יום רביעי, 15 במאי 2013

אני לא זז מכאן עד סוף הצד



טוב, הצלחתי איכשהו להתקדם במחויבויות האקדמיות שלי. לא אכתוב הרבה החודש אבל אשתדל מה שאפשר. כתיבת עבודה אקדמית היא עניין שתמיד כרוך במאבק בין הצורך לכתוב לצורך בבריחה, וכשיושבים עם מחשב אי אפשר שלא לברוח אל זרועות ספריית המידע הגדולה בעולם. כדי להוסיף חטא על פשע, זוג חברים גילה לי באיחור אדיר של אולי עשור את נפלאות הטורנט. מה שהביא כמובן לגל אדיר של הורדות מסוגים שונים, בין השאר כל 12 האלבומים שג'ון זורן הוציא עם הרכבים שונים לכבוד יום הולדתו החמישים (בקרוב הפוסט), כל אלבומי מועדון האספנים של קינג קרימזון, חמישה אלבומים של עבודות תזמורת של זנאקיס (כבד, בנאדם...), כל רביעיות המיתרים של שוסטקוביץ', והזרוע עוד נטויה (סיריוסלי, מתי אני לעזאזל אשמע את כל זה??). וכמובן גם סרטים. וסופסוף פיניתי שלוש וחצי שעות מהלו"ז כדי להקדיש לסרטו הנפלא של מרטין סקורסזה אודות הקדוש היחיד בתולדות הרוק, הלוא הוא ג'ורג' האריסון.

לפני הכל- מילה על סקורסזה: אני חושב שסקורסזה הוא במאי מחורבן. בכנות, ראיתי הרבה סרטים שלו ולמעט "נהג מונית" די שנאתי את כולם. האיש אוברייטד בטירוף, הדמויות שלו פלקטיות , ובפרפרזה על טל פרידמן, סקורסזה זה "לא סקורסזה".  מה שכן, הוא עושה עבודת קודש של ממש בכל הקשור לדוקומנטריים מוזיקליים. הסרט שלו על בוב דילן - סרט של שלוש שעות שמכסה בסך הכל שש שנים של קריירה- הוא יצירת מופת , והסרט על ג'ורג' הוא המתנה הכי גדולה שהאיש השקט, החכם, הגדול הזה, יכול היה לאחל לעצמו.

אני מאוד מאוד אוהב את האריסון, על אף שאני לא בקיא גדול בדיסקוגרפיה שלו, עליי להודות. יש שתי סיבות למה אני אוהב אותו כל כך: הראשונה היא, שהוא הפרוטוטיפ הכי מובהק לאנדרדוג מוזיקלי. נראה אתכם מנסים לכתוב שירים ללהקה שיש בה כבר שניים מכותבי השירים הגדולים בהיסטוריה, ובהתאמה גם שניים מהאגואים הכי גדולים בהיסטוריה. וכבר ציינתי בסדרת האנדרדוגים שלי כמה אני מעריך ומתחבר לאנדרדוגיות. הסיבה השנייה היא כמובן כשרון הכתיבה שלו. יש בכתיבה של האריסון כל כך הרבה נאיביות, כל כך הרבה רומנטיקה, כל כך הרבה אנושיות ואהבת אדם.  והצליל, המהלכים ההרמוניים, גיטרת הסלייד המפורסמת, אלו פשוט דברים שלמקרטני וללנון אין. הספוט הקבוע שהאריסון קיבל בכל אלבום של הביטלס הציג לראווה את הדברים הנפלאים שהם האריסון (לא בכדי באלבום האהוב עליי של הביטלס, ריבולבר, יש את החלק היחסי הכי גדול של האריסון מכל שאר אלבומי הביטלס- שלושה שירים מתוך 14!) לקח להאריסון כמעט עשור להבין שיש לו תכלית והצדקת קיום גם מחוץ לביטלס, ושיש לו מה להציע מעבר לכינור שני אצל לנון ומקרטני.

