יום שלישי, 29 בנובמבר 2011

ריד, ג'ויס, קאופמן





הדיבור החם בעולם המוזיקה היום הוא שיתוף הפעולה הדי בלתי נתפס בין מטאליקה ללו ריד, Lulu. יש לי את האלבום, חתיכת גוש שיושב בגרון, ועדיין לא התעמקתי בו מספיק כדי לכתוב עליו, אבל מה שבטוח- זה בלי ספק הדבר הכי מושך ומרתק שריד או מטאליקה עשו מזה שנים (במקרה של ריד- בטח בעשור האחרון, במקרה של מטאליקה מבחינתי- מאז ומעולם!) וכאמור אני עדיין לא עיכלתי אותו עד הסוף אבל בעיניי הוא פרויקט מבורך מאוד, ובכלל- מתי בכלל לאחרונה מישהו דיבר כל כך הרבה על לו ריד? אחרי הכל, There’s no such thing as bad publicity. כאמור, האלבום הוא בעיניי מרתק ואני מתכוון לכתוב עליו מתישהו, אולי אפילו בפוסט הבא, אבל לפני כן- בואו נדבר קצת על אוונגרד, על אמת אמנותית, על קהל, ועל "אמנות קשה לעיכול" בכלל... אזהרה: זה פוסט נורא ארוך, הרבה יותר מהרגיל, אז קחו אוויר...

הנושא הזה של אוונגרד, אקספרמנטליות, המצאת הכללים והכלים מחדש מאז ומתמיד ריתק אותי. איכשהו אני תמיד מוצא את עצמי נמשך לדברים האזוטריים והניסיוניים יותר, מספיק שאקרא באיזשהו מקום על אלבום או ספר או סרט זה או אחר שהוא "בלתי מובן", או "מאתגר", או "קשה לעיכול", או "שובר את כללי ומוסכמות הז'אנר", בשביל שארצה תיכף ומייד לדגום אותו, רק בשביל לראות על מה כל המהומה (ו-Lulu הוא כמובן לא יוצא מן הכלל). בהרבה מקרים, כפי שקורה הרבה באמנות ניסיונית ואוונגרדית, אכן מדובר במשהו מזוויע שלא מחזיק מעמד יותר מכמה דקות; אבל הרבה מאוד מהאמנות הכי אהובה עליי באה מהמקומות האלה. לפעמים נדמה שהאמנים הולכים רחוק מדי עם התעוזה והאומץ שלהם, עד שנוצר משהו שלמעשה אין לו קהל מלבד האמנים עצמם, ואז עולה השאלה: למה זה טוב? בתור אחד שצורך ואפילו לפעמים מנגן מוזיקה שאחרים מרימים גבה לגבי הלגיטימיות שלה, הנושא הזה מאוד מושך אותי, ואני רוצה היום לתת שתי דוגמאות מאוד בולטות.

נראה שלמעט ריד ומטאליקה, שנשמעים ממש מבסוטים מעצמם, הרוב די שונאים את התוצאה הסופית- מעריצי לו ריד לא מבינים מה היה לו לחפש עם המטאליסטים המקועקעים האלה, ומעריצי מטאליקה לא קולטים מה הלהקה האהובה עליהם עושה עם החטיאר היהודון שממש מתעקש לא לשיר. נכון להיום, ההד ש-lulu יוצר הוא שלילי ביותר: רוב הביקורות הם מאוד שליליות וכן התגובות של המעריצים (ואפילו כמה חיות בית, כפי שכבר מישהו תיעד והעלה ליו-טיוב). מה שכן, ריד כבר אמר שזה ממש לא אכפת לו, וצוטט כאומר ש"גם ככה כל המעריצים שהיו לי ברחו אחרי Metal Music Machine".

או! בואו נדבר קצת על האלבום ההוא.

Metal Music Machine (להלן אקרא לו בקיצור MMM), למי שעוד לא שמע עליו, הוא כבר סוג של מיתוס. מדובר באלבום כפול שריד הקליט לבדו והוציא בחברת תקליטים גדולה ומכובדת בשנת 1975. בניגוד לאלבומיו של ריד באותה תקופה, אין באלבום שום שיר רוק, שום כלי אחר מלבד גיטרות, ושום שירה. מה שכן יש שם זה 64 דקות, מחולקות לארבעה צדדי ויניל, של רעש. ריד פשוט שם גיטרות מול מגבר, והקליט את הפידבקים האדירים ומחרישי האוזניים שהן עשו- בעקרון ריד אפילו לא באמת ניגן על הגיטרות, הן החלו לפדבק בעצמן (בהתאם לחזון של בריאן אינו- מוזיקה שמנגנת את עצמה ללא התערבות היוצר) והוא פשוט עיבד את הסאונד. לאחר מכן ריד עשה כמה מניפולציות אולפן- האיץ את מהירות הסלילים, ערך קצת וערם שכבות על שכבות של פידבק אדיר ומחריש אוזניים לכדי 64 דקות. כך נוצר אלבום ממש מיתולוגי בשל העובדה שהוא כמעט בלתי שמיע; אודה ולא אבוש כי לא הצלחתי להאזין לו ברצף ללא הפסקה, השטף הבלתי פוסק הזה של דיסוננס ותדרים גבוהים באיזשהו שלב ממש גורם לסחרחורת ולתחושה פיזית לא טובה.


ריד



אבל בואו נעזוב את ריד ואת עולם המוזיקה בכלל, נעבור לעולם הספרות ונחזור בזמן 36 שנה אחורה. ג'יימס ג'ויס (James Joyce), אחד מגדולי הסופרים במאה העשרים ובלי ספק אחד המוחות המעוותים והמתוסבכים בה, משחרר סוף סוף את ספרו הראשון והאחרון מאז יצירת הפאר שלו "יוליסס". לספר החדש, שיוצא שנתיים בלבד לפני מותו של ג'ויס, קוראים “Finnegans Wake”, וג'ויס משחרר אותו לאחר שעבד עליו לא פחות מ-17 שנה. הספר מתקבל בצורה שלילית ביותר, משום שהוא חתיכת אוונגרד לוהטת ובלתי סבירה לחלוטין- ג'ויס כתב ספר בשפה שאינה אנגלית, אלא מין שפה פרטית ומורכבת ביותר שהמילים בה הן הלחמות ושילובי מילים שבחלק מהמקרים לקוחות מכמה שפות שונות (למי שרוצה להבין במה מדובר: כבר בעמוד הראשון של הספר מופיעה המילה הבאה- bababadalgharaghtakamminarronnkonnbronntonnerronntuonnthunntrovarrhounawnskawntoohoohoordenenthurnuk; וזה לא ג'יבריש רבותי, זה צירוף של מילים בכמה שפות שונות שקשורות למילה רעם!) בנוסף, הספר בנוי באופן מעורפל ביותר, באופן שסותר כל מוסכמה ספרותית קיימת- קשה מאוד להצביע על עלילה בספר, על דמויות קבועות או על מסגרת של זמן ומקום, עד כדי כך שעד היום אין קונצנזוס על מה בעצם הספר. לדברי ג'ויס, שטען כי הוא יכול להצדיק כל מילה בספר, הרעיון היה לדמות את הלך החשיבה הלילי האסוציאטיבי שבחלום; "יוליסס" היה 800 עמודים שמתרחשים ביום אחד, ו-“Finnegans Wake” היה 600 עמודים שמתרחשים בלילה. מיותר לציין שגם "יוליסס" נחשב לספר מורכב ביותר וקשה מאוד לקריאה, אבל במקרה של “Finnegans Wake” ג'ויס התעלה על עצמו ויצר את הספר שנחשב עד היום לספר הקשה ביותר לקריאה בשפה האנגלית, אם לא בכלל. כמו במקרה של סימפוניית הרעש של ריד, אני יכול להודות שניסיתי להתמודד עם הספר אבל פרשתי כבר לאחר כמה עשרות עמודים.


ג'ויס

למרות שאני מודה שזה אולי לא כל כך רציני לקיים דיון על יצירת אמנות שלא הצלחת לחוות את כולה, שתי העבודות האלה פשוט מרתקות אותי. אני מחזיק מעצמי אדם בעל סיבולת יחסית חזקה לאמנות אוונגרדית, אבל שתיהן מביסות אותי בלי מאמץ מיוחד מצידן; ריד יצר אלבום שאי אפשר לשמוע, ג'ויס יצר ספר שאי אפשר לקרוא. אלו שתי עבודות מושמצות ביותר, שכבר קיבלו מעמד מיתולוגי של מין סלע גיברלטר כזה. שתי העבודות גם נתפסות בעיניי רבים כלא יותר מקוריוז או בדיחה של יוצריהן. אני שולל את הטענה הזו מכל וכל, אמנם קשה עד בלתי אפשרי לצלוח אותן אבל כל מי שינסה יבחין מיד שאלו עבודות מושקעות מאוד. נשאלת השאלה- למה? למה ליצור משהו כל כך מושקע אך כל כך לא נגיש? מה המטרה בכך, מה התכלית?

