יום שלישי, 25 ביוני 2013

אל תתעסקו עם הזורן, חלק ד: דיוקן האמן כשלושה צ'יפים סודיים




חודש זורן מסתיים לו בפוסט הנוכחי. את ארבעת הפוסטים בניתי כמדרג בסדר יורד על פי הזיקה של האלבומים עם זורן עצמו: הפוסט הראשון עסק באלבום סולו של זורן עצמו, השני בשלישיית מיתרים המבצעת את לחני זורן בניצוחו ובמעורבות הדוקה ביותר שלו, השלישי כבר עלה בכמה דרגות חופש עם שלושה גיטריסטים שניגנו לחנים של זורן באינטרפרטציה מאוד אישית, וזה האחרון- מושא הפוסט הנוכחי- הולך הכי רחוק והכי חופשי עם הרוח הזורנית ועדיין מחובר אליה, וזהו האלבום Xaphan: the book of angels, vol. 9 של להקת Secret Chiefs 3 של יוצא להקת מיסטר באנגל, הגיטריסט האגדי (למביני עניין ) והאיש שידו בכל ויד כל בו, איש שאפשר להגדיר אותו כמיני-זורן, טריי ספרואנס (Trey Spruance).

האלבום הזה הוא חלק מסדרת אלבומים חדשה יחסית של קונצרן זורן, כחלק מספר שירים חדש, שני במספר, בשם The book of angels. זורן סיפר שהתחשק לו לכתוב ספר שירים שני אחרי ספר מסדה, אז הוא פשוט כתב עוד 300 קטעים חדשים, כולם קרויים על שם דמויות של שדים, מלאכים, אלילים ודמויות נוספות מתוך המיתולוגיה היודו-נוצרית. שמעתי כבר כמה אלבומים מהסדרה הזו, ואני חושב שאני יכול לומר באופן זהיר ש"ספר המלאכים" טוב יותר מספר מסדה, יש משהו יותר פאנצ'י ורענן בלחנים האלה, אם כי לא שמעתי את כל מאות הלחנים בספר הקודם וגם לא את כל מאות הלחנים בספר החדש (שחלקם הגדול עדיין לא הוקלט למעשה). בסדרה השתתפו עד היום, למשל, מארק ריבו ו-Masada string Trio שהופיעו בפוסטים הקודמים, וכן דמויות כמו קובי ישראלית הישראלי והפסנתרן אורי קליין. כל האלבומים יוצאים בלייבל Tzadik של זורן. בין כל הדמויות והנגנים המוכרים מהקונצרן של זורן הופתעתי לראות את Secret Chiefs 3 (או בקצרה SC3), להקה שלא ידעתי עליה שום דבר לפני ההאזנה.
 
זה אולי יישמע מוזר או תמוה לחלק מהקוראים אבל מעולם לא הייתי מעריץ של מיסטר באנגל, ואני גם לא להוט אחרי מייק פאטון, עוד סוג של מיני-זורן, תמנון מוזיקלי שהוא אמנם רב פעלים אבל משום מה אף פעם לא בער לי לחקור אותם (במאמר מוסגר, אני כן מאוד אהבתי כנער וגם היום את פיית' נו מור, כביכול ה-Day Job של פאטון שהכניס לו מזומנים בשביל הפרויקטים הניסיוניים שלו, ואני אומר את זה לא בקטע אירוני ומודע לעצמו). קראתי על פאטון ומיסטר באנגל וטריי ספראונס הרבה יותר ממה שיצא לי לשמוע אותם. אז אני יודע שמיסטר באנגל בכלל, טריי ספראונס בפרט וגם ה-SC3  הם שם דבר בחוגים מסוימים, אבל לפני ההאזנה ל-Xaphan לא ידעתי כלום מכל אלה. כך שחוויות ההאזנה שלי ל-SC3  הייתה בתולית לגמרי ומשוחררת מכל דעה קדומה.


