יום רביעי, 27 באפריל 2011

ניימן, גרינווי ומה שבינהם


בעוונותיי, אני לא שומע הרבה מוסיקה קלאסית. זוהי המחלקה הכי זנוחה באוסף הדיסקים שלי. למדתי כמה שנים לנגן גיטרה קלאסית, ובסופן הבנתי שבעצם אני מאוד נהנה לראות מישהו מנגן מוסיקה קלאסית, הרבה יותר משאר ממש לשמוע אותה. וגם כשאני שומע מוסיקה קלאסית, בתשעים אחוז מהמקרים מדובר במוזיקה מהמאה העשרים- החפירות האטונליות של שנברג, סטרווינסקי, ליגטי, מסיין ומה שמסביב לאזור הזה. אם אני רוצה לשמוע משהו שנשמע "ישן" יותר, בדרך כלל אני פונה למייקל ניימן.


מי? מייקל ניימן התפרסם בעולם בעיקר בזכות הפסקול לסרט "הפסנתר" (הפסקול והסרט היו הצלחה מסחרית ואומנותית גדולה). ניימן התחיל את דרכו בעיקר כמלחין מינימליסט בשנות השבעים אבל בשלב די מוקדם החל להלחין בסגנון שנקרא "ניאו-קלאסי", שבעקרון מבוסס על נוסחאות הרמוניות "קלאסיות"- אבל בשימוש מודרני יותר. אבל עזבו אתכם מהגדרות- ניימן פשוט עושה מוזיקה נפלאה, בין אם לתזמורת גדולה, לאנסמבל הקטן יותר שלו (שיש לו צליל מאוד מובחן עם שימוש נרחב בסקסופון, כלי שאף פעם לא ממש נכנס לתזמורת קלאסית), מוזיקה מאוד ממזרית שעל פניו נשמעת מאוד פשוטה ואפילו דיאטונית, הרבה מאוד חזרתיות, ופיתוחים קטנים של נושאים פשוטים- אבל בניגוד להרבה מלחינים מינימליסטים שפשוט מתישים את המאזין בחזרתיות כפייתית ובבניה לא חכמה (פיליפ גלאס ברגעיו החלשים, למשל), ניימן עושה את זה מאוד חכם ומאוד כובש ומרגש.

ניימן הלחין והקליט הרבה מאוד במהלך 40 השנה האחרונות, אבל כאמור העבודות הכי מפורסמות שלו הם בכלל פסקולים, והכי הוא מזוהה עם מלך הביזאר, הבמאי שעד היום לא ברור אם הוא גאון, שרלטן, מטורף, סוטה מין או הכל ביחד, הלא הוא פיטר גרינווי (שנהם בריטים). לא כל מה שגרינווי עושה שווה משהו, יש סרטים מעולים ויש כאלה שממש לא, אבל בכל פעם שגרינווי וניימן נפגשים זה זהב טהור; מה שאני אוהב בסרטים של גרינווי (די קשה להגדיר, אפשר רק להגיד שאלו סרטים מאוד משונים, אפילו חולניים, עם עלילה לא תמיד ברורה תוך דגש אדיר על העמדה ויזואלית, עד כדי כך שלא ברור אם גרינווי מנסה להיות במאי או צייר) זה שכשרואים אותם מרגישים בעולם אחר לגמרי, עם כללים לגמרי משלו- רק אצל גרינווי יש מאפיונר גס רוח שמנהל מסעדת גורמה תוך התעללות בכל מי שסביבו ("הטבח, הגנב, אשתו והמאהב"), אישה קטועת רגל אחת שמחליטה לקטוע את השנייה בשם הסימטריות ("זד ושני אפסים"), או שלוש נשים מאותה משפחה בעלות אותו שם בדיוק שכולן מטביעות את בעליהן ("טובעים במספרים"), והשילוב בין המוזיקה מלאת ההוד וההדר של ניימן עם החולניות ההזויה של גרינווי פשוט נפלא- לא ברור איך זה עובד אבל המוזיקה של ניימן יושבת מצוין עם אווירת ה"עולם האחר" של גרינווי, היא גם מוסיפה הרבה מאוד סטייל לסרטים האלה וגם מקצינה עוד יותר את הניתוק והתלישות שלהם מהמציאות שלנו. זו דוגמא נפלאה לסינרגיה בין שני גאונים ממדיות שונות, ואני עד היום לא התרשמתי מאף סרט של גרינווי שניימן לא היה מעורב בו (למרות שלניימן כן יש יצירות מעולות שלא קשורות לגרינווי).

יש שלישיית סרטים\פסקולים שאני ממליץ שלא לפספס- גם הסרטים מדהימים וגם הפסקולים: "חוזה השרטט",  "טובעים במספרים" ו"הטבח הגנב וכו'". הפסקול של "טובעים במספרים" הוא הכי יפה (עובדה מוזיקולוגית מגניבה- בחלקו הגדול הוא מבוסס על פירוק והרכבה מחדש של כמה תיבות ספורות מתוך יצירה של מוצרט, לבקשתו הספציפית של גרינווי), לעומת זאת "הטבח" הוא הסרט הטוב ביותר (וגם הפסקול שווה, ולו רק בשביל היצירה המפורסת “memorial” שמוכרת לרבים מחדשות ערוץ 2 בסופ"ש). די קשה להבין מה בעצם גרינווי רוצה לומר בסרטים האלה, אם בכלל, ולדעתי אפשר פשוט לצרוך אותם ברמה האסטטית, כי הם פשוט נפלאים מבחינה זו (משחקי הצבעים ב"טבח" יפהפיים, גם אם הסרט עצמו די גועלי), ואם ממש לא רוצים בהחלט אפשר להסתפק במוסיקה. 




