יום חמישי, 1 בספטמבר 2016

לא ממש מוזיקת לאונג'




 ג'ון הוא מהאנשים האלה שאם תלך איתם בשדה הם ימצאו צינור ישן ויתחילו לנגן איתו ולהוציא ממנו סאונד ממש טוב. הוא מאוד מוזיקלי, עובד עם הכי טובים, אבל אף פעם אל תלך לדוג איתו.
-טום וויטס

הדבר שאני הכי אוהב בבלוג הזה הוא לכתוב על מישהו שלא כתוב עליו בעברית כמעט כלום. אפשר למצוא חומרים על כל אחד בכל מקום בעולם, אבל לקורא העברי יש עדיין המון טריטוריות לא מוכרות. טריטוריה לא מוכרת כזו היא המוזיקה הנפלאה של איש רנסנס אמיתי, אייקון דאונטאון ניו יורקי אסלי, איש שאולי חלקכם מכירים את הפרצוף שלו אבל מעטים מכם שמעו אותו מנגן, וזהו ג'ון לורי(John Lurie) . בהתגלגלות אחרת של הדברים, לורי יכול היה להיות גדול ומוכר לפחות כמו זורן, אבל כמו איוב נפלו על לורי הרבה צרות בחיים- מחלה כרונית (ליים) שפוגמת קשות בתפקוד שלו, התנהלויות מסובכות עם חברות תקליטים, ואפילו תקרית עם סטוקר שירד לחייו (!). הצרות האלו גרמו לכך שכבר כ-15 שנה לורי לא מנגן, אם כי מצבו ככל הנראה משתפר.

 לורי הוא גם הרבה יותר ממוזיקאי- הוא גם שחקן (שאולי אתם זוכרים אותו מהמאסטרפיסים הראשונים של ג'ים ג'ארמוש ועל כך המשך), צייר (מה שהוא עושה לפרנסתו גם היום) ואף יצר סדרת טלוויזיה אוונגרדית-קאלטית-ביזארית בשם Fishing With John, שזה בדיוק מה שמתרחש בה- לורי, שאין לו שום ניסיון בדיג, יוצא לדוג עם חבריו הקרובים- ג'ארמוש, וויטס, דניס הופר- והחוויות המוזרות שהם חווים. בכל מקרה, מפעל חייו של לורי הוא הרכב הג'אז-Pאנק-פיוז'ן המופלא שלו, The Lounge Lizrads, ומוזיקה שעשה לסרטים. אתם מוזמנים!

לורי הוא סוג של התגלמות של כל מה שאני אוהב במוזיקה ובמוזיקאים ובאיזשהו מקום אולי המוזיקאי שהייתי רוצה להיות (ואני לא). יש לו את התשוקה הנכונה, את הכיוון הנכון, הוא מוכשר להחריד והוא Cool בטירוף. בזמן ההכנה (הארוכה מאוד) לפוסט הזה קראתי ראיונות איתו וראיתי את הסרטים של ג'רמוש והתאהבתי יותר ויותר (מהקישור לג'רמוש נולד גם הפוסט הקודם, זה עם ניל יאנג והפסקול ל-“Dead Man”). רק את הסדרה Fishing with John מצאתי די משעממת- לורי לא טוב  כמו ג'רמוש בלעשות סדרה או סרט על כלום. אבל לא נורא, לא חייבים להצליח בהכל.


לורי עצמו מנגן מגוון כלים, אבל ההתמחות שלו הוא סקסופון אלט. תמיד הייתה לי בעיה עם סקסופון אלט כי הוא סוג של נופל בין הכסאות- אין לו את העומק והעוצמה של סקסופון טנור, ואין לו את הייחודיות של סקסופון סופרן. ובאמת, אין הרבה נגני אלט שאני אוהב, אבל לורי מנגן נפלא על הכלי- ומה שהכי יפה הוא שניתן לשמוע את ההתפתחות שלו עם השנים- באלבום הראשון של הליזרדס הוא חורק בכוונה, ובאלבומים שאחרי הוא מנגן מאוד מלודי עם צליל הרבה יותר עגול ומלא. להפתעתי אני מוצא שהצליל ה"בוגר" שלו יותר יפה. בכל מקרה הוא תמיד שומר על הראש ה"לורי"- היצירות שלו תמיד עקומות באיזו צורה, עם חוש הומור קצת מעוות ואפל, בעיקר בתחילת הדרך.

