יום חמישי, 15 במאי 2014

עשרים וארבעה המיתרים שהקיזו דם




 
אני אוהב גיטרה. את שיעור הגיטרה הראשון שלי עשיתי ביום בו נחתם הסכם השלום עם ירדן, 26 באוקטובר 1994. כך שהשנה אני מציין עשרים שנות נגינה על גיטרה. זה כלי שעברתי איתו הרבה- מנגינה בוסרית, ילדותית וחסרת טעם על חשמלית Yamaha  במשך שלוש שנים שבהן לימדו אותי רק טאבליטורה (כלי מתועב לחלוטין ללימוד מוזיקה- ילדים, הישמרו מפני הטאבליטורה), דרך ארבע שנים של גיטרה קלאסית הארדקור כולל  ציפורניים, רגלית ועמוד תווים, שלוש שנות שירות בתותחנים בהן נשברו לי הציפורניים וניגנתי גיטרה אקוסטית זולה במוצבים צה"ליים, משם ליוותה אותי נאמנה חשמלית Epiphone SG שאני עד היום מנהל איתה יחסי סאדו מאזו והיום אני מנהל רומאן עם פנדר ג'גואר לוהטת. וברגעים בהם שום דבר אחר לא מרגיע את העצבים של הבן התינוק שלי, אני שולף את אותה קלאסית שההורים רכשו לי ב-1998 ומנגן לו, והוא נרגע ואפילו פורץ איתי בדואט. כך שאני מנחיל את האהבה הזו כבר לדור הבא.

 בדרך גם הספקתי להתייאש מהאופציות שגיטרה נותנת, להפסיק לנגן לגמרי ולעבור לסקסופון, רק כדי לחזור, חכם ומנוסה יותר. הייתה לי תחושה שהכלי הזה מוצה, מיצה את עצמו בשבילי, ושהוא מאוד מוגבל. לא ראיתי מה עוד אפשר לעשות איתו. הראש שלי נפתח מחדש כשהתחלתי לשמוע נגינת גיטרה יותר אוונגרדית, יותר פורצת גבולות ויותר מושכת אש- גיטריסטים כמו מארק ריבו, פרד פרית', רולנד ס. הווארד, פיט קוזי, דרק ביילי, סאני שארוק, ובארץ עידו בוקלמן, הראו לי שיש דרכים אחרות לנגן- אינסוף דרכים לנגן, ושלמעשה הכלי המדהים הזה חסר גבולות. יש הרבה מאוד מה לעשות עם שישה מיתרים שמקיזים דם. את הפוסט היום אני רוצה להקדיש לשני אלבומים שמתקיימים על טהרת הגיטרה האוונגרדית. שני האלבומים מוקדשים לדואו גיטרות אקספרימנטלי, בלי כלים נוספים, שאחד מחברי הדואו גם שר. שני האלבומים יצאו בחצי השנה האחרונה. שניהם מעניינים ביותר ופותחים את הראש, גם אם הם לא חפים מבעיות. הראשון הוא Coming Apart של הדואו Body/Head שמורכב מיוצאת סוניק יות' קים גורדון והגיטריסט ביל נייס (Bill Nace) , והשני נקרא Other World והוא שיתוף פעולה מפתיע במיוחד בין פיטר האמיל האחד והיחיד לגיטריסט המאוד אקלקטי גארי לוקאס (Gary Lucas) .

האלבום של גורדון (בדרך כלל באסיסטית דווקא) מגיע שנתיים לאחר מהפך דרמטי מאוד בחייה האישיים והאמנותיים- הגירושין שלה מגיטריסט הלהקה, ת'רסטון מור, אחרי 27 (!) שנות נישואין (קים כבר בת 60), מה שהציב את כל הלהקה בסימן שאלה גדול ומהדהד שעדיין לא ברור כל כך מה משמעותו. עברו כבר חמש שנים מהאלבום האחרון שסוניק יות' הקליטה וזה עדיין בספק אם היא תקליט עוד אלבומים. בכל מקרה, האלבום של Body/ Head  הוא הפרויקט המוזיקלי הראשון שלה מאז הפרידה\ פירוק, ואלו עדיין מהדהדים חזק מאוד באלבום. Coming Apart  הוא אלבום מאוד נזירי שכולו מוקדש לנויז גיטרות. גורדון מאיישת גיטרה בערוץ השמאלי של הסטריאו ואת עמדת הקול במרכז, נייס מאייש גיטרה בערוץ הימני, ובמשך 68 דקות שנפרסות על פני 10 קטעים שאורכם בין דקה וחצי ל-17 דקות הם עושים מעין מדיטציית רעש (לא במקרה ציינה גורדון את אלבומו המופתי ומהפך הקרביים של ג'ון קולטריין, Meditations מ-1965, כהשפעה- וגם שם מדובר באלבום מאוד מאוד רועש).