יום שבת, 23 באפריל 2011

פוליטיקאי משופשף, או: למה התבאסתי קשות מרוברט וויאט


אחד האמנים האהובים עליי ביותר הוא רוברט וויאט, אדם שלא ממש צריך להציג,אבל אם רוצים אז בכל זאת- זמר, פסנתרן, מתופף, מולטי-אינסטרומנטליסט, ג'אזיסט, פרוגר, דאדאיסט, אלכוהוליסט, קומוניסט, אקטיביסט, ובעיקר- אמן דגול, עם טביעת אצבע ייחודית. המוזיקה שלו, הקול שלו, מלווה אותי כבר המון שנים, ובאמת שיש לי כמעט כל אלבום שוויאט אי פעם הוציא, וזה המון. בין עם זה כמתופף סופט משין (וויאט היה מתופף פשוט מדהים, אמנם לכאורה לא מקצועי ולא מאומן מספיק אבל הוא פיצה על טכניקה קלוקלת בהמון המון דימיון ואנרגיה), בין אם זמר באלבומי הסולו שלו- וויאט כל כך מיוחד, כל כך נועז. וויאט גם תמיד היה "ילד בעייתי", עוד בסופט משין, כאשר קלידן הלהקה שאל אותו מדוע הוא לא טורח ללמוד לקרוא תווים והתשובה של וויאט הייתה: "כדי שלא תגיד לי מה לנגן". מעולם לא הייתה לו בעיה להגיד מה הוא חושב והאמנות שלו מאוד פוליטית, מה גם שכבר מגיל צעיר אימץ וויאט גישה קומוניסטית חריפה, כתב והתבטא נגד מלחמת פוקלנד, הצטרף למפלגה הקומוניסטית הבריטית, שונא את ארה"ב (לה הוא קרא בשיר אחד “the united states of amnesia” ) והקאפיטליזם המערבי אבל אוהב את צ'ה גווארה ואת נועם חומסקי. למרות שאני אישית לא מתחבר לעמדות אלו, תמיד הערכתי והערצתי את וויאט על האומץ שלו להיות פוליטי ולדבר על דברים בוערים שמפריעים לו בעולם (אני גם מעריך את אריאל זילבר, להבדיל, מאותה סיבה- אמנם היה לי קשה מאוד לקבל את מערבותו בקמפיין לשחרור יגאל עמיר אבל עצם העובדה שההוא מעז להיות מזוהה פוליטית, בעיקר בדיקטטורת הפלייליסט של ימינו, לכשעצמה מעוררת הערכה רבה, בעיקר כשהוא עדיין עושה מוזיקה נפלאה). כל זה נכון, או לפחות היה נכון, עד האלבום החדש שוויאט הוציא לפני כמה חודשים, ביחד עם המוזיקאים גלעד עצמון (כלי נשיפה)  והכנרית רוס סטפן.

מממ... גלעד עצמון? מן הסתם ישראלי, נכון? וואו, ישראלי מנגן עם רוברט וויאט, ממש גאווה ישראלית! אז זהו, שלא.ממש ממש ממש לא. גלעד עצמון, ג'אזיסט וסופר שנולד בישראל, החליט לאחר מלחמת לבנון הראשונה שבעצם הצדק והאמת נמצאים בכלל בצד הפלסטיני. הוא עזב את ישראל בזעם, ויתר על אזרחותו, השתקע בלונדון ומאז הוא אחד מהאנטי-ציונים הגדולים בבריטניה. עצמון טען כי לעולם לא ידרוך על אדמת ישראל כל עוד היא כבושה ע"י הישראלים. אני שונא את גלעד עצמון, משני טעמים: הראשון הוא שהוא אנטי-ישראלי קיצוני ביותר, כזה שמשתווה לפילוסוף האוסטרי אוטו ויינינגר, האיש שפחות או יותר הגדיר את המושג “self hating jew”. עצמון מכריז כי הזהות שלו היא פלסטינית, ודעותיו הן על גבול הכחשת שואה (כפי שאפשר, למשל, לקרוא  בראיון משותף שערך עם וויאט בגרסה האנגלית של הארץ). באתר הרשמי של עצמון , תחת הכותרת writings and thoughts , אפשר לראות איך עצמון מתייג את הפוסטים שלו- ישראל (170 פוסטים), אידיאולוגיה (80 פוסטים), פלסטין (75 פוסטים), וגם שואה (36 פוסטים. אני אגיד את זה שוב- 36 פוסטים!). על מוזיקה, מסתבר, עצמון קצת פחות אוהב לדבר (רק 7 פוסטים), שזה די מעניין בהתחשב בעובדה שזה בעצם הדיי-ג'וב שלו.  ולאחר שקראתי כמה ראיונות שלו, אין לי ברירה אלא להכריז שהבנאדם פשוט אובססיבי לגבי ישראל ופלסטין.  טעם שני שאני שונא אותו הוא, שהבנזונה פשוט מוכשר- הוא סקסופוניסט וקלרניתן ממש ממש טוב, שמכניס הרבה טעם אוריינטלי וכלזמרי לג'אז שלו, והוא באמת יודע מה הוא עושה כשהוא מנגן.

עצמון החל לשתף פעולה עם וויאט ב-2003, באלבום CUCKOOLAND, וזה כבר אלבומם השלישי ביחד. עליי להודות, ואני לא מאשים ספציפית את עצמון בזה, שהרמה של האלבומים של וויאט ירדה פלאים החל מאותו אלבום: הקול של וויאט קיבל גוון שאני לא אוהב, והוא נוטה גם להשתמש יתר על המידה במה שנקרא "שטיחי קלידים" צ'יזיים. אבל עדיין, וויאט זה וויאט. באלבומים הקודמים, האובססיה הישראלית של עצמון לא ממש בלטה: ב-CUCKOOLAND באלבום הראשון היה קאבר ללא מילים לשיר פוליטי של אמאל מרקוס, ובאלבום הבא שהשניים שיתפו פעולה, COMICKOPERA מ-2007, יש כבר שיר בשם “out of the blue” שניתן לפרש אותו כשיר על פלסטיני שצה"ל חרב את ביתו, אבל זה לא היה כל כך מפורש. חוצמזה, וויאט הוא אדם מאוד הומאני ורגיש וזה מתבטא למשל בשיר המדהים שכתב על שואת הצוענים, או על המלחמה במזרח טימור, כך שכאשר וויאט נתקל במשהו שנתפס בעיניו כעוולה- הוא מדבר עליה, כך שהסכסוך הישראלי-פלסטיני נתפס בעיניו, עד אז, כעוד עוולה בעולם.

