לא בסדר להרוויח כסף – והוא הרוויח שיטלואדס של כסף (סיבוב ההופעות של The Wall 2010-2013 הוא עד היום סיבוב ההופעות הרווחי ביותר של אמן סולו בהיסטוריה- עד כדי כך). אני גם לא אומר שלא צריך ללכת למופע כזה- זה בידור לגיטימי לחלוטין. אבל אל תטיף לי נגד קאפיטליזם ואל תשחק לי אותה צ'ה גווארה קטן. אל תדבר איתי על הנזק והדקדנטיות שבמופעים גדולים מהחיים, בזמן שאתה  הגולד סטנדרט של המופעים האלה. אתה בעצמך החזיר המתנפח המעופף שאתה מפריח בהופעות. ואם לצטט את אחד המערכונים הנשכחים והאהובים עליי של החמישיה הקאמרית- אתה קאפיטליסט מסריח, זה מה שאתה.




     סיבה שלישית והחשובה מכל: ווטרס הוא אמן מת מהלך
אתם עדיין פה? אם הגעתם עד לכאן,  אז כדאי לכם להישאר: הגענו ללוז של הפוסט, וכאן אני הולך לבצע את מכת הנוק-אאוט שלי נגד ווטרס, אני הולך לעשות לו מט, אני עומד לבצע עליו איפון, אני שולף עליו את חרב הגינזו הקסומה, אני הולך לבצע את השראפשוטר של ברט דה היטמן הארט, או כל מטאפורה אחרת שתחשבו עליה. וכן- אני נהנה מכל רגע. הנה שתי הצהרות לגבי הקריירה של רוג'ר ווטרס: התרומה של ווטרס למוסיקה של חמישים השנים האחרונות היא מדהימה, עשירה, וקשה לדמיין את חיינו, אוהבי המוזיקה באשר הם, בלעדיה. התרומה של ווטרס למוזיקה של עשרים וחמש השנים האחרונות היא כמעט אפס.

מאז השיר “Take up thy statoscope and walk” שווטרס כתב ושר באלבום הבכורה של פלויד מ-1967, ווטרס היה פורה להדהים. הוא לא היה יחיד- אמנים מובילים רבים היו פוריים להדהים בשנות השבעים. דיוויד בואי ואיאן אנדרסון של ג'תרו טאל למשל הוציאו במהלך שנות השבעים אלבום כל שנה, כמעט כולם מאסטרפיסים. וכך גם ווטרס. כדי להבין עד כמה ווטרס היה פרודוקטיבי, קבלו סיפור קטן שקשור ל-The Wall: גילמור סיפר לימים שווטרס נתן לו לפני הקלטות האלבום כמו גדולה לחומרי דמו, כדי שייתן את דעתו מה מהחומרים האלה יהפוך לאלבום הבא. למעשה, ווטרס הגיש לו שני פרויקטים כמעט מוגמרים- האחד הפך ל-The Wall (אלבום כפול להזכירכם) והשני הפך לאלבום הסולו הראשון של ווטרס, The Pros and cons of Hitchhiking. כלומר- ווטרס היה עד כדי כך פורה עד שיכול היה להגות ולכתוב מראש אלבומים שלמים. אני לא יודע מה שמו לו באוכל באותם שנים, אבל הוא ללא ספק היה על הסוס מבחינה אומנותית.

אחרי The Final Cut, אלבום שבו למעשה פינק פלויד חדלה לתפקד כלהקה ואולי מעולם לא חזרה להיות להקה אמיתית, ווטרס מאס בחבריו הלא יוצלחים (מבלי לשכוח מאבק משפטי מכוער על עצם השימוש בשם המותג פינק פלויד, מאבק שבו ווטרס הפסיד) ופתח בקריירת סולו. האלבום The pros and cons יצא ב-1984, עם אורח מכובד, אריק קלפטון, על הגיטרה. האלבום מאוד מזכיר את The Final cut. אחריו יצאו Radio KAOS ב-1987, אותה שנה בה יצא לראשונה אלבום עם שם המותג פינק פלויד ללא ווטרס. אחר כך מגיע אחד משיאי הקריירה של ווטרס- ההופעה בברלין 1990 עם The Wall, לאחר נפילת החומה. פה צריך לציין את האופורטוניסטיות של ווטרס והנטייה שלו לפופוליזם זול- The Wall היה בסופו של דבר אלבום מאוד אישי ופרטי, פסיכולוגי בעיקרו, אבל ווטרס עשה קישור בינו לבין ארוע פוליטי ובכך גרף הון אישי- ופוליטי- ניכר. אין שום קשר בין האלבום לבין נפילת החומה, למעט השימוש במילה "חומה" (ואולי בגלל זה ווטרס גם עשה את הקישור הלוגי עם חומת ההפרדה- גם זו חומה, וחומה זה אני). אבל מילא, כאילו שלמעריצים אכפת. אולי לפעמים כן צריך להפריד פוליטיקה מאמנות, אחרי הכל. ב-1991 מוציא ווטרס את אלבומו השלישי, Amused to Death, אלבום שנחשב אלבום הסולו הטוב ביותר שלו, והיו כמה מבקרים שטענו שהוא משתווה לעבודות הגדולות שלו. אומר זאת בעדינות: יש שם כמה שירים טובים, אבל זהו אחד האלבומים היחידים בחיי שאשכרה מסרתי למישהו בחינם (זה היה במסגרת האתר "אגורה").

