יום רביעי, 24 ביולי 2013

אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה, חלק ד': שני גזעים של כלבים




סדרת "ההיסטוריה" מגיעה לקיצה. אחרי ההרואיות השיכורה מכוח של "פרחים בקנה", ההתפכחות הכואבת וההסתגרות שבאה בעקבותיה ב"מדינה קטנה", וההבנה שקיים פה עם נוסף לצד העם היהודי שיש להכיר בו ב"ערבב את הטיח", הגיע הזמן לסיים עם נקודת מבט אחרת, המחברת את המצב המדיני-תרבותי-בטחוני בארץ עם תהליכים גלובאליים, חובקי עולם. זו דרך מאוד מעניינת להסתכל על הדברים, ולחשוב על הסכסוך שעל חלק נוסף בפאזל בקנה מידה עולמי, כחלק מהתנגשות ציביליזציות. ואולי באמת הסכסוך הוא פשוט עוד קרב במלחמה הגדולה באמת, זו שבין העולם המערבי לעולם המוסלמי? השיר האחרון בסדרת ההיסטוריה, ש- 42 שנים מפרידות בינו לבין "פרחים בקנה" שממנו התחלתי, נקרא "אתם ואנחנו", מתוך אלבום הבכורה של שרון בן עזר, הידועה יותר כאליוט.

"אתם ואנחנו" הוא שיר יוצר דופן באורכו, הרכבו ובתוכנו במוזיקה הישראלית, שזה כמובן מאוד מתאים לאליוט. אליוט אמנם בת כבר 47, אבל מוציאה אלבום בכורה, "5772" שמו, רק עכשיו. כאילו עכשיו פתחה דף חדש לגמרי. בעוונותיי אני לא מכיר את להקת העבר המיתולוגית ופורצת הדרך שלה, פוליאנה פרנק, כך של"5722" בכלל ול"אתם ואנחנו" בפרט הגעתי נאיבי לחלוטין ונקי מכל דעה קדומה. אליוט ידועה כאמנית בוטה ופורצת גבולות, שלא היססה לנופף במיניות שלה למשל, או לקרוא תיגר על הדימוי הישראלי המאצ'ואיסטי-מיליטריסטי, וכן כמובן לדבר גם פוליטיקה. במובן הזה, השידוך בינה לבין כותב הטקסט "אתם ואנחנו", המשורר מאיר ויזלטיר שהוא כמובן משורר פוליטי נודע, יוצר לא פחות מיצירת מופת שטרם שמעתי כמותה במוזיקה בארץ, למעט אולי חלקים מ"כדורי הרגעה בדבש" המהמם של גבריאל בלחסן שנוגע בנקודות מסוימות דומות.


"אתם ואנחנו" הוא הקטע המרכזי והארוך ביותר ב"5772", והולחן ע"י אליוט ביחד עם חיים פרנק יפלמן. אורכו כמעט 9 דקות, משך שיר חריג מאוד בישראל 2013. מוזיקלית הוא בנוי כמין סימפונייה אלקטרונית, אולי אפילו אלקטרו-פרוג; חלקו הראשון הוא מין פתיחה תזמורתית, בה מארחת אליוט את איש "יימן בלוז" רביד כחלני בשירה דמוית מעוואל, פתיחה שבעצמה יכלה לשמש קטע עצמאי נפרד. רק לאחר שתיים וחצי דקות, שבמהלכן המעוואל של כחלני הופך למקצב אלקטרוני שהולך ותופס תאוצה, אנו שומעים לראשונה את קולה של אליוט, שלא שרה אלא מדקלמת בספוקן וורד את הטקסט של ויזלטיר, וזהו כמובן החלק המרכזי בשיר; ולאחר שלוש דקות של דקלום, המקצב האלקטרוני נמוג ולאחר קטע מעבר תזמורתי נוסף מתגבש מקצב חדש מלווה בכינור אוריינטלי שמסיים את היצירה שומטת הלסת הזו.







