יום ראשון, 29 במאי 2016

לזכרו של האריה


מוזיקה אתיופית זה טוב ללב!
-וינסטון, מתוך "פרחים שבורים"

המון זמן לא כתבתי כאן על סקסופון וסקסופוניסטים. והנה לפני חודשיים נפטר אחד הסקסופוניסטים האהובים עליי, גטטצ'יו מקוריה. סקסופוניסט כמעט אלמוני- לא מצאתי כמעט שום אזכור למותו או לחייו בעברית- אבל עבורי זהו אחד המשוררים הליריים הגדולים של הסקסופון. גם אם אתם אוהבים ג'אז, או ג'אז חופשי, או את הסקסופון ב-“Fun House” של הסטוג'ס, או את הפאנק-ג'אז של זורן וההרכב Naked City, תשכחו כל מה שהכרתם וחשבתם על סקסופון, כי גטטצ'יו זו חיה אחרת לגמרי. אם אתם מכירים ולו במקצת מוזיקה אתיופית- גטטצ'יו יתיישב לכם עמוק עמוק בנשמה.

גטטצ'יו מעולם לא ניגן ג'אז וגם מעולם לא הקשיב לאורנט קולמן או לאלברט איילר בזמן אמת. הוא פיתח, בנפרד מכל זה, סגנון ייחודי שמושתת על מסורת שירי הסללה (Shellela)- שירים ווקאלים מסורתיים שלוחמים אתיופיים היו שרים לפני יציאה לקרב. גטטצ'יו, יליד שנת 1935, החל לנגן את הגרסה האינסטרומנטלית-מודרנית שלו לסללה. השירים האלו לא מבוססים כל כך על נעימות, אלא על הסולמות האתיופיים המיוחדים- הטיזיטה, הבאטי, האמבאסל והאנצ'הוי; השירים הם למעשה מדיטציות על הסולמות האלה, וגטטצ'יו עושה את זה בטון המיוחד שלו- כמו בטראנס, חולמני ומרפרף אבל בעת ובעונה אחת גם מלא תשוקה ואפילו דורסני ואגרסיבי, כשכל משפט מסתיים בויברטו נפלא שמרעיד את הלב. אחרי ששמעתי את גטטצ'יו כמה וכמה פעמים, לא יכולתי שלא להידבק וגם לנגן את הסולמות האלו בעצמי.


הסיבה שגטטצ'יו אנונימי היא שהוא דוגמא קלאסית למושג Late Bloomer. גטטצ'יו היה שותף לתור הזהב של המוזיקה האתיופית הפופולרית בשנות השבעים, עליו נמנים גם מחמוד אחמד ומולטו אסטטקה. ככל הידוע לי, מאותה תקופה קיים רק אלבום אחד, The negus of Ethiopian sax, שיצא ב-1970 בהפצה עולמית והופץ מחדש כחלק מסדרת Ethiopiques עטורת השבחים, שהפיצה מחדש את אלבומי המפתח של המוזיקה האתיופית המודרנית. באלבום המצוין והמדבק הזה, גטטצ'יו מנגן את שירי הסללה ההיפנוטיים שלו בליווי אורגן פארפיסה פסאודו-Doors ועם כלי נשיפה מלווים. גטטצ'יו המשיך לנגן בתזומורת אתיופיות, ובסופו של דבר דעך לאנונימיות. רק ב-2003, כשהאלבום הופץ מחדש, פתאום החל גטטצ'יו לזכות לעדנה מחודשת.





מי שבאמת גילו מחדש את גטטצ'יו היו להקת הפוסט-פאנק ההולנדית הוותיקה The Ex, שפעילה כבר מ-1979. The Ex הם הרפתקנים מוזיקאים, ששיתפו פעולה בעבר עם סוניק יות' ומוזיקאים רבים מתחומי האוונגרד-ג'אז-אלתור חופשי. חברי The Ex כל כך התרשמו מההקלטות הישנות של גטטצ'יו, שהם איתרו אותו באדיס אבבה והזמינו אותו לנגן איתם בהופעה לציון 25 שנה לקיום הלהקה. החיבור בין הסקסופוניסט האתיופי הקשיש (בן כמעט 70 כשהם התחילו לנגן יחד) לפורצי הגבולות ההולנדים נשמע בלתי סביר בהתחלה, אבל השילוב בין חקירות הנפש הצולבות של גטטצ'יו לגיטרות המחוספסות והעוקצניות של The Ex  מבריק במיוחד. קשה להפריז בנס שקרה לגטטצ'יו למעשה- מוזיקאי בעשור השמיני לחייו שזוכה להערכה מחודשת ומוזנק לקדמת הבמה.



גטטצ'יו ו-The Ex, מגובים בסוללה של נגני כלי נשיפה נוספים, הקליטו שני אלבומים מצוינים. הראשון,  Moa Anbessa הוא אלבום לייב סוער, מרגש וסוחף, וגטטצ'יו נשמע שם כמו פרח סקסופון חצוף בן עשרים. השני, Y'Anbessaw Tezeta הוא הקלטת אולפן שנעשתה לבקשתו של גטטצ'יו, שרצה לעשות, בגיל 76, עוד אלבום אחד, בלי ספק האחרון. גטטצ'יו מנגן שם כמו אריה פצוע (תרגום שם האלבום הוא "לזכרו של האריה"), בשארית כוחותיו ובבריאות רופפת, אבל עושה את זה כמו גדול. The Ex הגדילו לעשות והוסיפו לאלבום דיסק בונוס שכולל הקלטות שונות של גטטצ'יו שלא ראו אור יום, כולל הקלטות נדירות משנת 1960; זו הייתה מתנת פרידה ממוזיקאי גדול.






 ועכשיו נשאר רק להאזין ולעכל את הסולואים של גטטצ'יו, מתפתלים באוויר כמו סילוני עשן, מסתבכים בתוך עצמם וחוזרים שוב ושוב ונכנסים עמוק לראש וללב.