יום חמישי, 24 בינואר 2013

השילוש הקדוש מתלמי אליהו, חלק ג': רוח הקודש




אחרי גד, ואחרי גדג', הוא מגיע: גבריאל בלחסן. הרבה הרבה זמן אני רוצה לכתוב על האיש הזה. בלחסן הוא בלי ספק הצלע הכי קיצונית, הכי נפיצה, הכי לא יציבה והכי פרובוקטיבית בשילוש הקדוש. אם גד עושה שירים רדיו-פרנדלי עם טקסטים מורכבים וחכמים, וגדג' יותר מאתגר יותר מוזיקלית עם קטעי פרוג-רוק מורכבים וטקסטים הרבה יותר מדממים, אז בלחסן פשוט מקיא החוצה גושי טקסטים ושופך אותם לכל עבר, הוא ממש הארדקור, הרבה פחות מתפשר מהשניים האחרים, מוזיקלית ומילולית כאחד. בלחסן לא קשור בקשרי דם לאחים גדג' ומכאן הוא לא יכול להיכנס לא למשבצת האב ולא למשבצת הבן; אבל בתור האח הרוחני של גדג' וסוג של בנו הרוחני של גד, בלחסן הוא אולי התמצית של תלמי אליהו, וכן של החצר האחורית של החברה הישראלית כולה במובנים מסוימים.

בלחסן רואה במה שהוא עושה סוג של שליחות. הוא החליט לחשוף את כל הדם הרע שמסתובב בראש שלו בלי שום עכבות ובלי תיקונים. להראות לאנשים איך נראה ראש של אדם חולה. לטוב ולרע. זה מה שמניע אותו וזה מה שבוער בו. מצד אחד זו אמת במיטבה ואף אחד לא יכול להאשים את בלחסן בזיוף. מצד שני זה גורם ליצירה שלו להיות לא עקבית באיכותה, עם תנודות גדולות בין אלבומים, בין שירים ואפילו בתוך שירים. לבלחסן חמישה אלבומים, מתוכם שניים בעיניי ממש מדהימים ("רכבות" ו-"בשדות", הטוב באלבומיו), שניים חלשים בסך הכללי ("השנים היפות של גבריאל" ו-"גם כשעיניי פתוחות" שהוא אלבומו הפחות אהוב עליי בפער ניכר מהאחרים) ואחד שהוא גם וגם ("עתיד" שלפעמים מבריק ולפעמים לא חד ומעייף). כשאתה כותב רק אמת ולא מייפייף ולא משייף ולא מעבד, כשאתה נותן תמיד תוצר גולמי, זה לא תמיד אחיד ברמתו. בטקסטים הכי טובים שלו, כמו "עריסת יהלום" או "רכבות"  או "עתיד", סערת הנפש שלו מתרגמת לפואטיקה ברמות הגבוהות ביותר. בטקסטים אחרים כמו "שטן" או "חלום" הוא מתמקד ברשימות אובססיביות שאני פחות מתחבר אליהן. זו הגולמיות עם כל מה שכרוך בה.

אין מי שיגדיר את ההבדל בין גדג' ובלחסן מהאב גד, שהקליט את שני אלבומיו הראשונים של בלחסן (מתוך כתבה של אלון הדר):

היה לו רצון לעשות משהו בלי שכתוב, הוא הגיע לאולפן עם מחברת, ניגן והקליט. אלו היו תקליטי יומן. אלג'יר היו הרבה יותר משכתבים. התפיסה של גבריאל היתה של האמן המדבר על החיים שלו, אביב רצה לעשות אמנות. גבריאל לא גדל להיות כוכב רוק, הוא בכלל לא מושפע ממוסיקה, הוא קורא הרבה יותר משהוא שומע מוסיקה. לכן הוא מחובר לאיכויות קדמוניות.

כדרכו של גד, מילים כדורבנות.