הקטעים הם אלתורים מאוד פתוחים, לא בדיוק מכוסחים אלא יותר רפלקטיביים, או במילים אחרות- מוזיקת חפירות, דבר שאני מאוד אוהב. נייס וגורדון חופרים עמוק בגיטרות שלהם, ומטרת המוזיקה היא לא למצוא משהו אלא מסע החיפוש עצמו. שניהם משתמשים בטכניקות בלתי שגרתיות לנגינת גיטרה, ולשניהם סאונד בלתי שגרתי- אחרי הכל, גורדון היא יוצאת סוניק יות', להקה שהתמחתה בדברים האלה בדיוק. ברגעים הטובים של האלבום, השניים יוצרים חומת סאונד-רעש עשירה ומהממת, משהו שנע בין מנטרת OM  לצרחה אינסופית. בין לבין, גורדון גם שרה או יותר נכון מבצעת תפקיד קולי; הקול הבלתי שגרתי שלה, בין נאקה ללחישה עצבנית, משמש גם הוא ככלי מוזיקלי. אין כאן מלודיות מוגדרות, יש מעט מאוד שימוש במבנים מוזיקלים מוסכמים כמו הרמוניות או אקורדים, וגם השירה של גורדון נעה בין דקלום לספוקן וורד וקשורה באופן רופף למוזיקה שמאחוריה.

המילים של גורדון מכניסות את האלבום כולו לקונטקסט של השינויים שעברה בחייה. זה מורגש כבר בקטע הראשון, “Abstract”’, שבו היא שרה רק שורה אחת- “I can only think of you in the abstract”, שנשמע כאילו מוגשת בחבטה לפרצופו של בעלה לשעבר. גם רצף השירים שמגיע אחר כך, שכולם עוסקים בדמויות נשיות- “Actress”, “Last Mistress”, “Murderess”- משקפים אישה במצב נפשי לא פשוט שזועמת ורוצה להשתחרר. שני הקטעים החזקים באלבום הם למעשה מעין קאברים של שירים ידועים וכתובים היטב, אבל בשינוי מאסיבי של המילים ושל העיבוד, וללא המלודיה המקורית- השיר “Ain’t” שמבוסס על “Ain’t got no, I got life” מתוך המחזמר "שיער", שבו גורדון ממש מצמררת, ו-“Black” שמבוסס על השיר “Black is the color of my true love’s hair”. אלו הקטעים שבהם השילוב בין שני הגיטרות החופרות לשירה מהפכת הקרביים של גורדון מגיע לשיאו.






עם זאת, יש באלבום הזה גם בעיות רציניות- קודם כל, הוא חד-גוני מאוד, הקטעים מאוד מאוד דומים זה לזה, כולם מנוגנים בערך באותו טמפו ובערך באותו אזור הרמוני; בנוסף, נייס וגורדון מנגנים גיטרה בסגנון מאוד דומה ובסאונד מאוד דומה. כך שכמה שיש באלבום קטעים טובים, הוא לא מחזיק במשך 68 דקות, ויש לא מעט קטעים שגורמים לתחושה של More of the same. הקטע האחרון, “Frontal”, מיותר לחלוטין- הוא נמשך ונמתח על פני 17 דקות ללא הצדקה ואין בו שום דבר שלא שמענו קודם באלבום. את האלבום הזה היה צריך לקצר בערך בשליש, לאזור ה-40 דקות. ועדיין, עם כל מגרעותיו, זה אלבום מרתק לכל מי שמחפש סאונד גיטרה קצת אחר, ומעריצי סוניק יות' בכל מקרה יעוטו עליו כמוצאי שלל רב.