 מאיר ויזלטיר

אבל כאמור, הקטע המרכזי כאן הוא הספוקן וורד המשולהב של אליוט לטקסט של ויזלטיר. הטקסט מדבר למעשה על שתי ציביליזיות מתנגשות- העולם המערבי, לרבות ישראל, ותרבות האיסלאם הפונדמנטליסטי. הטקסט בנוי בשני חלקים מאוד ברורים: החלק הראשון מתאר לפרטי פרטים, שאליוט מטעימה אותם ברהיטות ובדקדקנות אין קץ, את מה שויזלטיר מכנה "הרוטב על מעדני המערב", תוך שהוא בוחר במאפיינים ארופאיים דווקא כמייצגים של תרבות המערב: מקולינריה (הבייבי-הרינג האמסטרדמי והחמון הספרדי וסטייק הסלמון הסקוטי), דרך ארכיטקטורה (פסלים פריסאיים, עיטורים לונדוניים, עיצובים איטלקיים), ועד תרבות פנאי (ציד שועלים באנגליה, משחקי כדורגל באצטדיוני ענק). אליוט ו-ויזלטיר מתענגים בתיאור המדוקדק הזה, ומעבירים בהצלחה רבה תחושה של עולם מפוטם, מבוסם, מלא בעצמו, נהנתן ותאוותן, שאינו מביט אחורה ואינו בודק את מי הוא דורס כדי להתענג על מעדניו. את מי שמנשנש את סטייק הסלמון לא מעניין מה קורה בשאר העולם, הוא מנותק מהגלובאלי. שימו לב שויזלטיר בכוונה מקצין, וממקם את המערב באירופה, תוך שהוא מוציא מהתיאורים את ארה"ב למשל, וגם את ישראל (אם כי הוא ישלב אותה בסוף השיר). אליוט מדגימה כאן מהו ספוקן וורד איכותי: הרהיטות והדיוק שלה, השלווה והרוגע בהם היא מעבירה את הטקסט, פשוט מפעימים (תקשיבו לאיך היא הוגה את המילה "סקוטלנד" או "אטלקי", כאילו היא באמת נוגסת באיזה מעדן). וכל זה רק הכנה למה שקורה בהמשך.

המעבר החד לחלקו השני של הטקסט, שבו אליוט גם מעבירה הילוך מבחינת הגשת הטקסט, מגיע עם המשפט: "אתם ואנחנו חייבים להתבהם על הדם". כאן פתאום האזרח המערבי התאוותן מגלה לחרדתו ולהפתעתו שקיימים אנשים אחרים בעולם שלא בדיוק רואים איתו עין בעין את הדברים החשובים בחיים. פתאום אנו נתקלים בסיטרא אחרא: האיסלאם הפונדמנטליסטי. ויזלטיר\אליוט וטענים שהתנגשות הציביליזציות הזו היא למעשה מעין משחק תפקידים, סוג של תאטרון בינלאומי. כדי שנוכל להגדיר את עצמנו כמערביים נאורים, אנו צריכים את האסלאם הפונדמנטליסטי כניגוד, כאובייקט משקף שהוא כל מה שאנחנו לא. "אתם" תאבי דם, מלאי שנאה, רצחניים וקנאים דתיים, ו"אנחנו" איננו כאלה- אנו נאורים, ליברליים ורחבי אופקים. המערב צריך את הקיטוב הזה כדי לשמור על הדימוי העצמי שלו כנאור. המוזיקה כאן צוברת עוד כח ותאוצה, וההקראה של אליוט מקפיאת דם ממש, בעיקר כשהיא מתארת בסוג של שיוויון נפש מדכא תמונות מזעזעות של דם ורצח ואומללות משני הצדדים.

אבל זה הרי לא באמת ככה. תיאור הלחימה בין שני הצדדים מראה כי הם בעצם אותו דבר- אלו מפוצצים אוטובוסים, ואלו מפוצצים בתי עניים; אלו הופכים אנשים לאומצות בשר ואלו לבובות פחם. מי שכל כך נאור, וכל כך בטוח בצדקת דרכו המוסרית (זוהי למשל עמדתה של ארה"ב- היותה שומרת הדמוקרטיה והמוסר העולמית), הוא למעשה לא שונה בהרבה מאלו שהוא מגדיר כאויביו. ממש בשורות האחרונות של השיר, ויזלטיר ואליוט מכניסים גם את ישראל תחת מטריית המערב; הקיטוב "מערבי\מוסלמי" מקביל לקיטוב "יהודי\גוי". השורה המסיימת והמטלטלת בשיר, "שני גזעים של כלבים שאולפו להרוג", מסכמת כל המסר באופן שאינו משתמע לשתי פנים. שני הצדדים, גם של הסכסוך האידיאולוגי-דתי הגלובאלי וגם של הסכסוך הלוקאלי שיש לנו כאן, מעוניינים להמשיך "להתבהם על הדם"; האיסלאמיסטים ימשיכו כי זה מה שהאמונה שלהם מכתיבה להם, והמערביים- כי הם צריכים את הקיטוב, צריכים להתבדל ולהתנער ממי שאינו נהנה מהבייבי-הרינג והחמון. תרבות המערב ובתוכה ישראל, עפ"י ויזלטיר ואליוט אינן מעוניינות בשום דיאלוג עם האיסלאם, וגם האיסלאם אינו מעוניין בדיאלוג שכזה: הצדדים שואפים לדיכוטומיה מוחלטת, "לחלק את העולם המסכין  לדאר אל אסלם (שם המוסלמים חופשיים לקיים את דתם) לדאר אל חרב (שם הם אינם ועל כן צריכים להילחם)".