Amused to death היה אלבום האולפן האחרון שווטרס הוציא. מאז עברו אוטוטו 25 שנה. 25 פאקינג שנה בלי אלבום אולפן חדש. אומרים שאסור להשוות, אבל בואו נשווה את ווטרס לבני גילו ומעמדו- ניל יאנג הוציא בזמן הזה 18 אלבומים, בוב דילן הוציא 9 אלבומים, אפילו אמן שבהחלט לוקח את הזמן בין אלבום לאלבום כמו סקוט ווקר הוציא 4 אלבומים (ואיזה אלבומים!) ואפילו דיוויד בואי, שהקריירה שלו הוכרזה כמעט רשמית כגמורה, עשה קאמבק מדהים לפני שנתיים והולך להוציא בינואר אלבום חדש, שאמור להיות האלבום הכי Far out בקריירה שלו. מה עשה ווטרס בזמן הזה? שני דברים: ראשית, הוא סיים אופרה על המהפכה הצרפתית בשם Ca Ira, הפרויקט אולי הכי מעניין בקריירת הסולו שלו. על האופרה הזו החל לעבוד ב-1989 לערך ועבד עליה לאורך שנות התשעים, והיא יצאה ב-2005. שנית, הוא הופיע. והמון. ועשה מזה המון כסף. ולזה נגיע עוד מעט. מה לגבי שירים חדשים? אה, יפה ששאלתם. במהלך 25 השנים האחרונות ווטרס הוסיף לרפרטואר שלו שני שירים חדשים בהופעות, סינגל שמכיל שני שירים, ועוד שיר שנכנס לפסקול של סרט. במילים אחרות- קצב כתיבה של שיר בחמש שנים. הוא הודיע בסוף העשור הקודם שהוא הולך להוציא אלבום חדש, וטען בפני גדעון לוי שיש לו שירים חדשים מוקלטים ואלבום חדש בדרך. אולי נזכה לשמוע אותם, למרות שווטרס גם הכריז בראיון לפני שנתיים שהטור של The wall  עשוי להיות הטור האחרון שלו, ושהטור הזה הוא שירת הברבור שלו. כך שלא ברור אם ווטרס באמת יוציא אלבום חדש אחרי כמעט 25 שנה או לא.


מה שכן ברור הוא שווטרס אוהב את השירים הישנים שלו. נורא אוהב אותם. בעיקר את The Wall. בעשרים וחמש השנים האחרונות ווטרס הוציא את גרסאת הלייב של ברלין 1990, הוציא אלבום ליין מהטור שלו שנקרא In the flesh  (על שם השיר שפותח את The Wall, אלא מה) שכמובן מכיל הרבה שירים מהאלבום. בנוסף יצא אלבום המתעד את הטור המקורי של פלויד מ-1980-1981 (מכל הגרסאות הרבות של The Wall זוהי הטובה ביותר). בתחילת העשור החליט ווטרס לצאת לטור חדש של The Wall- עם יותר אנימציה, יותר פירוטכניקה, הרבה יותר צופים, הרבה יותר הפקה- והרבה יותר הכנסות. מזה יצא בשנה שעברה סרט דוקומנטרי בשם- אתם יושבים? הנה זה בא- Roger Waters The Wall, שמתעד את הטור. והנה עכשיו אנחנו מתבשרים שווטרס הולך להוציא את הפסקול לסרט, ועוד הולך להוציא אותו בגרסאת דלוקס למעריצים בלבד עם כל מיני טריקים ושטיקים שאמורים לגרום לשרופי ווטרס לקנות דווקא את הגרסה הזו, ולהוסיף אותה לגרסאת האולפן של האלבום, גרסאת הטור של האלבום, הסרט שמבוסס על האלבום, הגרסה של ברלין של האלבום וכמובן הסרט של הטור של האלבום. אגב, ווטרס כנראה עדיין לא סיים עם The Wall ובראיון ממש מלפני יומיים (!!) תיאר תוכנית להעלות גרסה תיאטרלית, מחזמר אולי, של האלבום (ושוב יש דיבור על אלבום חדש, שעתידו לוטה בערפל) . נשאלת השאלה- האם האלבום באמת היה טוב עד כדי כך שמגיע לו להתמחזר ולהשתחזר במיליון וורסיות? אני כבר לא כל כך בטוח. ובכלל, מה נותר מהאלבום המקורי? נראה שהוא כבר שונה לחלוטין. ב-2009 הסביר ווטרס מדוע הוא עדיין חושב ש-The Wall רלוונטי גם היום; שימו לב שהמניע המקורי לכתיבת The Wall היה, כפי שווטרס ציין אינספור פעמים, אבדן האינטימיות בין האמן והקהל, ואיך ווטרס "מעדכן" וטוען במשמעות חדשה לגמרי את The Wall לפי צרכיו הנוכחיים, כאשר המטרה הנבחרת היא המלחמה בעיראק. טייק איט אווי, רוג'ר:

אבדן אב הוא המשענת המרכזת עליה The Wall עומד. ככל שעוברות השנים, ילדים מאבדים את אבותיהם שוב ושוב, לחינם. אתה רואה את זה שוב עם כל האבות האלו, אנשים טובים וישרים, שאבדו את חייהם ואיברי גופם בעיראק ללא סיבה. ביצעתי את השיר Bring the boys back home [שיר מהאלבום] בהדרנים שלי בטורים האחרונים. זה מרגיש יותר רלוונטי ויותר חריף לשיר את השיר עכשיו מאשר ב-1979.

במילים אחרות- הבנאדם מאוהב ביצירת העבר שלו עד כדי כך שהוא לא מוכן להרפות ממנה. למה ליצור משהו חדש, כשהאלבום הישן והטוב עושה את העבודה? ווטרס משחזר את עצמו למוות, ועושה את זה בעיניי רע- תקשיבו לבנאדם שר למען השם, הקול שלו גמור לפחות מאז האיחודונצ'יק של הלייב 8, ואין לו גם בושה להשתמש בפלייבק בהופעות. הבנאדם אשכרה עושה קריוקי לעצמו. והוא עושה את זה כבר שני עשורים; זו גם הסיבה שבגללה לא הלכתי להופעה ב-2006, למה לי לשמוע גרסה פחות מוצלחת של הדיסק בבית? כי יש שם וידאו יפה? בשביל הסאונד? דילן, יאנג, ווקר, בואי, האנשים האלו הם בגיל של ווטרס, למה הם יכולים להתחדש ואשכרה להגיד משהו חדש לפחות פעם ב-25 שנה והוא לא? למה אפילו דיוויד גילמור יכול להוציא אלבומים חדשים ואפילו טובים מאוד ורוג'ר קשישא לא? אולי יהיה מי שיגיד שווטרס דווקא עבר תהליך מרתק, שהוא בעצם כתב ויצר את The Wall מחדש, תוך יציקת משמעויות חדשות, ושזו בעצם יצירה חדשה עכשיו, קצת כמו הסופר מהסיפור הבדיוני המפורסם של בורחס שכותב מחדש את דון קיחוטה מילה במילה. מיותר לציין שאני ממש לא מסכים, וזה גם ממש לא מעניין אותי. מבחינתי, הבחישה הבלתי נגמרת של ווטרס באלבום הזה רק ממאיסה את ווטרס ואת האלבום. אגב, ווטרס לא שולל לעשות טיפול דומה גם לאלבומי עבר אחרים, The Final Cut ואפילו Amused to death, שברובו הוא בהחלט משעמם למוות. איך אמרו לד זפלין- The song remains the same

זה הזמן והמקום להגיד: ווטרס, אתה גוויה אומנותית, אין הצדקה למחזור העצמי שלך. כתוב שירים חדשים- או סתום את הפה לעד. מושחת, נמאסת. תתקדם. ייתכן שבאמת נקבל אלבום חדש דנדש של ווטרס בשנה שנתיים הקרובות, אלבום שווטרס מבטיח לפחות מאז 2009, ואני אהיה בין הראשונים לשמוע אותו. ואולי כבר לא נקבל ממנו חומר חדש לעולם. הרבה יותר סביר בעיניי שנזכה לעוד גרסה טרחנית של The Wall. אולי תגידו- מה כואב לך, יוחאי? הבנאדם סופר מצליח, אנשים רוצים לשומע את הסחורה שלו שוב ושוב, ומי אתה בכלל, כמה שירים כבר כתבת בחיים שלך. אז אולי אני אליטיסט ואיסנטיסט ומתנשא, אבל אני מצפה מאמנים שאני אוהב להגיד לי משהו חדש מדי פעם, גם בגילם המתקדם. העובדה שלווטרס אין באמת שום דבר חדש לומר ב-25 השנים האחרונות מוכיחה שהוא פשוט דינוזאור שעדיין מסרב למות.