אבל השנה הוציאו השניים (ביחד עם אותה כנרת אבל היא לא ממש רלוונטית לסיפור) דיסק חדש, FOR THE GHOSTS WITHIN שמו. חשוב לציין כי וויאט עבד כבר עם כמה מוזיקאים, לא בדיוק אלמונים (למשל, ג'ימי הנדריקס, סיד בארט, דיוויד גילמור), כך שעצם זה שוויאט משתף איתו פעולה מראה שוויאט מאוד מאוד מעריך אותו,ואכן וויאט התבטא בראיונות שעצמון הוא אחד הגאונים הגדולים ביותר שיצא לו לעבוד איתם. כשראיתי שיצא הדיסק התמלאתי חדווה- לא כל שנה וויאט מוציא משהו ובשבילי זה בהחלט סיבה למסיבה, וכדרכי בשנים האחרונות קודם הורדתי אותו כדי להקדים את הקנייה שלו בחנות. מעיון ברשימת השירים הראשונית, וקצת ממה שקראתי על האלבום, היה נראה שמדובר באלבום מאוד נוסטלגי: יש כאן ביצועים לכמה בלדות ג'אז מאוד ידועות, כמו “Lush Life”, “round midnight” שוויאט כבר ביצע בעבר, השיר הנפלא “mayran” של וויאט מתוף SHLEEP הנהדר, ואפילו “what a wonderful world”. ואכן, שני הקטעים הראשונים באלבום נראו בדיוק כמו הרושם הראשוני של האלבום- בלדות רגועות ויפהפיות, וויאט כהרגלו הדהים אותי בקולו העוצר נשימה.

השוק הגדול הגיע עם הרצועה השלישית, שהיא בעצם שיר הנושא של האלבום. זה מתחיל, לומר את האמת מדהים- עצמון נותן ריף ערבי בסקסופון סופראן, והייתי מוריד יד כדי לנגן ככה- אבל אז מתחילה השירה. מי ששר אינו וויאט, אלא אשתו של עצמון, טלי, לטקסט שכתבה אלפי, אשתו של רוברט. עסק משפחתי מה שנקרא מה שהיא שרה הולך ככה:

We are still here
Under the olive trees
When will you see
It’s where we belong
The river runs away
In shame
We are still here
We are the ghosts within
When will you know
Where we belong

לא צריך להיות ביאליק כדי להבין שכמובן השיר מתאר את הפלסטינים כתושבים שלא רק גורשו מאדמתם אלא ממש נטבחו ע"י הישראלים הנפשעים. כך זה ממשיך, ובזמן אמת כששמעתי את השיר הזה (שממשיך כמובן עוד, זה רק חלק מהמילים, והוא אגב ממש מדהים מוזיקלית) הרגשתי שהדם שלי רותח. וויאט, אהוב ליבי, עבד עלי לשמוע את הדיסק הזה במעטפת של קאברים יפים לבלדות אהובות עליי, ובעצם עשה לי כאן טריק.

חייך, אכלת אותה. וויאט

ואם עוד היה אפשר איכשהו לפספס את המסר, מגיע שיר נוסף, “where are they now”. מהר מאוד אפשר לזהות שזו למעשה גרסה מחודשת לשיר “dondestan” מתוך האלבום המעולה של וויאט באותו השם, מ-1991. זהו למעשה השיר הראשון של וויאט בו התייחס במפורש לסוגיית ישראל פלסטין, בשורה:

Palastine’s a countery,
Or at least used to be

אבל העיבוד כאן הוא שונה מאוד, זה מתחיל במין צ'ארלסטון כזה אבל מהר הופך למעשה לקטע היפ הופ, ולא סתם היפ הופ אלא היפ הופ שמבצעים ראפרים בריטים-פלסטינים. אני לא מבין מה נאמר שם, אבל המילה פלסטין מופיעה שם כמובן, וגם בלי להבין את הנאמר יש לי תחושה שהדוברים לא בדיוק יעשו איתנו את הסדר, כך שהשיר באופן טבעי מצטרף לקודמו במסר האנטי-ישראלי שלו.

בנימה אישית אציין כי אינני משתייך למחנה אוהדי ליברמן ומיכאל בן ארי, אני לא חושב שהצבא שלנו הוא המוסרי ביותר בעולם (כי אין כזה דבר), ואני לא כל כך חי בנוח עם המעורבות שלנו בשטחים, ולמעשה מאז סיפורי הזרחן במבצע עופרת יצוקה משהו באמון הבסיסי שלי במערכת נפגע מאוד. מצד שני, אני לא מאמין במיתולוגיה שגורסת כי אנחנו האשמים הבלעדיים בנעשה, וששכננו הם קורבנות מסכנים שאין להם ברירה אלא לחטוף ולהרוג אפילו את פעילי זכויות האדם שמגיעים להתנדב אצלם (הטענה כאילו ג'וליאנו מר והאיטלקי ההוא נרצחו, ע"י פלסטינאים, בגלל מדיניות ישראל היא פשוט מבישה וזלזול מוחלט באינטליגנציה). בעיקר קשה לי עם המגמה הכלל עולמית להפוך את הסכסוך הישראלי לאבי כל חטאת עלי אדמות, בזמן שהקדאפים למינהם יכולים לנהל את מועצת זכויות האדם באו"ם. רוצה לומר: אני מודע ונאלץ לחיות עם זה, וזה לא עושה לי נעים בבטן, אבל אני לא יכול שלא להתכחש לצביעות הכלל-עולמית בנושא.

בהקשר לכל זה, מה שוויאט ועצמון עשו באלבום הזה שבר את ליבי. לא בגלל הדעות ואופיין, אלא הפרינציפ. אם אתה רוצה לעשות אלבום אנטי-ישראלי, לך על זה, אין לי בעיה, תעשה גם וודסטוק מצידי. אבל אל תמכור לי חתול בשק, אל תעטוף אותו באריזת צלופן מרשרשת של בלדות ג'אז לא מזיקות ונעימות ונוסטלגיה חמימה כי זו לא הייתה הכוונה שלך מלכתחילה. ברור לחלוטין שוויאט ועצמון רצו להעביר את המסר הזה ובעיניי הם העבירו אותו בדרך מכוערת במיוחד: התחושה שלי הייתה שעבדו עליי, שלועגים לאינטליגנציה שלי. מה שקרה אחרי השמיעה הזו הוא שפשוט מחקתי את האלבום מהמחשב והחלטתי שאני לא מוכן לקנות את הדיסק, פשוט ככה. לא כי אני מחרים את וויאט, אני לא מאמין בחרמות וזה אדיוטי לחלוטין. אלא פשוט כי נעלבתי ממנו, נעלבתי מהנסיון הבוטה למכור לי פרופוגנדה (ופרופוגנדה בשקל, אם יורשה לי) במסווה של אלבום רומנטי וכיפי. אם וויאט כל כך רוצה לצאת נגד ישראל שיעשה את זה בגלוי, ולא ינסה להתיפייף ולרתום את לואי ארמסטרונג ותלוניוס מונק בשביל זה. בקיצור- הרגשתי שחטפתי וואחד כאפה, ועוד מאחד האלילים שלי. לא כיף.