במקרה של ג'ויס, הבנאדם הקריב 17 שנים, בערך שליש מחייו, כדי לכתוב את הספר הזה, והוא כתב אותו לגמרי ברצינות (אלא אם כן הבנאדם היה ממש פסיכי, מה שלא סביר). קונספטואלית, ג'ויס עשה דבר מבריק: מה שעניין את ג'ויס זה לא המטרה אלא האמצעי- השפה עצמה, שהיא בעצם הספר.  נראה שכדי לקרוא את הספר צריך לזנוח לחלוטין את כל מה שאתה יודע על קריאת ספר ופשוט לקרוא את רצף המילים על הדף בלי לחפש משמעות, אפילו בקול רם כדי להרגיש את הצליל של המילים הכתובות. בדיוק כמו שעושה שחקן המקריא את תחילת הספר (בסרטון המצורף) וכמו שג'ויס עצמו עושה בקטע אודיו נדיר בו הוא הקליט את עצמו מקריא חלק מהיצירה. אני מצרף את הקטע- זהו סרטון מדהים ביופיו שמישהו עשה תוך שימוש בפסקול של ג'ויס, ושימו לב ליופי של השפה החדשה של ג'ויס. אני באופן אישי מצאתי את הספר אפילו מהנה מהמעט שקראתי (אפילו לא 10% מהספר), אבל מה שגרם לי לבסוף לוותר עליו לעת עתה היה האורך- הדבר הזה פשוט ארוך בטירוף, יותר מ-600 עמודים של פחות או יותר נונסנס ולקרוא כל עמוד ועמוד כרוך בהמון זמן ומאמץ, ודי מהר עולה השאלה- למה זה טוב? ובכלל, מי בקיא בכל כך הרבה שפות (חוץ מג'ויס כנראה, חתיכת גאון מניאק) כדי להתחיל להבין בכלל את המילים המשונות שג'ויס רקח, שרק אולי יצליחו להסביר את הפסאודו-עלילה שיש בספר, אם בכלל? אני מבין את מה שג'ויס ניסה להשיג אבל למה זה היה צריך להיות כל כך ארוך? למעשה, זה ספר שמדברים עליו יותר משאשכרה קוראים אותו, והיחידים שקוראים בו היום הם סטודנטים לספרות שעוסקים בג'ויס. האם זה כל הקהל המצומצם אליו כיוון ג'ויס? האם בשביל זה עבד 17 שנה?





המקרה של ריד מסובך יותר. כאן לא ברור עד היום עד כמה האלבום נעשה "ברצינות". ריד עצמו ביטל ולעג לאלבום בהזדמנויות שונות וטען כי "מי שמגיע עד סוף הצד הרביעי של האלבום הוא כנראה טיפש אפילו יותר ממני". אבל ריד ידוע כאחד שחומד לצון ביחיסו עם התקשורת, כפי שניתן לראות בראיון הזוי וגרוע במכוון שהוא נותן במסיבת עיתונאים בערך מאותה תקופה בוידאו למטה (אחד הקטעים האהובים עליי ביוטיוב בכל הזמנים). לכן, לא ברור כמה הוא היה רציני כשאמר שהאלבום לא רציני, ואכן בהזדמנויות אחרות הוא טען שהאלבום דווקא "עמוק מאוד" ושהוא "מאוהב במוזיקה הזו כבר הרבה זמן". רבים טענו כי מדובר בבדיחה או בניסיון של ריד פשוט לנקום בחברת התקליטים שלו ולגרום לה לשחרר אותו מחוזה. כמו ג'ויס, אי אפשר להאזין או לשפוט את האלבום הזה בסטנדרטים המקובלים של מוזיקת רוק, וגם כאן אפשר לומר כי ריד העדיף את הצורה על פני התוכן. שימו לב שגם כאן ריד לא הסתפק בסתם רעש לאורך אלבום שלם, אלא בחר במתכוון להוציא אלבום כפול, ארוך וקשה מנשוא.  מה רע היה באלבום יחיד, או אפילו באיפי? ואם כבר אלבום כפול, למה לא מרובע, מתומן או כל צורה הנדסית אחרת? מה שברור הוא שריד השקיע הרבה מאמץ, אנרגיה ומחשבה בלשבת באולפן, להקשיב שעות לפידבקים צורמניים ולערוך אותם (אם אפשר לקרוא לזה כך, לא ברורה לי שיטת העריכה). אוקיי, זה בטח לא משתווה ל-17 שנות חיים של כתיבת ספר, אבל יש אנשים שגם אם תתנו להם 17 שנים הם לא יסכימו לשמוע את MMM עד הסוף.

שתי היצירות כאמור זכו להשמצות: הספר של ג'ויס גרם אפילו למעריציו המושבעים ביותר (אלו ששרדו את "יוליסס") להתנכר אליו, ואלבומו של ריד נחשב בעיניי רבים כאחד האלבומים הגרועים ביותר בהיסטורית הרוק וכדוגמא מופתית ל-Career Suicide. מאידך, גם ספרו של ג'ויס וגם אלבומו של ריד כן זכו למקום של כבוד בז'אנר שלהם, ובמקרים מסוימים אפילו להערכה, והם מרתקים רבים, ושנויים במחלוקת, עד היום; הספר של ג'ויס סלל את הדרך לכותבים ניסיוניים אחרים (סמואל בקט הוא דוגמא מובהקת. אחלה חרוז דרך אגב!) מעסיק עד היום הרבה מאוד חוקרי ספרות (שאני מניח שמשתכרים ממנו לא רע, לפחות מישהו מרוצה מהספר...), הוכתר כאחד הספרים החשובים ביותר בספרות האנגלית, ואף זכה לכבוד גדול בתחום הפיזיקה כאשר אחד מחלקיקי היסוד בגרעין האטום- הקווארק- נקרא על שם מילה מתוך הספר. באלבומו של ריד ניכרת השפעה של מוזיקה מינימליסטית והיום הוא  מוגדר כמנבא של נויז רוק, פוסט רוק, אינדסטריאל ואפילו אמביינט במובן מסוים, ויש מי שהשוו אותו לעבודות של מלחינים אוונגרדיים מהמאה העשרים כמו יאניס זנקיס ושטוקהאוזן (האמת? יש בזה משהו). אלו שתי דוגמאות קיצוניות לאוונגרד שהולך כל כך רחוק עד שאין לו שום קהל. בעיניי שתי העבודות האלו מרתקות אפילו רק מעצם קיומן, כאיזה מין גביע קדוש מיתולוגי שאולי אגיע אליו פעם; אולי פעם אצליח לקרוא את “Finnegans Wake”, אולי פעם אצליח לשמוע את MMM עד הסוף. ועצם הרעיון שמישהו ממש קרע את התחת והשקיע כדי להעניק לעולם משהו שהעולם לא רוצה וכמעט לא יכול לצרוך ולקבל הוא ממש מעניין.

ותנו לי לעשות עוד חריגה קטנה במרחב הזמן\חלל, ונקפוץ לעולם הקולנוע, 2008: לפני כמה ימים ראיתי עם חברי היקר א' את סרטו של צ'ארלי קאופמן, כנראה אחד מהדוברים המובהקים ביותר של הפוסט מודרניזם, Synecdoche New York, סרט שנוי במחלוקת בדיוק כמו הספר של ג'ויס והאלבום של ריד. סרט שהוא או אחת מיצירות המופת של העשור וסרטו הטוב ביותר של קאופמן (אם שואלים את רוב הביקורות שיצא לי לקרוא) או סרט מבולגן מדי שיש בו הרבה הברקות אבל בסופו של דבר מנסה לירות ליותר מדי כיוונים (שזו דעתי, מה גם שעד היום הקאופמן האהוב עליי הוא "להיות ג'ון מלקוביץ'", שמאז שיצא אני מרגיש שקאופמן מנסה למחזר אותו). זה סרט מאוד מעניין אבל בסופו של דבר מפוספס- סרטים אחרים של קאופמן אומרים דברים דומים אבל מצליחים גם לשמור על עניין וקוהרנטיות, כאן הייתה תחושה חזקה של "הכל הולך". לזכותו יאמר שהנה, למרות שלא כל כך אהבתי אותו הוא בהחלט מעורר מחשבה והנה אני ממשיך להגות בו גם אחרי הצפייה, ואולי אפילו אתן לו עוד צ'אנס, שזה טוב מאוד. בכל מקרה, גם הסרט של קאופמן הוא יצירה סתומה למדי ומאוד לא מתקשרת (אם כי הרבה, הרבה פחות מהעבודות של ריד וג'ויס), אבל יש שם סצנה אחת שתפסה אותי: בסרט הדמות של פיליפ סימור הופמן, המחזאי הכושל קיידן (סוג של תפקיד חייו של הופמן), מנסה במשך כמה עשורים  לביים מחזה שמשחזר את סיפור חייו, לפעמים כמעט בזמן אמת. המחזה מעולם לא באמת קורם עור וגידים ונשאר ברמת החזרות, שנעשות בתוך האנגר ענק שנבנה בו מודל של ניו יורק שהופך יותר ויותר ריאליסטי עם הזמן. בכל מקרה, בסצנה המדובר מרצה קיידן בפני ששחקניו ואומר להם כי הוא לא יתפשר על האמת ה"ברוטאלית". ואז אחד משחקניו אומר לו- "קיידן, מתי נכניס לפה קהל שיראה את המחזה, עברו כבר 17 שנה!". או. לדעתי לא סתם ולא בכדי בחר קאופמן דווקא את המספר 17- העבודה הסיזיפית והסתומה של קיידן וצוות השחקנים שלו, על מחזה לא ברור שאין לו קהל ואפילו במתכוון, מתכתבת לדעתי עם 17 שנות עבודה של ג'ויס על Finnegans Wak. אולי זה מקרי אבל הרפרנס לשתי היצירות הלא מתקשרות האלו שנעשות למעשה ללא שום התחשבות בקהל נראה לי מאוד משמעותי.