השילוב של ישראל בתרבות המערב ובשיר כולו מעניין מאוד ובעקבות הארועים האקטואליים הנוכחיים נעשה נפיץ עוד יותר, לאור החרם של האיחוד הארופאי על הטריטוריות הכבושות בידי ישראל מאז 67'. נראה שישראל משחקת כאן מין תפקיד כפול; מצד אחד היא כביכול מדינה מערבית, שארה"ב ואירופה מטפחים כדי לשמר את האינטרסים שלהם באזור. מצד שני היא בן חורג לתרבות המערב שעם השנים הולך ונעשה יותר ויותר מנודה ומוקע, כשלמעשה בארופה דעת הקהל היא נגד ישראל ובעד הפלסטינים, מה שלא ממש הולך עם הדיכוטומיה של "אתם ואנחנו". אולי טועה ויזלטיר כשהוא מציב אותנו עם אלו המתמוגגים על "מעדני המערב"? אולי זה "אתם", "אנחנו" ו"הם", הישראלים? איפה אנחנו עומדים בחלוקה לציבילזציות? האם אנחנו מערביים? מזרח תיכוניים? ערבים? כנעניים? אלו שאלות מאוד רציניות וכבדות משקל, שאנו כישראלים נמנעים מלגעת בהם.

בהקשר הישראלי, הקיטוב שדובר עליו הוא זה שבין יהודי וגוי. אבל החברה הישראלית מקוטבת הרבה יותר; קיטוב בין חרדים וחילונים, עניים ועשירים, מזרחיים ואשכנזיים ואתיופים ורוסים ועוד ועוד מחנות ושבטים. כמו הכוחות המערביים שמעודדים את הקיטוב בשם הנאורות, גם כאן בארץ יש כוחות המעודדים את הקיטוב, את ההפרד ומשול הזה שמפלג ומשסע אותנו, כוחות שעושים זאת למטרות פוליטיות נגד סולידריות. אם ציינתי את "כדורי הרגעה בדבש" של גבריאל בלחסן, ממש בסוף הטקסט האינסופי שלו בלחסן מדגים את השנאה הרבה הכרוכה בקיטוב הזה, כשהוא מתחיל לערבב בין מחנות ומתחיל לשנוא מחנות שאינם קיימים כמו "דתיים ערבים" או "שמאלניים נאצים" או "דוסיות עשירות" עד שאי אפשר להבין יותר מי נגד מי ומהי המהות של המחנות האלו. זו כל הפואנטה של "אתם ואנחנו": המהות של הדיכוטומיה אינה חשובה כמו הדיכוטומיה עצמה. כל עוד "אתם" מפוצצים באוטובוסים ו"אנחנו" לא כאלה, המצפון שקט.