האלבום השני הוא שיתוף פעולה שכלל לא חשבתי שיכול לקרות, בין שני מוזיקאים שתמיד נגעו באוונגרד ובניסיוניות, אבל בחוגים מוזיקליים שונים בתכלית. על פיטר האמיל כבר כתבתי רבות ועוד אכתוב רבות- איש רנסאנס אמיתי שאני לא רואה צורך להציגו יותר מדי. לגבי גארי לוקאס, אפשר היה להסתפק בלכתוב שהוא היה הגיטריסט בהרכב האחרון של קפטיין ביפהארט (אולי בית הספר הכי ספרטני ומשוגע לנגינת גיטרה- ראו התייחסות בפסקאת הסיום), אבל לוקאס גם עבד עם ג'ף באקלי ויש לו אלבומי סולו רבים (שאודה בעוונותיי כי אינני מכיר אותם לעומק).  החיבור בין השניים נראה מוזר קצת, משום שלוקאס האמריקאי תמיד חקר את הקצוות האוונגרדיים של הבלוז, הג'אז והפולק האמריקאי, סגנונות שהאמיל הבריטי מעולם לא ממש נגע בהם (על אף עולמו המוזיקלי הנרחב מאוד, שנע בין רוק מתקדם לפאנק וניו-ווייב). לכן, כששמעתי שהשניים מוציאים אלבום משותף, ממש לא יכולתי לדמיין באוזני רוחי איך הוא יישמע. ובכן, מסתבר שלוקאס והאמיל מעריצים זה את זה כבר שנים, והאמיל הזמין את לוקאס לבוא עם הגיטרות שלו והאפקטים שלו אל אולפנו הביתי לסשן הקלטות ששניהם לא ידעו מה בדיוק ייצא ממנו.

 
Other World מורכב משלושה סוגים של שירים- בלאדות מבוססות גיטרה אקוסטית שמאוד טיפוסיות להאמיל, קטעי אמביינט-אוונגרד אינסטרומנטליים שמבוססים על אלתורים וחלקם נשמעים קצת כמו העבודות המשותפות של בריאן אינו ורוברט פריפ, ושירים שהם מעין שילוב של השניים- מתחילים כ"שירים" רגילים של האמיל, ואז קופצים לאותו יקום מוזיקלי חייזרי שהשניים בונים בשתי גיטרות, מעין קפיצת חלל לתוך חור שחור, רק כדי לצאת מהצד השני חזרה לאותו שיר. מבין שלושת הסוגים, זה האחרון הכי מעניין והכי מרתק, כמו בשירים “Some kind of Fracas”, “Reboot” ו-“Black Ice”. השירים האלו ממש נופלים עליך משום מקום ובעיניי התוצאה נהדרת.

מה שאני אוהב בשירים האלו, וגם בקטעים האינסטרומנטליים הטהורים באלבום, הוא שהשילוב בין האמיל ללוקאס יצר חיה מוזיקלי חדשה שגדולה מסכום חלקיה- אין באלבום את הבלוז-פולק האופייני ללוקאס (למעט אולי בשיר “The Kid”), מצד שני האמיל הוא גיטריסט הרפתקן אך הרבה פחות מיומן טכנית מלוקאס, כך שלולא לוקאס הוא לא היה מגיע לתוצאות כאלו. מבחינת האמיל, האלבום הכי מזכיר את טרילוגיית אלבומי הניו-וייב-אקספרימנטל שלו מסוף שנות השבעים (האלבומים The Future Now, Ph7, Black Box), שבהם האמיל שם דגש חזק על מוזיקה חדשנית.




לעומת זאת, דווקא השירים ה"רגילים" יותר, כמו השיר הפותח “Spinning Coins”, נשמעים גם לא מרשימים וגם לא במקומם- אלו פשוט שירים של האמיל שיכלו למצוא את עצמם בכל אלבום אחר שלו מהשנים האחרונות, והתרומה של לוקאס בהם מינימלית עד בלתי מורגשת. אני אפילו אומר שאולי לראשונה בקריירה של האמיל הוא יצר אלבום שהמילים בו מיותרות- שיתוף הפעולה המוזיקלי בין לוקאס והאמיל הוא לב העניין פה, ואולי היה עדיף לאלבום כולו להיות אינסטרומנטלי. אם באלבום של Body/Head הפריעה לי החד-גוניות של הקטעים, האלבום הזה סובל מבעיה הפוכה של חוסר חיבור בין שירים לכדי אלבום שלם. ניכר כי האמיל ולוקאס עשו באמת אלבום של ניסוי ותעייה, ואני מניח שבסיבוב הבא שלהם, אם יהיה כזה, הם כבר יצרו משהו הרבה יותר מוצק. בכל מקרה, האלבום הזה הרבה יותר טוב ומעניין מהאלבומים שהאמיל יצר בשנים האחרונות במסגרת להקת העבר שלו Van der graaf generator שהתאחדה וחזרה לפעילות לפני עשור, והוא נשמע רעב ורענן כמו שלא נשמע לא מעט שנים.