    סיכום
 את הפוסט הזה אני כבר שנים רוצה לכתוב, וכבר כתבתי- וגנזתי. בסופו של דבר החלטתי לחזור ולהתמודד עם הפסוט כדי לסגור חשבון עם ווטרס אחת ולתמיד. הסיבה העיקרית שאני נכנס בווטרס ושופך כל כך הרבה מילים היא שהאיש באמת היה אליל נעוריי, ואני גם עדיין זוכר לו חסד נעורים. אני מניח שאני עדיין אוהב אותו ומוקיר אותו, אחרת המגרעות הרבות שלו לא היו מזיזות לי ומעוררות בי רגשות כל כך עזים (וזה בלי קשר לפוליטיקה, כאמור). השירים הישנים הם באמת שירים טובים ואף אחד לא ייקח לווטרס את זה; אבל זקנותו כל כך מביישת את נעוריו שאני מרגיש אפילו צורך להגיד לו את זה אישית- אתה פאתטי, מכל כך הרבה סיבות. אולי הוא עוד יפתיע אותי, ואני אהיה הראשון לאכול את הכובע. ואולי רק כדי לסיים את העסק בטעם טוב, רק אשים פה קטע ישן ואהוב כל כך של הלהקה שאני כל כך אוהב. את הצרחה הנפלאה והמפורסמת של ווטרס באמצע השיר, צרחה שבעיניי יותר חשובה מכל מה שאמר אמנותית בעשורים האחרונים, אי אפשר לשכוח.









יום שישי, 6 בנובמבר 2015

ואז נפתח לי המח





סיק בוי: זו תופעה בכל תחומי החיים.
רנטון: למה אתה מתכוון?
סיק בוי: טוב, בנקודה מסוימת, יש לך את זה, ואז אתה מאבד את זה, וזה אבוד לנצח. בכל תחומי החיים: ג'ורג'י בסט, למשל. היה לו את זה, איבד את זה. או דיוויד בואי, או לו ריד...
רנטון: חלק מחומרי הסולו שלו לא רעים.
סיק בוי: לא, הם לא רעים, אבל הם גם לא מעולים. ובלב אתה יודע כזה שלמרות שזה נשמע בסדר, זה בעצם סתם...חרא.
(אדינבורו, סקוטלנד, אי שם בשנות התשעים של המאה העשרים)

*
בחודש שעבר ציינו בעולם המוזיקה ובאנושות בכלל שנתיים למותו של לו ריד. לאחרונה עשיתי כאן בבלוג מין קטע כזה של החזרת חובות ישנים, ונזכרתי שבעצם לא התייחסתי כלל למותו של ריד בזמנו. כבר כתבתי על ריד בעבר, גם בבלוג הזה וגם במקומות אחרים. אני לא חושב שאני אכה מישהו בתדהמה אם אכריז שריד הוא אחד האמנים העמוקים והמשפיעים ביותר בתולדות הרוק; איש רב ניגודים, מנתץ טאבואים וחוצה גבולות שגם יודע לגעת ולרגש (גם אם הרבה פעמים הרגשות שהוא גורם למאזין הם רגשות מחורבנים). הקריירה של ריד היא אחת המשונות בתולדות הרוק, עם הרבה פיקים נחשוליים מרשימים של יצירתיות והרבה מישורים של בינוניות בין לבין, והרבה יציאות חריגות ומשונות (מספיק שאציין שתי דוגמאות מובנות מאליהן שכבר התייחסתי אליהן בבלוג- Metal Music Machine האגדי\מפלצתי, ושילוב הפעולה עם מטאליקה שהפך בדיעבד לאלבומו האחרון).