"אתם ואנחנו" הוא אחד ההישגים הגדולים של אליוט באלבום שלה. השילוב בין טקסט מופתי וכתוב היטב, שקצת כמו "ערבב את הטיח" הוא נוקב אך אינו מתלהם וממש דורש ממך לחשוב ולעכל את מה ששמעת, לבין פורמט מוזיקלי מאתגר ומורכב גם הוא, ובחירה אמיצה מאוד של אליוט בפורמט הספוקן וורד, עושים אותו למופת של שילוב בין שירה למוזיקה. ועם המבט הגלובאלי הזה המנסה לחבר את ההיסטוריה הקטנה שלנו כמדינה צעירה עם ההיסטוריה הרחבה יותר של המערב, אני מסיים את הסדרה שלי. ניסיתי ליצור כאן רצף של נקודות מבט, מהאמנות המגויסת והממסדית של הלהקות הצבאיות פוסט-67', דרך התדהמה וההתקרבנות של פוסט-73', משם להכרה המסוימת בקיומו של עם אחר כאן, וכלה בנקודת מבט מרוחקת וגלובאלית יותר. מקווה שנהניתם, תודה לכל מי שקרא והגיב. תלמדו היסטוריה, זה חשוב. ויותר חשוב: תשאלו שאלות, ותמצאו את התשובות בעצמכם.




יום שבת, 13 ביולי 2013

אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה, חלק ג': מי יבנה יבנה בית





בפוסטים הקודמים בסדרת "ההיסטוריה" עברנו מההרואיזם המיליטריסטי של הלהקות הצבאיות אל "מדינה קטנה" שמגולל נאראטיב שונה בתכלית, של התקרבנות, הסתגרות והתקטנות. אבל עד עכשיו התמקדנו רק בסיפור שלנו. עד היום קשה לנו להודות או להכיר בכך, אבל היו פה אנשים בארץ לפנינו, והם עדיין כאן, גם אם מנסים לצמצם את הסטטיסטיקה לגביהם במיליונים שלמים, או מתייחסים אליהם כאל "רסיס בישבן". אפשר לומר הרבה דברים על היחס הישראלי לתושבים הפלסטיניים בישראל, בין אם אלו ערביי 48', ערביי 67', מגורשי הנכבה, גיס חמישי, בני דודים, ישמעליים- קראו להם איך שתרצו; מה שלא ניתן לערער הוא שאין לנו כישראלים שום אמפתיה אל האנשים האלה. אני מדבר על אמפתיה- היכולת לשים את עצמך בנעלי האחר, להביט את המציאות דרך עיניו והשקפת עולמו, להזדהות איתו ולהפנים את החוויה שלו- ולא סימפתיה שהיא משהו הרבה יותר פשוט והרבה פחות חשוב. את מספר השירים שעוסקים בכלל בעם הפלסטיני במוזיקה הישראלית אפשר לאמוד במספר דו ספרתי נמוך. זה לא מפליא בהתחשב בהתחמקות הכללית מפוליטיקה במוזיקה הישראלית. מתוך זה, מספר השירים המתארים את נקודת מבטו של הפלסטיני בארץ ישראל ניתן לספור על יד אחת. למעשה אני מכיר רק שניים כאלה, ובשניהם מעורב אהוד בנאי. היום אדבר על אחד מהם, "ערבב את הטיח".

לפני בערך עשור גיליתי את האלבומים של אהוד בנאי, ובמשך תקופה מסוימת אהוד ואלבומיו היו חברים מאוד טובים שלי. איפשהו מאז החזרה בתשובה שלו הוא הפסיק לדבר אליי ולעניין אותי; אני לא חושב שזו הייתה החזרה בתשובה עצמה כי זה לא שהשירים של אהוד הפכו לדתיים פתאום, כמו התחושה שהוא חוזר על עצמו- אם תרצו, לא החזרה אלא החזרתיות. בנוסף, אחרי שנחשפים למקורות ההשראה וההשפעה של בנאי- ספריו של פנחס שדה, בוב דילן, לאונרד כהן- הוא פתאום נראה פחות מעניין ופחות מקורי. אחרי האלבום "ענה לי" הפסקתי לעקוב אחריו ולקנות את אלבומיו. אז בנאי הפך לחבר הזה שפעם בשנה אתה מדבר איתו- כלומר, שומע אלבום- ואתם נזכרים יחד איזה כיף היה פעם ושניכם מסכימים שצריך להיפגש יותר, אבל זה אף פעם לא באמת קורה.


