יום שישי, 15 בפברואר 2013

פנינים, חזירים ומה שבינהם










ראפ הוא בעיניי אחד מגדולי כותבי השירים של העשור ההוא; כמו דילן, כמו טים באקלי, כמו האינקרדיבל סטרינג באנד, ואולי קצת (להבדיל) כמו שלום גד, לראפ יש את המתנה הכה חמקמקה ונדירה הזו של פשוט לכתוב שירים טובים. אני לא יודע איך לעזאזל עושים את זה, אי אפשר ללמוד את זה בשום מקום. ראפ ופב"ס יכולים בטעות להיחשב לעוד להקת היפים מהסיקסטיז, אבל ראפ הרבה יותר חכם מזה: השירים שלו הרבה יותר מתוחכמים מרוב הליריקה של הלהקות הפסיכדליות של התקופה, כשהוא מערבב ידע רב מההיסטוריה ומהאמנות. עפ"י עדותו של ראפ, הוא לא באמת התעסק כל כך עם סמים- מקסימום עם סיגריות וינסטון; בהתאמה, מילות השירים הרבה יותר מעניינות והרבה פחות קלישאתיות מהסטנדרט הסיקסטיזי. ראפ אמנם כותב שירים מאוד פשוטים מוזיקלית- חלק גדול מהם בנוי למשל על אותם מהלכי אקורדים- אבל הם פשוט עובדים כך שמי צריך יותר. מעבר לכשרון הכתיבה, הפרסונה של ראפ- הקול המוזר עם פגם דיבור ושין שורקת, משקפי ג'ון לנון, רעמת שיער ג'ינגית- שידרה משהו מאוד אנטי-ממסדי וכובש, מישהו שהיית שמח להיכנס איתו לדיון פוליטי.




ראפ הקים את פב"ס דווקא במקום שאינו מזוהה במיוחד עם הסיקסטיז ועם פסיכדיה- פלורידה. ההשראה העיקרית של ראפ הייתה להקת The Fugs, שהייתה למעשה מורכבת מכמה ביטניקים וחברי תנועת הביט (שהקדימו את הרוח ההיפית בלפחות עשור), שלא ממש ידעו לנגן אבל נחשבו ללהקה הכי אנטי ממסדית של התקופה (ולא טובה במיוחד, לדעתי). הפאגס היו חתומים בלייבל ניו יורקי חלוצי בשם ESP, שחתם על דגלו שאמנים לבדם מחליטים איך האלבום שלהם יישמע, ואירח עד אותה נקודה בעיקר נגנים משוליי הפרי ג'אז כמו אלברט איילר. ראפ כתב ללייבל ולהפתעתו זכה להזמנ לבוא לניו יורק ולהקליט אלבום עם פב"ס, שבאותו זמן עדיין היו להקה אורגנית יחסית.


האלבום הראשון שראפ ופב"ס מוציאים הוא One Nation Underground, מ-1967. זהו האלבום הכי היפי של ראפ, במובן שהסאונד שלו הכי פסיכדלי, עם נוכחות מאוד חזקה של אורגן פארפיסה א-לה-דורז, וכן נושאי השירים האנטי-ממסדיים והאנטי-מלחמתיים מאוד הולמים את רוח התקופה. ניכר שהאלבום הוקלט בהפקה מאוד דלת תקציב, וכן שראפ והנגנים סביבו אינם מנוסים ואף אינם מקצועיים; אבל יש לאלבום צליל קסום והזוי במיוחד. בשירים השקטים, כמו “Another time” הפילוסופי (השיר הראשון שראפ אי פעם כתב שהושפע מחוויותיו מתאונת דרכים בה יצא ללא פגע), מאוד מצמררים והזויים; בנוסף הנטייה של ראפה לחתרנות מתוחכמת מופיעה כבר כאן, כאשר בשיר “Miss Morse” הוא מאיית במורס את המילה Fuck, ובשיר הנהדר “Uncle John” הוא שר את אחד השירים הכי זועמים בגנות מלחמת וייטנאם שנכתבו אי פעם. בנוסף, כבר כאן ברור שפב"ס היא לא להקה רגילה, עם צליל הבאנג'ו שמופיע בכמה שירים, ועם השירה מלאת התשוקה של ראפ ופגם הדיבור שלו. אלבום עם צליל מאוד מובחן ונאמן לתקופתו, שלמרבה הפלא הפך לאלבום הכי מצליח ונמכר של ESP; ראפ הצליח למכור אפילו יותר מהפאגס. בנוסף למוזיקה, האלבום בלט מאוד בשל העטיפה שלו שהציגה את הציור הנודע "גן העינוגים הארציים" של הירונימוס בוש, מה שיתחיל מסורת של ציורים עתיקים שיעטרו אלבומים רבים של פב"ס.