אלה המחשבות והרגשות שלי- חברים אחרים שלי לא ראו שום בעיה להקשיב לאלבום, הם הצליחו כנראה להתעלות ולהתעלם מהפרופגנדה של גלעד עצמון (שהיא, למרבה הצער, גם של וויאט). אבל אני בחרתי להתרחק בגועל ולהתנער מהאלבום, וזה האלבום הראשון של וויאט אני מרשה לעצמי לוותר עליו. ואולי אני כאן הצבוע, שמצפה מהאמנים שלו להיות עם מודעות פוליטית אבל לא מוכן לשמוע את דעתם כאשר היא נגד המדינה שלו?יכול להיות שכן, לא יודע. אני כן יודע שלא אחרים את האלבום הבא של וויאט, אבל מעתה והלאה אני אזהר מאוד מאוד.

 ושלא יעבדו עליכם.





יום חמישי, 21 באפריל 2011

KINGUS MINGUS


(מסתבר שהיום הוא יום ההולדת ה-89 של מינגוס, ממש במקרה. מזלטוב!)

כשאני מקשיבה למינגוס המח שלי מתנער, הלב שלי מתנער, ההוויה שלי מתנערת. האבק שמכסה את החיים נעלם. לא תמיד אני מבינה כל מה שהוא אומר, אבל תמיד, תמיד, תמיד הוא מדבר אליי. האלבום הזה שכולו סולו פסנתר, הוא אינטימי ומרטיט במיוחד. אני מקשיבה והכרת תודה מציפה אותי- רות דולורס וויס

בפוסט הקודם דיברתי על יהוא ירון, שעשה צעד נועז באלבום הבכורה שלו בכך שהחליט לנטוש את הבאס (גיטרה או קונטרבאס), להפקיד אותו בידיו של מישהו אחר ולהתרכז בשירה. להבדיל אלפי ריבוא הבדלות, היום אדבר על נגן קונטרבאס אגדי, אחד המוזיקאים הגדולים ביותר של המאה העשרים, שעשה משהו קצת דומה. אני מדבר על האחד והיחיד, מלך מלכי המלכים, צ'ארלס מינגוס, באלבום MINGUS PLAYS PIANO.

להגיד מה המשמעות של מינגוס בשבילי זה לא פשוט. אני שומע את המוזיקה שלו כבר הרבה שנים והוא מסב לי עונג גדול: מה שאני אוהב אצלו זה שהוא מספק לי באופן מלא שני צרכים כחובב מוזיקה- מוזיקה שגם תגרה לי את הסינפסות בקורטקס וגם תשחק לי קצת עם פעימות הלב. ג'אז היא מוזיקה לא פופולרית במיוחד היום, בעיקר כי אנשים רבים תוהים איך מוזיקה כזו, לכאורה סופר-טכנוקרטית, ללא מילים, עם כלים לא חשמליים לרוב, במקצב שנשמע מיושן, יכולה בכלל לרגש מישהו, הרי זה בסך הכל מישהו שחופר ומאונן על סולמות הלוך ושוב. אני לא מסכים בכלל, ג'אז זו מוזיקה סופר מרגשת, וספציפית מינגוס עושה את זה בצורה אחרת לגמרי,  כי מינגוס עושה מה שהרבה רוקיסטים וסינגר-סונגרייטרים מצליחים לעשות אבל הרבה ג'אזיסטים לא תמיד מצליחים, לפחות לא באוזניי, וזה- להתעלות על הסולמות והמבנים ההרמוניים והקונבנציות שמלמדים היום פרופסורים מלומדים באקדמיות למוזיקה ("זה לא סולו טוב כי זה לא מספיק כרומטי, וגם אין פה II-V-I"), ופשוט לנגן את עצמך.

כי מינגוס, כמו אמנים אדירים אחרים (מיילס, תלוניוס מונק, קולטריין, אריק דולפי, אלברט איילר), מצליח להכניס את האישיות שלו למוזיקה. מצליח? המוזיקה שלו היא האישיות שלו, הם זהות לחלוטין. וכמה זה משמח שהאישיות של מינגוס היא כזו מורכבת- הבנאדם היה חתיכת תיק פסיכיאטרי (וגם היה בטיפול- הוא אפילו הביא פעם את הפסיכיאטר שלו לכתוב ניתוח על אחד האלבומים שלו), עוד כילד ממוצא מעורב בלוס אנג'לס הגזענית שלא מספיק שחור לשחורים ולא מספיק לבן ללבנים, דרך יחסים מסוכסכים עם נשים (היה נשוי 5 פעמים וטען כי בילה ערב אחד במקסיקו עם למעלה מ-20 פרוצות) , התקפי דיכאון וחוסר יכולת ליצור לעומת תקופות פוריות מדהימות, ובעיקר מה שהוציא לו הרבה שם רע- התקפי זעם אדירים, על הקהל, המבקרים ומוזיקאים עמיתים ואפילו הקונטרבאס שלו עצמו. וכך גם המוזיקה- מתוסבכת, מלאת רגשות עזים, מרהיבה, מלאת תשוקה וגם הרסנית ומאיימת ומה לא בעצם. כי מינגוס הוא המוזיקה של מינגוס והמוזיקה של מינגוס היא מינגוס וזה מה שעושה אותו כזה אדיר. חוץ מזה, מינגוס גם היה גאון טכני, אולי הכי מדהים של הג'אז, כי הוא הצטיין בכל דבר שעשה- בין אם זה רק נגינה (אפשר לזהות את הסגנון מקילומטרים, וזה מאוד קשה לפתח סגנון אישי כל כך מובהק בקונטרבאס), הלחנה, עיבוד או הנהגת הרכב, מינגוס תמיד גורף את האוסקרים.