לסיום, ובנפרד משני האלבומים הנ"ל, בכל זאת אני חייב לומר כמה מילים על גארי לוקאס בהקשר של קפטיין ביהארט. המוזיקה של הקפטיין תמיד הייתה תלוית גיטרות, וכמעט תמיד היו לו שני גיטריסטים בהרכב. איכשהו הוא הצליח לגרום לכל הגיטריסטים המופלאים שניגנו עמו כל השנים לרכוש את הסאונד הביפהארטי הנפלא הזה שמשלב בלוז עם הרבה עבודת סלייד עם האטונליות הביפהארטיסטית שנדמה כאילו נבראה יש מאין. גארי לוקאס היה אחד מחברי ההרכב הבולטים עם השנים, והנה דוגמא מופלאה ליכולות שלו- ולדרישות התפקיד שלא ייאמנו: כאן לוקאס מנגן קטע אינסטרומנטלי של ביהפארט בשם "Evening bell" מתוך אלבומו האחרון, Ice Cream for crow. ביהפרט אלתר את הקטע מתחילתו ועד סופו על פסנתר, הקליט, קרא לזה "קומפוזיציה" ונתן ללוקאס לשבור על זה את הראש. במשך חודשיים לוקאס קרע את התחת ולבסוף הצליח ללמוד לנגן את הקטע הלא אנושי הזה- והתוצאה מדהימה. ועם זה ניפרד, שיהיה סופ"ש נעים!



יום שבת, 3 במאי 2014

התזמורת ממשיכה לנגן (פוסט ליום הזיכרון)






"יש אוויר ליד פריז שנושמים בלי עכבות", שר בני בשן באחד משיריו הגדולים. זה משפט שנחרת בי חזק- יש מקומות בעולם שבהם אפשר לנשום בקלות, לרווחה, לרוויה. אבל זה לא קורה פה בישראל. כאן האוויר הוא תמיד קשה לנשימה, אי אפשר באמת לשאוף אותו לריאות בלב שלם ושקט. כשגיליתי לשמחתי שאני עומד להיות אבא בתחילת שנה שעברה, אני נשבע שאחת המחשבות הראשונות שלי הייתה- מה יהיה בעוד 18 שנה. כאילו שאנחנו לא מרגישים את זה בצורה זו או אחרת כל השנה, באים יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל כדי שנזכור. כאילו שנותנים לנו יום אחד בשנה שבו אפשר לשכוח את כל זה.

עבורי אלו ימים קשים שיש לי בטן מלאה לגבי האופי הממלכתי שלהם והאופן בו הם נתפסים.  אני בז לשימוש הפוליטי הציני שהפוליטיקאים שמנהלים את המדינה עושים בשואה יום-יום, ויותר מזה מכעיסה אותי העובדה הפשוטה שאנחנו כעם שעבר את השואה באמת עושים מאמצים כבירים לזכור אותה, וזה כמובן חשוב ביותר, אבל אנחנו לא עושים שום מאמץ ללמוד ממנה. אין בנו שום אמפתיה לג'נוסיידים אחרים בעולם (לטעמי, חוסר ההכרה בשואת הארמנים למשל זה פגם מוסרי מן המעלה הראשונה), ואנו לא מצטיינים בעודף סובלנות ופתיחות לעמים אחרים שנמצאים בקרבנו או כאלו שמחפשים אצלנו מקלט. הרי רק יום אחרי יום השואה רוססו כתובות נאצה אנטי-ערביות בפורדיס, אז מה לעזאזל למדנו? שאנחנו עם סגולה? 