כאן נכונה לי הפתעה מאוד, אבל מאוד, נעימה. כי ספראונס הוא סוג של reincarnation של זורן עצמו: כמו זורן עצמו, ספראונס עשה סוג של מחקר אנתרופולוגי-רוחני של דתות ותרבויות שונות ואזוטריות, מקבלה (שמה של SC3 הוא כשם כת קבליסטית, להבנתי) ומיסטיקה ועד למוזיקה ערבית ופרסית; כמו זורן עצמו, האיש אקלקטי בצורה מדהימה, כשהוא מערבב אלמנטים ערביים והודים עם כלזמר ובלקני וסרף ומטאל ומה לא; וכמו זורן, יש לו קונצרן משלו, משום ש-SC3 היא למעשה להקת על, אנסמבל רב משתתפים שבקומבינציות שונות ומשונות (שלא ממש הבנתי איך הן מתבצעות) מתפצל ללא פחות משבע (!) להקות בת, כל אחת מנגנת בסגנון אחר. ב-Xahpan מנגנים מעל עשרה חברים בהרכב, ו-SC3 עבור ספראונס היא מפעל חיים, בדיוק כמו הקונצרן הענק של זורן, רק קצת ביותר קטן.


מהבחינה הזו, ספראונס הוא למעשה האיש המושלם להגשמת החזון המוזיקלי של זורן. הוא יצר כאן אלבום שמשתמש בלחנים של זורן ומתאים אותם לחזון שלו כמו כפפה. קצת קשה לי להסביר אבל זה כאילו זורן הוא הדיבוק של ספראונס, הקול הוא קולו של זורן אבל הגוף כולו הוא ספראונס....טוב אני קצת כושל פה במטאפורות, אבל זה ממש לא חשוב. כי המוזיקה באלבום הזה היא נפלאה, מפוצצת מח, פותחת את הראש, פשוט מחשמלת, ויותר מהכל- חובקת עולם. ספראונס משתמש בלחנים של זורן כדי לעשות מסע מסביב לעולם ב-11 קטעים ו-55 דקות מוזיקליות. קצרה היריעה מלתאר כמה עולמות, תרבויות והשפעות מוזיקליות אנחנו עוברים ב-55 הדקות האלו, שבאמת כל אחת מהן פשוט מרתקת. זה בלי ספק האלבום הכי טוב ששמעתי לאחרונה, וכמו שקורה הרבה הרבה מדי, הצטערתי לגלות שספראונס ו-SC3 הופיעו פה בארץ לפני כמה שנים. למה, למען השם, למה זה תמיד קורה לי שאני מגלה אמן מופלא ואז מגלה שפספסתי הופעה שלו כאן בארץ?! זה נורא!






סיימנו עם זורן. חודש הבא יהיו הפתעות חדשות. תודה על ההקשבה, ותודה לזורן על מפעל חיים ענק.




יום שישי, 14 ביוני 2013

אל תתעסקו עם הזורן, חלק ג': דיוקן האמן כשלוש גיטרות





חודש זורן ממשיך בשיא הכוח, והפרויקט השלישי שאני רוצה לדבר עליו הוא אלבום שכולו מוקדש לגיטרות, וזהו אלבום המופת ואחד הדברים הכי גדולים וחשובים שהשם זורן מוטבע עליהם, Masada guitars  שמו. אם אני צריך להרכיב רשימה של עשרה אלבומי גיטרה חובה, האלבום הזה חייב להיות בראש הרשימה; זאת משום שמדובר במפגש פסגה בין שלושה ענקים- ביל פריזל (Bill Frisell), טים ספארקס (Tim Sparks) ומארק ריבו (Marc Ribot) הגדול, אולי הגיטריסט האהוב עליי בכלל, כשכבר דשתי בנפלאותיו על גבי בלוג זה.