אחד הקרשים במדורה ששרפה בסופו של דבר את הביטלס היה המקום המועט, כמעט גטו אומנותי, שניתן להאריסון. הוא רצה לתרום עוד שירים, שירים שחברי הביטלס האחרים לא רצו. התסכול האמנותי הזה הוביל להצטברות של כמות אדירה של שירים, שרק חלקם מצאו את מקומם אל אלבום הסולו המהולל של האריסון, All Things must pass, שלחלק ממנו אני רוצה להקדיש את הפוסט היום (לשם הקיצור אקרא לו ATMP) ויצא ב-1970. כפי שמתואר בסרט של סקורסזה, האלבום נולד מקשר שנוצר בין האריסון למפיק העל פיל ספקטור. ספקטור, שמרואיין בסרט (ונראה כמו בובת שעווה מפוחלצת של עצמו), מספר בציוריות האופיינית לו איך הזמין אותו ג'ורג' לביתו לשמוע "כמה קטעים". לעדותו של ספקטור, ג'ורג' השמיע לו כמות אינסופית של שירים שכתב, כל אחד טוב יותר מהשני. חבריו הרבים של ג'ורג', בראשם רינגו, אריק קלפטון והחבר הוותיק מימיי המבורג העליזים, הבאסיסט הגרמני קלאוס פורמן (אגב- מעצב עטיפת ריבולבר), התאספו להקלטות. בסופו של דבר, הכשרון הגדול של האריסון- שכל כך נהנה מעשיית אלבום הסולו הראשון שלו עד שכלל לא רצה שההקלטות יסתיימו- התמצה לתוך מגה-אלבום שנפרס על פני לא פחות משישה צדי ויניל (כשכמות החומר שלא נכנס לאלבום יכלה למלא עוד תקליט כפול!).

ATMP  זכה להצלחה אומנותית ומסחרית אדירה, ובצדק. יש אף רבים הטוענים כי זהו אלבום הפוסט-ביטלס הטוב ביותר שנעשה ע"י חבר ביטלס כלשהו (אם כי אני עדיין חושב ש-Plastic Ono band עולה עליו). האלבום הפך לכל כך מזוהה עם דמותו של ג'ורג' עד כי הוא הטיל- ועדיין מטיל- צל ענק על שאר קריירת הסולו של ג'ורג'. ואני עוד אחדד את הנקודה הזו, כי לדעתי הצד הראשון של האלבום, זה שמכיל את השירים I’d have you anytime, my sweet lord, wha-wha ו-Isn’t it a pity (גרסה ראשונה מתוך שניים באלבום), מאפיל על שאר חמשת הצדדים באלבום. למעשה, ארבעת השירים האלו יוצרים את אחד מרצפי השירים הכי אהובים עליי, ואת אחד מצידי הויניל האהובים עליי ביותר. שאר האלבום בהחלט טוב מאוד, אבל לא מתחרה בצד הזה ולא עומד באותה רמה. כל אחד מהשירים האלו הוא מדהים, והצירוף שלהם יחד הוא כמו royal flush בפוקר, כמו לנחש שישה מספרים בלוטו. ארבעת השירים האלה הם בעיניי שיא השיאים של כל הקריירה המוזיקלית של ג'ורג', הזיקוק שלה.

השיר הראשון באלבום וברצף, במובן מסוים השיר הראשון שמסמל את Independent George הוא “I’d have you anytime”. עיון בחוברת השירים יגלה שהקרדיט לכתיבת השיר משותף להאריסון וללא אחר מאשר בוב דילן. החברות וההפריה ההדדית בין דילן לביטלס בכלל ולהאריסון בפרט החלה בפגישה המפורסמת שלהם ב-1964, אבל האריסון ודילן שמרו על קשר קרוב יותר. אחרי הסשנים המתוחים של האלבום הלבן של הביטלס, האריסון החליט לפתח אפיקים חדשים, בדרך לקריירה פוסט-ביטלסית, ובין השאר ניגן עם קלפטון, בילי פרסטון, וכן הפיק סינגל של מנטרות הארה קרישנה. אחד האפיקים האלה היה הקשר עם דילן. בחג ההודיה 1968, ג'ורג' נסע לבקר את דילן, שגר בזמנו בקרבת וודסטוק והיה בפאזה של התבודדות והתרחקות מהתקשורת ועולם המוזיקה. את השיר הם יצרו שם, כשהאריסון כתב את הבתים ודילן הוסיף את הפזמון.