כמו גד וגדג' גם בלחסן הולך יד ביד עם הדימוי המאיים, המצמית, של תלמי אליהו מאחוריו. אם אינני טועה, בניגוד לגד וגדג', בלחסן למעשה עדיין לא עזב את היישוב והוא חוזר להתגורר בו מדי פעם בפעם בצריף שבנה שם, בעיתות של משברים נפשיים או מחסור בכסף (בזמן האחרון הוא עבר לגור בביתה ותחת חסותה של צופית גרנט). נקודת הפתיחה שלי בפוסטים הקודמים הייתה תלמי אליהו וגם כאן אעשה את זה, בשיר "תלמי אליהו" מתוך אלבומו הראשון של בלחסן "רכבות". השיר הזה למעשה לא עוסק במפורש בתלמי אליהו, אלא דווקא בהלוויה, ההלוויה של בלחסן עצמו. ובלחסן מתאר את ההלוויה הזו כמו ארוע חגיגי בהשתתפותו המלאה של הנפטר, אולי אפילו שיא חייו:

...ואז ברגע המתאים,
הם יתחילו להתפלל מעליך.
הם יספידו אותך בשקט.

ואתה תתרגש
והדמעות ירטיבו את האדמה.
עשרה זקנים כפופים
יכסו אותך בחול.
ואתה תשכב מתחת,
והחול האדום ייפול לך על הבטן.

כאן אגב הגיע הזמן להתייחס לאספקט משותף בשילוש הקדוש שלא נתתי עליו את הדעת עד עכשיו, וזה דו השיח האוהב-שונא של גד-גדג'-בלחסן עם בורא עולם והדת. אני לא בטוח לגבי גד אבל גדג' ובלחסן עברו תהליך של חזרה בתשובה ואז יציאה בשאלה, ובסרט התיעודי על בלחסן "גם כשעיניי פקוחות" הוא מתעד את עצמו בבית הכנסת של תלמי אליהו, אומר: "כמה אני אוהב את המקום הזה, וכמה אני פוחד מהמקום הזה". בלחסן גם מתועד בסרט באחד מהתקפי המאניה שלו חוזר בתשובה ומתפקח. האמביוולנטיות הזו באה גם ב"תפילה צעד 11" שבלחסן שר ב"בשדות", לעומת טקסט כופר בעיקר כמו "רק לעוד כמה שעות" מתוך האלבום "עתיד". גם לגדג' יש את האמביוולנטיות הזו, למשל בשיר "הגולם". למרות הכל בלחסן מפנטז לעצמו הלוויה דתית עם תפילות וטקסים והספדים והכל, וגם זה חלחל מתוך הקהילה החוזרת בתשובה של תלמי אליהו. אה כן, ההלוויה תיערך כמובן בתלמי אליהו, הוא רוצה להיטמן באדמת תלמי אליהו, אותה אדמה מקוללת שמצמיחה רק "עקרבים ונחשים" כלשונו. זהו שוב חיבור שונא-אוהב. אמביוולנטי. אגב, השיר הבא באלבום שנפתח בשורות "הוא כבר מת לגמרי, אבל לא נותנים לו להכנס לגן עדן" נקרא "מרכז עזריאלי" ומתרחש בתל אביב כמובן, ההיפך הגמור מתלמי אליהו, אפרופו "המצב" של גד.
תלמי אליהו חוזרת בעוד שירים כמו "עץ אגוז", ובשיר "דשא ב'" מתוך "עתיד" היא לא מוזכרת במפורש אבל היא שם. השיר הזה די דומה ל"נחש בעשב" של גדג'- חזרה לילדות בתלמי אליהו:
...הוא חולם שהוא עף מעל לאנשים
יש לו עולם רוחש בראש וזה הסוד שלו
והאם הוא יזכור
ימים כאלה שלעלים היה ריח
והזמן היה הרפתקה
שהטלית הייתה אוהל והצמר דקר...
 