האמת היא שכמו שאני רואה את זה, הקריירה של אהוד כולה קצת עומדת בצלו של אלבומו הראשון, "אהוד בנאי והפליטים". אלבום באמת מונומנטלי. יש שני דברים שאני אוהב במיוחד באלבום הזה: האחד הוא התחושה שהאלבום הזה הוא אלבום אייטיז ישראלי גאה. יש לו סאונד אייטיז מובהק אבל לא מהסוג הגרוע אלא מהסוג המיוחד, וההרגשה שעולה לי כשאני שומע אותו היא שהוא באמת לא יכול היה להיווצר בשום תקופה ובשום מקום אחר. הדבר השני הוא הלחנים באלבום שהם לא פחות ממהפכניים (זהירות- תאוריה מוזיקלית למתחילים מאוד): כמעט כל שירי האלבום מורכבים משניים או שלושה אקורדים בלבד (ספרתי ובדקתי, רק בשירים "זמנך עבר" ו"ממשיך לנסוע" מופיעים ארבעה אקורדים), ויותר מזה, בערך חצי מהשירים בנויים על אותו מהלך הרמוני של III-I למי שמכיר (למשל אקורד EM  ואז C) או מהלך הרמוני מאוד דומה של III-IV (אקורד EM  ואז AM), כשבנאי בכוונה מטשטש את ההבדלים בין שני המהלכים. המינימליזם הזה, הפשטות הזו בהלחנה, מספיקים כדי להחזיק אלבום שלם, ויותר מזה- הם מקנים לאלבום תחושת אחדות ושלמות, כאילו כל האלבום הוא שיר אחד ארוך. כך שכשאנחנו נפגשים כבר פעם בשנה בערך לשיחה, נושא השיחה שלי עם אהוד בנאי הוא בדרך כלל "אהוד בנאי והפליטים".

בין שלל השירים המצוינים של "הפליטים" מופיע "ערבב את הטיח", אחד השירים היותר צנועים באלבום. זה לא אחד הלהיטים הגדולים באלבום אבל בהחלט אחד השירים הזכורים בו. השיר מתאר בוקר טיפוסי בחייו של עובד בניין פלסטיני בדרכו מעזה לתל אביב. לא יותר, לא פחות:


חמש בבוקר בעזה
עדיין קר, אני עייף
נכנס אל תוך האוטו של נביל
ונרדם אצלו על הכתף,
בדרך שוב המחסומים
אומרים : עצור! תעודות
עוד שעה זה תל אביב
וזה עוד יום אחד, רק לעבוד.

(יש פה גם גרסאת לייב נדירה באדיבות קוטנר הגדול, תעבירו לדקה 5:07. שימו לב לגיטרה המדהימה של אלפנט, רולנד ס. האוורד הישראלי):

אחמד וחברו נביל מתעוררים מאוד מוקדם ומזדחלים להם דרך המחסומים אל תל אביב, לא פחות, העיר העברית הראשונה, העיר הלבנה. שים לב לטון של השיר הזה, שבעיניי עושה אותו כל כך מעניין: אין כאן זעקה או כאב מוחצנים. אין כאן תיאורי זוועה של חיילים צועקים במחסום, של עוני, אין כאן אלימות, אין פה "הלאה הכיבוש", אין פה בעצם שום הבעת דעה אישית. מה כן יש כאן? לקוניות. מונוטוניות. שגרה. אפילו שעמום. אחמד ונביל פשוט הולכים לעוד יום עבודה. הם לא מבכים את גורלם ולא מתלוננים. הם פשוט מנסים ללכת להתפרנס. הם פשוט ממשיכים במציאות שלהם, וכמותם החיילים במחסום, וכמותם אנחנו שקוראים ושומעים את השיר 26 שנה אחרי. אין כאן ניסיון לפואטיקה גבוהה או למליצות- זו פשוט מציאות אפורה, עד כדי כך שקשה לומר שיש פה ייאוש. את הטון הזה אני מאוד אוהב, ועוד מעט אסביר למה. שימו לב לשימוש של בנאי בעקרון המהלכים ההרמוניים המטושטש עליו דיברתי מקודם- זה נותן לשיר כבדות נוקשה, כמו מועקה בגרון. ואני מאוד אוהב את חיקוי העוד שאהוד מנגן כאן על גיטרה אקוסטית.

והפזמון החוזר:
ערבב את הטיח, אחמד,
ערבב את הטיח.