כמו באלבום בו עסקתי בפוסט הקודם, גם האלבום הזה כולל לחנים מתוך ספר השירים של מסדה אותו כתב זורן. חשוב להדגיש כי העקרון שהנחה את זורן כשכתב את ספרי השירים שלו, מלבד כל מיני כללים והגבלות קומפוזיטוריות שעל פיהן כתב את היצירות, הוא שה"שירים" כתובים כך שכל כלי או הרכב מוזיקלי בכל גודל שהוא יוכל לנגן אותם. זורן תמיד מוצא כל מיני סיבות לחגוג ולציין כל מיני ארועים ואז להוציא סדרה גרנדיוזית של אלבומים. ב-2003, אם לא הספיק לו לחגוג לעצמו יומולדת 50, הוא הוציא סדרה של אלבומים שמציינים עשר שנים להרכב האגדי Masada ולספר השירים של מסדה. Masada guitars הוא הראשון מבין כמה אלבומים שיצאו לחגיגת הארוע ובהשתתפות אמנים רבים. זורן פנה לשלושה גיטריסטים אהובים עליו וחברים טובים שלו, כולם השתתפו בפרויקטים שלו בעבר וכולם הוציאו אלבומים בלייבל Tzadik, וביקש מהם לעבד 21 קטעים מתוך ספר השירים לגיטרה סולו, כמעט בחלוקה שווה (ריבו מנגן קצת יותר קטעים מהשאר). נקודה קריטית- הם לא מנגנים יחד באף קטע.

 מימין לשמאל- ספארקס, ריבו, פריזל



וזה מה שיפה- ההפרדה בין השלושה מראה בבירור את ההבדלים בין הסגנונות והגישה. טים ספארקס משתמש בגיטרה אקוסטית עם צליל מאוד Bright, משתמש בטכניקת פריטת אצבעות מרשימה ביותר (אני אף פעם לא זוכר שמות לועזיים של טכניקות נגינה בגיטרה אבל נדמה לי שלזה מתכוונים כשאומרים Fingerpicking) ומראה אוריינטציה קלאסית מאוד ברורה, והייתי אומר שהקטעים שלו הכי מרשימים טכנית. ביל פריזל, האיש עם האוריינטציה הכי ג'אזית, הוא דווקא הפחות אהוב עליי אישית מבין השלושה (למרות שיש לי כמה חברים גיטריסטים שמחזיקים ממנו אל), מנגן את הסגנון האבסטרקטי הנודע שלו, וכולל לפעמים גם גיטרה חשמלית עתירת אפקטים פסיכדליים ומספק את רגעי ההתחרעות המועטים שיש באלבום המאוד רגוע הזה. ומארק ריבו, שבדרך כלל נותן בראש בסגנונו המאוד אוונגרדי, דווקא מנגן גיטרה קלאסית מאוד בייסיק, שקולה ורגועה, סוג של חוזר למקורותיו הקלאסית, ודווקא הוא מנגן הכי שקט ומתון מבין שלושתם. מעבר להבדלים הברורים בגישה ובסגנון בין שלושתם, גם הקטעים המצוינים של זורן שנבחרו זוכים לעיבודים מאוד שונים, וכמו באלבום של Masada string trio הם מאוד ורסטיליים. כאן אני פחות מרגיש דווקא את הנוכחות של זורן עצמו; שלושת הגיטריסטים, כך נדמה, הרבה יותר אינדיבידואליסטים משלושת חברי Masada string trio, כשהכי רחוק הולך ביל פריזל עם הסגנון האישי שלו.






בפוסט הבא נסיים את חודש זורן ונעסוק באלבום משובח במיוחד מתוך ספר השירים השני של מסדה, "ספר המלאכים".


יום חמישי, 13 ביוני 2013

אל תתעסקו עם הזורן, חלק ב': דיוקן האמן כשלושה כלי מיתר




בפוסט הקודם התחלתי את העיסוק בג'ון זורן, והתעמקתי בזורן נגן הסקסופון חוצה הגבולות. הפעם אני רוצה לדבר על הרכב מוצלח במיוחד ביקום הזורני, וזהו ה-Masada String Trio. בניגוד להופעת האוונגרד של זורן, הטריו הזה מתמחה בנגינת הקטעים הכתובים, המלודיים של זורן, שמרכיבים את ה-Masada songbooks שזורן כותב משנות התשעים ועד היום. ה"שירים" בספרי מסדה מושפעים משני מקורות ההשראה הגדולים ביותר של זורן: המוסיקה של הסקסופוניסט הגדול ופורץ הדרך אורנט קולמן, ומוזיקה יהודית לסוגיה, תחום שזורן נכנס אליו לאחר האלבום Kristalnacht שעסק בליל הבדולח. זהו אלבום מפתח בקריירה של זורן, ובעקבותיו זורן החל לחקור יותר ויותר את שורשיו היהודיים הכלל ואת מוזיקת הכלזמר בפרט. כאשר יצר את ההרכב Masada, רביעיית ג'אז במבנה קלאסי של סקסופון-חצוצרה-באס-תופים, הוא החל לנגן את לחני הספר הראשון של מסדה, שלכולם שם עברי. עם Masada הוא הוציא עשרה אלבומים הקרויים על שם האלף-בית העברי, ובעקבות ההצלחה החל להקים הרכבי לווין שכולם מנגנים את לחני מסדה: בין השאר הרכב חשמלי שגם הופיע בארץ, Electric Masada, והרכבים פחות קבועים כמו ה-Masada quintet. אחד מאותן נגזרות של Masada היא ה-Masada string trio או להלן MST.