ודווקא כאן מגיע האלבום MINGUS ON PIANO שמינגוס הקליט לחברת אימפולס! בשנת 1963. מינגוס הקליט רק 3 אלבומים לחברה אבל שלושתם יצירות מופת, אולי הכי טובות שלו- THE BLACK SAINT AND SINNER LADY שהיא יצירה מדהימה לתזמורת ג'אז בינונית, MINGUS MINGUS MINGUS MINGUS MINGUS (מגלומני כבר אמרנו?) שהוא אמנם רק עיבודים לקטעים קיימים של מינגוס -אבל איזה עיבודים, והאלבום המדובר שהוא אולי היציאה הכי "לא קשורה" בקריירה של מינגוס- אלבום פסנתר? רגע, מינגוס בכלל מנגן פסנתר? אז זהו, שכן, מינגוס היה גם פסנתרן מוכשר, וגם יצא לו כבר לנגן פסנתר באלבומים ואפילו להקליט אלבום שלם עם ההרכב שלו שהוא מנגן בו רק פסנתר. אבל כאן מדובר בפסנתר סולו, ללא ליווי, ועם כל הכבוד, מינגוס הוא באסיסט, ולא סתם באסיסט, אז מה פתאום אלבום סולו פסנתר??

אבל לא אחד כמו מינגוס יפקפק ביכולות שלו. ובאמת, מינגוס עושה בפסנתר פלאים וכשפים. חלק מהקטעים כאן הם סטנדרטים, כמו למשל BODY AND SOUL, אחד הסטנדרטים השחוקים ביותר של הג'אז שמינגוס מפיח גם בו חיים חדשים. אבל הקטעים הכי מיוחדים הם אלה שמינגוס מאלתר וממציא על המקום: הקטעים האלו תופסים צורה משל עצמם והופכים לקומפוזיציות מאולתרות, שמרגישות מולחנות לחלוטין. מינגוס שופך לא רק את עצמו על הפסנתר אלא גם את כל המורשת שלו, מג'לי רול מורטון ודיוק אלינגטון ורגטיים ומה לא. מינגוס מאמץ גם את שרירי המח שלו וגם את שרירי הלב וזה פשוט מדהים, האלבום הזה למעשה מקדים את קית' ג'ארט והקונצרט המפורסם שלו בקלן ביותר מעשור, ולדעתי האישית- מינגוס גם עושה את זה טוב יותר. האלבום הזה הוא המייצג הגדול ביותר לזה שמינגוס גם היה נפש עדינה ושברירית מאוד, שהיה בו צד אלגנטי ויפה ורומנטי. מה שמוקלט הוא משהו בין אימון פרטי של מינגוס, נסיון להלחין, רסיטל קטן, ופשוט מינגוס חושב, וזה, אני חושב, מה שמיוחד באלבום- לשמוע מוזיקאי ממש חושב (גם אלבומי סולו פסנתר של מונק יוצרים אפקט של מוזיקאי באמצע מחשבה).

 אודה ולא אבוש שאינני פסנתרן וכשאני שומע פסנתר אני לא מבין טכנית מה הנגן בדיוק עושה; אני גם לא בקיא גדול בתיאוריה של ג'אז; אבל אני כן יודע מה נשמע לי טוב ומה מרגש, והאלבום הזה הוא פשוט יפהפה. אז נכון, זה אלבום מאוד מאוד לא מייצג ביחס לשאר הקריירה של מינגוס, אבל הוא כן מייצג פן מסוים באישיות שלו שלא תמיד יצא החוצה. זהו המינגוס היפה.



יום שלישי, 19 באפריל 2011

תקשיב לדיסק של יהוא ירון, הוא מחייה את העברית



קשה לי לחשוב על מישהו שהלך לאיזושהיא הופעה שקשורה לביצת האינדי התל אביבית, על משולש לבונטין 7-אוזן בר- תמונע ולא נתקל באיש גבוה, מזוקן ונלהב שמתפתל סביב קונטרבאס. נתקלתי בו לראשונה בהופעה של רות דולורס וייס בירושלים, ומה שהיה מגניב באותה הופעה (מעולה כמובן) היה הניגוד בין שתי הדמויות על הבמה- רות יושבת, רעמת השיער שלה מסתירה את פניה לחלוטין, מכונסת בתוך הפסנתר שלה, ויהוא- עומד עם הבאס הענק, אחוז טראנס, מתלהב, צועק לעצמו, וכל הזמן מנסה ליצור עם רות קשר עין, ונראה היה כי למרות הקושי לתקשר איתה איכשהו הוא מצליח להבין אותה טלפתית. מאז אותה הופעה שמתי לב שאפשר למצוא את יהוא בכל מקום פשוט- בין אם אצל אביב גדג', פאניק אנסמבל, גלעד כהנא בסיבוב ההופעות שלו, ואפילו עם פון פייבלס המופלאים, וזה רק קצה הקרחון. בין השאר החלו גם טפטופים של מוזיקה של האיש עצמו, והסצנה כבר רתחה- עד שנולד "דברים יומיומיים כאלה".

כמובן שהכותרת "דברים יומיומיים כאלה" היא כותרת צינית לחלוטין, בדיוק כמו ש"קומוניקטיבי" של נינט אינו אלבום קומוניקטיבי: יהוא כותב ומלחין גבוה, הרבה יותר גבוה מהסטנרדט הגלגלצ"י, והאזכורים באלבום לשניים מגיבורי התרבות של יהוא, מאיר אריאל ושלום גד, בהחלט מסמנים את המקום שיהוא חותר אליו, ועוד נגיע לזה. וגם לשירה עצמה של יהוא נגיע. יהוא לקח איתו את חברו הטוב בוריס מרצינובסקי (שגם הוא תופר את כל העיר עם האקורדיון שלו כבר כמה שנים טובות), את אביב ברק הוותיק והנהדר על התופים, ושני שחקנים חשובים ביותר לאלבום- טליה אליאב שמאוד בולטת בקלידים ובעיקר בקולות הרקע שנותנים ניגוד נהדר ליהוא, ושי לווינשטיין שהוא פשוט גיטריסט מצוין ונותן לאלבום את הגוון המחורע שלו. החלטה מאוד קריטית שיהוא לקח היא לא לנגן באס, כמעט בכלל, למעט הבלחה קטנה בשיר האחרון באלבום- יהוא מתרכז לחלוטין בשירה והפקיד את התפקיד אצל יונתן לויטל. כלומר- יהוא מראש אומר, "ניגנתי מספיק עבור אחרים, הפעם אני זה שידבר". זה לא דבר שגרתי, שאדם שהיה עד עכשיו בעיקר סיידמן מוותר על הכלי שלו לטובת שירה. ההרכב הזה נשמע מאוד הדוק ומנגן באלבום בצורה שנשמעת מאוד טבעית, כאילו הם עושים את זה שנים. למרות השם האירוני, האלבום אכן עוסק ברובו בדברים יומיומיים- אבל זה היומיום הפרטי של יהוא, אדם לא כל כך "יומיומי": החיים בתל אביב שנראה שהוא גם מאוד אוהב אותה וגם בז לה (דבר שאני די מתחבר אליו, אני מרגיש דברים דומים), והמאבק בפרטי שלו עם השדים שלו, המוזרות שלו.