זהו שיר מרגש במיוחד משום שהוא מתאר את החברות והקשר הקרוב בין שני הטיטאנים האלה. צריך להבין שזה כנראה השיר היחיד בשנות השישים (למיטב זכרוני) שבו דילן חלק קרדיט כתיבה עם מישהו בכלל. "תן לי להיכנס לליבך" שר האריסון לחברו דילן (שלא השתתף בהקלטות). פשוט נפלא. ואפשר גם להוסיף כאן עוד צלע ולסגור משולש, כשהגיטרה של אריק קלפטון נכנסת כאן לשיר. החברות בין קלפטון להאריסון היא משהו שראוי לכתוב עליו ספר שלם (בכל זאת, הם חלקו אותה אישה ועדיין שמרו על חברות), ובכלל- כל האלבום הזה לא היה נוצר בלי a little help from my friends. זהו אחד הדברים שהכי עוברים בסרט של סקורסזה- לג'ורג' היו המון, המון חברים. הוא נגע בחייהם ובליבם של אנשים רבים. אגב, במופע המחווה עתיר המשתתפים שנערך ביום השנה למותו של ג'ורג', הידוע בכינויו Concert for George, דילן בולט בהיעדרו, וחבל, חבל, חבל.


אנחנו ממשיכים ברצף ומגיעים ללהיט הגדול של האלבום ושל כל קריירת הסולו של האריסון, השיר הנשגב- והשנוי במחלוקת משפטית (!)- “My Sweet Lord”. כידוע, ג'ורג' היה אדם רוחני ודתי מאוד, ולאו דווקא במובן של אמונה נוצרית. “My Sweet lord” מבטא את האידיאל של החיפוש של ג'ורג' אחרי ישות גדולה, טרנסצנדנטלית. "אני מאוד רוצה לראות אותך, מאוד רוצה להיות איתך, אבל זה לוקח כל כך הרבה זמן"- ובהמשך זה משתנה ל"זה לא ייקח הרבה זמן". יש שני אלמנטים מוזיקליים כובשים בשיר הזה- האחד הוא גיטרת הסלייד של ג'ורג', שהיא פשוט מדהימה, והסאונד הזה הפך להיות סימן ההיכר של ג'ורג'; והמקהלה בפזמון החוזר, שיש לה בעצם את התפקיד הכי מרכזי בשיר.

 ג'ורג' למעשה כתב את השיר כמעין שיר גוספל, ובתחילת השיר המקהלה באמת נשמעת לחוקי הז'אנר ושרה "הללויה". אבל אז היא מתחילה לשיר את מנטרת הארה קרישנה, ולקראת הסוף עוברת לתפילה הינדית. ג'ורג' למעשה שובר את תבנית הגוספל הנוצרי, ומערבב את המוזיקה ההינדית המקודשת. הוא עושה את זה כדי להעביר מסר אוניברסלי חוצה דתות- כולם מחפשים את האל המתוק שלהם, וזה ממש ממש בסדר- ישו, יהווה, אללה, בודהא, קרישנה- לכולם מכנה משותף. אני לא יודע אם ג'ורג' היה מעולם מעריץ של ג'ון קולטריין, אבל האמונה הדתית של קולטריין- איש שהצהיר כי הוא מאמין "בכל הדתות"- הייתה די דומה. עכשיו, כמה שירי רוק כאלה אתם מכירים? בטוויסט די מדהים של הגורל, השיר הואשם בפלגיאט, והוא אכן דומה להפליא- מוזיקלית- לשיר בשם “He’s so fine” של להקת רית'ם אנד בלוז בשם The chiffons. אני מצרף את השיר, כי הדמיון פשוט מדהים. בעיקר מוזרה העובדה שדווקא פיל ספקטור, מפיק על של להקות בנות כאלה, לא שם לב לדמיון.ועוד ממתק קטן- פארודיה נפלאה של האריסון עצמו על השיר, בתוכנית של אריק איידל, ידידו הטוב מחבורת מונטי פייטון. לא לפספס!




