פיטר ק.

אם כבר לעסוק בטיטאני רוק מתקדם בכלל, ובאלו שמציעים קצת (או הרבה) מעבר בפרט, איך יכול להיות שאני כותב את הבלוג כבר שבעה חודשים ועדיין, עדיין, עדיין לא דיברתי על אחד האמנים הכי הכי אהובים עליי, איש שאיכות האמנות שלו מתחרה רק עם הכמות (אנחנו מדברים על משהו כמו 40 אלבומים, כולל אלו של ואן דר גראף ג'נרטור), איש רנסאנס אמיתי ומקור השראה אינסופי, וזהו הגדול מכולם, פיטר האמיל. כמה שאני אוהב את האיש הזה, שפשוט אין משהו שהוא לא מדהים בו- כתיבה, הלחנה, שירה, נגינה, פרפורמנס. אני אישית מטורף עליו כבר הרבה שנים, ברמות אובססיביות, ורק אזכור שמו עלול לגרום לי לרייר כמו מעריצה של ג'סטין טימברלייק. הוא בלי ספק האמן הכי אנדרייטד שאני מכיר- הוא היה צריך להיות שם בסדר הגודל של דילן, יאנג וכהן.

האמיל הוא אמן בעל פנים רבות והרבה מאוד סתירות פנימיות. באופן מסורתי הוא מזוהה עם רוק מתקדם, בעיקר בגלל ואן דר גראף ג'נרטור שמאז ומתמיד ניגנה רוק מתקדם (אם כי מאוד לא שגרתי), אך אלבומי הסולו הרבים מספור שלו נעים דרך סגנונות רבים, כמו סינגר-סונגרייטר (מספיק אם אציין את יצירת המופת Chameleon in the Shadow of the night,  או את And Close As This  שכולו מנוגן על אורגן מידי, או על Clutch הנהדר מהעשור האחרון שמנוגן כולו על גיטרה), יציאות אוונגרד ביזאריות (למשל האלבום Loops and Reels), אלבומי לו-פיי שהוקלטו ונוגנו לבד ע"י האמיל שהיה אחד מחלוצי ההקלטה הביתית (The Future Now הגאוני הוא דוגמא מייצגת), או אפילו פרוטו-פאנק מהפכני שג'ון ליידון ציין כהשפעה (Nadir's Big Chance) או שילוב של כל זה ביחד (In Camera, האלבום האהוב עליי שלו). כך שכמו במקרה של מאגמה, הגטו של "פרוג" קטן מאוד עליו, וכמו מאגמה גם אני מקטלג אותו כ"פוסט-פרוג" (הנה, המצאתי סוגה מוזיקלית חדשה!). וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על השירים והמילים- האמיל הוא אחד הכותבים הכי מדהימים שאני מכיר, אינטלקטואל בלתי נלאה וגם רומנטיקן חסר תקנה (בערך...) שלא מהסס לשלב באותו אלבום שירי אהבה (את אלבום הגירושין שלו Over אני לא אוהב אבל הוא נחשב קלאסיקה), הגות פילוסופית על מצב האדם ואפילו מדע בדיוני (ולא, זה לעולם לא פתטי כמו הטקסטים המגוחכים של פיטר סינפילד ושל "יס"). ועדיין לא דיברנו על השירה שלא תיאמן, על נגינת הפסנתר...

הקטלוג של האמיל הוא כל כך איכותי ואדיר במימדיו, שניתן לחלק אותו לכמה וכמה טרילוגיות (!): יש את הטרילוגיה הראשונה של ואן דר גראף (The Least We Can Do Is Wave Each Other, H to He Who Am The Only One, Pawn Heart), טרילוגיית אלבומי הפרוג\סינגר סונגרייטר של האמיל (Chameleon שצוין, The silent Corner and the Empty Stage שנחשב בעיניי רבים כפסגת הקריירה של האמיל ו-In Camera  שכבר צוין), טרילוגיית הפאזה השנייה של ואן דר גאף לאחר האיחוד (Godbluff, Still life, World Record), טרילוגיית הלו-פיי של האמיל (The Future Now, Ph7, A Black Box) וזה רק העשור הראשון ליצירה ה-האמילית, ובטח שניתן להמשיך לחלק אלבומים נוספים. היום אני רוצה לדבר על פאזה של האמיל שלא כל כך זוכה ליחס,וזו התקופה של האמיל עם להקה שהקים עם ניצולי ואן דר גראף שהוא קרא לה – The K group, ואלבום ההופעה האדיר שלהם, The Margin.