יומיומי זה הכי, אחי. ירון

כבר בתחילת "דברים יומיומיים כאלה" מניף יהוא את האירוניה בשם האלבום ומתיז אותה על הרצפה, ובאופן כמעט מתריס מתחיל דווקא בשיר הכי לא קומוניקטיבי וקשה לעיכול, "ההרודיון שלך". שלושים שניות של רעש אלקטרוני מאיים, ורק אז יהוא מתחיל לשיר:

"אין פה מוות בכלל
אין אבל היום
אין גבול לשמחה
או סיכוי או חלום"

וזה שיר אפל, אפל מאוד וכבד, אפילו מפחיד, עם לחן שנשמע בשמיעה ראשונה לא ברור ולא מתחבר, לכאורה השיר מנסה "להתניע" אבל לא כל כך מצליח, נראה שיהוא בכוונה מסווה אותו, ולבסוף השיר מתפוצץ ברעש אלקטרוני אדיר. יומיומי? לפתוח אלבום בכורה בשיר כזה- בהחלט הצהרת כוונות. בבת אחת ומכה קטועה מגיח כבר השיר הבא, "נמלים קטנות" שכבר נשמע אחרת לגמרי- קאברט עקום ומרושע, ומאוד מאוד סוחף וקצבי, כאילו השיר הקודם היה רק הפרומו והאלבום האמיתי מתחיל רק עכשיו. "עץ שלא צומח, קוץ שלא פוצע, את המלחמה הזו לא תנצח"- יהוא שר (וחברי הלהקה מצטרפים איתו למקהלת שיכורים נהדרת) על מין שגרת חיים חמצמצה-מרירה, על מלחמה יומיומית כזו.  כאן מבוטא כבר סגנון השירה המיוחד של יהוא, שכבר שמעתי וקראתי עליו רבות:  יהוא מתפתל סביב הטקסט, מעוות את הלחן, כמו לועס את המילים ומשחק עם כל תו ותו. הרבה אנשים לא מתחברים לסגנון תיאטרלי שכזה, אני חושב זה מצוין וחי ורענן. אז כתבו שיהוא "לא ממש זמר"-אני מוצא את הקול של יהוא עמוק וחודר, וטכנית הוא גם עושה דברים מאוד קשים. ושימו לב לשי לוינשטיין בסולו נהדר ומעוות.

אם אמרתי ש"ההרודיון שלך" לא מצליח להתניע, השיר הבא באלבום, "קומי", כבר מאיץ מ-0 למאה קמ"ש ב-6 שניות. בוםםםםם!! במקצב פאנק-גראנג' שלא נשמע לעדתי במחוזותינו מאז ימי רוקסאן היפים, מגיע אחד משיאי האלבום, שיר פשוט כובש שמתאר את מערכת היחסים של יהוא עם זוגתו מירב, שגם עיצבה את העטיפה המאוד מיוחדת של האלבום, שמציגה את יהוא כמעין ענק ביזארי ומגושם, שהוא גם קצת מעוות אבל גם מלא חן ותמימות.

"קומי
כל הערב את הלכת על חבל דק
וכשטבעת התחלת נורא להיעלב
ממני
אבל אחר כך זה נגמר כשאת חיבקת אותי בלילה
אני אוהב אותך יותר
 מכל דבר
שאני יודע"

זה פשוט שיר ענק, והראשון באלבום שממש קנה אותי משמיעה ראשונה. אחר כך משתנה מצב הרוח משמעותית, הטמפרטורה צונחת עם "עייפות (שיר אהבה)", שיר שמשיך את היומיום המעייף. "זו לא חוכמה להיות עייף בתל אביב, כבר היו עייפים לפנינו", שר יהוא בלחן רוברט-וויאטי כזה (שאפילו ממשיך לקודה עם קולות ללא מילים בביצועה של טליה אליאב הנפלאה, כמו SEA SONG המיתולוגי של רוברט), ויותר משירה אהבה יש כאן התייחסות לאהבה אחרת, מסובכת, של יהוא-לעיר שלו, שהוא מתאר אותה כאן כמקום מאיים, מטונף, רועש ומאובק. מאוחר יותר הוא יתאר אותה במילים רכות יותר. אגב, אם מתאמצים אפשר לשמוע כאן הרבה השפעה מאחד הקולגות של יהוא, אביב גדג'.

 ושוב נוחת עלינו בבום "לא זמן טוב", שאפשר להתייחס אליו כשיר המרכזי באלבום (אך לא הטוב בו), שיר שגם מגולל את כל הסיפור של האלבום, וגם מייצג את הנקודות החזקות והחלשות בו. הוא מורכב משני חלקים שונים מאוד, גם מילולית וגם מוזיקלית: הראשון, במקצב אומצה-אומצה בלקני מהיר, הוא טקסט זרם-תודעה שיהוא יורה מפיו בקצב מסחרר ומטלטל על ליל סתיו תל אביבי רותח על ספסל בשדרה שהופך מהר מאוד למסע סוריאליסטי משום מקום לשום מקום אחר, שוב יחסי האהבה-שנאה של יהוא לעיר שלו בולטים כשהוא מדבר על השדרה שהוא "לא רואה שהיא יפה" (כלומר- יש כאלה שכן רואים אותה כזו) או כשהוא מדבר על "העיניים היוקדות של כל מיני חורשי רעה שעושים לי חור בגב וקוץ בלב וקוצר נשימה". החלק הזה בשיר עובד מצוין, אבל אז יש מעבר לא כל כך חלק לחלק השני שהוא מקצב אחר לגמרי, מין בלוז כבד יותר וגם הטקסט בנוי אחרת לחלוטין, יותר מובנה ומפוכח אבל מצד שני הרבה פחות מעניין. באבחנה חדה וכואבת ומלאה מודעות עצמית, יהוא מודה שהוא "שוב מוצץ גבעול שמישהו השאיר" (לא צריך לציין מי זה המישהו הזה, נכון?), ומשהו בחלק השני של השיר פחות עובד, הבלבול הזה של יהוא וחוסר האונים שלו נשמע איכשהו פחות משכנע.