מעבר לכשרון הכתיבה ולשירים הגדולים אני חושב שהגדולה של ריד, שתתבטא גם כאן בפוסט, הייתה ההחצנה וההבלטה של אלטרנטיבה. של אחרות, של שונות. לא סתם וולווט אנדרגראונד נחשבת ללהקת הרוק האלטרנטיבי הראשונה. ריד הראה לכולם שאפשר לעשות דברים אחרת- לשיר אחרת, לכתוב שירים אחרת, להתנהג אחרת, להתלבש אחרת, וכמו שנראה בפוסט- גם לנגן אחרת. האחרות של ריד, יותר מאחרויות אחרות- של דילן, ביטלס, בואי ואחרים- הייתה שונה, היא גרמה לך להתנועע בחוסר נוחות בכסא, היא גרמה לך להגיב למוזיקה בצורה אחרת, להרגיש רגשות מורכבים יותר לגבי המוזיקה והשירים, גם רגשות קשים יותר מהרגיל. האחרות הזו הכתיבה לרבים אחריו- כל ה-30,000 איש שהקימו להקה בעקבות הוולווט אנדרגאונד- את טווח האחרות האפשרי והמותר. ריד בעצם נשכב על הגדר והתפוצץ על הרימון בשביל כל מי שבא אחריו, כאומר- חבר'ה, זו הטריטוריה של האחרות כפי שאני מגדיר אותה.

האחרות של ריד היא זו שתדלקה את האמנות שלו, גם בשירים הכי רגישים ועדינים וגם בקטעים הכי מכוסחים. היא גם הגבילה אותו ולא אפשרה לו להיות אמן מצליח באמת. אמנים אחרים מהסיקסטיז מתחו את הגבולות וגם עברו אותם, אבל ריד היה הראשון להצהיר שזה בסדר לשיר על סמים קשים וסקס ביזארי וזונות וטרנסווסטייטים, שזה בסדר לנגן כל כך חזק שאפילו טכנאי ההקלטות לא יכול להישאר באולפן, שזה בסדר לא לכוון את הגיטרה כי כמו אלברט איילר ריד ניגן רגשות ולא תווים, ושזה אפילו בסדר להתנהג כמו חרא של בנאדם (אם כי לאחרונה יוצאת ביוגרפיה חדשה של ריד שמתארת אותו כיותר מסתם חרא של בנאדם- כמכה נשים; לי נותר רק לקוות שזה לא נכון).  הפוסט הזה יעסוק בשיר אחד ספציפי של הוולווט אנדרגאונד, והשיר הוא I heard her call my name מתוך אחד מאלבומי המופת הגדולים של הרוק אי פעם, White light/ White heat. והסיבה שאני בוחר  בשיר הזה בעצם לא קשורה לשיר, השיר עצמו לא כל כך מעניין- למעט שורה אחת ספציפית מאוד; מה שמעניין בו הוא דווקא נגינת הגיטרה של ריד, אחד האלמנטים החדשניים ביותר בוולווט אנדרגאונד ודוגמא ברורה לאחרות של ריד.

*
השבוע שלי מביס את השנה שלכם.
ריד, מתוך הליינר נוטס של Metal Music Machine, 1975

*


אני מנגן גיטרה כבר למעלה עשרים שנה ואני מאוד מאוד אוהב גיטרה ובעיקר גיטרה חשמלית. יש המון גיטריסטים שאני אוהב והמון סגנונות וגישות שונות לנגינה. יש נגנים כמו רוברט פריפ וזאפה, שמביאים גם חדשנות וזווית אישית וגם עושים את זה עם טכניקה מרשימה ביותר. יש אחרים, כמו סיד בארט ודיוויד אלן, שיוצאים עם הגיטרה למסעות שברור איפה הם מתחילים אבל לא איפה הם נגמרים. יש כאלה כמו טוני איומי ולהבדיל מארק ריבו שמנסים לספר סיפור עם הגיטרה בדרכם העקומה והמחוספסת, עם טכניקה מוגבלת יחסית אבל עם הרבה נשמה ופיל. יש כאלה כמו ג'ורג' האריסון ודיוויד גילמור שהופכים את הגיטרה לכלי כמו-סימפוני, אלגנטי כמו תזמורת שלמה. יש כאלה כמו רולנד ס. הווארד ובליקסה ברגלד שבעצם שונאים גיטרה ומנסים לעצב אותה במכות כדי שתהפוך לכלי חדש לחלוטין. יש כאלה כמו דרק ביילי ופרד פרית' שמפרקים את הגיטרה לגורמים ואפילו לא טורחים לבנות אותה מחדש. אבל אף אחד לפני 1968 לא ניגן גיטרה כמו לו ריד, ואף אחד לא הקליט גיטרה כמו זו שריד מנגן ב-I heard her call my name.

