יום רביעי, 27 בפברואר 2013

הנעורים שבאו פתע אל סופם (או: שעתכם היפה כבר כמעט מאחוריכם)






היה זה בגיל שלוש
כשאיבדתי את נעוריי
בדרך מגן הילדים אל המקלט.
מטוסים יפי כנף
חלפו מעליי ביעף
והותירו אותי ופני כבושות בעפר.
(חנוך לוין, "היה זה בגיל שלוש")

זה קורה מדי פעם שהטלוויזיה בביתי פתוחה ועל המרקע משודרת "בית ספר למוזיקה". בהייה בטלוויזיה היא עדיין משהו שאני עושה מדי פעם, למרות שזה אינו הדיפולט שלי. בראשון בערב אני ובת זוגי צפינו בתוכנית, שהוקדשה לאחת מעמודי התווך של המוזיקה הישראל, נחצ'ה היימן יבדל"א, שאף כיבד את הערב בנוכחותו עם בתו סי היימן. ילדים עלו ושרו מלחניו בביצועים כאלה ואחרים. כיאה לתוכניות מסוג זה, כל הביצועים היו "מקסימים" ו"מרגשים". עד כאן הכל תקין. ואז עלתה ילדה חמודה בשם זואי, בת 9, ושרה את שירו של נחצ'ה לפי מילותיו של נתן יהונתן, "החול יזכור" (קישור כאן). כאן היה ארוע נדיר ומיוחד, שבו מעלים ילדה בת 9 לשיר שיר שכול, שנהוג לשיר אותו ביום אחד בשנה, יום הזכרון כמובן:

הכל ישוב אל המצולות
זולת הקצף הלבן
נרות הלילה דעכו,
הידידות, האהבה,
הנעורים שבאו פתע אל סופם,
הנעורים שבאו פתע אל סופם.


עומדת ילדה בת 9. ילידת 2004. היא משתתפת בסוג של תחרות שירה לילדים, שבה לכל הילדים נותנים ציון טוב מאוד וכולם מקסימים ומרגשים (הגם שאובייקטיבית חלקם לפחות לא יודעים לשיר). לא ברור לי מי נתן את ההוראה לשיר את "החול יזכור", אם זו הייתה בחירה שלה או שהציעו לה את השיר (כביכול זו הייתה בחירה של המנטור מתי כספי), אבל הילדה הזו עומדת ושרה את צמד השורות "הנעורים שבאו פתע אל סופם". היא רק בת 9, אבל היא חכמה ומכירה את הקהל שלה מספיק כדי לדעת שהרגע הזה הוא כמובן שיא השיר ויודעת שצריך לשיר את השורות האלו בצורה הדרמטית ביותר, והיא עושה זאת בהצלחה. והקהל כולו מתמוגג, מוקסם, מתרגש. נחצ'ה מודה לה מקרב ליבו, סי היימן עצמה נחנקת מדמעות, וכך גם עוד יושבים בקהל, אמנים רבים מאוד, מיהורם גאון ומתי כספי ומשה פרץ השופטים דרך מירי אלוני, שרון מולדבי, אביבה אבידן, ועוד רבים רבים וטובים. מאוחר יותר באותו ערב מתבשר גם שהיא זכתה בתחרות לאותו יום. אף אחד, לרגע אחד, לא עוצר את עצמו ושואל את עצמו: האם זה ראוי, שילדה בת תשע תשיר בפני כל עם ישראל על "הנעורים שבאו פתע אל סופם"? האם לאף אחד זה לא נראה מוזר, עקום, מגוחך, חולני?

עכשיו אני בת חמש,
וכבר לא כל כך צעירה
בשיער ראשי זרקה לא מכבר השיבה.
ובלילות ירח כחולים
סורגת כומתות חיילים
יש שאני עוד זוכרת את נעורי.