קאופמן

הסצנה שדיברתי עליה מתחילה מדקה 1:15-


 את  ואם נחזור למטאליקה ולאלבום עם ריד, MMM הוזכר לא אחת בהקשר של האלבום המשותף שלהם. היום, “Lulu” הוא אלבום מושמץ ביותר, וכמו “Finnegans Wake” ו-MMM וגם Synechdoce New York  על שתי הרמות שלו- ברמת הדמות הראשית בסרט וברמת קאופמן עצמו (ראשי התיבות של שם גיבור הסרט ושל קאופמן עצמו זהים, מה שכמובן מעיד על אוטוביוגרפיות מסוימת של הסרט)- לא ברור מה הייתה כוונת המשורר. היה ברור ללו-טאליקה שהם יחטפו בראש על הפרויקט שלהם, שקיידן של קאופמן לא מתעניין בקהל שאמור לראות את המחזה שלו, שקאופמן ידע שרוב הצופים ירימו גבה למראה הסרט המשונה שלו, וגם לג'ויס היה ברור שהספר עליו עבד יותר משאר ספריו ביחד לא בדיוק יימכר ב"צומת ספרים" במבצע "4 במאה", אבל הם עשו את זאת בכל זאת, ועצם העובדה הזו מעוררת תהייה: מה חשוב יותר, שאמן יהיה נאמן לעצמו, שיגיד את האמת ה"ברוטאלית", או שיהיה לו קהל? ריד אמר כבר שאת MMM הוא עשה בשביל עצמו, אבל מה לגבי הקהל של ריד, האם הוא לא ראוי להתייחסות? ואם ריד וג'ויס ומטאליקה יוצרים בשביל עצמם, מדוע בכל זאת לנסות לעניין את הקהל ולהשקיע במסעות שיווק כפי שריד ומטאליקה עושים? ואם קיידן עושה מחזה בשביל עצמו וקאופמן עושה סרט על קיידן בשביל עצמו, איזו לגיטימציה יש ליצירה כזו?

אסיים בטור שמצא חן בעיניי שכתב שי להב ב-Ynet לגבי העניין הזה של מוזיקה קליטה לעומת קשה לעיכול. להב טוען, ולא בלי צדק, שמבקרים נוטים לנהור אחר עבודות ניסיוניות קשות לעיכול ולהכריז עליהן כעמוקות, בזמן שלטענתו כל האלבומים הגדולים הם למעשה קליטים ונגישים. אני מאוד מסכים עם הקביעה הראשונה, ומאוד לא עם השנייה, אבל הדיון עצמו מאוד מעניין. ומה אתם אומרים?

והודעה מנהלתית: אני והבלוג יוצאים לחופשה לא קצרה אבל לא ארוכה, שתיערך שלושה שבועות, כך שברוב חודש דצמבר לא אהיה כאן.  אך אחזור- ובגדול...

יום שישי, 25 בנובמבר 2011

פיטר ק.


אם כבר לעסוק בטיטאני רוק מתקדם בכלל, ובאלו שמציעים קצת (או הרבה) מעבר בפרט, איך יכול להיות שאני כותב את הבלוג כבר שבעה חודשים ועדיין, עדיין, עדיין לא דיברתי על אחד האמנים הכי הכי אהובים עליי, איש שאיכות האמנות שלו מתחרה רק עם הכמות (אנחנו מדברים על משהו כמו 40 אלבומים, כולל אלו של ואן דר גראף ג'נרטור), איש רנסאנס אמיתי ומקור השראה אינסופי, וזהו הגדול מכולם, פיטר האמיל. כמה שאני אוהב את האיש הזה, שפשוט אין משהו שהוא לא מדהים בו- כתיבה, הלחנה, שירה, נגינה, פרפורמנס. אני אישית מטורף עליו כבר הרבה שנים, ברמות אובססיביות, ורק אזכור שמו עלול לגרום לי לרייר כמו מעריצה של ג'סטין טימברלייק. הוא בלי ספק האמן הכי אנדרייטד שאני מכיר- הוא היה צריך להיות שם בסדר הגודל של דילן, יאנג וכהן.


האמיל הוא אמן בעל פנים רבות והרבה מאוד סתירות פנימיות. באופן מסורתי הוא מזוהה עם רוק מתקדם, בעיקר בגלל ואן דר גראף ג'נרטור שמאז ומתמיד ניגנה רוק מתקדם (אם כי מאוד לא שגרתי), אך אלבומי הסולו הרבים מספור שלו נעים דרך סגנונות רבים, כמו סינגר-סונגרייטר (מספיק אם אציין את יצירת המופת Chameleon in the Shadow of the night,  או את And Close As This  שכולו מנוגן על אורגן מידי, או על Clutch הנהדר מהעשור האחרון שמנוגן כולו על גיטרה), יציאות אוונגרד ביזאריות (למשל האלבום Loops and Reels), אלבומי לו-פיי שהוקלטו ונוגנו לבד ע"י האמיל שהיה אחד מחלוצי ההקלטה הביתית (The Future Now הגאוני הוא דוגמא מייצגת), או אפילו פרוטו-פאנק מהפכני שג'ון ליידון ציין כהשפעה (Nadir's Big Chance) או שילוב של כל זה ביחד (In Camera, האלבום האהוב עליי שלו). כך שכמו במקרה של מאגמה, הגטו של "פרוג" קטן מאוד עליו, וכמו מאגמה גם אני מקטלג אותו כ"פוסט-פרוג" (הנה, המצאתי סוגה מוזיקלית חדשה!). וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על השירים והמילים- האמיל הוא אחד הכותבים הכי מדהימים שאני מכיר, אינטלקטואל בלתי נלאה וגם רומנטיקן חסר תקנה (בערך...) שלא מהסס לשלב באותו אלבום שירי אהבה (את אלבום הגירושין שלו Over אני לא אוהב אבל הוא נחשב קלאסיקה), הגות פילוסופית על מצב האדם ואפילו מדע בדיוני (ולא, זה לעולם לא פתטי כמו הטקסטים המגוחכים של פיטר סינפילד ושל "יס"). ועדיין לא דיברנו על השירה שלא תיאמן, על נגינת הפסנתר...


הקטלוג של האמיל הוא כל כך איכותי ואדיר במימדיו, שניתן לחלק אותו לכמה וכמה טרילוגיות (!): יש את הטרילוגיה הראשונה של ואן דר גראף (The Least We Can Do Is Wave Each Other, H to He Who Am The Only One, Pawn Heart), טרילוגיית אלבומי הפרוג\סינגר סונגרייטר של האמיל (Chameleon שצוין, The silent Corner and the Empty Stage שנחשב בעיניי רבים כפסגת הקריירה של האמיל ו-In Camera  שכבר צוין), טרילוגיית הפאזה השנייה של ואן דר גאף לאחר האיחוד (Godbluff, Still life, World Record), טרילוגיית הלו-פיי של האמיל (The Future Now, Ph7, A Black Box) וזה רק העשור הראשון ליצירה ה-האמילית, ובטח שניתן להמשיך לחלק אלבומים נוספים. היום אני רוצה לדבר על פאזה של האמיל שלא כל כך זוכה ליחס,וזו התקופה של האמיל עם להקה שהקים עם ניצולי ואן דר גראף שהוא קרא לה – The K group, ואלבום ההופעה האדיר שלהם, The Margin.