וולווט אנדרגראונד בעצם נוצרה מהגיטרה של ריד. הגרעין הקשה של הלהקה נוצר בעקבות המפגש בין ריד לג'ון קייל, בזמנו מוזיקאי וולשי גולה שכמו חברי Can גם ניגן מוזיקה קלאסית-מודרנית-אוונגרדית וגם התעניין ברוק ובאפשרויות שהוא מציע. ריד עבד בתור כותב שירים להשכיר בחברה שנקראה Pickwick records, וכתב שיר שנקרא The ostrich. קייל באותו זמן ניגן ויולה בהרכב של המלחין המינימליסט הנודע לה מונטה יאנג. אנשי פיקוויק חשבו שלשיר של ריד יש פוטנציאל ו"בשלו" להקה בשם ה-primitives לשם הקלטת השיר. אחד המוזיקאים שלוהקו היה קייל. להפתעתו, ריד השתמש בכוונון גיטרה מיוחד בשביל השיר הספציפי הזה, שבו כל המיתרים כוונו לאותו צליל (מה שכונה The ostrich guitar). הכוונון הזה גרם לגיטרה להישמע בדיוק כמו הדרונים שקייל ניגן עם לה מונטה יאנג, ומכאן נוצר הקשר ביניהם שבסופו של דבר הוביל להקמת וולווט אנדרגאונד.

בוולווט אנדרגאונד חלק ריד את תפקיד הגיטרה עם הגיטריסט השני בלהקה, סטרלינג מוריסון. למרות שבאלבומים קיבל מוריסון לרוב את קרדיט "גיטריסט הקצב", למעשה לא הייתה הפרדה מוחלטת לפי ריד ניגן lead ומוריסון קצב, והתפקידים התחלפו בשירים שונים. אבל קל מאוד לזהות את הפעמים בהם ריד ניגן סולואים. הסולואים של ריד מתבטאים בשני מאפיינים- האחד הוא היעדר ברור של טכניקה מסורתית ומקובלת, כך שמבחינה טכנית אפשר לומר שריד היה גיטריסט גרוע; השני הוא התעלמות מוחלטת מטכניקה המוגבלת הזו, או התעלות מוחלטת מעל המוגבלות- ריד לא פחד לקחת סיכונים ולנגן במעין נועזות נואשת, כשכל סולו נשמע כאילו הוא הסולו האחרון שריד הולך לנגן. את זה אני מאוד אוהב, וזה למה בעיניי ריד היה גיטריסט נפלא. והדבר הזה הגיע לשיאו ב-I heard her call my name.

*
אקורד אחד זה בסדר. שני אקורדים זו כבר כמעט הגזמה. שלושה אקורדים ואתה כבר בג'אז.
ריד, מקור לא ידוע
*

I heard her call my name מופיע באלבום השני של הוולווטים, White Light/ White heat. אומרים שניתן לקטלג אנשים לסוגים- אוהבי פול מק'קרטני ואוהבי ג'ון לנון, או אוהבי "סיינפלד" ואוהבי "חברים". אני חושב שהחלוקה הזו עובדת גם על מעריצי הוולווטים- ניתן לקטלג את אותם לפי האלבום האהוב עליהם; מי שאוהב את אלבום הבכורה, אוהב מגניבות עירונית ; מי שאוהב את האלבום השלישי אוהב רוק עדין ומלודי אבל לא מתחנף וגם מבקר לא מעט במחוזות הפולק ומי שאוהב את loaded, אלבומם האחרון (אני כמובן לא רואה מקום להתייחס לאלבומים שיצאו בלי לו ריד), אוהב יותר פופ אינדי. ומי שאוהב, כמוני, את White Light, כנראה אוהב שמגרדים לו בפומפיה את עור התוף. White light הוא היציאה הכי רועשת וקיצונית של הוולווטים, אולי אלבום הפרוטו-פאנק החשוב והמשפיע בכל הזמנים. זה האלבום שנודע לשמצה על כך שהוא הוקלט למעשה ללא מפיק (חתום עליו טום ווילסון הנודע, עליו כתבתי בעבר פוסט נפרד; אם לסכם ברוח "אמ;לק", אף אחד עד היום לא מבין מה בדיוק עשה טום ווילסון כמפיק לאורך הקריירה שלו) ובחלקים נרחבים גם ללא טכנאי. צד א' של האלבום רועש ומנסר וחופר (החפירות האלו הן הסיבה שהוולווט לא רק הניעו את מה שיהפוך ברבות הימים לפאנק, אלא גם השפיעו עמוקות על להקות הקראוטרוק הגרמניות) , אבל צד ב' כבר לוקח את הווליום והדיסטורשן והטינופת שרצה במח של ריד וקייל כמה רמות למעלה. את רוב צד ב' לוקח הג'אם האפוסי הנודע  “Sister Ray”, אחד הקטעים הנודעים של הלהקה, שאורך 17 דקות (ובהופעות מסוימות נמתח גם לכדי 40 דקות); אבל את הצד פותח בסערה אדירה ומשתוללת I heard her call my name.