כאן אני חייב כאן להצהיר כי אני ממש לא חושב ש"בית ספר למוזיקה" היא תוכנית שטנית ומשוקצת, בטח בהשוואה לתוכניות אחרות מהז'אנר. אני גם לא חושב שהילדים שם מנוצלים, ואין לי בעיה עקרונית עם תחרות שירה לילדים. ברוב הזמן זהו בידור סביר ובלתי מזיק. לא זו הנקודה. הנקודה היא משהו נרחב הרבה יותר. כשילד  ישראלי בן 9 נדרש, לא משנה אם בעיניי עצמו או מטעם ההפקה, לשיר שיר כמו "החול יזכור" עם שורות כמו "הנעורים שבאו פתע אל סופם", צריך לשאול כמה שאלות. האם הילד הזה מבין את השיר ועל מהו? האם הוא מבין על מה נלחמים ומה מנסים להשיג, כדי להקריב את הנעורים שבאו אל סופם, כפי שנתן יהונתן כתב כל כך יפה בשיר? אני לא חושב. למעשה אני מכיר גם הרבה מאוד אנשים בוגרים שאינם מבינים מדוע ולמה קצר פה כל כך האביב, כמו שהיטיב לכתוב דוד גרוסמן לבנו ז"ל שמת במלחמת-יש-ברירה קלאסית. למה למען השם צריכה ילדה תמימה בת 9 לשיר על הנעורים שבאו פתע אל סופם? האם חסרים נושאים אחרים, שסביר יותר שילדה בת 9 תשיר עליהם? ויותר מכל- למה מישהו חושב שזה מבדר?

אז קומו, עורו, תינוקות בני תמותה
אכול, שתה, והרטב מיטה,
ולושו היטב היטב את שדי אמכם
שעתכם היפה כבר כמעט מאחוריכם.

אם זואי הקטנה הייתה שרה את השיר בטקס יום זכרון לחללי צה"ל בבית הספר שלה- ניחא. אבל היא שרה את השיר בתוכנית בידור. הקהל באולפן ובבית לא באמת מעוניין להיזכר עכשיו בנופלים, כל שכן לחשוב על מה נפלו ולמה- הוא רוצה בידור קל וזריז. מה יותר מבדר מילדים תמימים וזכים שרים, ואם הם גם בוכים וגורמים לאחרים מסביב לדמוע- אדרבא, מה טוב. לכן צרמה לי כל כך ההופעה הזו, שכל כך הרבה אנשים מוצאים את זה מבדר. כשבתוכנית בידור בפריים טיים ילד שר שיר שכול צבאי בפאתוס רב וכולם מריעים לו, בנאדם נורמלי ושפוי, וחברה שפויה ונורמלית, צריכים להרגיש מאוד לא טוב בבטן.

לא יכולתי שלא להיזכר בשיר של חנוך לוין המצוטט פה, מתוך המחזה "מלכת האמבטיה" שלצערי כנראה לעולם יישאר רלוונטי בארץ. עד עתה הילדה הייתה סתם ילדה מוכשרת, אבל ברגע שהיא שרה שיר שכול כזה היא התעלתה למעמד חדש, מחייב הרבה יותר, היא מתגייסת לכוחות ה"גדולים", גם אם היא לא מבינה את המשמעות. כמו בשיר של חנוך לוין, היא באמת כבר "לא כל כך צעירה"; במובן הזה נעוריה באמת הגיעו אל סופם, התמימות שלה תמה ברגע שמריעים לה כשהיא שרה שיר כזה. ובמציאות בה כל מי שמוליד ילד ישראלי יודע שבעוד 18 שנים הוא שולח אותו לצבא, אף אחד לא חושב שזה מוזר. להיפך, זה סטנדרט.

ואולי משהו בעצם דפוק אצלי, שאני לא מצטרף להתרגשות הזו. אולי אני ציניקן מדי, או לא מחובר לרגשות שלי מספיק, או אפילו לא מחובר לרגשות הלאומיים שלי, או לא פטריוט מספיק, ואולי אני סתם נודניק וזה לא באמת אמור להפריע לאף אחד. אבל בזמן שכולם התרגשו שם באולפן, אני בעיקר ישבתי בבית ושאלתי למה, ואני עדיין מנסה להבין.

ולושו היטב היטב את שדי אמכם
שעתכם היפה כבר כמעט מאחוריכם,
שעתכם היפה כבר כמעט מאחוריכם.