ואחרי שהתעלינו והגענו לפסגות רוחניות, הגענו הזמן לנחות, שלא לומר להתרסק, חזרה לכדור הארץ, חזרה לגשמיות, גשמיות הארדקור. אחרי העדינות של שני השירים הראשונים, השיר “Wah Wah” נפתח בריף בלוזי כמעט אלים, שונה לחלוטין ממה שקדם לו באלבום. השיר הזה עבור האריסון הוא קצת כמו “How do you sleep” של לנון; הוא למעשה נכנס בלנון ומקרטני, אבל הוא לא יורד נמוך כמו שלנון ירד (במקרה שלו- רק על מקארטני), אלא הוא עושה את זה בדרכו האלגנטית והאצילית, או בפרשנות אחרת- פאסיבית\אגרסיבית. ווא ווא הוא כמובן אפקט גיטרה ידוע, כאן הוא בהשאלה לעסקי הרוקנרול והשואוביז עם כל הרעש שנובע מהם- רעש של גיטרות עם ווא ווא, שלא בכדי מתחרז גם עם בלה-בלה. האריסון נזכר בזמנים בו הוא בילה עם לנון ומקרטני כשהיו עוד בני טיפשעשרה, ואיך מכל הסיפור הזה הוא נהיה כוכב גדול, אבל היום הוא "לא צריך ווא ווא, אני יודע איך החיים יכולים להיות מתוקים, אז אני שומר את עצמי חופשי". ולא, הוא לא מתחרט- "אתם לא רואים אותי בוכה, אתה לא שומעים אותי גונח".

נקודה קריטית: בשיר, ובאלבום כולו, משתתף רינגו סטאר. סטאר והאריסון תמיד היו בצלם של לנון ומקרטני, וכרתו בינם סוג של ברית של לוזרים. אגב, ב-“How do you sleep” של לנון, בעיניי שיר מכוער שלא היה ראוי שייכתב, משתתף האריסון בגיטרת סלייד- אולי נקמה במקרטני, שמתועד בסרט Let it be רודה בהאריסון ודוחק אותו לפינה עד כדי כך שהאריסון לא רוצה כלל לנגן. מוזיקלית, זה שיר ענק- אבל להאריסון היו בעיות קשות עם ההפקה של ספקטור, ורק בעידודו של קלפטון הוא אישר את התוצאה הסופית. במיוחד אני אוהב את הרגע בו סקסופון טנור וגיטרת הסלייד של האריסון יוצאים לסולו משותף- ואתה לא יכול להפריד בין שני הכלים, הגיטרה נשמעת כמו הסקסופון ולהיפך. אני מצרף כאן גם ביצוע רב משתתפים של השיר, מתוך Concert for George, בהשתתפות קלפטון, ג'ף לין, רינגו, טום פטי, ו...מקרטני עצמו, שהרי השיר נכתב בחלקו נגדו.



אנחנו מסיימים את הרצף ואת הצד המיתולוגי הזה בשיר המונומנטלי והכי טוב של האריסון בעיניי אי פעם, “Isn’t it a pity”. השיר הזה כל כך מהותי לאלבום עד שהאריסון הקליט אותו באלבום פעמיים. אני מתייחס רק לגרסה הראשונה, שאורכה 7 דקות- השיר הארוך באלבום. מילולית, השיר כמובן מתייחס להתפרקות הביטלס, שממנה האריסון מסיק באינדוקציה על כלל האנושות: "איך אוכל להסביר, כשמעט מאוד רואים שכולנו אותו דבר?" המבחינה מוזיקלית, יש לשיר מבנה מאוד מעניין: השיר נגמר הלכה למעשה אחרי 3 דקות, וארבע הדקות האחרונות הן למעשה חזרה על אותו מהלך הרמוני שוב ושוב. המבנה הלא שגרתי הזה זהה ל-“Hey Jude” של הביטלס, והאריסון מחקה אותו כאן בגלוי, כדי שלא תהיה לנו כמאזינים שום ספק למה הוא מתכוון כשהוא שר "האם זה לא חבל, האם זה לא מביש, איך אנו שוברים זה את ליבו של זה וגורמים כאב". ההתכתבות של השיר עם “Hey Jude” הופכת לברורה לחלוטין בדקה האחרונה של השיר כאשר על גבי המקהלה ששרה “What a pity, it’s a pity” עולה מקהלה נוספת ששרה “nah nah nah”, בדיוק כמו הפזמון החוזר המפורסם כל כך של השיר של הביטלס (שימו לב לגאונות המוזיקלית של האריסון, שהצליח להלביש מנגינה כל כך מזוהה של שיר אחד עם מהלך הרמוני של שיר אחר וליצור קונטרפונקט מזהיר עם המנגינה החדשה). אגב, המבנה המיוחד של “Hey Jude”, והפך לסוג של סטנדרט באותם שנים, כשלמשל “Sympathy for the devil” של הסטונז ו-“Memory of a free festival” של בואי בנויים באותה צורה בדיוק.