החזון המקורי של לורי היה לשלב את מה שהתחולל בלואר איסט סייד בניו יורק של תחילת שנות השמונים- הסצנה התוססת של ה-No Wave, בעיקר בהשפעת ג'יימס צ'אנס והקונטורשנס- עם הג'אז העקום של תלוניוס מונק מצד אחד ואלברט איילר מצד שני. לורי היה מהראשונים שהבינו שאפשר לנגן ג'אז חזק כמו הופעות פאנק, ושאפשר להמשיך מאיפה שהסקסופון המטורף ב- Fun House של הסטוג'ס הפסיק. ביחד עם אחיו אוון הוא הקים את ה-Lounge Lizards, שעשו סנסציה לא קטנה בזמנו בשילוב הלא אורתודוקסי של אוונגרד-Pאנק-ג'אז-נויז-ווט דה פאק- הפאנקיסטים שהיו באים להופיע נהנו עד השמיים, מבקרי הג'אז חמורי הסבר של ניו יורק טענו שזו רק פארודיה על ג'אז. בהמשך העשור לורי עידן  ושכלל יותר ויותר את הסאונד וההלחנה עד לרמות שכמעט לא ייאמנו. במקביל הוא הופיע בסרטים "זרים" ו"נרדפי החוק" שפרסמו את ג'ארמוש והביאו לו תהילה, כשהוא כותב את המוזיקה לסרט הראשון ומשחק לצד וויטס ורוברטו בניני בשני (שהוא אחד הסרטים האהובים עליי, כשראיתי אותו בפעם הראשונה רציתי שהוא לא ייגמר לעולם). ובשנות התשעים הוא החל להיות פחות פעיל והתרכז בעיקר במוזיקה לסרטים (Get shorty) ובאלבום קונספט מוזר שבו הוא המציא לעצמו דמות של זמר אפרו-אמריקאי-יהודי (!!!!!!!!!1). החל משנות האלפיים לורי פרש ממוזיקה כאמור, וזה עצוב מאוד.

לורי התעניין באוונגרד ג'אז והיה עד לסצנת הלופטים בניו יורק של אמצע שנות השבעים, אבל התאכזב מהנישתיות של הסצנה. אחר כך עבר ללונדון, בדיוק לחזות בעליית הפאנק, אבל גם שם התאכזב. אחר כך חזר לדאונטאון ניו-יורק ונקלע לאחת הסצנות המרגשות והמסעירות ביותר- להקות כמו הקונטורשנס שהוזכרו לעיל, DNA  המעולים וזורן. אחיו אוון הצטרף אליו והם החליטו להקים להקה שתישמע ככה:

הייתה לי בראש הרבה זמן להקה שתוכל לנגן מנגינות כמו אלו של מלחינים קלאסיים מתחילת המאה העשרים- וארז, ווברן, מסיין, אבל גם תוכל לאלתר ושיהיה לה Feel היפנוטי של מוזיקת עולם, כמו מבאלי ואפריקה. אבל באותו זמן זו תהיה ממש להקה שהנגנים בה יעבדו אחד עם השני, לא סתם להקה של נגנים שכירים, אלא קצת כמו שהביטלס היו. והכי חשוב שמעל הכל, רציתי שכשנופיע זה יהיה כמו טקס פולחני ולא סתם הופעה.

עכשיו תגידו, נכון שזה נשמע כמו להקת החלומות שלכם? מי לא רוצה להקה כזו?


האלבום הראשון של הלאונג' ליזרדס הוא לא בדיוק להקת החלומות שלורי ייחל לעצמו, אבל הוא לא רחוק מזה, מבחינת הרעש וההשפעה שלהם. ההרכב הכיל, מעבר לבאס חשמלי ותופים, את לורי על סקסופון אלט, אחיו אוון על פסנתר, והגיטריסט המפורסם ארטו לינדזי מ-DNA. האלבום הזה, שוויטס מציין כאחד מעשרים האלבומים האהובים עליו, הוא מין יצור כלאיים בלתי-קדוש של הפאנק-פוסט פאנק-נו וייב הניו יורקי עם הארד בופ ואחריו הפרי ג'אז של שנות החמישים והשישים, עם הרבה השפעה מפסקולים של סרטים הוליוודיים ישנים, ותחושה חזקה של חוסר חשיבות עצמית. הלהקה קיבלה המון תשומת לב מהמועדונים של הלואר איסט סייד, וממסד הג'אז שנא אותם. לורי כתב וניגן קווים מלודיים עקומים, מעיקים, מגרדים כאלה, והאיש שמשך את הלהקה חזק מאוד לאוונגרד היה לינדזי- לאורך כל האלבום, לינדזי לא מנגן אפילו מנגינה נורמלית אחת, אלא רק חריקות וחרקושים רוויי אפקטים (לורי טוען כי הוא כלל לא ידע לנגן אחרת בזמנו). האלבום מאוד סוחף וכייפי בדרכו המעוותת והוא מאווווווד מייצג את הזמן והמקום שבו הוא נוצר, אבל אישית אני מעדיף דווקא את ההישגים שלורי ישיג אחר כך. בכל מקרה, כאן המקום להתחיל.