יום שלישי, 19 בפברואר 2013

שיבה זרקה במלך



 
הפוסט הנוכחי הוא הפוסט ה-100, בדיוק נמרץ, שאני כותב בבלוג. זה היה אמור להיות ארוע חגיגי, אני מניח, אבל כשאחד מהגיבורים הכי גדולים שלי, הכי נערצים עליי, שהכי מרגשים אותי, הולך לעולמו, קשה להיות שמח. אני מדבר כמובן על שמוליק. אני מקווה לא להישמע קיטש וקלישאתי אבל משהו קטן, קטנטן, זעיר, מת ממני יחד עם שמוליק. הרגשתי כך גם כשקפטן ביפהארט מת לפני כמה שנים; ביפהארט לא יצר שום דבר כמעט שלושים שנה, וגם הפעם האחרונה שיצא שיר של שמוליק הייתה לפני עשר שנים, ובכל זאת, תמיד קיוויתי לשמוע מכל אחד מהם עוד משהו, עוד איזה תו או מילה. זה כבר לא יקרה. והעולם שלי הוא מקום קצת יותר ריק בלעדיהם.

הרשת מלאה עכשיו בכל מיני סיכומים והספדים של קראוס. קראתי את כולם, נדמה לי. כולם די זהים: היוצר הרגיש\ פרא האדם שהיה מחוספס מבחוץ ורך בפנים, שילוב של רגישות ועדינות עם אלימות ובוטות, האיש המוכשר שהרס לעצמו כל הזדמנות להצליח, פגע בעצמו ובקרוביו, וכו'. הכל נכון והכל כבר נאמר מזמן. אני לא הולך לכתוב הספד כזה, משום שאין צורך. השירים של שמוליק מדברים בעד עצמם, ואני הולך לתת להם את המקום לעשות את זה: לספר את הסיפור של שמוליק. שמוליק תמיד היה אמן שמתעסק בחומרים שמרכיבים את חייהם, וקצת כמו גבריאל בלחסן (עוד יוצר הסובל מהפרעה דו קוטבית), לא מפחד להיחשף ולכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, גם אם אחרים לרוב כתבו עבורו את המילים. בחרתי כאן עשרה שירים, או יותר נכון תשעה שירים וקליפ אחד, שמספרים את החיים של שמוליק ומתארים את הדמות המאוד מורכבת ומיוחדת הזו. אני מבטיח להתערב בצורה מינימלית ככל הניתן. אילו לא בהכרח השירים האהובים עליי של שמוליק או הכי טובים שלו, אבל ביחד, השירים האלו מספרים סיפור.

השיר הראשון, שמתחיל מעגל שייסגר עם השיר האחרון, הוא "בית הערבה". זהו אחד משיריו הראשונים של קראוס, והראשון שייכתב במתכונת לפיה אדם אחר כותב עבור שמוליק את המילים שהוא עצמו היה אמור לכתוב. שמוליק רצה להקדיש שיר לאביו, שהיה ממקימי קיבוץ בית הערבה שהוקם ב-1939 ונכבש ע"י הירדנים במלחמת השחרור, והיה לדברי שמוליק "בית שני" בילדותו. שמוליק לא כתב את המילים אלא ביקש משני חבריו, חיים חפר ועמוס קינן, בעצמם עמודי תווך תרבותיים שהלכו לעולמם בשנים האחרונות, לחבר אותם עבורו. השיר אמנם מזוהה עם אריק איינשטיין, אך שמוליק ביצע אותו בעצמו לראשונה רק ב-1994, באלבום הנשכח "ידידותי לסביבה". זה געגוע לא רק לאדם שאיננו, אלא למקום שאיננו ולזמן שאיננו.


אחד הדברים הכי משמעותיים בחיים של שמוליק היה הרומן, הנישואים וכל הדברים הרעים שהיו קשורים אליהם, עם ג'וזי כץ. מה שהתחיל כרומן גדול ובין-תרבותי הפך לפרידה מכוערת, כשג'וזי ממש בורחת מחמת זעמו של שמוליק. השיר הזועם, האלים, הזועף, השבור, ומלא החרטה "באמצע הרומאן" ששר קראוס באלבומו האינטימי ביותר, "אחרי עשרים שנה", מתייחס ישירות לבריחה של כץ לארה"ב. שיר אחר שמדבר על פרידה לבלי שוב, "שוב חלמתי", אחד השירים הכי קורעי לב שנכתבו בעברית, מתוך האלבום "יום רודף יום", נשמע כבר יותר כמו פרידה מהחיים עצמם.