המהלך ההרמוני המבריק בשיר- ובעיקר המעבר מאקורד סול מז'ור רגיל לאקורד סול מוקטן שהוא מאוד דיסוננטי- והכבדות שלו, יוצרים מין טריפ היפנוטי שהמאזין נקלע אליו ושוקע אליו, כשבכל פעם שהמהלך הזה חוזר הוא צובר עוד עוצמה. בנוסף, בשיר הזה הגאונות השנויה במחלוקת של פיל ספקטור, מפיק האלבום, מתבטאת בשיאה: יש בשיר כמות עצומה של ריוורב, כמות עצומה של נגנים, והרבה מאוד הכפלות של כלים- שלוש כלי מקלדת, שלוש גיטרות אקוסטיות בנוסף לשתיים חשמליות, הרבה מאוד כלי הקשה ומקהלה גדולה. ככל שהשיר מתקדם, הוא מתבוסס עמוק יותר ויותר בביצת הריוורב המבעבעת הזו, ומימד הזמן פשוט נעלם מהשיר בנקודה מסוימת. האריסון עצמו הסתייג בשלב מסוים מההפקה הזו, ובאמת הגרסה השנייה של השיר, לקראת סוף האלבום, הרבה יותר מינורית. אבל גם הרבה פחות מרשימה.


כאן נגמר צד א' של ATMP. יש עוד לא פחות מחמישה צדדים- לג'ורג' באמת היה מה לומר אחרי כל השנים בהם הודחק בביטלס- אבל חמשת הצדדים האלה פחות טובים מצד א'. ובכנות, אני לא מכיר הרבה אלבומים שיש בהם רצף כל כך חזק של שירים כמו הצד הזה. הקשר עם החברים הטובים, החיפוש הרוחני הגדול, האמנציפציה מהצל הלנון\מקרטני-י, האבל על ההבל והרוע בעולם; כל אלו הם אלמנטים חשובים ביותר בהבנת ג'ורג' האריסון, האדם והמוזיקאי. יש עוד הרבה שירים נהדרים ב-ATMP, שיר הנושא למשל, אבל ברוב הפעמים שאני שומע את האלבום, לרוב אני נעצר אחרי “Isn’t it a pity”. וזאת מסיבה פשוטה- אני לא צריך יותר.




11 תגובות:

  1. בלי קשר לפוסט הנהדר כהרגלך מעניינת אותי מה דעתך על הורדת מוזיקה שציירנת בראשית הפוסט.
    אני אישית לא נמנע מלהוריד מוזיקה אבל אם אני נהנה ממנה אני משתדל לקנות. קצב הקנייה שלי לא מטורף, בערך דיסק בחודש, אבל זה בהחלט הרבה יותר מרוב חבריי. בהערת אגב, למרות שהייתי רוצה לקנות יותר כי יש לי עיניים גדולות (או אוזניים..), הקצב הזה טוב לי. הוא נותן לי היכרות אינטימית עם המוזיקה שאני שומע. וכאן אולי עולה השאלה, האם מרוב השפע של המוזיקה שנוחת עלינו אנחנו גם מצליחים להנות ממנה או שאנחנו ישר רצים לשמוע את הדבר הבא.
    אני כמובן מאזין המון למוזיקה באינטרנט בכל מיני מסגרות כמו יוטיוב, גרובשרק וספוטיפיי, ולמרות שאין כאן בעיה חוקית מבחינתי יש כאן עידוד של העלאה לא חוקית של מוזיקה לרשת. מצד שני, אין לי כל ספק שעם החשיפה ההולכת והגוברת שלי למוזיקה אני גם קונה הרבה יותר מבעבר.
    כך שאני אישית מרגיש פחות נעים עם הורדה של מוזיקה מהרשת בעיקר כי אני רוצה לתגמל את היוצר על עבודתו וגם כי רוב הדיסקים לא כך יקרים.
    ושוב, פוסט נהדר, אני בהחלט שמח להחשף שוב ושוב למוזיקה חדשה אצלך...