קצת רקע: ב-1978 התפרקה ואן דר גראף (הג'נרטור הושמט משמה בשלב זה, ואכן ההרכב האחרון שלה היה שונה מאוד מההרכב הקלאסי), מאותה סיבה שתמיד גרמה לעננה כבדה סביבה- מחסור במזומנים. האמיל חזר הביתה וחזר משם עם אלבום מכונן וחשוב במיוחד עבורו, The Future Now, תפנית חדה מהפרוג ומהאפוסים הכבדים, ומעין סגנון ניו-וייבי שכזה, שהתמקד בשירים קצרים יותר ונושאים חברתיים\פוליטיים והתווה את דרכו של המאיל בשנים הבאות. האמיל הקליט כאמור את Ph7 ו-Black Box שהם בערך באותו סגנון, כאשר האמיל מנגן כמעט את כל הכלים בעצמו. ב-1981 האמיל מקליט את האלבום Sitting Targets שבו ויתר על כסא התופים לטובת גאי אוונס, המתופף האגדי של ואן דר גראף ואחד המתופפים האהובים עליי (סוג של קצב\ שוחט על התופים, מין ז'אן-ז'ק גולדברג אבל יותר ורסטילי ומוכשר), והנשפן האגדי אף יותר של ואן דר גראף, דיוויד ג'קסון (כאן המקום לציין כי ההבחנה בין אלבומי הסולו של האמיל לאלבומים של ואן דר גראף תמיד הייתה חמקמקה). כאן הייתה יציאה ברורה מהסגנון העצמאי של האמיל, ולאלבום יש סאונד של להקה. האמיל ראה כי טוב, והחליט כי עדיף להקים להקה חדשה: הוא השאיר את אוונס על התופים, צירף את באסיסט ואן דר גראף הוותיק ניק פוטר (שבאופן משונה לא נכח באלבומים הבאמת גדולים של הלהקה, הוא ניגן בשני הראשונים ובשני האחרונים, בהפרש של 8 שנים זה מזה), וגיטריסט מוביל שלא היה קשור לואן דר גראף, ג'ון אליס. לכל אחד מחברי הלהקה הצמיד האמיל כינוי משונה- לניק פוטר הוא קרא Mozart, לאוונס- Brain, לאליס- Fury, ולו עצמו הוא קרא K (לא ממש הבנתי מדוע), וכך נולד ההרכב שהוא למעשה חצי ואן דר גראף ג'נרטור, שהאמיל קרא לו "להקת הקצב שלי"- The K group.


ה-K Group היו למעשה ההרכב היחיד שהאמיל הנהיג מלבד ואן דר גראף, אבל המוזיקה הייתה שונה לגמרי- זו הייתה גרסה מרוככת של פוסט פאנק, עם סגנון הנו-וייב המוקדם של האמיל, וקצת קצת שאריות מהעבר הפרוגרי של האמיל. בניגוד לואן דר גראף, אחת מלהקות הרוק הכי ביזאריות אי פעם- להקה שלמעשה מעולם לא היו לה ממש גיטריסטים (האמיל ניגן מעט מאוד גיטרות וברוב הזמן קלידן הלהקה, יו באנטון, ניגן תפקידי באס על האורגן) ועשתה שימוש מאוד נרחב בכלי נשיפה- K group היו להקת גיטרות-באס-תופים לפי הספר, אבל האמיל הרי לא עושה שום דבר לפי הספר. הלהקה הקליטה שני אלבומים- Enter K ב-1982 ו-Patience, אחד מאלבומיו המוערכים ביותר של האמיל, ב-1983; שני האלבומים מאוד דומים בסגנונם ל-Sitting Targets ואפשר להחשיב אותם כטרילוגיה נוספת. אבל האמיל עצמו מודה שעיקר הקיום של הלהקה היה בהופעות חיות.


הלהקה עשתה טור הופעות מאוד ארוך בין 1981 ל-1984, כולל הופעה ב"קולנוע דן" בתל אביב (חבל שנולדתי רק שנה קודם לכן...), טור שהאמיל תיאר כמהנה אך כמתיש מאוד. כמו בעבר, הלהקה לא החזיקה את עצמה כלכלית והתפרקה, או כפי שהאמיל כותב במרירות בעטיפת האלבום תחת הסעיף "כסף": “In the end it blew over musical differences. Yeah, right”. ב-1985 יצא The Margin, שהוא למעשה אוסף של הקלטות מכמה הופעות מ-1983. אלבומי האולפן של ההרכב טובים אבל הם אפילו לא מתקרבים לעוצמה וללכידות של ההרכב בלייב. החומר שמבוצע באלבום טרי יחסית- אין אף שיר מלפני 1978- כך שהחומרים מאוד קרובים סגנונית ומרגישים מאוד מגובשים. בעיקר מרשימים הביצועים של הלהקה לחומרים שהאמיל הקליט לבד, כמו שיר הנושא מתוך “The Future Now” שזכה לעיבוד בועט בהרבה, או האינטרפרטציה לקטע האוונגרד “The Jargon King” שבמקור מתבסס על טייפ לופס של פרקשן וכאן נשמע הרבה יותר הגיוני ואכיל. וגם קטעי האולפן של הלהקה נשמעים טוב יותר, בעיקר השירים מ-Sitting Targets כמו “Stranger Still” ו-“Sign”, ובעיקר בולטים פה שני שירים מהאלבום Patience, “Labour of Love” ואחד השירים הכי מפורסמים של האמיל, “Patient”, שזוכים לביצועים מפוצצים במיוחד. התקליט מסתיים בקטע הכי פרוגי של האמיל מהתקופה ואחת היצירות הכי חשובות וגדולות שלו- “Flight”, סוויטה מורכבת מאוד מילולית ומוזיקלית שאורכת עשרים דקות; גם כאן במקור האמיל ביצע את הקטע הזה לבדו וכאן יש ביצוע Full Blown שמקבל אנרגיה וחיים חדשים.

יש בלהקה אחלה של דינמיקה-ניק פוטר וגאי אוונס הם רית'ם סקשן מאוד מוצק, ואוונס מנגן עצבני, כבד ונפלא בדיוק כמו שעשה בעשור הקודם- רק חבל שהוא לא התאפק והתעקש, ברוח התקופה, לנגן גם בתופים אלקטרונים מטופשים עם סאונד אייטיז מעפן. ג'ון אליס, הגיטריסט השני, אינו וריטואוז גדול אך הוא משרת את האמיל יפה ומאפשר לו להתמקד גם בקלידים, אבל בעיקר מוצא חן בעיניי השילוב בין שתי הגיטרות- נדמה שהאמיל תמיד ניהל יחסי אהבה-שנאה עם הכלי, אחרי הכל בואן דר גראף לא היו כלל גיטרות ופה יש שתי גיטרות ובאס וזו פתאום דרך אחרת לגמרי להאזין להאמיל. והאמיל עצמו- הוא בכושר, כמו תמיד.
 
The Margin הוא אלבום הופעה חריג משום שהוא מוקלט מהסאונדבורד של ההופעה, ומכאן שבכלל לא שומעים את הקהל או את האינטראקציה של הלהקה עם הקהל (במכוון; בעטיפת האלבום כתוב no applause, no overdubs- this is what happens on stage), כך שלמעשה האלבום מרגיש כעוד אלבום אולפן, רק הרבה יותר טוב מאלבומי האולפן של הלהקה. האלבום יצא במקור כתקליט כפול, וכמו הרבה תקליטים של האמיל הוא נכחד עם הזמן. ב-2002 האמיל הוציא אותו מחדש במהדורה מיוחדת תחת השם The Margin+, כדיסק כפול- הדיסק הראשון הוא התקליט המקורי (פחות שיר אחד), והדיסק השני שנקרא "+" הוא דיסק בונוס של הופעות נוספות, שלמעשה נאספו מבוטלגים שונים ובהם כן שומעים את הקהל. הבעיה היא שההבדל באיכות ההקלטה בין שני הדיסקים הוא עצום, ולא כל כך כיף לשמוע את הדיסק השני; אבל התקליט המקורי מספיק חזק בפני עצמו.

 Peter and I. "קצת אחרת", 2008




כאמור, The Margin הוא המסמך הכי מייצג של הלהקה  המרתקת והלא מספיק מוכרת הזו, שהתפרקה ב-1984. האמיל המשיך להקליט ולהוציא עוד המון אלבומים שאני חייב להודות שאני כבר לא מכיר, אבל נדמה לי שרובם לא משחזרים את הישגי העבר. ב-15 השנה בין H to He Who Am The Only One  של ואן דר גראף ג'נרטור ועד The Margin האמיל הוציא לא פחות מעשרים אלבומים (!) שמהווים את מרכז היצירה שלו, כך שאפשר לומר ש- The Margin הוא סוג של אלבום שסוגר מעגל. יעברו יותר מעשרים שנה עד שהאמיל יעלה שוב על במה במתכונת של להקה; זה קרה ב-2005, עם האיחוד המאוד מפתיע של ואן דר גראף ג'נרטור. אף אחד לא ציפה שואן דר גראף יתאחדו; אף אחד לא ציפה שהם יהפכו לטריו וימשיכו להקליט ולהופיע; אף אחד לא ציפה שהם יתפרקו ב-1971, יתאחדו ב-1975, ויתפרקו שוב ב-1978, שהאמיל ינבא את הפאנק ב-1975, יספיד את נישואיו באלבום הגירושין האולטימטיבי ב-1977, יקדים את הלו-פיי ב-1978, יקים את ה-K Group ויפרק גם אותה, יכתוב אופרה שתוקלט פעמיים בשנות התשעים, ישרוד התקף לב ב-2003, ועוד ימשיך לשיר באותה תעוזה ותשוקה מ-1968 ועד היום. עברו יותר מ-25 שנה מימי ה-K Group  העליזים, אבל הקריירה של האמיל ממשיכה להתקדם והוא ממשיך להפתיע גם היום. 