שמוליק לרוב לא כתב את המילים לשיריו בעצמו, למעט כמה מקרים חריגים. ברוב שיריו הוא השתמש במתווך כדי לכתוב את המילים שלו, שהוא עצמו לא יכול היה כנראה לכותב, והמתווך הזה היה יענקלה רוטבליט, חברו הטוב וסוג של אח רוחני (לראייה: רוטבליט הוא היחיד שנשא הספד על קבור של שמוליק). יכולת האמפתיה וההזדהות של רובליט עם שמוליק היא פשוט מדהימה. אני חושב שההישג הכי מרשים של רוטבליט בהקשר לזוגיות שלו עם שמוליק הוא השיר המרגש עד דמעות "חבר", מתוך אלבום המופת "גלגל מסתובב", שבו רוטבליט למעשה כותב את עצמו בגוף ראשון שר על שמוליק בגוף שני, כשאת השיר עצמו שר שמוליק, כלומר- שמוליק שר את רוטבליט ששר על שמוליק, והבבואות של שמוליק ורוטבליט משתקפות כך זו מול זו במין לופ.



כולם יודעים שלקראוס היה צד פרוע, צד אלים, צד שהרחיק ממנו רבים ויצר לו אויבים רבים, אפילו בתוך משפחתו שלו (ג'וזי, בניו, ואריק איינשטיין בלטו מאוד בהיעדרם מהלוויה). באלבום המדהים "מדינת ישראל נגד קראוס שמואל", אולי אלבום הרוקנרול הכי טוב שהוקלט בארץ, קראוס פשוט מציג לראווה את כל האיד שלו, את כל הטירוף והצד הפרוע החוצה. את מילות השירים, אם אפשר לקרוא להם ממש "שירים" כתב באופן חריג קראוס עצמו, בלי מתווך, וסביר להניח שהוא פשוט אלתר אותן על המקום. אבל קצת כמו כתמי רורשאך, האסוציאציות הגסות והלא מעובדות של קראוס מדווחות על המתחולל בו בזמן אמת. שני שירים כאן- "קראוס צינוק" ו"אל תשימו לב אליי"- מדברים בעד עצמם.



קראוס ידע  לא רק להתייחס לעצמו כאדם, אלא גם כאישיות ציבורית ואפילו כסלב. כמו יוצר אחר עם סיפור חיים בעייתי, אסי דיין, קראוס הכיר היטב את התדמית שלו בתקשורת וידע גם לשחק עליה. שיר שמתייחס ישירות לבעיות האישיות של קראוס ולסיקור התקשורתי שלהן, תוך זלזול וביטול של הסיקור הזה, מופיע בשיר "גיטרה". במובן אחר, השיר הזה הוא מין סיכום אמצע של הקריירה והחיים של שמוליק, כשעם כל התהפוכות והצרות, מעל לכל ולפני הכל, שמוליק מזכיר לעצמו ולנו שהוא מחויב לאמנות.


השיר הבא, "הסבון בכה מאוד", אינו שיר טוב במיוחד או חשוב במיוחד. מה שחשוב בקטע הזה הוא הוידאו עצמו, שבו שמוליק שר את השיר ב"רחוב סומסום". לשמוליק הייתה זיקה גדולה לילדים ושירי ילדים, וקשר חזק במיוחד עם משוררת הילדים מרים ילן-שטקליס ושיריה. שמוליק לא רק התחבר בכל נימי נפשו עם עולם הילדים המורכב והעצוב של ילן-שטקליס, אלא היה להם גם קשר אישי, ילן-שטקליס הייתה סוג של פטרון עבור שמוליק ואפילו הביאה לו אוכל כשישב בכלא. בקטע הזה מ"רחוב סומסום", שמוליק האלים והאכזר הופך לדב הכי רך ביער, ובעיניי אין קטע וידאו שלוכד יותר טוב את הצד הרך, האבהי אפילו, של שמוליק, ואת החיבור שלו לעולמה של ילן-שטקליס.