יום הזיכרון מעורר בי עוד יותר אנטגוניזם: הוא הפך ברבות השנים לפסטיבל של שכול ומוות, ליום שכולו בידור פרופר, עם אותם שירים שחוקים עד בלי טעם ובלי ריח ומופעים ראוותניים של אמנים חמדנים. ושוב- אנחנו מאוד טובים בלזכור את הנופלים ולכבד את זכרם, אבל אנחנו לא עושים שום דבר כדי למנוע את הנופלים הבאים. רבים מהקורבנות במרוצת השנים נפלו בקרבות שנויים במחלוקת שאולי יכלו להימנע- גבעת התחמושת, החווה הסינית, 24 השעות האחרונות של מלחמת לבנון השנייה, ועוד רבים- וגרועים. הקורבנות כבר מזמן בעולם הבא, אבל הגנרלים שניהלו את הקרבות האלו התקדמו הרבה בחיים. למרות זאת, ביום הזיכרון כולנו מתיישרים לפי הקונצנזוס הממלכתי ואיש אינו מקיים דיון רציני על המחיר שאולי לא היה צריך לשלם.  המקרה של דוד הנחלאווי אמנם לא נסתיים במוות של אף אחד, אך לדעתי הוא מקרה מייצג- ילד בן 18 ששולחים אותו לסיטאוציה אבסורדית, שאין לו שום יכולת להבין אותה ולקרוא אותה לעומק (לאור ההשקעה האפסית של המדינה בלימודי אזרחות והיסטוריה), והוא פועל בה רק על אדי הדלק הלאומני שמתדלקים אותו מגיל אפס. הדלק הלאומני המסוכן הזה יביא לעוד הרבה קורבנות, אני בטוח. זאת ועוד, ממשלה שמסכלת במתכוון משא ומתן מדיני כמו זו הנוכחית בהכרח תגרום לעוד שמות על המצבות בבתי הקברות הצבאיים.

אישית אני חושב שעלינו לזכור את המתים, אבל יותר מכל עלינו לקדש את החיים ולהציל את אלו שבעתיד יהפכו לבשר תותחים. לכן רציתי לכבוד יום הזיכרון להקדיש פוסט שלם לשיר אחד, אולי השיר האנטי-מלחמתי היפה והעצוב ביותר שנכתב אי פעם, וזהו שירו של הזמר הסקוטי-אוסטרלי אריק בוגל (Eric Bogle), “And the band played Walzting Methilda”. בוגל כתב את השיר בשנת 1971, אבל השיר בכלל מתרחש בשנת 1915, ומתאר נווד אוסטרלי צעיר שחייו חסרי הדאגות נקטעים כאשר הוא מגויס, כחלק מצבאות האימפריה הבריטית בזמן מלחמת העולם הראשונה, בלי ספק אחת המלחמות המיותרות וחסרות ההגיון בכל הזמנים, ונשלח לגליפולי כדי להילחם בטורקים. הפלישה לגליפולי, שבה ניסו הבריטים לנגח את הכוחות הטורקים (שבין מפקדיהם נמנה  מוסטפה כאמאל אטאטורק הנודע), הייתה כישלון קולוסאלי והכוחות הבריטים הוכו שוק על ירך. דובר השיר שרד את הקרב אך שתי רגליו נקטעו, ובכך בא הקץ לחיי הנדודים השלווים.

אריק בוגל

קחו אוויר, זהו שיר ארוך מאוד אך מטלטל ומדהים במיוחד, ואני רואה לנכון להביא כאן את מלוא הליריקה שלו:

When I was a young man I carried my pack
And I lived the free life of a rover
From the Murrays green basin to the dusty outback
I waltzed my Matilda all over
Then in nineteen fifteen my country said Son
It's time to stop rambling 'cause there's work to be done
So they gave me a tin hat and they gave me a gun
And they sent me away to the war
And the band played Waltzing Matilda
As we sailed away from the quay
And amidst all the tears and the shouts and the cheers
We sailed off to Gallipoli

How well I remember that terrible day
How the blood stained the sand and the water
And how in that hell that they called Suvla Bay
We were butchered like lambs at the slaughter
Johnny Turk he was ready, he primed himself well
He chased us with bullets, he rained us with shells
And in five minutes flat he'd blown us all to hell
Nearly blew us right back to Australia
But the band played Waltzing Matilda
As we stopped to bury our slain
We buried ours and the Turks buried theirs
Then we started all over again

Now those that were left, well we tried to survive
In a mad world of blood, death and fire
And for ten weary weeks I kept myself alive
But around me the corpses piled higher
Then a big Turkish shell knocked me arse over tit
And when I woke up in my hospital bed
And saw what it had done, I wished I was dead
Never knew there were worse things than dying
For no more I'll go waltzing Matilda
All around the green bush far and near
For to hump tent and pegs, a man needs two legs
No more waltzing Matilda for me

So they collected the cripples, the wounded, the maimed
And they shipped us back home to Australia
The armless, the legless, the blind, the insane
Those proud wounded heroes of Suvla
And as our ship pulled into Circular Quay
I looked at the place where my legs used to be
And thank Christ there was nobody waiting for me
To grieve and to mourn and to pity
And the band played Waltzing Matilda
As they carried us down the gangway
But nobody cheered, they just stood and stared
Then turned all their faces away

And now every April I sit on my porch
And I watch the parade pass before me
And I watch my old comrades, how proudly they march
Reliving old dreams of past glory
And the old men march slowly, all bent, stiff and sore
The forgotten heroes from a forgotten war
And the young people ask, "What are they marching for"
And I ask myself the same question
And the band plays Waltzing Matilda
And the old men answer to the call
But year after year their numbers get fewer
Some day no one will march there at all

Waltzing Matilda, Waltzing Matilda
Who'll come a waltzing Matilda with me
And their ghosts may be heard as you pass the Billabong
Who'll come-a-waltzing Matilda with me?