יום רביעי, 16 בנובמבר 2011

בלי מלוטרון, בלי חליל, בלי טולקין


בשבוע שעבר נפרדנו מאתר האם של הבלוג הזה, "השרת העיוור". אבל כאמור החיים נמשכים, השרת העמיד לעצמו ארסנל משובח של בלוגרים שממשיכים את דרכו. ורק כדי לסיים את המעגל בצורה סופית, אני רוצה לתת עוד התייחסות שמיד תזרוק אותנו אל הפוסט הבא. סיפרתי לכם שבנובמבר 2001 כתבתי את הביקורת הראשונה, הפוסט המוזיקלי הראשון שלי. אותו פוסט עסק באלבום המופת Mekanik Destructiw Komandoah של ענקי הפרוג הצרפתיים, הלוא הם מאגמה (Magma), בהנהגת המתופף והמלחין הבלתי אנושי כריסטיאן ואנדר (Christian Vander) . והנה, מתוך מחווה אחרונה לשרת, אני רוצה היום לחזור למאגמה ולספר קצת על אלבום מופת נוסף וייחודי מאוד שלהם, שהוקלט ב-1974, ושמו Wurdah Itah.

קבלו וידוי, שמיד יוביל אותנו למחקר אנתרופולוגי קצר: בצעירותי, בתקופת כתיבת הביקורת הראשונה שלי בשרת, בתחילת שנות האלפיים, הייתי מה שמכונה פרוגר, או מה שמכונה בחוגים מסוימים- ג'וש (Josh). במילים אחרות- הייתי מעריץ כבד ביותר של רוק מתקדם. באותם ימים ממש קרמה עור וגידים קהילה שלמה של מעריצי פרוג, הרבה בזכות האתר הוותיק של אורי ברייטמן. לפתע הוקמו פורומים של רוק מתקדם, הוקמו להקות של רוק מתקדם, הועלו באוב אלבומי רוק מתקדם ישראלים נושנים וזנוחים, החנות "קצת אחרת" הוקמה בתל אביב, והייתה ממש תחושה של קהילה\גטו של מעריצי רוק מתקדם, כאשר שיא הפעילות של הקהילה היה ערבי רוק מתקדם שנערכו בבית ספר רימון (מי שיזם וארגן את הערבים האלה היה איש הקהילה והמוזיקאי אריק חייט ז"ל, שנדב לזר ציין בפוסט הספד מרגש ב"אטמי אזניים" כי מותו למעשה ציין את הסוף לאותה קהילה). להבנתי עד היום קיימת קהילה כזו (חפשו את הקבוצה "פרוגיסטן" בפייסבוק). בכל מקרה, את האווירה והלך הרוח באותם ימים ניתן לתמצת למשהו מעין זה: אנחנו חבורה של חנאנות שאוהבים רוק מתקדם, שזה הדבר הכי מדהים בעולם, מתת האל המוזיקלית לאנושות; לרוע המזל, אנחנו במיעוט עצבני משום שהאנשים שם בחוץ, אלו ששומעים וולווט אנדרגראונד ועוד שיקוצים כאלה שמנוגנים בארבעה רבעים לכל אורך השיר (!!!), חושבים שהמוזיקה הזו זוועתית; אבל הם לא יודעים מהחיים שלהם, רק אנחנו יודעים את האמת, אבל אנחנו נפיץ את הבשורה לכלל האנושות!! בכל מקרה, גם אם אני מגזים, אני הרגשתי משהו מעין זה. שום גיחה מחוץ לגטו הג'טרו-טאל-קינג-קרימזון-אמרסון-לייק-אנד-פאלמר וכו' לא נראתה שווה מאמץ.

באיזשהו שלב, בערך לקראת סוף הצבא, נפל לי האסימון- כן, יש עוד מוזיקה בחוץ ששווה שמיעה. יש עוד המון מוזיקה כזו. לפני הפרוג יש מוזיקה קלאסית של המאה העשרים, יש ג'אז, יש אוונגרד, ויש גם דברים כמו פרוטו פאנק ופוסט פאנק ובלוז ורוק פסיכדלי וכו' וכו' וכו'....כפי שאתם יכולים לראות בענן התגיות של הבלוג, הבלוג הזה ממש לא עוסק בעיקרו ברוק מתקדם. היום אני יכול להגיד שאני שומע מעט מאוד רוק מתקדם של פעם, פה ושם אני חוזר לכמה להקות שאני עדיין חושב שהן מדהימות- ג'תרו, קרימזון, גונג, סופט משין, ואן דר גראף ג'נרטור, הנרי קאו על נגזרותיה (אני לא חושב שפלויד אף פעם באמת היו להקת רוק מתקדם, מקסימום פסיכדלי מורחב). אבל בסיסטם שלי זורמים היום, על פי רוב,דברים שונים לגמרי, והיום הרבה פחות מעניין אותי לשמוע על להקת פרוג אוזבקית שעושה קאברים לאמרסון לייק אנד פאלמר. אבל, וזה וואחד אבל, אני יכול להגיד שההאזנה המוקדמת לרוק מתקדם פתחה לי כבר משלב מוקדם את האוזניים להרבה דברים בעתיד; לולא האזנתי להתחרעויות של זאפה והמאת'רס המוקדמים (למרות שפיוריסטים של זאפה לא יסכימו, אלבום כמו Uncle Meat הוא האמ-אמא של הפרוג, ובכלל הגיע הזמן לכתוב עליו, אעשה זאת בקרוב) לא יכולתי להגיע לדבר מופרע\מופרך כמו פרי ג'אז, בלי לשמוע הנרי קאו לא הייתי מתקרב למוסיקה מודרנית של המאה העשרים, בלי הגיטרה האקוסטית והחליל של איאן אנדרסון לא הייתי מגיע למחוזות פולק נסתרים, וכולי וכולי. בוטום ליין לשתי הפסקאות הארוכות האלו- לפרוג היה תפקיד מאוד משמעותי בעיצוב הטעם המוזיקלי שלי, ועדיין יש לי חיבה לז'אנר, אבל היום אני גאה להגדיר את עצמי כפוסט-ג'וש.

להקה שנופלת להגדרה של רוק מתקדם ועדיין מסוגלת להפיל לי את הלסת היא מאגמה. משום שמאגמה היא לא סתם להקת פרוג- ההגדרה הזו לגמרי קטנה עליה; זו תופעת טבע. מאגמה עושים בית ספר לכל אותן להקות פרוג רך כמו קאמל ודומיהן, ומראה להן מה זו באמת מוסיקה עם ביצים. לא חושב שנתקלתי בהרבה להקות שגם יש להן חזון מגובש לחלוטין שהן הולכות איתו עד הסוף וגם עושות את זה כל כך טוב. מילת המפתח בסיפור של מאגמה היא עוצמה. הלהקה הזו עוצמתית ברמות מפחידות, ולא סתם יש להם קהל אדוק שעוקב אחריהם כבר ארבעה עשורים. העוצמה הכמעט שטנית הזו, שגובלת בטראנס או בפולחן שבטי, גם מרתיעה מאוד, בעיקר בהתחלה; ההתעקשות של ואנדר וחבריו לשיר בג'יבריש (הם שרים בשפה מומצאת שואנדר המציא, שנקראת "קוביאנית", נגיע לזה), האינטנסיביות והלהט הרב של המוזיקה והשירה, הרפטטיביות הבלתי פוסקת, ההשפעות המוזיקליות הברורות ממלחינים כמו ואגנר וקרל אורף, והשמועות הדי מבוססות על הנטיות הנאציות של ואנדר (מעולם לא אושר, אבל קצת קשה להתכחש לזה) ודאי לא ימצאו חן באוזני רבים.