האלבום "אחרי עשרים שנה" הוא כנראה האלבום הכי חושפני של שמוליק. כמעט כל שיר שם מתייחס לשמוליק עצמו ולחייו (בניגוד למשל ל"חלונות הגבוהים" שאין בו ממש שירים אישיים ולכן, על אף גדולתו וחשיבותו, לא כללתי כאן אף שיר שלו). המאסטרפיס הגדול באלבום הזה ואולי השיר הכי טוב של שמוליק בכלל, הוא כמובן שיר הנושא. זיווג מושלם בין מילים עזות ומדממות של רוטבליט עם מנגינה רגישה ומלנכולית מאין כמוה, אולי המנגינה הכי יפה ששמוליק אי פעם הלחין (ולא לשכוח את ההפקה של אילן וירצברג). וכמובן, תחושות ההחמצה, התסכול, שברון הלב מהשנים שעברו, והניסיון האמיץ להמשיך הלאה, ליצור, לכתוב, לנגן.


נסיים עם "זה קורה", שיר שסוגר מעגל עם "בית הערבה" וסוגר בכלל את הסיפור של שמוליק. כמו "בית הערבה", גם השיר הזה קשור לאביו של שמוליק ונכתב בעקבות מותו. במקור שמוליק נתן את השיר לאריק לביא, בטענה כי נדר לא לשיר אותו בעצמו לעולם. בערוב ימיו, באלבום האחרון שלו "יום רודף יום", בגיל 68, החליט לבסוף להתמודד עם השיר הכואב בעצמו, בביצוע מרטיט במיוחד. בהתחשב בעבודה שמדובר בשיר הלפני האחרון באלבום האחרון, כשהשיר האחרון הוא קטע אינסטרומנטלי, אפשר לומר שזהו למעשה השיר האחרון של שמוליק בקריירה, וזהו אקורד הסיום המוחלט שלה. בדקה האחרונה בשיר הלב נחמץ כששמוליק מצליח להתגבר על כל הדם הרע שזרם לו בוורידים בשישים ושמונה שנות חיים, ולרגע אחד נשמע חי ורענן ממש כמו שלושים וארבעים שנה אחורה.


זה קורה שהדרך מתמשכת. תודה לך, שמוליק.  








יום שישי, 15 בפברואר 2013

פנינים, חזירים ומה שבינהם










ראפ הוא בעיניי אחד מגדולי כותבי השירים של העשור ההוא; כמו דילן, כמו טים באקלי, כמו האינקרדיבל סטרינג באנד, ואולי קצת (להבדיל) כמו שלום גד, לראפ יש את המתנה הכה חמקמקה ונדירה הזו של פשוט לכתוב שירים טובים. אני לא יודע איך לעזאזל עושים את זה, אי אפשר ללמוד את זה בשום מקום. ראפ ופב"ס יכולים בטעות להיחשב לעוד להקת היפים מהסיקסטיז, אבל ראפ הרבה יותר חכם מזה: השירים שלו הרבה יותר מתוחכמים מרוב הליריקה של הלהקות הפסיכדליות של התקופה, כשהוא מערבב ידע רב מההיסטוריה ומהאמנות. עפ"י עדותו של ראפ, הוא לא באמת התעסק כל כך עם סמים- מקסימום עם סיגריות וינסטון; בהתאמה, מילות השירים הרבה יותר מעניינות והרבה פחות קלישאתיות מהסטנדרט הסיקסטיזי. ראפ אמנם כותב שירים מאוד פשוטים מוזיקלית- חלק גדול מהם בנוי למשל על אותם מהלכי אקורדים- אבל הם פשוט עובדים כך שמי צריך יותר. מעבר לכשרון הכתיבה, הפרסונה של ראפ- הקול המוזר עם פגם דיבור ושין שורקת, משקפי ג'ון לנון, רעמת שיער ג'ינגית- שידרה משהו מאוד אנטי-ממסדי וכובש, מישהו שהיית שמח להיכנס איתו לדיון פוליטי.




ראפ הקים את פב"ס דווקא במקום שאינו מזוהה במיוחד עם הסיקסטיז ועם פסיכדיה- פלורידה. ההשראה העיקרית של ראפ הייתה להקת The Fugs, שהייתה למעשה מורכבת מכמה ביטניקים וחברי תנועת הביט (שהקדימו את הרוח ההיפית בלפחות עשור), שלא ממש ידעו לנגן אבל נחשבו ללהקה הכי אנטי ממסדית של התקופה (ולא טובה במיוחד, לדעתי). הפאגס היו חתומים בלייבל ניו יורקי חלוצי בשם ESP, שחתם על דגלו שאמנים לבדם מחליטים איך האלבום שלהם יישמע, ואירח עד אותה נקודה בעיקר נגנים משוליי הפרי ג'אז כמו אלברט איילר. ראפ כתב ללייבל ולהפתעתו זכה להזמנ לבוא לניו יורק ולהקליט אלבום עם פב"ס, שבאותו זמן עדיין היו להקה אורגנית יחסית.


