יום שלישי, 24 באפריל 2018

לא זזים מכאן




היום יש לי משהו מאוד משמח לספר- אחרי כמעט חמש שנים של עבודה, ושנתיים אחרי Decomposing Composers, אני מוציא אלבום סולו חדש בשם They Do Not Move. הפעם כל החומרים מקוריים, והפעם הקונספט שונה בתכלית- האלבום הוא מוזיקה שיצרתי בהשראת המחזאי, הסופר והמשורר האירי הדגול, סמואל בקט. 


יש כמה סיבות למה לעשות אלבום שקשור לבקט. סיבה ראשונה היא שאני נורא אוהב אותו, ולטעמי לקהל הישראלי הוא לא מוכר מספיק; וכמו שאני כותב בלוג כדי להכיר לאנשים מוזיקה שאני אוהב, החלטתי לעשות אלבום שמבוסס, או שואב השראה, מבקט כדי שאולי אנשים יכירו אותו יותר. הרבה אנשים שמעו בוודאי על "מחכים לגודו" אבל זה ממש קצה הקרחון של היצירה הנפלאה של האיש, אולי כי "מחכים לגודו", כמה שהוא מחזה מוזר ותמוה, הוא אחת היצירות הקלות יותר לעיכול וידידותיות למשתמש של בקט, בטח בהשוואה לפרוזה שלו (נראה אתכם שורדים את The Unnamable) או למחזות הלא ייאמנו שכתב בשנים מאוחרות יותר.

סיבה השנייה היא התוכן ה"בקטי" ואיך אני רואה אותו בחיים שלי, בהקשר מקומי, ובהקשר נרחב יותר, ובכלל- מדינת ישראל 2018. קודם כל, היצירות של בקט תמיד עושות רושם שהן מתרחשות ביקום מקביל או בשום יקום, ולא בעולם המוכר לנו; הדמויות, אם בכלל ניתן לקרוא להן כך, תלושות ומנותקות מעולמנו שלנו. את זה אני מאוד מאוד אוהב- יוצרים שבוראים עולם או יקום אחר, אלטרנטיבי, עם חוקי טבע אחרים. את זה גם ניסיתי לעשות באלבום עצמו- לברוא עולם אחר של סאונד ויצירה.

מעבר לפן האישי, כמו שאמרתי, אני מרגיש שהיצירה של בקט מאוד נוכחת ורלוונטית במקום ובזמן שבו אנו חיים. המוטיב המרכזי ביותר והחוזר תמיד ביצירה של בקט נעוץ בפער עצום בין דיבור ומעשה; הדמויות של בקט לא זזות (כמו הוראת הבימוי החוזרת בסוף כל אחת משתי המערכות של "מחכים לגודו", שממנה שאלתי את כותרת האלבום), הרבה פעמים נכות או שרויות במעין לימבו שלא מאפשר להם לזוז (במחזה “Endgame” יש הורים זקנים שתקועים בתוך כדים ענקיים, במחזה “Happy Days” הדמות המרכזית תקועה בתוך ערמת חול, וכו' וכו'), אך לא מפסיקות לדבר ולו לשניה אחת. אני מדבר- משמע, אני קיים. הדבר הזה לדעתי מאוד נוכח בישראל; אנחנו תקועים עם אותו הלך רוח ואותן בעיות כבר עשורים על עשורים בהמון תחומים, ושרויים בלימבו הזה, אבל ממשיכים לדברר את עצמנו עד אינסוף- כי מי יודע מה יקרה כשנחדל.

מעבר לכך, מאז 2009 נדמה לי שהזמן בישראל קפא מלכת- האם עכשיו 2018, או 2012, או 2015? אין כמעט הבדל- וגם זה מתקשר לאבדן מימד הזמן בעולם הבקטי. היום כבר ילדים נולדים לתוך המציאות הסטטית והקפואה הזו ונאלצים לקבל אותה כמעין אקסיומה, חוק טבע, בלי שהכירו שום מציאות אחרת וקשה לראות מתי כל זה ישתנה, אם בכלל. וזו מציאות בקטית לחלוטין.

מעבר לבקט, זה אלבום מאוד מאוד חשוב בשבילי, כי הוא סוג של נקודת שיא, וגם סיכום מסוים, של פעילות מוזיקלית של כמה שנים, שמתחילה אי שם ב-2010. עד אותה שנה חיפשתי כל הזמן מוזיקאים לנגן איתם את מה שהיה לי בראש, ומעבר לכמה ניסיונות מוצלחים לא התגבש משהו ארוך טווח. הייתי מאוד מתוסכל. בצר לי, קניתי לופר של חברת Boss. הצעד הפשוט הזה (הקדמתי את נטע ברזילי בכמה שנים!! LOL) אפשר לי סופסוף להתחיל לבנות את המוזיקה שלי. בעצם, כל מוזיקה שאי פעם יצרתי משם והלאה התבססה על הלופר הזה, שגם שירת את המוזיקה וגם הכתיב אותה בעצם. התחלתי להופיע לבד, עובד על המוזיקה שבסופו דבר יצרה את האלבום החדש (חלק מהלחנים באלבום נכתבו כבר ב-2010). במקביל התחלתי לעבוד, בהתחלה באמצעים פרימיטיביים להחריד ולאט לאט באמצעים טיפה פחות פרימיטיביים, על Decomposing composers, ואז נוצרו גם קשרים עם מוזיקאים אחרים- דורון אור שאיתו עשיתי את חונקי כמרים, שי דיאמנט (שהיה זה שמכר לי את הלופר!) ודור סיני כמובן, שאיתם עשיתי את זפת ועם דור במשך השנתיים האחרונות של Rukshin, ניר מטראסו שאיתו ניגנתי קצרות אבל שמרתי על קשר מתמשך עם השנים. אבל איכשהו הכל עדיין הדהד מהלופר ההוא של Boss.