המוזיקה של מאגמה תוקפת אותך מכל הכיוונים, זו חוויה טוטאלית משום שהמוזיקאים חווים חוויה טוטאלית. הם באמת משוכנעים שהם באים מהכוכב קובאיה (משם השפה המומצאת- מאגמה היא להקת קונספט שכל אלבומיה עוסקים באפוס מדע בדיוני מתמשך שבו תושבי כוכב לכת ששמו קובאיה עוזבים את הכוכב הגוסס ועוברים לכדור הארץ. כמובן שאין דרך לדעת זאת, או להבין את הסיפור, משום שהשירים הם בקוביאנית. אמרתי לכם שיש להם חזון), הם באמת בתוך התבניות הרפטטיביות של ואנדר והם לגמרי בתוך הדבר החי הזה. המוזיקה הזו סוחפת כמו להיות בכנסיית גוספל בהארלם, מצד שני היא מרגישה כמו משהו שיוקלט במאה ה-23 או משהו שבאמת מגיע מכוכב אחר. ועוד משהו- המוזיקה שלהם חפה מקלישאות של רוק מתקדם, לא תמצאו פה סולואי חליל נוגים בתשע שמיניות, לא מלוטרונים מתקתקים, לא עטיפות גרנדיוזיות בעיצובו של רוג'ר דין וגם לא מילים חובבניות על גמדים מספרים של טולקין, זה פשוט לא קיים פה. אומרים לנו שיש פרוג אחר.


רוב האלבומים של מאגמה ו-ואנדר מכילים הרכב גדול שכולל כמה ווקליסטים (כולל ואנדר עצמו שהוא לא רק מלחין אדיר, מעבד מדהים ומתופף שלא מהעולם הזה, הוא גם זמר מצוין), כמה קלידנים, גיטרה, באס, כלי נשיפה ועוד. כדאי להקליט את האלבום Wurdah Itah ואנדר צמצם את ההרכב משמעותית, עד כדי כך שהאלבום אינו מיוחס רשמית למאגמה אלא מוגדר כאלבום סולו של ואנדר (אם כי מעריצי מאגמה רואים בו אלבום מאגמה לכל דבר, וכך גם אני). מלבד ואנדר שמנגן תופים וקלידים (בעיקר פסנתר), יש כאן את באסיסט הלהקה יאניק טופ, ושני ווקליסטים- קלאוס בלסקווי, זמר בלתי סביר בעליל עם המוןןן אוקטבות, וסטלה ואנדר, אשתו של, זמרת מבריקה בזכות עצמה. ואנדר למעשה ריכז את המוזיקאים הבולטים במאגמה לאלבום שהוא כמעט הגרסה הקאמרית של מאגמה.

וזו הסיבה שהאלבום עובד כל כך טוב: דווקא בגרסאת לייט של מאגמה, דווקא עם תזמור דל במכוון ועם יחסית מעט זמרים (והרבה אוברדאבים), מתגלה אלבום עוצמתי וחזק אף יותר מאלבומים של מאגמה בהרכב מלא (כמו אלבומי המופת 1001 centigradesKohntarkosz, וכמובן Mekanik Destructiw Komandoah  שאגב הוא חלק מטרילוגיה ש-Wurdah Itah הוא גם חלק ממנה)- רוב האלבום הוא רק תופים, פסנתר ושירה (את הבאס תכל'ס לא ממש שומעים והוא גם לא ממש נחוץ), ועם זאת- האלבום עוצמתי וסוחף מאין כמוהו. בנוסף לצמצום בהרכב, ואנדר צמצם משמעותית את אורך השירים- יש כאן 12 שירים קצרים יחסית שרובם לא עובר את מחסום שלוש הדקות, בהחלט תופעה תמוהה בעולם הרוק המתקדם. גם כאן, less is more- הקטעים הקצרים האלה עובדים כמו מכות אגרוף קטנות אך בעלות אפקט מצטבר בדרך לנוק-אאוט הסופי. ועוד משהו- ואנדר אמנם מוקף במוזיקאים הדומיננטים במאגמה, אבל מנגן בערך בתשעים אחוז מהאלבום לגמרי לבד ועושה עבודה מדהימה, הן כמתופף והן כפסנתרן, ולפחות מבחינת נגינה הקרדיט לאלבום סולו לגמרי מגיע לו.

בסופו של דבר, ובאופן פרדוקסלי על סף גיחוך, מה שעושה את מאגמה לכל כך שונה, ייחודית וטובה היא דווקא העבודה הווקלית היוצאת מגדר הרגיל של ואנדר והזמרים שלו. קודם כל, ואנדר ניכר שואנדר השקיע המון מחשבה בבניית השפה הקוביאנית, שנשמעת כמו הכלאה בין גרמניות לשפות מזרח אירופאית ואין בה אפילו שבב של מבטא צרפתי; יש משהו קינקי ומושך בזה שזו אשכרה שפה שאומרת משהו, אבל ואנדר מעולם לא טרח להסביר את המילים או ליצור מילון לקוביאנית. שנית, וכבר כתבתי את זה בשרת, ואנדר השתמש בטריק הישן של אופרה- אתה נהנה מלשמוע את הצליל של המילים, והמשמעות שלהן ממש לא מעניינת אותך. ולבסוף- הביצוע הווקאלי של הזמרים פשוט לא ייאמן- הם גם שרים ברמה טכנית מאוד גבוהה, והתשוקה, הו, התשוקה והמסירות שבה הם שרים את המילים הלא מובנות והזרות האלו, זה פשוט סוד קסמה של הלהקה. כאמור, זה מזכיר אופרות של ואגנר, מה שישר זורק אותנו לתקופות חשוכות בהיסטוריה. כן, כנראה שלואנדר ולמאגמה יש איזושהי זיקה לנאציזם; אם זה נכון, בשום פנים ואופן זה לא מצוין באופן מפורש בתוכן (מצד שני, לעולם לא נדע מה התוכן...), ואישית אני מעדיף להמשיך להעריץ את ואנדר על מפעל החיים שלו ולהישאר בתחום האפור של לא לדעת.


אבל חלאס עם המילים, זו פשוט מאגמה במיטבה, או במילים אחרות- אלבום שאי אפשר להתכחש לו. החצי הראשון שלו הוא כנראה שיא הקריירה של ואנדר, החצי השני קצת פחות מוצלח אבל עדיין סוחף וממכר. זה לא עוד אלבום פרוג שכלתני שמצליח להיות אינטליגנטי אבל לא מצליח לרגש (ע"ע האלבומים של להקת ג'נטל ג'יאנט, שמעריציה כנראה לא יסלחו לי), אלא אלבום שממש שואב אותך אליו, וזה מגיע לרמות שאתה ממש מצטרף לשירת הג'יבריש האדירה של ואנדר ושות' באקסטזה דתית. חשוב לי לנסות לשכנע דווקא את אלו שבורחים מרוק מתקדם בגועל: מאגמה בהחלט להקה ששווה לשמוע גם אם אתם באים מעולמות זרים לחלוטין לפרוג. אחרי הכל, ג'ון ליידון מעריץ שלהם, כך שאין סיבה שאתם תנהגו אחרת.





כמה קטעים מתוך הופעות מהשנים האחרונות, בהרכב מלא:



יום שישי, 11 בנובמבר 2011

רקוויאם לשרת העיוור, 2001-2011


בטח לא שמתם לב, אבל ברביעי נפל דבר בשמי הבלוגוספרה המוזיקלית הישראלית לדורותיה: בקול ענות חלושה ובכמעט דממת אלחוט, אתר "השרת העיוור" נסגר מפאת חוסר עניין הציבור. זאת להבדיל מהידיעה על ירידת "הקצה" מעל גלי האתר, שזכתה להדים רבים, ובצדק. כך שמי שמחפש לשמוע ולהכיר דברים חדשים שידגדגו לו את הסינפסות ויעשו לו שליכטה בלב איבד שני מוסדות תרבות. בזמן שה"קצה" עדיין הייתה בשיאה, "השרת" כבר גוסס ודועך לפחות כמה שנים טובות ובתור אחד שפקד את האתר ככל הנראה אלפי פעמים בעשור האחרון, היה ברור השנה כי הסוף קרוב. בניגוד ל"הקצה", שאודה ולא אבוש כי למעשה אף פעם לא ממש שמעתי (זה לא אישי בשום צורה, פשוט לשמוע רדיו זה ממש לא בסיסטם שלי), ה"שרת" היה חלק משמעותי מאוד מחיי הבוגרים, לא פחות.