ב-1984 מגייס ג'ארמוש את לורי, ששיחק כבר בסרט הבכורה שלו Permanent vacation,  ומלהק אותו לתפקיד ראשי בסרטו המפורסם "זרים" (Stranger than paradise), אחד הסרטים המפורסמים ביותר בתולדות קולנוע האינדי. בנוסף, ג'ארמוש הפקיד בידי לורי גם להלחין את הפסקול. לורי החליט דווקא לא לקחת את הליזרדס, אלא הלחין פסקול לפאקינג רביעיית מיתרים (הוא עצמו לא מנגן). הפסקול מינימליסטי ו"מרוקן" ממש כמו הסרט עצמו, והוא מהפנט באותה מידה ומראה על הוורסטיליות האדירה של לורי. הפסקול יצא באלבום של לורי, ביחד עם יצירה נפרדת שלא קשורה לסרט בשם The resurrection of Albert Ayler, מעין סוויטה של 16 דקות המוקדשת לסקסופוניסט המיתולוגי והאהוב על לורי. ביצירה מנגנת מין מוטציה של הליזרדס, עדיין עם לינדזי על הגיטרה החורקת, וזו יצירה נפלאה גם היא- הכלאת אוונגרד-ג'אז-מוזיקה קאמרית-מודרנית-אטונלית שגם מצליחה להישמע מאוד דומה ליצירות של איילר.



חמש שנים לאחר אלבום הבכורה של הליזרדס יוצא No Pain for cakes שהוא כבר אלבום שונה לגמרי. קודם כל, ההרכב השתנה לחלוטין- מלבד האח אוון שנשאר, הצטרף סקסופוניסט נוסף, רוי נת'נזון, וטרומבוניסט בשם קרטיס פוקס שגם השתתף ביצירה לכבוד איילר, והשינוי הכי חשוב: במקום ארטו לינדזי נכנס גיטריסט לא פחות בלתי-שגרתי ואייקוני, גבירותיי ורבותיי, מיסייה מארק ריבו הגדול גדול גדול. איזה תענוג לאוזניים לשמוע את שני הגאונים האלה, לורי וריבו, מנגנים יחד. מעבר לשינוי בפרסונל, המוזיקה מאוד השתנתה- היצירות והעיבודים של לורי (ואוון) הרבה יותר מורכבים, מתוחכמים, מעודנים ובוגרים. לורי התרחק מאלמנט הPאנק ומכניס הרבה יותר ג'אז קלאסי ומוזיקת עולם, וההרכב הוא בוודאות אחד מההרכבים הגדולים של עולם הג'אז של שנות השמונים. אם כי בשלב זה שמם של הליזרדס יצא לשמצה בקרב חוגי הג'אז בגלל האלבום הקודם. בלי קשר, באותה שנה, 1986, לורי נותן הופעה מפעימה ב"נרדפי החוק" המושלם של ג'ארמוש. חתיכת שנה.





שנתיים לאחר מכן מגיע המאסטרפיס של לורי בעיניי, האלבום השלישי של הליזרדס, Voice of Chunk. ההרכב הוא אותו הרכב מהאלבום הקודם, אבל הרוח החדשה של האלבום הקודם מגיעה כאן לשיאה. לורי מנגן כמו זהב טהור והשילוב בינו לסקסופונים של נת'נזון מדהים לגמרי, כמו למשל ביצירה המינימליסטית המהממת “A paper bag and the sun”. למעט קטע אחד אין פה את הרוח האגרסיבית של האלבום הראשון, אבל למי אכפת כשמוזיקה כל כך כל כך פאקינג טובה. 






שנות התשעים מתאפיינות בהאטה בפעילות של לורי, בד בבד עם הופעתם של בעיות הבריאות שלו. יוצא לליזרדס, באיחור של עשור, אלבום רביעי ואחרון (לא יצא לי לשמוע אותו). הוא מוציא גם את אלבום הקונספט שהזכרתי לעיל (שוב, לא יצא לי לשמוע אותו, חפשו Marvin Pontiac), ואפילו מקים טריו חדש בשם John Lurie National Orchestra. קשה מאוד להשיג את ההקלטות האלו, גם במרשתת, למרות שלורי מוכר הכל דרך הלייבל הפרטי שלו. מה שכן הצלחתי לבדוק הוא אלבום מצוין שמאגד שני פסקולים, Africa Swim and Manny & Lo, האחרון הוא סרט בכיכובה של סקרלט ג'והנסון הילדה. האלבום הזה מאוד מומלץ, בעיקר בגלל שלורי מנגן פה גם גיטרה ואפילו קצת שר, ובגלל מגוון מכובד של נגנים כמו ריבו  ואנשי הטריו האגדי Martin Medeski & Wood. זה אחד הדברים המוזיקליים האחרונים שלורי עשה- עם חילוף המילניום לורי פרש בצורה שקטה יחסית, ומאז הוא מסתגר לרוב בבית, מצייר הרבה ומדי פעם מתראיין, בעיקר בשנים האחרונות.

 
בקיצור, זה אמן גדול שבגלל מזל רע קצת נשכח, וכאן אני ממלא את חלקי ומנסה לגלות לכם אותו. מאוד לא סביר שלורי יחזור אי פעם לנגן אבל אם זה יקרה אני אהיה הראשון לשמוע את הקאמבק שלו. אולי לורי עוד יצליח להקים את ההרכב החלומי שלו, זה שינגן מסיין מאולתר מבאלי כמו הביטלס. עד אז, יש פה גוף מאוד מכובד של מוזיקה לשמוע אותה.