יום חמישי, 30 באפריל 2015

חופש פעולה לפרט





שלום לכולם...
עברה כמעט שנה (ליתר דיוק, עשרה חודשים) מאז כתבתי פה בפעם האחרונה. עייפות החומר ועומס גרמו לצורך להפסיק לכתוב. ליתר דיוק, לכתוב מוזיקה...בינתיים הייתי עסוק בשני דברים עיקריים:  תזת הדוקטורט  שלי (130 עמודים שבטח לא כל כך יעניינו אתכם), ואלבום חדש שאני מקליט עצמאית בימים אלו (עם קצת עזרה מחברים) ואינשאללה עד סוף השנה ייצא לאור. את התזה סיימתי, וסופסוף אני מרגיש בשל ורענן לחזור לכתוב קצת בבלוג. לאלבום צריך עוד קצת זמן. לגבי הבלוג- אני מתכנן להמשיך לכתוב בעצימות יותר נמוכה- לא פעם בשבוע כמו פעם, אלא כשיהיה לי משהו מעניין לכתוב עליו או לדבר עליו. אז ברוכים הבאים ל-Japan in a dishpan שנת 2015, והפוסט הראשון שפותח את הפאזה הנוכחית של הבלוג הוא ציון 40 שנה לאלבום הבכורה של צלילי הכרם, בזכרי ימים ימימה.

זכרי ימים ימימה נחשב בדברי הימים של המוזיקה המזרחית לאחד מהאבות המייסדים, ביחד עם אלבומה הראשון של הלהקה המתחרה, צלילי העוד (שבו מופיעים כמעט אותם שירים), והאלבום "היכן החייל" של אהובה עוזרי. אבל להגביל את האלבום לז'אנר הספציפי של מוזיקה מזרחית זה עוול בלתי נסבל, זה משהו שמבקרי מוזיקה עושים כי הם עצלנים וכי זה נוח לקטלג. משום שהאלבום הזה, הוא קלאסיקת מוזיקה ישראלית לדורותיה, ומקומו בנצח התרבות השראלית לצד כל הקלאסיקות היותר "מוסכמות" (ונגיע בסוף הפוסט למטען היותר פוליטי של מי הם אלו ש"מסכימים")- הלהקות הצבאיות, התרנגולים, האלבומים המוקדמים של אריק איינשטיין, כוורת, פלונטר לפורטיס וסצנת הפינגווין, סצנת רוקסן קצרת המועד וכו'. קל מאוד להדביק לאלבום חותמת של מוזיקה מזרחית, לדחוק אותו לגטו של כרם התימנים שנת 1975 וכו'. אבל האלבום הוא כור היתוך מופלא של התרבות הישראלית. מעבר לכך, מדובר באלבום מושלם שעשוי משמונה שירים מושלמים (אחת-עשרה ליתר דיוק- חמישה מהם  במחרוזות), עם סאונד מושלם, גיטריסט מושלם, ובעיקר- זמר מושלם.

צלילי הכרם זו לא ממש להקה אלא בסופו של דבר חזון משותף של שניים: בן מוש על הגיטרה ודקלון על מיתרי הקול זבי החלב והדבש. בן מוש הוא הצאצא המובהק ביותר של אריס סאן; באלבום הוא לא מפציץ בסולואים מרחיקי לכת כמו מורו ורבו, אבל נותן הופעה שהייתה עלולה להיחשב "סולידית" אם לא מקשיבים טוב. נראה אתכם, גיטריסטים צעירים, מצליחים לעקוב אחר הריפים ה"סולידיים" שלו. לצידו ניצב אחד הגרונות הכי יפים וזכים שאי פעם שרו בישראל. קול חם, מלטף, עגול, ועם זאת יש בו איזו זעקה. אני לא מצליח להבין איך דקלון עושה את זה, הבנאדם פנומן. הם מערבבים את היווניות האריסאנית ואת השירה המזרחית המוקדמת של ג'ו עמר עם החריף של הכרם, עם הטקסטים של האשכנזים הגמורים אלכסנדר פן ונתן אלתרמן (שמשום מה לא מקבלים קרדיט על "חסידה צחורה" ו"חנה'לה התבלבלה" בעטיפת האלבום, אך אל תתבלבלו), עם הפיוטים המקודשים הנושנים של שבזי, והתפילות החילוניות של בועז שרעבי. השעטנז הזה הופך תחת ידיהם הנאמנות למשהו שורשי, ארצישראלי במלוא מובן המילה. דקלון ובן-מוש הם היוצר הישראלי היפה, גם אם בזמנו היה מי שבז לזה, גם אם היו רבים שחשבו בזמנו שאנשים כמו דקלון ובן-מוש לא שייכים לישראליות, גם אם היה מי שניסה להקיא אותם מהממסד ולתחום אותם ל"מזרחיות".