וכאן אנו מגיעים לאביב גדג' והחיבור לבלחסן. דיברתי כבר על החיבור המיסטי ביניהם, חיבור שהוא גם יצירתי וגם חוויתי אבל גם תחרותי. למשל- "כדורי הרגעה בדבש" גרסאת 2010, שמסיים את "עתיד" של בלחסן, אורך לא פחות מ-16 דקות. האיש היחיד חוץ מבלחסן שמוציא בישראל ב-2010 אלבום שהטרק האחרון בו אורך 16 דקות הוא...ניחשתם נכון, אביב גדג'. מקרי? קשה לי להאמין. הם אפילו לא צריכים לתקשר מילולית או פיזית כדי להתחרות ולאתגר זה את זה, זה כבר טבוע ב-DNA  המנטאלי שלהם. כשכותבים יחד, מסתממים יחד, עולים יחד, נופלים יחד, מתאשפזים באברבנל יחד- זה חיבור הדוק מאין כמוהו, על-טבעי אפילו.
נראה שהאשפוז הכפול שלהם באברבנל הוא אולי נקודת השיא והשפל גם יחד של יחסיהם. מספר בלחסן:
לקחתי מונית ונסעתי לאברבנל. היתה לי התמוטטות נפשית ובעקבותיה דיכאון טהור. התלות וההישענות שלי על אביב היו עצומות, כאיש סוד, כחבר הכי קרוב. הייתי במחלקה 5ב' והוא במיון. שוטטנו לנו במרחב בית החולים, בין העצים ושאלתי אותו: 'אתה מאמין שהגענו לפה'? אביב עזב את בית החולים ואני נשארתי עוד. כעסתי עליו שהוא השאיר אותי שם. כשחזרתי הביתה הסתכלנו אחד על השני. פחד כזה, איך עשינו דבר כזה אחד לשני.
כבר דיברנו על "בתוך הצינורות", שהקרדיט על כתיבתו מתחלק בין גדג' לבלחסן, ומתייחס ישירות לאשפוז של שניהם (אם כי קשה לומר עד כמה הוא באמת משותף להם ועד כמה הוא מייצג רק את הצד של בלחסן). אבל יש גם התייחסויות אחרות של בלחסן לגדג'. למשל, אחד הטקסטים המטלטלים והמבריקים ביותר של בלחסן, "רכבות". בקטע הפשוט וירוטאוזי הזה מדגים בלחסן למאזין מה קורה בראש המסובך של בנאדם בלחץ היסטרי שהחיים עוברים לידו ועוברים לידו מהר, כמו רכבת אקספרס שטסה באלף קמ"ש. בתוך פחות מארבע דקות בלחסן יורה מילים בקצב מטורף וכמעט ללא נשימה, מין מירוץ אדיר לשום מקום שכדורים פסיכיאטרים, פסיכוזה, דיכאון וסתם יומיום דוחה משתלבים בו, ובתוכם גם גדג':
אז אתה מדליק את הטלוויזיה שלך בלי קול, שלא יקום השותף שלך, שבקושי ישן, שרק לפני שבועיים השתחרר מאברבאנל, והוא חבר שלך כבר מגיל תשע, היום הוא נפרד מהחברה שלו בפעם הרביעית, אבל הפעם סופית, והוא חיוור והוא בלוע כדורים, הוא מסתכל עליך ומבקש עצה, אתה רוצה שהוא יישן, גם אתה רוצה לישון, אבל אתה לא יכול.
בעצם הדואליות בין גדג' ובלחסן גדולה כל כך שאפשר גם לקרוא את הטקסט הזה כאילו זה גדג' הדובר והוא מתבונן בבלחסן. כך גם ב"בתוך הצינורות", שאמנם שר בלחסן אבל באותה מידה יכול היה גם לשיר גדג'. מילים משותפות, מחשבות משותפות, חוויות משותפות.