    השבמחק
    תשובות
    1. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

      מחק
    2. הי אוריה
      קודם כל תודה על המחמאות
      נגעת כאן בנקודה מאוד מאוד עמוקה. בעידן שכמעט כל המוזיקה שהוקלטה ע"י האנושות זמינה לכל משתמש וללא מחיר (אלא אם כן ה-FBI עולה עליך או משהו), איך מצליחים להכיל את כל זה?
      אני צורך המון מוזיקה, אבל תמיד גם קונה. הייתי אומר שמגיל 15 אני קונה בערך שני דיסקים לחודש(זה מתקרב ל-500 דיסקים, שזה בערך כמות הדיסקים הקנויים שיש לי). אני חייב לומר שאני עושה את זה קודם כל בשביל עצמי ורק אחר כך בכדי לתגמל את האמן- אני פשוט מאוד חומרני ונורא רוצה להחזיק מוצר. בגלל זה תמיד היה נראה לי תמוה הקונספט של אייטיונס. למה שארצה לשלם בשביל קבצים שיושבים במחשב, אם בקצת יותר כסף אני יכול ממש לקבל מוצר ממשי, שאפשר לממש, לקרוא מילים, או כמו שאמרת- להכיר אינטימית. עם זאת הרעב שלי למוזיקה מאוד גדול. להערכתי יש לי בערך 900 אלבומים שיושבים בהארד-דרייב. הלוואי שיכולתי לקנות את כל ה-900 האלה אבל זה יעלה בערך כמו אוטו ולכן זה לא יקרה. לסיכום- אני אישית מרגיש שאני צרוך הרבה מוזיקה לא כי היא שם בחוץ בכמויות, אלא פשוט כי יש בעולם כמות כזו. אותו כנ"ל ספרים, סרטים וכו'.

      מחק
  2. בתור אספן תקליטים מזה 35 שנים וחובב מוזיקה מושבע, אני נהנה מאוד מהבלוג שלך, כמעט תמיד מסכים אתך, ובעיקר מרוצה מהחשיפה שאתה נותן לאמנים לא מוכרים וקשים יותר לעיכול, אבל... כקולנוען, אני חייב למחות על מה שכתבת על סקורסזה ובעיקר על הניסוח. אני לא יודע במה צפית, והוא בהחלט רחוק משנות השיא שלו כבר די הרבה זמן (אף שעדיין לא ראיתי סרט "מחורבן" של סקורסזה וראיתי את כולם), אבל מה שכתבת זו אמירה ממש לא רצינית. חבל.

    השבמחק
    תשובות
    1. זו באמת הייתה אמירה לא ממש רצינית משום שסקורסזה אינו נושא הפוסט כאן. אני לא יכול להגיד כמוכך שראיתי את כל הסרטים, ממש לא. אבל כן ראיתי כמה סרטים שלו שנחשבים טובים מאוד והתאכזבתי כמעט מכולם...למשל "החבר'ה הטובים", סרט שהוא בעיניי ממש פלקטי, המשחק של דה-נירו, פשי ושות' שם הוא פשוט קריקטורה של מאפיונרים. איפה זה ואיפה הסופרנוס למשל. עוד דוגמא זה "השתולים" האחרון, סרט שהדבר היחיד בעיניי שמחזיק לו את הראש מעל למים זה ג'ק ניקולסון, וברגע שהוא מת- וזה קורה חצי שעה לפני הסוף- הסרט מאבד את זה. אבל שמח גם לשמוע הצלמות ודעות נגדיות. מודה בחוסר הרצינות של הטענה, גילטי אז צ'ארג'ד

      מחק
    2. "השתולים" הוא באמת הסרט הכי גרוע שלו לטעמי, ובכל אופן סרטיו הגדולים נעשו בשנות השבעים, תחילת השמונים: מלך הקומדיה, שגעון של לילה, רחובות זועמים, השור הזועם, ועוד רבים וטובים, כמו גם סקטים דוקומנטריים רבים ומשובחים, בהם הסרט שתיעד את מופע הפרידה של the band, "הוואלס האחרון". ביחס ל"חבר'ה הטובים", המימד שאתה מציין מעניק לטעמי נופך מיתי, מופשט לסיפור על המאפיה שכבר סופר אינספור פעמים, שלא להזכיר את השימוש המרהיב שנעשה לראשונה באופן כה מוצלח בסטדיקאם. ואם כבר אני מקשקש לך... שווה מאוד לצפות בסרטים התיעודיים החד-פעמיים שהוא עשה על קולנוע, ביניהם סדרה על הקולנוע האמריקאי וסרט ארוך על הקולנוע האיטלקי. שווה להכיר, האיש הוא (היה?) לא פחות מפנומן. וסליחה על הקשקשת הרבה, זה מתוך כבוד לבלוג המושבח שלך.