האלבום זורם בצורה כל כך מושלמת שהוא פשוט מרגיש כמו זהב טהור שנשפך מהרמקולים. הצד הראשון של האלבום כבר סוחף: מהפתיחה הנסערת  של שיר הנושא, למחרוזת הבוערת של "בדד ארעה צאני" (מה יותר תנ"כי, צברי, חלוצי, ארצישראלי מהאימאג' הזה של רועה הצאן?) ו"נעמה" (השורה "והחום בקרבי לוהט כחמה" היא אחת משורות האהבה היפות ששמעתי בימי חיי), "חופשי המאושר" של בועז שרעבי שכל סופרלטיב שאקשור לו לא יספיק, וכלה במחרוזת הקטלנית של "חנה'לה" (ה-דוגמא לכור ההיתוך עם הטקסט האלתרמני הגאוני).

 (התמונה פה היא של צלילי העוד, בטעות)

אבל הצד השני עוד יותר טוב. זה מתחיל ב"חסידה צחורה". מדובר באחד משירי המופת הגדולים שנעשו בארצנו ואולי שיא האלבום. החיבור בין הטקסט הדכאוני, הציני, הקשה של אלכסנדר פן, משורר רדוף רוחות במיוחד, לשירה החומלת של דקלון שחי ומזדהה עם הטקסט בצורה מושלמת כאילו הוא-הוא קולו של פן, והסקסופון הזה שפתאום צץ משום מקום....חד פעמי ומופלא. חסידה צחורה מסתיים....ומיד מתחיל ה"כוכב", שיר באותו סולם ובאותו מקצב ואותו טמפו, שממשיך בדיוק מאיפה ש"חסידה צחורה" הסתיים, אפקט מדהים! שני השירים האלו הם למעשה יחידה אחת של שמונה דקות.

 (גם כאן, טעות- צלילי הכרם, לא דקלון סולו)

את סוף הצד ואת האלבום כולו מסיימת עוד יחידה של שני שירים מאוד דומים, "איילת חן", ו"חזרה למוטב". כאן יוצאים הדקמושים מכור ההיתוך ועושים כמה צעדים אחורה בזמן ורחוק רחוק במרחק, ולוקחים אותנו על מרבד קסמים היישר לתימן. "איילת חן" מורכב כולו מיחידה ריתמית מאוד פשוטה שחוזרת שוב ושוב ושוב ושוב, ודקלון שר את הטקסט במבטא תימני כבד שלאחד כמוני בלתי אפשרי להבין...מדובר באחד השירים הכי כובשים שאני מכיר, הסקסופון שחוזר שוב ומכפיל את התפקיד של בן-מוש, והשירה הגועשת של דקלון, החזרתיות של הקצב ושל השיר, כל אלו מצטרפים לגרוב פשוט בלתי ניתן לעצירה, עד כדי כך שזכורות לי כמה נסיעות באוטו ששמעתי את השיר בריפיט לכל אורך הנסיעה, אתה לא רוצה שייגמר לעולם. אליו מצטרף ומסיים את האלבום המופתי "חזרה למוטב" שבו דקלון עוד יותר מקצין את המסע חזרה לשורשים ושר בערבית, למעט בבית האחרון.


מילה לסיום על המטען הפוליטי-חברתי-תרבותי של האלבום, כי בלי זה הדיון עליו לא יהיה שלם. האלבום נחשב לאחד ממבשרי מהפכת המוזיקה המזרחית בישראל. הממסד בארץ בזמנו, שהיה מפא"יניקי- אשכנזי מבוסס, לא קיבל את האלבום בזרועות פתוחות, לא קיבל את היוצרים המזרחיים בכלליות, ויש מי שטוענים שעד היום הממסד לא קיבל אותם. אני לא מסכים עם הקביעה האחרונה, בעיקר כי מה שהיה פעם ה"ממסד" שקובע את הבון-טון הוא היום מיעוט שמשום מה מייחסים לו משקל של רוב (אני בכוונה מגביל את דבריי למישור המוזיקלי-תרבותי), וכבר כתבתי על כך פוסט בעבר. בהתאם לכך, לעיתים כשכותבים היום תשבחות על אמנים מזרחיים מוקדמים כמו אריס סאן, עולות לפעמים האשמות על אוריינטליזם, וליתר דיוק- משבחים את האמנים המוקדמים רק כדי להשחיר את פני האמנים העכשוויים של הזמר הים תיכוני (ושמעתי את הטענה הזו גם באופן אישי). בכל מקרה, האלבום של צלילי הכרם, כך אני מרגיש, מרחף כמה ספירות מעל כל הדיון והויכוח הזה- על אף המשמעות שניתנה לו בהקשר של פריצתם של האמנים המזרחיים, אין בו עצמו תוכן פוליטי שכזה, ובמרחק 40 שנה אני חושב שאפשר להינות ממנו גם בלי השיח העדתי שנפוץ כל כך היום. אני כאשכנזי, גבר לבן,  אחוס"ל, עם פריבילגיות,  You name it, נהנה ממנו מאוד מאוד, נטו. כי כשדקלון פותח את הפה ושר "האשוב לראותה עוד פעם" בסוף "חסידה צחורה", כל רעש הרקע מסביב פשוט מתגמד לכדי רגע מוזיקלי אחד מזוכך.

כיף לחזור.