ניימן, גרינווי ומה שבינהם

בעוונותיי, אני לא שומע הרבה מוסיקה קלאסית. זוהי המחלקה הכי זנוחה באוסף הדיסקים שלי. למדתי כמה שנים לנגן גיטרה קלאסית, ובסופן הבנתי שבעצם אני מאוד נהנה לראות מישהו מנגן מוסיקה קלאסית, הרבה יותר משאר ממש לשמוע אותה. וגם כשאני שומע מוסיקה קלאסית, בתשעים אחוז מהמקרים מדובר במוזיקה מהמאה העשרים- החפירות האטונליות של שנברג, סטרווינסקי, ליגטי, מסיין ומה שמסביב לאזור הזה. אם אני רוצה לשמוע משהו שנשמע "ישן" יותר, בדרך כלל אני פונה למייקל ניימן.

מי? מייקל ניימן התפרסם בעולם בעיקר בזכות הפסקול לסרט "הפסנתר" (הפסקול והסרט היו הצלחה מסחרית ואומנותית גדולה). ניימן התחיל את דרכו בעיקר כמלחין מינימליסט בשנות השבעים אבל בשלב די מוקדם החל להלחין בסגנון שנקרא "ניאו-קלאסי", שבעקרון מבוסס על נוסחאות הרמוניות "קלאסיות"- אבל בשימוש מודרני יותר. אבל עזבו אתכם מהגדרות- ניימן פשוט עושה מוזיקה נפלאה, בין אם לתזמורת גדולה, לאנסמבל הקטן יותר שלו (שיש לו צליל מאוד מובחן עם שימוש נרחב בסקסופון, כלי שאף פעם לא ממש נכנס לתזמורת קלאסית), מוזיקה מאוד ממזרית שעל פניו נשמעת מאוד פשוטה ואפילו דיאטונית, הרבה מאוד חזרתיות, ופיתוחים קטנים של נושאים פשוטים- אבל בניגוד להרבה מלחינים מינימליסטים שפשוט מתישים את המאזין בחזרתיות כפייתית ובבניה לא חכמה (פיליפ גלאס ברגעיו החלשים, למשל), ניימן עושה את זה מאוד חכם ומאוד כובש ומרגש.

ניימן הלחין והקליט הרבה מאוד במהלך 40 השנה האחרונות, אבל כאמור העבודות הכי מפורסמות שלו הם בכלל פסקולים, והכי הוא מזוהה עם מלך הביזאר, הבמאי שעד היום לא ברור אם הוא גאון, שרלטן, מטורף, סוטה מין או הכל ביחד, הלא הוא פיטר גרינווי (שנהם בריטים). לא כל מה שגרינווי עושה שווה משהו, יש סרטים מעולים ויש כאלה שממש לא, אבל בכל פעם שגרינווי וניימן נפגשים זה זהב טהור; מה שאני אוהב בסרטים של גרינווי (די קשה להגדיר, אפשר רק להגיד שאלו סרטים מאוד משונים, אפילו חולניים, עם עלילה לא תמיד ברורה תוך דגש אדיר על העמדה ויזואלית, עד כדי כך שלא ברור אם גרינווי מנסה להיות במאי או צייר) זה שכשרואים אותם מרגישים בעולם אחר לגמרי, עם כללים לגמרי משלו- רק אצל גרינווי יש מאפיונר גס רוח שמנהל מסעדת גורמה תוך התעללות בכל מי שסביבו ("הטבח, הגנב, אשתו והמאהב"), אישה קטועת רגל אחת שמחליטה לקטוע את השנייה בשם הסימטריות ("זד ושני אפסים"), או שלוש נשים מאותה משפחה בעלות אותו שם בדיוק שכולן מטביעות את בעליהן ("טובעים במספרים"), והשילוב בין המוזיקה מלאת ההוד וההדר של ניימן עם החולניות ההזויה של גרינווי פשוט נפלא- לא ברור איך זה עובד אבל המוזיקה של ניימן יושבת מצוין עם אווירת ה"עולם האחר" של גרינווי, היא גם מוסיפה הרבה מאוד סטייל לסרטים האלה וגם מקצינה עוד יותר את הניתוק והתלישות שלהם מהמציאות שלנו. זו דוגמא נפלאה לסינרגיה בין שני גאונים ממדיות שונות, ואני עד היום לא התרשמתי מאף סרט של גרינווי שניימן לא היה מעורב בו (למרות שלניימן כן יש יצירות מעולות שלא קשורות לגרינווי).

יש שלישיית סרטים\פסקולים שאני ממליץ שלא לפספס- גם הסרטים מדהימים וגם הפסקולים: "חוזה השרטט",  "טובעים במספרים" ו"הטבח הגנב וכו'". הפסקול של "טובעים במספרים" הוא הכי יפה (עובדה מוזיקולוגית מגניבה- בחלקו הגדול הוא מבוסס על פירוק והרכבה מחדש של כמה תיבות ספורות מתוך יצירה של מוצרט, לבקשתו הספציפית של גרינווי), לעומת זאת "הטבח" הוא הסרט הטוב ביותר (וגם הפסקול שווה, ולו רק בשביל היצירה המפורסת “memorial” שמוכרת לרבים מחדשות ערוץ 2 בסופ"ש). די קשה להבין מה בעצם גרינווי רוצה לומר בסרטים האלה, אם בכלל, ולדעתי אפשר פשוט לצרוך אותם ברמה האסטטית, כי הם פשוט נפלאים מבחינה זו (משחקי הצבעים ב"טבח" יפהפיים, גם אם הסרט עצמו די גועלי), ואם ממש לא רוצים בהחלט אפשר להסתפק במוסיקה.