את ה"צד" הראשון של האלבום מסיים השיר השישי, "שלושה שירים שלא נכתבו חלק א'". כאן, לראשונה באלבום, יהוא שר טקסט שלא שלו, אלא של משורר קצת יותר מפורסם, נתן זך. יהוא כתב לחן מבריק וממזרי במיוחד לשיר המשונה והממזרי לא פחות של זך, שבעצם מתאר ניסיון של זך לכתוב שיר אחר אך בת זוגו טוענת כי הוא  נכתב לא על משהו נשגב ולירי אלא על "דברים יומיומיים כאלה" ולכן לא שווה את המאמץ ואפילו לא נקרא שיר. לבסוף זך זורק את השיר- אבל בעצם "מכניס" לה בכך שהוא כותב שיר על כתיבת אותו השיר, והשיר על השיר הוא כבר שיר בפני עצמו. הנגן היחידי בשיר הוא שי לוינשטיין עם הגיטרה המרושעת שלו, ועם תפקיד הנערה בשיר שרה עם יהוא טליה אליאב המצוינת. דוגמא מעולה למילים מבריקות שיושבות על לחן שהולם אותן במדויק, וההגשה של יהוא כאן היא אולי הטובה ביותר באלבום.

אמרתי ש"לא זמן טוב" מייצג את כל האלבום, וזה בגלל שהוא עשוי משני החלקים, הראשון מצוין וזורם והשני קצת תקוע, והחיבור בינהם עובד באופן חלקי. וזו אכן דוגמא לכלל האלבום: ה"צד" הראשון שלו, כלומר שש השירים הראשונים, עובד מצוין, זורם חלק ומרגיש כמו שלם. ה"צד" השני שלו, כלומר חמשת השירים הבאים (למעט השיר האחרון שהוא פנינה בפני עצמה) עובד פחות טוב וגורם לכך שכלל האלבום נשמע לא כל כך מגובש ואחיד. יכול להיות שהיום, בבמה שנקרא "מות עידן האלבום", זו כבר לא ביקורת כ"כ רלוונטית, אבל בגלל שיהוא השקיע כל כך באלבום, כולל עטיפה מהודרת, ברור  לי שהוא היה רוצה שהאלבום יעבוד לא רק כאסופת שירים אלא כאלבום שלם. אז באמת הוא מורכב מהרבה שירים מצוינים, אבל המגרעה הגדולה בו היא חוסר הדבק שידביק את השירים האלה יחד. ובאמת, אחרי השיר של זך יש תחושה שהקשר בין השירים פרום יותר, וגם שהשירים עצמם פחות טובים. "דגל שחור", למשל, מכיל עיבוד ולחן יפה מאוד, ואהבתי גם את הטקסט שמתאר זוג שמרגיש שכל העולם נגדו אבל ביחד הם עובדים יפה ורוצים רק "להתחבא בשמיכה", אבל איכשהו השיר לא נצרב לי בזיכרון. דבר מאוד דומה קורה גם עם "ניפול"- שוב, הכל עשוי שם טוב אבל זה פשוט לא נכנס להארד דיסק, גם אחרי כמה וכמה שמיעות. האלבום מאבד משהו מהתנופה שלו.

התנופה הזו כמעט חוזרת ב"ערפל סמיך", שיר ששוב חוזר ליחס לתל אביב. קצת כמו שלומי שבן ב"NEW AGE WOMAN" שלו, במקצב שוב רועש ומאוד מהיר (ומבצוע כהלכה, שימו לב לאביב ברק בתיפוף מלא החיים שלו) מתרוצץ יהוא במרוץ התל אביבי, בין סלט ב"אוליב" לשוט ב"לימה לימה" , ושוב יש כאן תחושה של הרבה ניכור ואולי גם קצת אימה, אבל יהוא מודה כאן בפה מלא ש"אין לי כח להסביר על משיכה שלי לעיר, אני אוהב את העיר הזו, המכונמת". אחרי ריצת האמוק הזו מגיעים שני שירים שכתב גדעון,  אביו של יהוא. אני מקווה שיהוא לא ייעלב אבל איכשהו שני השירים האלו עברו לי מעל הראש. "זוכרים" לפחות מצטיין בעיבוד מגניב, עם מקצב מאוד מעניין שאיכשהו מרגיש לא יציב, כמו "אדם אחרון, דורך על פי הר געש", וגם שירת הפלצטו של יהוא מצוינת, אבל השיר נגמר מאוד מהר, אחרי פחות משתי דקות, לפני שממש הספקנו להתרשם ממנו. "בונוס" הוא השיר הכי סטרייט-פורוורד, אבל גם הוא לא כל כך משאיר עקבות. איכשהו הרבה יותר מעניין לקרוא את הטקסטים של יהוא עצמו.

ואז מגיע הסוף. "קיים ונעלם". אחרי הדשדוש המסוים שהורגש באלבום פתאום מגיע השיר הזה, ממש ממש בסוף, מתגנב לו, והשיר הזה פשוט שווה את כל הדיסק. הלחן המתי-כספי\סשה ארגובי, הפסנתר הצנוע של טליה אליאב, הדרך בה יהוא מגלגל את הטקסט ומלהטט בו, ההרמוניות הקוליות הנהדרות בסוף, העיבוד לאקורדיון של בוריס בסוף, ויותר מכל, הבית הזה:

ויש גם ארץ רחוקה, 
שבה השמש מחכה, 
מושכת שקיעתה 
ומרהיבה שמיים בדרכה 
לים, שמקבל אותה 
ומקבל אותה לאט 
קצת נגיעות, הרבה מבט 
אומר: הנה, הערב רד 
ואני ריק היום 
אולי את תזרחי אצלי מעט

זה השיר הישראלי הכי יפה ששמעתי כבר הרבה זמן, והוא בהחלט לבדו שווה את קניית הדיסק. וואו יהוא, ריגשת אותי בענק.