נסיים בגד. בין גד לבלחסן לא קיים קשר סימביוטי כמו בלחסן וגדג', אבל גד היה סוג של אב גם לבלחסן, אם לא רוחנית אז ממש לוגיסטית. גד היה ראשון שהקליט את אלג'יר, הוא הקליט את האלבומים הראשונים של בלחסן והוא התווה לגדג' ובלחסן את הדרך הלאה. הפעם הראשונה שהם נותנים את קולם באותו שיר מתרחשת באלבום "ירושלים" של גד מתוך טרילוגיית המצב (אגב זה בעיניי האלבום הפחות טוב מבין השלושה), שם בלחסן מקריא טקסטים בשני שירים- "בלבנט" ו"נאום הילד", שני שירים שעוסקים במציאות הישראלית: "בלבנט" מתאר מין מצב קדמוני בו המדינה לא הייתה קיימת, או יותר נכון הארץ עצמה לא הייתה קיימת, באיזשהו מצב פרה-היסטורי משונה, ואז לאט לאט קרמה עור וגידים, ו"נאום הילד" הוא מונולוג המופנה לנציגנו בכנסת  זה לא דבר של מה בכך שבלחסן מופיע באלבום- הוא בתקופה של דריכה במקום יצירתית, הוא לא הופיע חמש שנים ולא הקליט שום דבר חדש מאז 2008 ("גם כשעיניי פקוחות" יצא ב-2011 אבל ההקלטות הן שלוש שנים אחורה), וגם ב"ירושלים" נשמע בבירור שגבריאל עדיין אינו בשיאו והוא קצת מתקשה בהקראה, כך שאנחנו שומעים כאן שני קטעים חדשים של בלחסן בארבע שנים וזה די מרגש. "בלבנט" הוא במיוחד קטע חזק, כי פתאום גד כותב טקסט שפיו של בלחסן נשמע כמו משהו שבלחסן עצמו יכול היה לכתוב:
זה כל מה שהיה נחוץ, חוש קצב והיכולת לזהות הזדמנויות עסקיות, באותם ימים שאר החושים שלה היו רדומים, כמו שהם היו מיליוני שנים, העיניים ראו רק את מה שהאוזניים שמעו עליו, האוזניים שמעו רק את מה שהפה דיבר עליו, הפה דיבר רק על מה שהוא חשב שהוא ראה, ומה שהוא ראה, לא היה לו ריח ולא היה לו טעם, אבל זה היה משביע.
וכך סיימנו את המסע שלנו בנבכי השילוש הקדוש מתלמי אליהו, התודעה המשותפת והקשר המיוחד בין שלושה מוחות ולבבות מוזיקליים שיכלו ככל הנראה להגיע רק ממקום אחד. תלמי אליהו.

2 comments:

  1. מהפוסטים שלך שהכי נהנתי לקרוא. סחטיין.

    בלחסן הוא אחד המוזיקאים הגדולים בארץ מבחינתי, בדיוק בגלל הסיבות שציינת, ועוד.
    אני מאוד את הגישה ואת הגולמיות שנמצאת במוזיקה שלו, וכמובן גם את הטקסטים הקשים והחשופים.
    "עתיד" לדעתי הוא גם אלבום אדיר, שאולי קצת לא אחיד ברמתו, אבל הקטעים הבולטים שם הם מהמדהימים של בלחסן באופן כללי.

    על גד וגדג' אין לי מה להגיד כי לא שמעתי אותם, ואלג'יר אף פעם לא נפלתי האמת.

    השבמחק
  2. פוסט מצוין. את אלג'יר אלבומי בלחסן וגדג' מכיר ואוהב מאוד. הקשר בין גדג' לבלחסן מרתק בענין ואכן שפכת הרבה אור בנושא. לדעתי ולצערי לאחר מותו של בלחסן יהיה משוכתב לסרט מצוין. תודה

    השבמחק