      מחק
  3. איכשהו מפוסט מעולה על ג'ורג' האריסון התגובה שהולכת ונלחצת לי היא דווקא על הורדות מוזיקה (גם על סקורסזה אבל אגביל אותה להערת סיום קטנה כדי לא לסטות יותר מדי מהנקודה). צריך לבחון את הסוגיה כאמן מול האינטרנט ולא אמון מול צרכן. לא משנה כמה דיסקים אני אקנה בחודש, עדיין אני לא אתגמל את כל האמנים ששמעתי ואהבתי באותו החודש. אין אפילו סיכוי לנסות לפצוח במרדף. ונראה לי שמעבר שזה טוב לי כצרכן, זה גם טוב לאמן. זה אפילו לא הטיעון הישן והטוב של "יחסי הציבור הטובים ביותר הם ההפצה ההמונית" - אולי בנוסף לזה שלא אקנה את הדיסק שלו גם לא אראה הופעה אחת שלו בכל ימי חיי, אבל אם אני הייתי אמן יוצר די היה לי שחלק מהמאזינים שלי היו מתגמלים אותי בעבור יצירתי בצורה זו או אחרת (דיסקים/ הופעות/ רינגטונים/ השלם את החסר) והשאר היו פשוט נהנים ומספרים לחברים בצירוף קישור. האינטרנט שינה את חוקי המשחק וכל אמן שנכנס ל"מגרש המשחקים" הזה צריך להבין ולקבל את זה. חוץ מזה שאתרי שיתוף מרכזיים מכניסים פרסומות ומתגמלים לפי מספר הקלקות, כך שגם מבחינה """מוסרית""" יש לי כל הצדקה שבעולם לצרוך מוזיקה בחינם (כמו שאף אחד לא שופט מי שרואה האח הגדול בערוץ 2 בחינם).
    אולי חצי שנה שלא רכשתי כ-ל-ו-ם והאזנתי רק באינטרנט. לא מרגיש שעשקתי אף אחד.
    בנוגע לסקורסזה. הנדס דאון, סצינת הכניסה לבר של ריי ליאוטה היא המצאה שלו. השתולים היה על הפנים לא בגלל בימוי רע או הפקה לוקה אלא בגלל שהרגשתי שמעליבים את האנטליגנציה שלי: כולם הם ההפך ממה שהם והשתולים הרעים הם בעצם הטובים שבתורם שתולים של הרעים וזה לא משנה כי ממילא כולם מתים (אופס ספוילר, לא נורא אתם תודו לי על זה)... דחילאק.
    כשכל זה נאמר, הדוקומנטרי שלו על הבלוז (בעיקר הסרט שהוא ביים) שינה לי את החיים לא פחות ולא יותר

    השבמחק
  4. *רק הערה: אני אנונימי אחר מההוא מעליי. פשוט לא יודע איך להכניס את הפרטים שלי במערכת תגובות הזו
    :)

    השבמחק
  5. יופי של פוסט נהנתי ממש
    בעניי השיר הכי טוב באלבום הוא run of the mill כל פעם מחדש מביא אותי לדמעות (ומביך אותי מול כל הנוסעים באוטובוס) האמת שאני לא כל כך מבין על מה הוא מדבר אשמח אם תאיר את עיניי

    השבמחק
    תשובות
    1. הי עדיאל
      להבנתי השיר מדבר על המתחים הפנימיים בביטלס בעקבות הקשיים הפיננסיים בניהול חברת התקליטים שלהם, אפל:
      http://en.wikipedia.org/wiki/Run_of_the_Mill

      מחק
  6. אני גם חושב שיש שם את רצף השירים הכי טוב אבר. אני רק חושב שזה בצד אחר לגמרי. זה במקרה רוב הצד השלישי: apple scruffs ו-ballad of sir frankie crisp הם התמצית של האלבום, וגם אלה שארחיהם לא רעים. אבל שני אלה- סנטימנטליים בלי להכביד, צנועים וענקיים. התו אחד של הפסנתר בבלדה לפראנקי קריספ במיוחד עושה לי את זה. אני סוג של שמח שזה לא נהיה להיט גלגלצי.
    קיש

    השבמחק