השיר מתחיל, מיד, ללא אינטרו או פייד אין, בזעקת גיטרה של ריד. הוא מנגן את הגיטרה המובילה, סטרלינג מוריסון בגיטרת קצב, קייל מנגן כאן באס וכמובן מורין טאקר חופרת במונוטניות האהובה כל כך שלה בתופים. לאורך האלבום, וגם באלבום הקודם, הכרנו את הסגנון של ריד- צורמני, דיסוננטי, מתריס בכוונה, עם הרבה שימוש מהפכני בפידבק, אבל כאן נראה שריד טעון באיזו אנרגיה אחרת, דמונית. לראיה- הוא הכי חזק במיקס, ובהרבה. נשוא השיר הוא  בחורה לא מושגת, טיזרית, אולי קצת מזכיר את שירו של דילן  “I don’t believe you (she acts like we never have met)”. אחרי בית מהיר שריד יורק בחימת זעם, ואחרי פזמון קצר עם הרמוניות קוליות משונות ומזייפות של חברי הוולווט (משום מה הם עשו את זה בהרבה שירים, ביטלס זה לא) ריד פותח מבער ומגיע סולו ראשון, מהיר וקצר. אחר כך הוא חוזר על הבית הראשון, בפראות עוד יותר גדולה, ושוב פזמון עם קולות הרקע המשונים של שאר הלהקה. ואז, בדקה 2:15, מגיע הרגע הגדול של השיר, כשריד אומר את השורה “And then my mind’s split open”.

המילה האנגלית mind  היא אחת המילים האלה, שבלתי ניתן לתרגם אותה לשפה אחרת. Mind זה בעצם קצת שילוב של ה"חומרה"- המח עצמו, החומר האפור והלבן הלכוד בגולגולת- וה"תוכנה", שהיא התודעה, או אם תרצו להיות מטאפיזיים מעט, הנפש. Mind יכול להיות גם "ראש", לא במובן של Head אלא במובן של "אין לי ראש לזה". כשריד אומר שMind שלו “Split open”, אפשר להבין את המשפט בכל מיני דרכים. אחת היא שהמח שלו נפתח והתפוצץ פיזית, כי מישהו ירה לו בראש או משהו. אחרת היא שהתודעה שלו נפצעה או נפגעה. דרך נוספת היא, אם לצטט את יונה וולך המנוחה, שתת ההכרה שלו נפתחה, כמו מניפה. ועוד דרך היא, כמו שאומרים בעברית, שה"ראש שלו נפתח"- התודעה שלו מוצפת עכשיו בדברים חדשים, במין טייק פסיכדלי משונה ברוח התקופה (אם כי הקטע של ריד היה הרואין, לא LSD). וברגע הזה, דקת 2:15, קורה משהו מרהיב פשוט- ריד מפסיק לשיר, וחולפת בערך חצי שנייה לפני שהוא מתחיל לנגן את הסולו השני של השיר...

...ואז זה קורה. במה שנשמע כמו מכת גרזן לראש (אולי אותה מכה שפצחה את גולגלותו של וואלדו ג'פרס, גיבור השיר-ספוקן וורד “The gift” שקייל מקריין בתחילת האלבום) הגיטרה מנגנת ספק-תו-ספק-פידבק, ואנחנו מקבלים את התחושה שלא משנה מה ריד התכוון במשפט “My Mind split open”, זה באמת קרה. בתוך חצי השנייה הזו בין סוף המשפט לתחילת הסולו, ריד עבר איזו התעלות, הוא שיגר את עצמו לאיזה מימד אחר, וחזר ממנו שונה, טרנסצנדנטלי, מורחב. התודעה שלו, המח שלו, הראש שלו, כולם באמת נפתחו או התפצלו, ומתוכם יוצא סולו הגיטרה הכי מפלצתי ואימתני שנשמע בכל תולדות הסיקסטיז. ריד לא יודע מה הוא עושה, אבל הוא יודע לאן הוא רוצה להגיע, והוא נותן את כל מה שיש לו.