האלבום השני והמפורסם אף יותר של פב"ס , שהוקלט ב-1968, נקרא Balaklava. זהו קודם כל אלבום שונה מאוד מקודמו; הצליל שלו שונה לגמרי, אין בו כמעט אורגן פארפיסה, אין בו באנג'ו, אין בו כמעט תופים, ולמעשה אין בו כמעט אף אחד מחברי הלהקה למעט ראפ, שמנגן סולו בהרבה מהשירים. לעומת זאת, זהו אלבום עם הפקה הרבה יותר עשירה ומושקעת, כולל הופעת אורח של נשפן הג'אז ג'ו פארל. זהו אלבום מאוד אקוסטי והרבה יותר פולקי באופיו, שמרוכז סביב הגיטרה האקוסטית של ראפ, מעוטרת בהרבה עיבודי מיתרים יפים. האהבה של ראפ להיסטוריה התבטאה בבחירת שם האלבום; כדי לתת דוגמא של קרב חסר תוחלת ולהקביל אותה למלחמת וייטנאם, ראפ התייחס לקרב הידוע כ"הסתערות הבריגדה הקלה" שהתרחש ב-1854 בזמן מלחמת קרים בבאלאקלאווה, קרב שידוע כאחת התבוסות הגדולות, המיותרות, והשלומיאליות בתולדות ההיסטוריה המלחמתית. ראפ אפילו הגדיל ושילב באלבום הקלטות פונוגראף עתיקות של אחד החיילים ששרדו את הקרב, וכן של פולרנס נייטינגייל. בדרך כלל האלבום הזה נחשב כמאסטרפיס של ראפ; אני חושב שהוא חלש בהרבה מקודמו, ולמרות שיש בו כמה שירים מדהימים כמו “There was a man” שבו ראפ מנגן ושר לבד, או “I saw the world” שבו ראפ, כולה בן 21 בזמנו, מדהים את המאזין בתפיסת העולם הבשלה שלו, יש בו גם לא מעט פלופים, כמו הקאבר התמוה ל"סוזאן" של לאונרד כהן (נדמה לי שזה אחד הקאברים הראשונים לשיר). ועדיין זה אלבום מצוין וחריג מאוד לתקופתו.




שני האלבומים הראשונים מיצבו את פב"ס כלהקת פולחן די מצליחה. השירים החתרניים, המלודיים והחכמים, העניין הרב בהיסטוריה ובאמנות, ועטיפות התקליטים שאמנם הכילו ציורים מאוד גרפיים אבל שום תמונה של חברי הלהקה, והעובדה שהלהקה כמעט לא הופיעה, יצרו המון עניין ומסתורין בקרב יודעי ח"ן, וראפ מיצב את עצמו כאחד הקולות המעניינים של הדור. ESP  אמנם היה לייבל חלוצי שנתן במה להמון מוזיקאי אינדי ניו-יורקיים, אבל הוא גם לא שילם להם גרוש שחוק (יצא אודותיו לאחרונה ספר, למרחיקי לכת); איך שלא יהיה, ראפ ופב"ס עברו ללייבל גדול ומצליח יותר, Reprise. עם המעבר לריפריז, המוזיקה של ראפ החלה להישמע קצת, ממש קצת, יותר מסחרית. בשלב הזה אין כבר הבדלה בין פב"ס לראפ עצמו, ופב"ס היא בסך הכל סכום נגני האולפן שראפ השתמש. האלבום הראשון שראפ מקליט ב-repriese הוא These things too. זהו האלבום הכי פחות אהוב עליי בסדרה, מהסיבה הפשוטה שבניגוד לשלושת האחרים אין לו כ"כ אופי; יש בו כמה שירים מצוינים כמו “Sail Away” או ף כמו “Look into her eyes”, ויש בו גם קאבר די מוצלח ל-“I shall be released” של דילן וגם קטע הומוריסטי מוטרף בשם “Frog in the Window” אבל בגדול הוא קצת עובר ליד. החשיבות שלו היא באבולוציה של ראפ ובסאונד שלו שהוא הרבה יותר מלוטש מקודמיו.