שימו לב שאנחנו בעצם לא יודעים מי נותן לאחמד את ההוראה החוזרת הזו. האם זה הקבלן היהודי שלא מופיע מפורשות בשיר? או אולי נביל הוא זה שמנסה לדרבן את חברו לעבוד? ואלי זו המציאות עצמה, הסכסוך, ה"מצב" המיתולוגי, שדוחקים באחמד להמשיך? נעבור לבית השני, שמתרחש כבר בעיר העברית תל אביב:

בהפסקת הצהריים
מהפיגום אפשר לראות
מי יבנה, יבנה בית
מי יבנה אם לא אנחנו נעבוד
טיח על הקיר
אבק על העיר
אני זוכר את השיר
תמיד אותו השיר

בבית הזה נקודת המבט של אחד משתנה. לא בהרבה, אבל בניואנס משמעותי: הוא מביע ציניות ומרירות דקים אבל מורגשים. בהפסקה שלו הוא מהרהר (עם עצמו? עם נביל?) במציאות האבסורדית בה הוא, פלסטיני עזתי, בונה את הבתים של תל אביב, שאמורה להיות היהלום שבכתר הציונות, ואף מצטט במעוקם ובסרקסטיות השיר הנודע "מי יבנה בית" מאת לוין קיפניס ("מי יבנה יבנה בית בתל אביב\ אנו החלוצים נבנה את תל אביב") ואפילו לועג לחלום הציוני, נוקם את נקמתו הזעירה בכיבוש: מי בונה את הארץ בשנת 1987, הצבר או הפלסטיני? אבל מהר מאוד הוא זונח את הציניות וחוזר לאותו שיר, "תמיד אותו השיר", וממשיך במציאות שלו.


האלבום "הפליטים" יצא ב-27 בנובמבר 1987. האינתיפאדה הראשונה, בעקבות תאונת דרכים במחנה הפליטים ג'באליה בה נהרגו ארבע פלסטינים, פרצה ב-8 לדצמבר 1987. מיותר לציין שבנאי קלט שם משהו באוויר. מה שכמובן זורק אותנו שנה אחורה, ולשיר השני שבנאי שר מנקודת מבט של פלסטיני, והוא "האונס" המפורסם מתוך אופרת הרוק "מאמי" (ביחד עם מזי כהן המהממת כמאמי), שבעצם הניחה את התשתית ללהקת הפליטים, וקצת כמו "ערבב את הטיח" גם היא חזתה את האינתיפאדה, שדווקא מאוד הפתיעה את רוב הציבור בארץ. "האונס" הוא שיר שונה לחלוטין מ"ערבב את הטיח", והטון שלו שונה לגמרי: בניגוד לאחמד ונביל שמנסים להמשיך את שגרת יומם בשקט יחסי, שבעת הפלסטינים ב"האונס" הם זועמים, מלאי רגשות לאומניים, מדוכאים, תאווי מין ואלימים. אם אחמד נוקם את הנקמה הקטנה שלו בבניית בית בתל אביב, שבעת הפלסטינים רוצים לגאול את פלסטין בזקפה ובזרע ומגיבים על הכיבוש בכיבוש מיני. כאן הטון הוא מאוד צעקני והשיר הוא למעשה פורנוגרפי; זו הסיבה שאני ממש לא אוהב את השיר הזה ואני מוצא אותו דוחה, והפופולריות שלו מאוד משונה בעיניי גם היום (כשהייתי טירון בצבא אגב, החבר'ה שם שרו אותו כשהם משנים את המילים ל"בזקפה ובזרע נזיין את פלסטין", פרשנות מעניינת בלי ספק). אני חושב ש"האונס" הוא פשוט שיר לא טוב, והיופי ב"ערבב את הטיח" הוא שהוא לא צועק, לא בוטה. בפרפרזה על פינק פלויד, Quite desperation is the Palestinian way. לכתוב שיר מתלהם זה הרבה יותר קל אבל הרבה פחות אפקטיבי ומעניין. בגלל זה גם לא אהבתי את הביצוע של הבילויים ל"ערבב את הטיח", הם שרו אותו בצורה צעקנית ומתלהמת גם כן ולדעתי פספסו את המהות שלו (אם כי זה ביצוע כייפי).



אהוד בנאי מדגים, בשיר יוצא מן הכלל המעיד על הכלל, מהי אמפתיה ומהי כתיבה אמפתית. שתיהן חסרות בשיח הישראלי. בפוסט הבא נסיים את הסדרה עם טקסט חדש וטרי שהוקלט בחודשים האחרונים, ושיתבונן בנעשה כאן מזווית גלובאלית, כלל-עולמית.