עבורי זה היה הרבה יותר מעוד אתר מוזיקה, זה היה ממש בית, וזה היה בית ספר לכתיבה, ובית ספר להאזנה למוסיקה, ומקום להבין בו מה זו בעצם מוסיקה, מה עושים עם זה, למה זה טוב ולמה זה עושה כל כך טוב לכל כך הרבה אנשים שגם יודעים לכתוב. בתקופה הפרה-היסטורית של טרום עידן הבלוגים, זה היה מקום בו יכולת לשתף אנשים שלא פגשת מעולם לא רק בטעמך המוזיקלי, אלא ממש בצפונות ליבך. מעבר להכרה הפאסיבית של מוסיקה חדשה או סגנונות חדשות, עצם העובדה שאדם שלא משלמים לו ישב מול תוכנת וורד ותקתק את מחשובתיו ורגשותיו על אלבום שהוא אוהב, ושחלק מהכותבים בשרת עשו את זה בצורה כל כך מדהימה, נטולת אג'נדות יחצ"נות ברנז'איות ונוגדות אינטרסים, היא פשוט מרגשת עד דמעות, אין לי דרך אחרת להתנסח. כמו שאליסף דעואל כתב בתגובה לפוסט המרגש שגיאחה כתב בעונג שבת אתמול, גם אני בעשור האחרון נכנסתי לאתר לפחות פעם ביום אם לא יותר, והיו גם ביקורות שחזרתי אליהן שוב ושוב.

 וסגירת האתר היא גם סוג של סגירת מעגל אישית- בנובמבר 2001, ממש כמה ימים לפני שהתגייסתי, כתבתי ושלחתי ביקורת ראשונה לשרת, תחת השם הבדוי דיאמונד דוג (שהתחרטתי עליו מהר מאוד, מה גם שגיליתי שקיימת בחורה שעד היום לא גיליתי את זהותה שגם השתמשה בשם זה). ואז עוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת….האתר הזה שימש לי אישית, ככותב, כ-playground להתנסות חופשית בכתיבה, בלי שמישהו כפה עליי סגנון מסוים או שיקולי עריכה מסוימים, החופשיות הזו והפידבקים מהמגיבים הם אלו שעיצבו את סגנון הכתיבה שלי, ואני בטוח שכל פליטי השרת שפתחו בלוגים (ויש רבים כאלה) יסכימו שבזמנו לא היה עוד מקום כזה- באינטרנט ומחוצה לו- שנותן את הדרור הבלתי נדלה הזה לכתיבה ביקורתית.

הגדולה של האתר הייתה התחושה הביתית שבו, בעיקר ברגעיו היפים (כמובן שהיו הרבה רגעים לא יפים, בעיקר בהתכסחויות והשתלחויות של מגיבים מסוימים זה בזה), התחושה שכל מי שנכנס אליו פשוט אוהב מוסיקה ברמות אובססיביות וחייב לדבר ולשתף. בתור מי שבילה באתר כמעט מיומו הראשון ועד האחרון, הייתה תמיד דינאמיות רבה בקרב אוכלוסיית השרת, ותמיד היה דם טרי של כותבים ומגיבים חדשים במערכת, וזה לדעתי מה שהחזיק את האתר כל כך הרבה זמן, עד שהגיע הרגע בו זרימת הדם הטרי פסקה והאתר הפך להיות אני ועוד חמישה אנשים. עם השנים נפתחו פלטפורמות נוחות לכתיבת בלוגים עצמאיים, מה שבעיקר הקל על מלאכת הכתיבה  ועל מהירות הפרסום, ואט אט אנשים זרמו מהאתר החוצה, עד שלמעשה האתר איבד רלוונטיות. דבר דומה קרה לדעתי גם ל"קצה" שבתור תוכנית רדיו כבר יש לה אלטרנטיבות והיא כבר לא הצדיקה את עלות תו האיכות שסיפקה לגלגל"צ (במקור הפוסט הזה היה אמור להיות על "הקצה" אבל כאמור אף פעם לא האזנתי ל"קצה" כך שאולי אני לא האיש המתאים לדבר עליה). באיזשהו מקום התהליך הזה הוא תהליך טבעי, אבל יש סוג של אבדן בכך שאין מקום מרכזי כמו "השרת", ובטח שאין במה מרכזית להתנסות בה בכתיבה- כל אחד יכול להקים בלוג אבל קשה מאוד להגיע לחשיפה ולהשפעה שלה זכה "השרת".

זה הזמן לסיים, ובעיקר להגיד תודה לעשרות, אם לא מאות, האנשים הטובים שחלקו איתו את חווית השרת, אנשים הטובים שכתבו, ביקרו, הגיבו, וכן לצוות המתחזקים והעורכים המסורים של האתר, אנשים שקרעו את התחת כדי שהמיזם המופלא הזה יעמוד על הרגליים: אחי רז (האב המייסד), גיאחה כמובן, מני, אופק, יאדו, רונרון עכברון, אסטרובוי, דראמפי, גארפילד, גמש, גדי ב ז"ל, סיסי, נטע, קיש, יאיר יונה, CH4, ק. צטניק,  נאומי, יאיר יונה, דיסה, זולי, H2S, סאגיב, אנגלופיל, Y99, א. סופרמן, אחד מאוזן, אוהד בן פורת, אורי ברייטמן, אורי "קאבוקים" אופיר, ל כהן, dexterx, אליסף דעואל, אלעד ברנט לוי,  עלמא אליוט הופמן, ברט, אריק חייט ז"ל, pinks and floyds, בלוז, בועז כהן, יעל המקורית, יקי אשכנזי, מכסח המדפסות, מאסטר יהודי, מאריה אוצ'ר, עידו לויט, עמית קלינג, סגול 59, pooyu, קובי אור, ו....דודי (כן כן, אמנם הנודניק הרשמי של האתר אבל תכל'ס בנאדם סיפק הרבה צבע, כנראה יותר מדי צבע בשלב מסוים). וכמובן, היו עוד עשרות ואפילו מאות אחרים שאינני זוכר כרגע- עמכם הסליחה.

לסיום: הנה כמה ביקורות שאהבתי לקרוא פעמים רבות, חלקן אפילו לאלבומים שממש לא רציתי לשמוע. למזכרת.












ולסיום סיומת, לכל המעוניין, כל הביקורות שכתבתי לשרת העיוור.

היה שלום, שרת.

יום רביעי, 2 בנובמבר 2011

אתה אחלה ואתה חמוד



כבר מהמפגש הראשון שלי עם בני בשן, לא זוכר מאיפה ולמה, משהו בו מצא חן בעיניי. נדמה לי שזה היה ברדיו, זה היה רוק גיטרות חזק ובסיסי והיה שם קול שבהתחלה לא נשמע מרשים, חצי שר חצי מזייף, אבל אז הגיעו השורות "אני זיון של הניו אייג', אני זיון פאקינג מטורף" ואמרתי לעצמי- מי החצוף הזה שמוכן לזייף ככה ועוד לשיר שורות כאלה על עצמו? ואז הגיע הפזמון שהסביר לי בדיוק מי זה- "אני בני בשן!!" וכשמשהו כזה מבריק- ומצחיק- מכה בך כשאתה לא מוכן האפקט הוא מהמם. אחר כך ראיתי אותו, אם איני טועה בקליפ לשיר "67" ועוד יותר הוא מצא חן בעיניי- איש לא רזה, לא שופע שיער ולא מטופח בלשון המעטה, יושב על ספה ו"שר את השיר בראש" (טריק שהבנתי שהוא גם עושה בתוכנית הקאלט שהוא מריץ ברדיו). השיר, כמו השיר הראשון של בני בשן שהכרתי, היה גם הוא מבריק, בעיקר הציטוטים בסופו שעושים חיבור בלתי קדוש בין שיר שואה לשיר של פורטיס, מכל האנשים. גם "67" וגם "אני בני בשן" השאירו אותי עם תחושה של "ווט דה פאק?" בראש ותחושה של טעם של עוד בפה, וככה אני אוהב את האמנים שלי.


בני בשן הוא מה שגלעד כהנא היה עבורי פעם (אני עדיין נורא אוהב את גילי אבל אני מודה שפעם, כשאף לא הכיר אותו ולא השתין עליו והוא היה הרבה יותר חתרני ולפני הפרויקט המיותר שנקרא The Walking Man אהבתי אותו יותר. סנוב מתנשא כבר אמרנו?)- מין ליצן חצי עצוב חצי שמח, ספק אמן ספק שרלטן, שלא ממש מבינים עד הסוף מה הוא אומר ומה הוא רוצה ממך אבל אין לך ספק שהוא סוג של גאון. אם נמשיך באנלוגיה לכהנא, שהוציא ב-2000 את אחד האלבומים הכי מדהימים של המוסיקה הישראלית לדורותיה ועד היום לא מספיק יודעים מזה (בנימה אישית- בחייאת גלעד, תפסיק לחלטר עם נינט ותעשה הופעה אחת של "שכחתי איך לאכול", אלבום מופת שאתה מתכחש לו כבר יותר מעשור, כמה אפשר לבקש!?!), גם בני הוציא ב-2005 אלבום מדהים, לדעתי אחד הטובים של העשור, אלבום הבכורה שלו בשם "בואו". ב"בואו", כמו ב"שכחתי", התגלה קול חדש במוסיקה הישראלית- נושך, בועט ומקורי, שלא מפחד ממילים גסות, מטקסטים משונים ומהרפתקנות מוסיקלית. אבל כמו "שכחתי" גם "בואו" הוא כנראה אלבום חריג מדי שלא זכור מספיק.