האלבום הרביעי והאחרון שאסקור כאן הוא בעיניי יצירת המופת האמיתית של ראפ, וזהו האלבום The Use of Ashes מ-1970. החצי הראשון של האלבום, רצף של חמישה שירים מושלמים, הוא כנראה הדבר הכי טוב שראפ אי פעם עשה. נתחיל מזה שהשיר הראשון, “The Jeweler” הוא אחד השירים הכי יפים שאני מכיר: התיאור של התכשיטן העובד קשה על צחצוח של מטבעות ישנים, הסבל הגדול של העבודה הסיזיפית שלו, וההזדהות המוחלטת של ראפ עם הדמות היא מהממת. שיר אחר, “Rocket man”, הוא כנראה השיר האישי ביותר של ראפ. השיר מתואר מנקודת מבטו של ילד, בנו של אסטרונאוט שאביו נעלם לו אי שם בחלל ומאז הוא ואימו נמנעים מלהביט בשמיים ובכוכבים; סיפור חייו של ראפ, שאביו מת בילדותו, מהדהד בשיר המצמרר הזה (שאלטון ג'ון גנב, ללא בושה, את הכותרת והרעיון לשיר מאוד מפורסם שלו). ושוב ראפ חוזר כאן לאובססיות הקבועות שלו- היסטוריה כמראה שממנה משתקפת בבואת התקופה (השיר "Riegal"  שמתאר את סיפורה של אנייה גרמנית שנשאה שבויים אנגליים וטובעה ע"י בעלות הברית במלחמת העולם השנייה), וכמובן המלחמה בוייטנאם.




ראפ המשיך להקליט עוד אלבומים אחרי ארבעת האלבומים האלה, קודם תחת שמה של פב"ס ואז רק בשמו, ופרש מעסקי המוזיקה באמצע שנות השבעים, כשהוא פונה דווקא לקריירה של עריכת דין. השירים והאלבומים של פב"ס זכו, כמו הרבה אמנים סיקסטיז נשכחים, לעדנה ועניין מחודשים בשנות התשעים, ואז גילה ראפ לתדהמתו קהל חדש של מעריצים ואפילו חזר להופיע ולהקליט.










6 תגובות:

  1. "השירים שלו הרבה יותר מתוחכם"
    מתוחכם צריך להיות מתוחכמים?

    כתוב מעולה כתמיד. תמיד רואים שיש לך המון פאשן למה שאתה כותב עליו.

    השבמחק
  2. ביום שהמעבורת של אילן רמון התרסקה נזכרתי בשיר Rocket Man. בהמשך השבוע הקשבתי לו שוב ושוב ובכיתי.

    השבמחק
    תשובות
    1. בצדק לגמרי. כאמור הרצף של חמשת השירים הראשונים באלבום הזה ממיס במיוחד.

      מחק
  3. את מה שכתבת על שמוליק קראוס אהבתי במיוחד. תודה לך על שבחרת להציג זוית אחרת. ריגשת מעבר לכל קליפ יוטיוב שחוק כי הוספת מילים ולחן משלך.

    השבמחק
    תשובות
    1. וכמובן שהגבתי על פוסט אחר בכלל. לילה נו.

      מחק
    2. העיקר הכוונה... תודה רבה!

      מחק