קודם כל, מיהי אותה Waltzing Methilda? זו אינה רקדנית אלא סלנג בריטי לנדודים (Waltzing) עם שק חפצים (Methilda, מילה שאולי ממנה נגזרה המילה מוצ'ילה). אבל יותר מזה, השיר Walzting methilda שהתזמורת מנגנת שוב ושוב הוא שיר אוסטרלי, שבמאה ועשרים השנים שחלפו מאז שנכתב הפך להמנון הלא רשמי של אוסטרליה. גם השיר הזה מתאר נווד עם שק חפצים, והבית האחרון ב-“The band played Walzting methilda” מצטט מתוך השיר האוסטרלי (כמו שעשה טום וויטס בשירו המפורסם וקורע הלב “Tom Traubert’s Blues”) . השיר בעצם מדבר על המחיר שאנשים צעירים שהולכים למלחמות צריכים לשלם. חלק משלמים בחייהם שנלקחים מהם, ויש שמשלמים בחייהם שנהרסים לבלי שוב. מבחינתו של בוגל, מחיר החיים שנהרסו כבד יותר- כאשר מגלה הנווד של בוגל שרגליו נקטעו, הוא מקונן שהיה מעדיף למות, ושיש דברים גרועים מלמות. בוגל גם מתייחס לתהילה המזויפת של המלחמה- כשגיבור השיר יושב במפרסת שלו ורואה את הווטרנים של הקרב צועדים בגאווה, אין לו שום אמפתיה אליהם אלא רק לעג, ובכל מקרה הוא צופה שהם ייעלמו אל השכחה. לא היה לאוסטרלי צעיר וקל רגליים מה לחפש בצד השני של העולם, במדינה עוינת ולא דוברת אנגלית, ואין שום תהילה ושום גאווה במה שהוא עשה שם. הכל בלוף.

במרוצת השנים השיר בוצע ע"י אמנים רבים- בינם הזמר האירי המפורסם ליאם קלנסי (שאת גרסאתו המרגשת אפשר לראות כאן) והדאבלינרז. בקונטקסט קצת יותר מיינסטרימי, השיר ידוע בזכות הביצוע המופתי של הפוגז בראשותו של שיין מק'גוון הבלתי נלאה (גם היא מצורפת), שנועץ שיניים בטקסט המדמם כאילו הוא עצמו נשלח לגאליפולי. בניגוד לבוגל ולקלנסי שמדגישים את המלנכוליה בשיר, שיין יורק מוצץ כל מילה טוב טוב ואז יורק אותה בזעם.  אני מאוד מתחבר לאוניברסליות של השיר וספציפית לביצוע הזה- שיין ב-1984 שר שיר שנכתב ב-1971 על מאורעות שקרו במקום אחר ובזמן אחר לחלוטין, אבל התוכן והמסר ברורים לכל מי ששומע את השיר. מה גם שבוגל כתב את השיר ב-1971, מה שמיד שם אותו בקונטקסט של מלחמת וייטנאם. ובקונטקסט האישי שלנו פה במדינת ישראל, אני מאמין שאין לצעירים ישראלים בני 18 מה לחפש ברחובות וסמטאות פלסטין. אפשר אולי לתרץ זאת בתירוץ הצורך הבטחוני, אבל אי אפשר לתרץ זאת בתירוץ הצורך ההתיישבותי-דתי. אני לא צריך שקרוביי ייחרפו נפשם כדי שחבורת הזויים תגור בחברון, כמו דוד הנחלאווי. באותה מידה אפשר היה גם לשלוח אותם להילחם לגאליפולי.






 אז אולי השנה, במקום לשמוע את אותם שירי זיכרון בנאליים ברדיו, תקדישו כמה דקות- שמונה דקות ליתר דיוק- ל-“And the band played Waltzing Methilda”. ולמען השם, לא עוד קורבנות של מלחמות מיותרות.