האלבום הראשון שראפ ופב"ס מוציאים הוא One Nation Underground, מ-1967. זהו האלבום הכי היפי של ראפ, במובן שהסאונד שלו הכי פסיכדלי, עם נוכחות מאוד חזקה של אורגן פארפיסה א-לה-דורז, וכן נושאי השירים האנטי-ממסדיים והאנטי-מלחמתיים מאוד הולמים את רוח התקופה. ניכר שהאלבום הוקלט בהפקה מאוד דלת תקציב, וכן שראפ והנגנים סביבו אינם מנוסים ואף אינם מקצועיים; אבל יש לאלבום צליל קסום והזוי במיוחד. בשירים השקטים, כמו “Another time” הפילוסופי (השיר הראשון שראפ אי פעם כתב שהושפע מחוויותיו מתאונת דרכים בה יצא ללא פגע), מאוד מצמררים והזויים; בנוסף הנטייה של ראפה לחתרנות מתוחכמת מופיעה כבר כאן, כאשר בשיר “Miss Morse” הוא מאיית במורס את המילה Fuck, ובשיר הנהדר “Uncle John” הוא שר את אחד השירים הכי זועמים בגנות מלחמת וייטנאם שנכתבו אי פעם. בנוסף, כבר כאן ברור שפב"ס היא לא להקה רגילה, עם צליל הבאנג'ו שמופיע בכמה שירים, ועם השירה מלאת התשוקה של ראפ ופגם הדיבור שלו. אלבום עם צליל מאוד מובחן ונאמן לתקופתו, שלמרבה הפלא הפך לאלבום הכי מצליח ונמכר של ESP; ראפ הצליח למכור אפילו יותר מהפאגס. בנוסף למוזיקה, האלבום בלט מאוד בשל העטיפה שלו שהציגה את הציור הנודע "גן העינוגים הארציים" של הירונימוס בוש, מה שיתחיל מסורת של ציורים עתיקים שיעטרו אלבומים רבים של פב"ס.




האלבום השני והמפורסם אף יותר של פב"ס , שהוקלט ב-1968, נקרא Balaklava. זהו קודם כל אלבום שונה מאוד מקודמו; הצליל שלו שונה לגמרי, אין בו כמעט אורגן פארפיסה, אין בו באנג'ו, אין בו כמעט תופים, ולמעשה אין בו כמעט אף אחד מחברי הלהקה למעט ראפ, שמנגן סולו בהרבה מהשירים. לעומת זאת, זהו אלבום עם הפקה הרבה יותר עשירה ומושקעת, כולל הופעת אורח של נשפן הג'אז ג'ו פארל. זהו אלבום מאוד אקוסטי והרבה יותר פולקי באופיו, שמרוכז סביב הגיטרה האקוסטית של ראפ, מעוטרת בהרבה עיבודי מיתרים יפים. האהבה של ראפ להיסטוריה התבטאה בבחירת שם האלבום; כדי לתת דוגמא של קרב חסר תוחלת ולהקביל אותה למלחמת וייטנאם, ראפ התייחס לקרב הידוע כ"הסתערות הבריגדה הקלה" שהתרחש ב-1854 בזמן מלחמת קרים בבאלאקלאווה, קרב שידוע כאחת התבוסות הגדולות, המיותרות, והשלומיאליות בתולדות ההיסטוריה המלחמתית. ראפ אפילו הגדיל ושילב באלבום הקלטות פונוגראף עתיקות של אחד החיילים ששרדו את הקרב, וכן של פולרנס נייטינגייל. בדרך כלל האלבום הזה נחשב כמאסטרפיס של ראפ; אני חושב שהוא חלש בהרבה מקודמו, ולמרות שיש בו כמה שירים מדהימים כמו “There was a man” שבו ראפ מנגן ושר לבד, או “I saw the world” שבו ראפ, כולה בן 21 בזמנו, מדהים את המאזין בתפיסת העולם הבשלה שלו, יש בו גם לא מעט פלופים, כמו הקאבר התמוה ל"סוזאן" של לאונרד כהן (נדמה לי שזה אחד הקאברים הראשונים לשיר). ועדיין זה אלבום מצוין וחריג מאוד לתקופתו.