וואו, זה היה טקסט ארוך. אם לסכם, האלבום של יהוא מאוד מאוד שווה, אבל אני עדיין חושב שזו לא יצירת מופת שלמה. זה אלבום חריג בעומק שלו בנוף המקומי, וצריך כמה וכמה שמיעות בשבילו. הוא לא כל כך מרגיש כמו אלבום שלם, אולי זו האקלקטיות שלו, בדרך כלל אני מאוד מתחבר לאקלקטיות אבל כאן יש אולי קצת פיזור יתר. ליהוא יש את זה, ואני חושב שהאלבום הבא שלו כבר יהיה, אני מקווה, יותר מגובש ושלם. אבל עדיין, לא לפספס ואם אפשר גם לראות את האיש מבעבע על מיקרופון בלייב. 




יום שבת, 16 באפריל 2011

שלום שלום\ אל ארבעה בני פולק דיברה התורה

טוב, אז שלום לכולם. לאחר הרבה מאוד שנים שאני כותב מעל גלי האתר האינטרנטיים, לאחר 10 שנים של כתיבת ביקורת ל"שרת העיוור", החלטתי לאזור אומץ ולכתוב באופן אישי ולנסות לנהל בלוג משלי.  
בתור פוסט פתיחה, ולכבוד החג הבא עלינו לטובה, הנה 4 המלצות ברוח פולקיסטית לחג האביב. למה דווקא פולק? בלי סיבה מיוחדת. אולי זה עניין של אביב. כמו שאומר ג'ורג' בסיינפלד- "אביב, פריחה, התחדשות, כל החרא הזה".הנה 4 המלצות לחג:


חכם: טים באקלי
את טים באקלי רוב האנשים מכירים, וזה חטא גדול, בתור "האבא של ג'ף באקלי". אבל באקלי,אחד האמנים הכי טובים שאתם לא מכירים, בהחלט עומד בזכות עצמו. בקריירה קצרה של 8 שנים (עד שמת ממנת יתר, בגיל 27 כמובן) באקלי הוציא לא פחות מ-9 אלבומים ואפשר לדבר על לפחות 4 תקופות שונות- מפולק פופ קליפורני עדין, דרך פולק-ג'אז פסיכדלי, משם לתמהיל מוזר של אוונגרד\פולק\פרי ג'אז\רוק ולבסוף במין אר נ' בי. בדר"כ שתי התקופות האמצעיות נחשבות לטובות ביותר שלו, ואפשר להמליץ על שני אלבומים מצטיינים במיוחד- האלבום “Happy Sad” ואלבום הופעה כפול ומופלא בשם “Dream Letter”. באקלי יצר פולק חכם מאוד, ומעבר לאיכות השירים בולטת במיוחד השירה של באקלי, שכבר מגיל צעיר היא בשלה וחסרת גבולות.


רשע: Comus
לבאקלי לפחות היה מזל שהיה לו בן מפורסם- ללהקה הבריטית המדהימה הזו לא היה גם את זה, ואכן שני האלבומים שהם הוציאו בתחילת שנות השבעים נתקלו בהתעלמות כמעט מוחלטת, עד שרק בשנות האלפיים הם יצאו מחושך לאור. קומוס מנגנים מין פרוגרסיב פולק- אבל מעולם לא שמעתם פולק כל כך מעוות ומפחיד. הם מנגנים מה שנקרא DARK FOLK, משהו שהרבה יותר מחובר לאורגייה של דרואידים והקרבת בתולות לבכחוס מאשר לתיאורי טבע פסטורליים של טולקין. גם נושאי כתיבה כמו אונס, או טיפול אגרסיבי בחולי נפש לא מקלים על חווית ההאזנה. בכל זאת, אלבומם הראשון, “First Utterance” הוא מדהים לחלוטין. לא למי שחושב שגיטרה אקוסטית וכינור זה בהכרח נעים באוזן.


תם: The incredible string band
הקונצנזוס גורס כי אינקרידבל סטרינג באנד (להלן אס"ב) מנגנים את המוזיקה הכי יפה ביקום. אה, לא? אז זה בהחלט צריך להיות קונצנזוס כזה- כי זה נכון. הצמד הסקוטי המוכשר להחריד הזה עושה את זה הכי טוב, תוך שילוב של מוזיקה אתנית, אוריינטלית, בלוז, בארוק, וכשהם מנגנים גיטרות, כלי הקשה, סיטאר, כלי מיתר מרוקאיים ומה לא, פשוט אין גבול למה שהם יודעים לעשות, ועוד לא הגענו ליכולות השירה. האלבום הכי מדהים שלהם בעיניי הוא “The Hangsman’s Beautiful Daughter”, עליו אמר רוברט פלאנט כי לד זפלין מצאה את דרכה ע"י האזנה לאלבום ומעקב אחר ההוראות.


שאינו יודע לשאול: Faun Fables
אחד הפספוסים הכואבים שלי הוא החמצת ההופעה של הצמד הזה בירושלים ב-2007- פשוט עוד לא היכרתי אותם. פון פייבלס,  המורכבים מנילס פריקדל המדהים (שגם מלהטט בהרכבים אחרים) ובעיקר מהדמיון הגדוש בכל טוב והקול הנפלא של דון מקארת'י, מכילים קצת משאר ההרכבים שציינתי כאן- גם מתוחכמים כמו באקלי, גם עשויים להיות מרושעים ואפלים כמו קומוס, וגם יכולים לנגן זהב טהור שנשפך מהאוזן כמו אס"ב. יש שלושה אלבומים שכדאי מאוד לשמוע- “Mother Twilight” מ-2001 שמאופיין בהפקה נזירית יחסית, “Light of a Vast Dark” שהרבה יותר עשיר ומתוזמר, ובעיקר “Family Album” מ-2004 שהוא פשוט אסופה של שירים בני-זונה. נציגים מכובדים לפולק של שנות האלפיים בכלל ולתנועת הפריק-פולק בפרט, שבינתיים די דעכה. ואפילו ירון לונדון התמסר לבסוף...


חג שמח!