האלבום הזה הוא בעצם סיכום של יצירת הסולו העצמאית שלי משמונה השנים האחרונות, וכולו חומר מקורי לגמרי. במקור הרעיון היה לעשות אלבום מחווה של ממש לבקט, במתכונת של ספוקן וורד, ותירגמתי כמה יצירות בעצמי והתכוונתי לקריין אותן. אבל אז החלטתי שהרבה יותר מעניין ליצור אלבום ללא מילים שמושתת באופן אסוציאטיבי ואישי על בקט והיצירות שלו, אבל בלי יותר מדי רמזים מקדימים שייכפו על המאזין את המשמעויות שלי. חוסר הצורך להתפרנס מיצירה, מה שהתווה אווירה רגועה ונטולת לחצים וחרדות, והיכולת לעבוד בבית (ובנסיעות רכבת) בצורה בלתי תלויה כמעט לחלוטין, אפשרו לי חופש יצירתי מוחלט שליטה מוחלטת בכל תו ותו- וזה הדבר הכי טוב שאני יכול לאחל לכל מוזיקאי שהוא. בהרבה מובנים, האלבום הזה הוא אני, או יותר נכון- האני המוזיקלי שלי. אם כי אני בדיוק מתכוון להתחיל להשתנות.

שקלתי האם לכתוב על כל קטע וקטע בנפרד ולהפנות את הקוראים ליצירות המקוריות של הסופר כולל יוטיובים רלוונטים, אבל אני חושב שזה קצת להאכיל אנשים בכפית, מה שלא כל כך נאמן לרוח היצירה הבקטית; נראה לי הרבה יותר כיף ומסקרן למי שלא מכיר את היצירות לחפש אותן בעצמו ולנסות למפות את המוזיקה שלי אליהן. בעמוד הבנדקמפ אני מפנה ליצירות עצמן, אבל גם גיגול פשוט של כותרות השירים בתוספת השם Beckett יביא אתכם לשם בקלות. אני סומך על מי שמספיק הרפתקן לשמוע את האלבום שלי, שיהיה גם מספיק הרפתקן לחפש את היצירות בעצמו, כמו שאני עשיתי בעצמי.

אז האלבום הזה הוא מעין סיכום ביניים של כל מה ששמעתי ויצרתי בשנים האחרונות. לא סתם אמרתי שזה סיכום. אחרי האלבום הזה וכל המאמץ המוזיקלי מהשנים האחרונות, אני מרגיש צורך בשינוי כיוון. יש לי כל מיני סקיצות חדשות ורעיונות חדשים אבל אני לא מעוניין לעשות עוד מאותו דבר. בהזדמנות זו אספר שאני גם הולך לעבור לחו"ל בעוד כמה חודשים, לתקופה לא קצרה, וזו הזדמנות מצוינת להשתנות. חלק נרחב מאוד מהציוד שלי כבר נמכר ואיננו איתי, ויש לי תוכניות ללמוד כלים חדשים ולהמשיך להתפתח כמוזיקאי בדרכים אחרות לגמרי. אז בפעם הבאה שאוציא אלבום זה כבר תהיה אופרה אחרת לגמרי.

אני רק רוצה להודות פה לאנשים טובים שבזכותם האלבום בחוץ- דור סיני, שותף לדרך בשנתיים וחצי האחרונות ומתופף שכולכם צריכים להכיר הרבה הרבה יותר; ניר מטראסו, שהקליט את דור אצלו בבית, עם סט התופים של יונתן נעים ז"ל (אני אפילו לא נכחתי בחדר); עדו להנה, איש מתוק ומקסים ביום וגיטריסט פרוע במיוחד של Steve Morris בלילה, שעשה ימים כלילות בעבודת המיקס והמאסטר באלבום; ידידי היקר עוד מימי ירושלים, רועי פדידה, שצילם את צילום העטיפה שעדיין מדהים אותי בכל פעם שאני מסתכל עליו; ארז סייג, אנציקלופדיית מוזיקה מהלכת, שאמנם לא יודע לנגן תו אחד בחיים שלו אבל תרם תרומה לוגיסטית חשובה ביותר- הלווה לי גיטרה באס; והאנשים הטובים והיקרים ב"קמע", אסף וחיים רחמני, שהאלבום מצא חן בעיניהם מספיק כדי שיסכימו להפיצו דרך הלייבל המשובח שלהם.





מאחל לכם האזנה נעימה ואני מאוד מעודד אתכם לחפש את בקט ולקרוא עוד ועוד. בעיקר את המחזות- יש לי את ה-complete dramatic works שלו וזה סוג של תנ"ך אישי. חומרים מדהימים שהקהל הישראלי לא מכיר אותם כמעט בכלל. מקווה שתאהבו את מה שבישלתי פה, וגם אם לא, אם בזכות זה נתתם הצצה קטנה על בקט, עשיתי את שלי.