שני האלבומים הראשונים מיצבו את פב"ס כלהקת פולחן די מצליחה. השירים החתרניים, המלודיים והחכמים, העניין הרב בהיסטוריה ובאמנות, ועטיפות התקליטים שאמנם הכילו ציורים מאוד גרפיים אבל שום תמונה של חברי הלהקה, והעובדה שהלהקה כמעט לא הופיעה, יצרו המון עניין ומסתורין בקרב יודעי ח"ן, וראפ מיצב את עצמו כאחד הקולות המעניינים של הדור. ESP  אמנם היה לייבל חלוצי שנתן במה להמון מוזיקאי אינדי ניו-יורקיים, אבל הוא גם לא שילם להם גרוש שחוק (יצא אודותיו לאחרונה ספר, למרחיקי לכת); איך שלא יהיה, ראפ ופב"ס עברו ללייבל גדול ומצליח יותר, Reprise. עם המעבר לריפריז, המוזיקה של ראפ החלה להישמע קצת, ממש קצת, יותר מסחרית. בשלב הזה אין כבר הבדלה בין פב"ס לראפ עצמו, ופב"ס היא בסך הכל סכום נגני האולפן שראפ השתמש. האלבום הראשון שראפ מקליט ב-repriese הוא These things too. זהו האלבום הכי פחות אהוב עליי בסדרה, מהסיבה הפשוטה שבניגוד לשלושת האחרים אין לו כ"כ אופי; יש בו כמה שירים מצוינים כמו “Sail Away” או ף כמו “Look into her eyes”, ויש בו גם קאבר די מוצלח ל-“I shall be released” של דילן וגם קטע הומוריסטי מוטרף בשם “Frog in the Window” אבל בגדול הוא קצת עובר ליד. החשיבות שלו היא באבולוציה של ראפ ובסאונד שלו שהוא הרבה יותר מלוטש מקודמיו.




האלבום הרביעי והאחרון שאסקור כאן הוא בעיניי יצירת המופת האמיתית של ראפ, וזהו האלבום The Use of Ashes מ-1970. החצי הראשון של האלבום, רצף של חמישה שירים מושלמים, הוא כנראה הדבר הכי טוב שראפ אי פעם עשה. נתחיל מזה שהשיר הראשון, “The Jeweler” הוא אחד השירים הכי יפים שאני מכיר: התיאור של התכשיטן העובד קשה על צחצוח של מטבעות ישנים, הסבל הגדול של העבודה הסיזיפית שלו, וההזדהות המוחלטת של ראפ עם הדמות היא מהממת. שיר אחר, “Rocket man”, הוא כנראה השיר האישי ביותר של ראפ. השיר מתואר מנקודת מבטו של ילד, בנו של אסטרונאוט שאביו נעלם לו אי שם בחלל ומאז הוא ואימו נמנעים מלהביט בשמיים ובכוכבים; סיפור חייו של ראפ, שאביו מת בילדותו, מהדהד בשיר המצמרר הזה (שאלטון ג'ון גנב, ללא בושה, את הכותרת והרעיון לשיר מאוד מפורסם שלו). ושוב ראפ חוזר כאן לאובססיות הקבועות שלו- היסטוריה כמראה שממנה משתקפת בבואת התקופה (השיר "Riegal"  שמתאר את סיפורה של אנייה גרמנית שנשאה שבויים אנגליים וטובעה ע"י בעלות הברית במלחמת העולם השנייה), וכמובן המלחמה בוייטנאם.




ראפ המשיך להקליט עוד אלבומים אחרי ארבעת האלבומים האלה, קודם תחת שמה של פב"ס ואז רק בשמו, ופרש מעסקי המוזיקה באמצע שנות השבעים, כשהוא פונה דווקא לקריירה של עריכת דין. השירים והאלבומים של פב"ס זכו, כמו הרבה אמנים סיקסטיז נשכחים, לעדנה ועניין מחודשים בשנות התשעים, ואז גילה ראפ לתדהמתו קהל חדש של מעריצים ואפילו חזר להופיע ולהקליט.