MST מורכבת מהבאסיסט של Masada, גרג כהן (שגם ניגן ברבים מאלבומיו של טום וויטס)  מהכנר מרק פלדמן והצ'ליסט אריק פרידלנדר. מה שההרכב הנהדר הזה מנגן זה מין מישמש בין ג'אז, אוונגרד, כלזמר וקלאסי, אבל בלי שום קלישאות ובלי שום התפשרות. זה לא עוד "הרכב קלאסי שמנגן ג'אז", זה לא קונצ'רטו אבוני של סטרווינסקי וגם לא סוויטת הג'אז של שוסטקוביץ', ומצד שני זה לא ז'ק לוסייה מנגן באך- זו באמת סינטזה בין הז'אנרים האלה. היכולת, התשוקה והוירטואוזיות של שלושת הנגנים האלה היא מדהימה: הם יכולים ללטף, לענג, לנגן ברוך, להיות גרוביים, וגם לפוצץ בחריקות מיתרים ובכסאח כשהקטעים של זורן דורשים מהם. ומה שאני הכי אוהב בהם זה שהם ממש Extension של זורן- הם פשוט משדרים את המוזיקה הלאה, מעבירים דרך הפילטרים שלהם את הרוח הזורנית, זה כאילו זורן מנגן דרכם, אין לי כל כך דרך לתאר את זה אבל זה ככה.


יש להרכב הזה כמה וכמה דיסקים משובחים ואפילו אלבום הופעה במסגרת חגיגות יום ההולדת החמישים של זורן, אבל האלבום הכי חזק שלהם שאני מכיר הוא חלק מאלבום כפול ששמו The Circle Maker (הכוונה לחוני המעגל כמובן). הדיסק הראשון באלבום נקרא "יששכר" והוא האלבום של ה-MST, האלבום השני נקרא זבולון והו מצטרפים ל-MST  ג'ואי בארון בתופים, קיירו באפטיסטה בפרקשן והגדול מכולם מארק ריבו בגיטרה, ואז הם נקראים בכלל Bar Kochva sextet. אבל הדיסק של שישיית בר כוכבא הוא דווקא קצת משעמם. הדיסק של MST הוא פשוט מופלא והרבה יותר חזק, MST  לא באמת צריכים את התוספת של שלושת הנגנים האחרים וממש עומדים בזכות עצמם. נראה שאין שום מצב רוח מוסיקלי שהחבר'ה האלה לא יודעים לעשות. קשה לי לדבר על קטעים ספציפיים (בכלל, אין לי שום דרך קוגניטיבית להתאים בין שמות הקטעים בספרי מסדה לקטעים עצמם- הם כולם דומים ושונים זה מזה באותה מידה), אבל הם מבוצעים בצורה מושלמת. בין אם הטריו מנגן כולו פיציקטו מעודן או קורע את האמ-אמא של המיתרים, הם עושים את זה נפלא. אני במיוחד תופס מהצ'ליסט פרידלנדר, שיש לו גם אלבום סולו מ-ע-ו-ל-ה ומרגש במיוחד במסגרת ספר מסדה השני, אלבום שנקרא Volac. אני מצרף כאן כמה קטעים מהופעות- שימו לב שזורן בעצם מנצח על ההרכב בלייב, בישיבה על הבמה:



הקטע הבא הוא מתוך אלבום מעולה נוסף של ההרכב, Azazel, מתוך ספר השירים השני של מסדה:



בפוסט הבא נמשיך לעסוק בספר מסדה הראשון ובאלבום פרשנויות נוסף לקטעים מתוכו.