הסולו הזה נמשך מנקודה זו עד סוף השיר, שתי דקות ועשרים שניות, כלומר הוא תופס קצת יותר מחמישים אחוז מהשיר כולו. ובסולו הזה ריד מעמיס ושופך את כל המטען התרבותי,  הרגשי, המטאפיזי, הנרקוטי שלו. אפשר לשמוע בסולו הזה הדים ברורים של אבירי הפרי ג'אז, אורנט קולמאן ובעיקר בעיקר אלברט איילר, אפשר לשמוע את הפרוזה הניסיונית והבלתי קוהרנטית בסגנון ה-Cut up של וויליאם בורוז, את השירה משוללת הרסן והאסוציאטיבית של אלן גינסברג, את האימה וה-Gore האמריקאי של אדגר אלן פו, את הפקטורי של וורהול, את השפרצות הצבע של ג'קסון פולוק, את מלחמת וייטנאם, את ההתנקשויות בקנדים ובמרטין לות'ר קינג, את הנטיות המיניות של ריד עצמו, את טיפולי החשמל שריד עבר בילדותו כדי למגר את ההומוסקסואליות שלו, את החוויות הנרקוטיות שלו. פעם שמעתי במסגרת שאינני זוכר מהי את פולחן האביב של סטרווינסקי בקונצרט של הפילהרמונית (אני חושב), הקונצרט היחיד של תזמורת שראיתי בחיים, בגיל 17, ואחד הנגנים הרצה לנו על היצירה לפני הקונצרט, ואמר שביצירה הזו יש את כל הזבל של המאה העשרים; בפרפרזה, בסולו של ריד יש את כל הזבל של שנות השישים.

ריד, כאמור, עושה יותר מלנגן בגיטרה- הוא חובט בה, מכה בה, מעוות אותה, נאבק בה, מתפתל איתה, אונס אותה, רוצח אותה. הוא נלחם במיתרים האלה ומוציא משם צלילים שעוד לא נשמעו אפילו אז, צלילים שאף אחד לא חשב שאפשר להוציא, צלילים שכולם חשבו שאסור לנגן. צלילים של אלימות, ייאוש, כאוס, התעלות. לקולטריין יש אלבום עם פרעה סנדרס שאני מאוד מאוד אוהב שנקרא Meditations מסוף 1965. על אף השם השאנטי מדובר באלבום רועש מאין כמוהו. זה גם מה שריד השיג פה- מדיטציית רעש. בשלב מסוים ריד והגיטרה שלו הופכים למין חיית פרא סימביוטית, מין Incredible hulk כזה, והאינטנסיביות כל כך גדולה עד שקייל מחליט להפסיק לנגן לכמה תיבות כדי להגדיל את האפקט הדרמטי. ריד מותח את המיתרים עוד ועוד, מפדבק כמו מטורף, כמו איילר וסנדרס וקולטריין לפעמים הוא לחלוטין מתעלם מכלל המוזיקה של העולם המערבי. ואז זה נגמר. הם פשוט מפסיקים לנגן. ואז מתחיל Sister ray שזה סיפור אחר לגמרי.

הרבה אנשים שישמעו את הסולו הזה, אז כמו היום, יזדעזעו ממנו. הוא יישמע להם לא קוהרנטי, צורם, לא מוזיקלי, או פשוט גרוע. אבל אני חושב שאני מצליח להבין מה ריד ניסה לעשות כאן, ובעיניי הסולו הזה, ונגינת הגיטרה שלו בכלל- בוולווט ובמקומות אחרים- ממצבים אותו כמוזיקאי וגיטריסט גדול, כזה שמתעלה על דברים שנגנים אחרים מתאמצים שנים כדי לשלוט בהם, מתעלה במין זלזול מופגן כזה, כדי להגיע למישורים רוחניים גבוהים יותר. מיק רונסון, גיטריסט the spiders from mars של דיוויד בואי ושותפו של בואי להפקת ועיבוד Transformer האגדי של ריד (גם עליו כבר כתבתי) ציין איך בהקלטות האלבום ריד היה פשוט לוקח גיטרה ומתחיל לנגן בחוסר אכפתיות בולט, בין אם הייתה מכוונת ובין אם לא. הזלזול הזה קיים גם ב-I heard her call my name- זין עליכם, אקדמאים מדופלמים, גיטריסטים משופשפים, אני עושה עכשיו את הדבר שלי ואני עושה אותו יותר טוב מכם. לסיום- הנה שתי דוגמאות שאני אוהב לנגינת הגיטרה של ריד מחוץ לוולווט- האחת היא בשיר images מתוך songs for drella, פרויקט המחווה לוורהול שריד וקייל הרימו ב-1990, והשיר Ecstasy מתוך אלבום ההופעה של ריד Animal Serenade מ-2004.



*

ולסיום, ציטוט ריד אחרון, שוב ממקור לא ידוע:

אנשים צריכים למות בשביל מוזיקה. אנשים מוכנים למות עבור כל דבר אחר, אז למה לא עבור מוזיקה?