אחרי "בואו", שהיה למעשה אלבום יחיד של בני עם אלדד גואטה שניגן בכמעט כל הכלים, והתאפיין בסאונד חצי אלקטרוני מאוד מיוחד (הם עבדו חמש שנים על האלבום ההוא!), בני הוציא שני אלבומים נוספים- "שירי עם אישיים" ב-2007 ו-"מעשה באדם" מ-2009. באלבומים האלה בני עבד עם להקה אורגנית, ואופי השירים מאוד שונה- בני לא שר רק שירי רוק עצבניים וקולניים כמו ב"בואו", אלא גם הרבה בלדות אקוסטיות. לטעמי צמד האלבומים הזה לא רע אבל גם ממש לא מדהים, מהסיבה הפשוטה שבני יושב בול על שירים עם ביצים כמו "אני בני בשן" ו-"67", אבל נופל חזק בבלדות האקוסטיות שלו- בני פשוט לא זמר מספיק טוב בשביל השירים האלה; הקול הטבעי הנמוך שלו יפה, אבל הוא זייפן-על וזה פשוט לא עובד בשירים כאלה, הכאריזמה והצ'ארם שלו נעלמים,  והם פשוט משעממים. כשמוסיפים את העיבודים השגרתיים מדי מקבלים כאמור אלבומים מאוד לא אחידים ברמתם, ומשניהם יצאתי בתחושה של פספוס.

וכאן אנחנו מגיעים למה שרציתי לדבר עליו- האלבום האחרון של בני שיצא לפני שנה, "ריקודים על פי תהום" (יצא לפני קצת יותר משנה). בשביל האלבום הזה בני החליף את הלהקה שלו וחבר ללא אחרים מבום פאם, הרכב הרוק הבולגרי-צועני-יווני-מחק את המיותר הטוב כל כך (מספיק שנזכיר את הצמד חמד עוזי פיינרמן\רמירז את אורי כינרות, תאומי הגיטרות המשופמים שנשמעים כמעט זהים וזה תענוג כפול). את האלבום הזה שמעתי כשיצא (כל המוזיקה של בני ניתנת לשמיעה בסטרימינג באתר שלו) וראיתי קליפים, ואני חייב לומר שהתאכזבתי. לא הבנתי מה הולך כאן- הוא צוחק או שזה רציני? מה הקשר בין בני לבום פאם? ולמה יש פה שיר על מיכל ינאי? וזו כבר פעם שלישית שאני מתאכזב מאז "בואו". טוב, הוא כבר איבד את זה לגמרי, אמרתי לעצמי והמשכתי הלאה.


עוברת שנה והכל טוב ויפה, ולפני כולה שבועיים אני בחתונה של חבריי הטובים ט' ו-א', ואחרי החופה והתוכנית האמנותית ואפילו חינה ששולבה עם החתונה התחלנו עם הריקודים. ופתאום, בשלב קריטי של הערב, אני פתאום שומע צלילי גיטרות שאני כבר מכיר מקילומטרים, ופתאום קול מוכר מאוד מהרמקולים של הדי-ג'יית, ומי היה פאקינג מאמין, זה לא אחר מבני בשן בכבודו ובעצמו, בשיר "אחלה חמודה"! הבנתי שהשיר נעשה איכשהו פופולארי, אבל לא האמנתי שאני אשכרה שומע את בני בשן בחתונה.

פתאום קלטתי שהייתי אידיוט וחזרתי ל"ריקודים על פי תהום". גיליתי שמדובר בעצם באלבום מבריק כמו "בואו", ויותר מזה- אלבום חשוב. כי זה אלבום שעוסק למעשה, בדלת האחורית, בנושא שעוד לא שמעתי אף אלבום ממש מתעסק בו ברצינות, בטח שלא במסגרת  בועת האינדינגב הישראלית, וזו התנגשות הציביליזציות בין המוזיקה המזרחית העולה, הפורחת ומעלימת המס לבין הרוק הישראלי הדועך, הקפוא וזה שאף לא היה לו מה להעלים. בעצם, בני והבומפמים (שפתאום החיבור בינהם נשמע מושלם!) יצרו אלבום שבא מהרוק והוא תגובת נגד למוזיקה המזרחית. הטרן אוף שהיה לי במקור באלבום היה התחושה שבשן ושות' מנסים לעשות פארודיה לא מוצלחת על זמר מזרחי. אבל אחרי שבוחנים שירים כמו "אחלה חמודה", "את אלופה" וה-שיר של האלבום, "בז'ז'ות" (עוד נגיע אליו) מבינים שהם בעצם מנסים לעשות אשכרה דיסק מזרחי, ברצינות, אבל בתנאים שלהם. בשן הוא אשכנתוז מת ואין לו בעיה עם זה, הוא לא מנסה להתרפס להיכנע לז'אנר כמו שזאב נחמה ואתניקס מנסים לעשות, אלא לעשות את האלבום המזרחי שלו. "אחלה חמודה" הצליח כל כך בגלל שלדעתי הוא עונה על הצורך האשכנתוזי לעשות חפלה מזרחית בלי לצאת נלעג.

שני שירים כאן חשובים להבין את האלבום. הראשון הוא "בז'ז'ות". קודם כל זה השיר הכי טוב בדיסק וגם הכי מצחיק בו. דבר שני, זה השיר שבו הקונטרה האשכנתוזית של בשן הכי בולטת לעין, בגלל שלמעשה הוא כמעט זהה לשיר הנודע (וההיסטרי באותה מידה, אם לא יותר) של ג'קי מקייטן, "שיר המענטזת". כשבני שר: "רואים לך את הבז'ז'ות מרחוק, זה לא בסדר גם אם זה בחוק" זו למעשה תמונת הראי של "גם חולצתך שקופה והשמלה נועזת, אני יכול לומר לך שאני נדלק". בני כאילו מנסה לומר- גם לנו האשכנתוזים מותר לשיר שירים כאלה ולצאת מלכים, למה לא?


השיר השני שהוא בעצם המסר הכי חשוב של האלבום הוא "פה בים". השיר מתואר נקודת המבט של מציל מזרחי בים, שיוצא נגד בני בשן וכל מה שהוא מייצג באופן אישי: "בוא יא אשכנתוז, יא מתנשא, יא בן זוועה, עם צמיגים כמו שלך אין פה סכנת טביעה, תסתכל על עצמך, תסתכל על עצמך, פה בים אני המלך, לא אתה יא בן זונה". מעבר לזה שהשיר הוא מופתי מבחינה מוסיקלית עם סאונד ע-נ-ק של פיינרמן את כינרות, זה בעצם המסר של האלבום, שבני הפנים בעוד ששאר נסיכי הרוק בארץ עדיין מסרבים לקבל- הזמר המזרחי ניצח את הרוק האשכנתוזי. פה בים- או במצעד הפזמונים- או בקיסריה- או בכל מקום אחר, אני המלך, לא אתה, יא בן זונה. האומץ של בני להודות בתבוסה ואשכרה להתעסק בנושא הזה היא מרשימה. בני בעצם אומר- באלבום הזה ניסיתי לא להילחם בזמר המזרחי, אלא להצטרף אליו בדרכי שלי.

למרבה המזל גם שאר האלבום מצוין, שווה להזכיר שיר שלא ממש קשור וזה "בטנים ותחתים", שיר סאטירי פוליטי של לא אחר ממאיר אריאל (בני גם תרם אחלה ביצוע ל"פה גדול" בפרויקט המבורך "רישומי פחם בצבע"). במקור מאיר שר את השיר עם גיטרה אקוסטית על איזה טייפ מנהלים, כאן הבומפמים ועוטפים את ההגשה של בני במצע גיטרות עשיר ומלטף. וכמעט כמעט שכחתי את הדואט המעולה עם שלומי שבן בשיר "מעשן עלייך". וכאן המקום לציין שלמרות ההערכה המחודשת שלי לאלבום, אני עדיין לא מבין מה השיר על מיכל ינאי עושה פה ואני עדיין חושב שהוא השיר הכי גרוע באלבום, ולא מיכל, זה ממש לא אישי.

בקיצור, בני הביא פה לא סתם אלבום כיפי, לא סתם אלבום מבריק, אלא גם אלבום שהוא חריג וחשוב בנוף המקומי. המוזיקה המזרחית מקבלת מהממסד האשכנזי, הרוק הישראלי ובטח ובטח מהאינדי התל אביבי כתף קרה במיוחד, על פי רוב בצדק ועל פי רוב זה לא מזיז לה. בדרך כלל כשזמרים לא מזרחיים מנסים להתחבר אליה זה יוצא מגוחך (עם כל הכבוד, זאב נחמה לא יישכנע אותי בחיים שיש לו ים של כח ו-BMW שחורה). בני מראה כאן שדיאלוג הוא אפשרי, ושגם לאשכנזים מותר.