יום שבת, 23 בדצמבר 2017

עין תחת עין



2017 הייתה שנה מאוד עמוסה בארועים בשבילי, חלקם מאוד מרגשים ומשמחים וחלקם מאוד קשים ומלחיצים. מה שכן, זאת לא הייתה שנה ששמעתי בה הרבה מוזיקה. כן ניגנתי ויצרתי בה מוזיקה- שזה האלבום של Rukshin שיצא לאור סופסוף, וממש בקרוב ( סקופון) אני מוציא אלבום סולו נוסף- אבל לא היה לי פנאי או משאבים או כח לשמוע הרבה מוזיקה חדשה. מי שעוקב אחרי הבלוג שלי יודע שאני לא עושה פה אף פעם סיכומי שנה בומבסטיים ואני תמיד מחוויר לעומת בלוגי מוזיקה אחרים שעושים רשימות של מיליארד השירים והאלבומים הטובים שיצאו השנה.

 מה שכן, בדרך כלל אני בוחר אלבום אחד שעשה לי את זה בצורה מיוחדת. האלבום הזה, לשנת 2017, הוא אלבום הבכורה של הרכב בשם Ex Eye. אם אתם אומרים לעצמכם עכשיו "מי?" אז זה כבר מצוין כי אני הולך להכיר לכם משהו חדש. קל מאוד לשמוע היום מוזיקה חדשה, אבל הרבה יותר קשה לשמוע מוזיקה מקורית. ומה ש-Ex Eye עושים הוא לא רק מקורי, אלא גם מדבר אליי בצורה מוחלטת.


את Ex Eye מוביל אחד המוזיקאים הכי מוכשרים ואהובים עליי בפלאנטה, קולין סטטסון. סטטסון הוא בעיקר סקסופוניסט ויש לו שתי התמחויות- האחת היא נגינה מחזורית, השניה היא שימוש בכלי מפחיד ומאיים למדי- סקסופון באס. סטטסון שימש כנגן אולפן של טום וויטס למשל, וגם הקליט אלבומי סולו מעיפי מח ומפילי לסת, אבל Ex Eye זה כבר ליגה אחרת לגמרי, כי מה שהם מנגנים הוא מין משהו קשה מאוד להגדרה, אבל אפשר לצמצם אותו לכדי וריאציה של מטאל אוונגרדי אקספרימנטלי עם הסקסופונים של סטטסון.

השילוב בין הסקסופונים הנמוכים ומוכי האובססיה של סטטסון ביחד עם סאונד המטאל\נויז\פוסט רוק\ הכנס עוד מיליון ז'אנרים והגדרות אחרות\ של שאר חברי ההרכב הוא מדהים. זה אינטנסיבי, חונק, מלחיץ, ובעיניי נפלא. משהו שבאמת בא מהמעמקים, ועם זאת מדובר במפלצת יפה במיוחד.


ולמה אני כל כך פאקינג אוהב את זה? כי הדבר הזה הוא בדיוק האנטיתזה של הגדרות וקיטלוגים. סקסופון בדרך כל מקוטלג ומשויך לג'אז. ג'אז פעם היה התגלמות החופש במוזיקה: גאונים כמו צ'ארלי פארקר וקולטריין הרשו לעצמם לכתוב את החוקים לעצמם, ואחר כך אנשים כמו אורנט קולמאן ואלברט איילר ריסקו את החוקים האלה לחלוטין. היום כבר יש דרך ברור איך "צריך" לנגן ג'אז, ואת זה לומדים באקדמיות למוזיקה למיניהן באופן כמעט מדעי ומתמטי, שאני מוצא חסר חיים ועניין לחלוטין. פעם ניהלתי שיחה קצרה בנושא עם אלברט בגר, שמלמד קצת באקדמיה למוזיקה בירושלים, והוא סיפר לי שהתלמידים שם לא מכירים בכלל ז'אנרים שלמים של ג'אז, כמו פרי ג'אז למשל.

אבל לנגן סקסופון באס בנשימה מחזורית ולשלב את זה בתוך להקת מטאל? בלי לצטט פראזות של צ'ארלי פארקר? את זה לא מלמדים בשום אקדמיה כלשהיא. אין שום "חוק" מוזיקלי שמתיר לעשות את זה. ושלא נחשוב חס וחלילה שמטאל זו כזו מוזיקה פתוחה ומשוחררת- בהחלט בהחלט לא! להקה בלי באסיסט?! עם סקסופון?!?! סליחה, מה זה? איפה זה יושב בתוך האלגוריתם של קיטלוג תתי-ז'אנרים של מטאל?! האם זה דום, סטונר, בלאק, דת' מטאל מלודי שוודי, או בכלל ג'אזקור, או מאת' רוק????? אהההה, האלגוריתמים קורסים לתוך עצמם!!!!


רבותי, ככה נשמעת מוזיקה מאתגרת, מקורית, מרתקת באמת, כזו שזורקת את כל ההנחות המוקדמות על מה זה מוזיקה, איך היא צריכה להיות ואיך צריך לנגן אותה. זה לא ג'אז וזה לא מטאל וזה לא צ'רקסים שמנגנים דאבסטפ- זה פשוט מה שזה. אני סופר מתחבר לזה כי  גם המוזיקה שאני רוצה לעשות, המוזיקה שאני מדמיין בעתיד, היא כזאת. חברים, לשיטתי זה הג'אז האמיתי, זו רוח הג'אז האמיתית- להתעדכן, לאתגר ולהתאתגר, לצאת מאזורי הנוחות על מנת שלא לחזור לעולם, להעז, לשנות, לנסות, גם אם להיכשל.








בואו כמו שאתם, תשכחו מה שאתם יודעים או חשבתם על מוזיקה, ותחוו את זה. אם אתם בניו יורק, חפשו הופעה של Ex Eye, תלכו, כבו את הסמארטפונים שלכם ותתמסרו. ובינתיים אתם מוזמנים לשמוע את האלבום הנפלא הזה ולנסות לדמיין איך המוזיקה של העתיד תישמע. נתראה ב-2018, שהולכת להיות בשבילי שנה אפילו יותר סוערת מקודמתה. אני מקווה שתהיה בה עוד הרבה הרבה מוזיקה כמו זו של Ex Eye