קצת רקע: ב-1978 התפרקה ואן דר גראף (הג'נרטור הושמט משמה בשלב זה, ואכן ההרכב האחרון שלה היה שונה מאוד מההרכב הקלאסי), מאותה סיבה שתמיד גרמה לעננה כבדה סביבה- מחסור במזומנים. האמיל חזר הביתה וחזר משם עם אלבום מכונן וחשוב במיוחד עבורו, The Future Now, תפנית חדה מהפרוג ומהאפוסים הכבדים, ומעין סגנון ניו-וייבי שכזה, שהתמקד בשירים קצרים יותר ונושאים חברתיים\פוליטיים והתווה את דרכו של המאיל בשנים הבאות. האמיל הקליט כאמור את Ph7 ו-Black Box שהם בערך באותו סגנון, כאשר האמיל מנגן כמעט את כל הכלים בעצמו. ב-1981 האמיל מקליט את האלבום Sitting Targets שבו ויתר על כסא התופים לטובת גאי אוונס, המתופף האגדי של ואן דר גראף ואחד המתופפים האהובים עליי (סוג של קצב\ שוחט על התופים, מין ז'אן-ז'ק גולדברג אבל יותר ורסטילי ומוכשר), והנשפן האגדי אף יותר של ואן דר גראף, דיוויד ג'קסון (כאן המקום לציין כי ההבחנה בין אלבומי הסולו של האמיל לאלבומים של ואן דר גראף תמיד הייתה חמקמקה). כאן הייתה יציאה ברורה מהסגנון העצמאי של האמיל, ולאלבום יש סאונד של להקה. האמיל ראה כי טוב, והחליט כי עדיף להקים להקה חדשה: הוא השאיר את אוונס על התופים, צירף את באסיסט ואן דר גראף הוותיק ניק פוטר (שבאופן משונה לא נכח באלבומים הבאמת גדולים של הלהקה, הוא ניגן בשני הראשונים ובשני האחרונים, בהפרש של 8 שנים זה מזה), וגיטריסט מוביל שלא היה קשור לואן דר גראף, ג'ון אליס. לכל אחד מחברי הלהקה הצמיד האמיל כינוי משונה- לניק פוטר הוא קרא Mozart, לאוונס- Brain, לאליס- Fury, ולו עצמו הוא קרא K (לא ממש הבנתי מדוע), וכך נולד ההרכב שהוא למעשה חצי ואן דר גראף ג'נרטור, שהאמיל קרא לו "להקת הקצב שלי"- The K group.

ה-K Group היו למעשה ההרכב היחיד שהאמיל הנהיג מלבד ואן דר גראף, אבל המוזיקה הייתה שונה לגמרי- זו הייתה גרסה מרוככת של פוסט פאנק, עם סגנון הנו-וייב המוקדם של האמיל, וקצת קצת שאריות מהעבר הפרוגרי של האמיל. בניגוד לואן דר גראף, אחת מלהקות הרוק הכי ביזאריות אי פעם- להקה שלמעשה מעולם לא היו לה ממש גיטריסטים (האמיל ניגן מעט מאוד גיטרות וברוב הזמן קלידן הלהקה, יו באנטון, ניגן תפקידי באס על האורגן) ועשתה שימוש מאוד נרחב בכלי נשיפה- K group היו להקת גיטרות-באס-תופים לפי הספר, אבל האמיל הרי לא עושה שום דבר לפי הספר. הלהקה הקליטה שני אלבומים- Enter K ב-1982 ו-Patience, אחד מאלבומיו המוערכים ביותר של האמיל, ב-1983; שני האלבומים מאוד דומים בסגנונם ל-Sitting Targets ואפשר להחשיב אותם כטרילוגיה נוספת. אבל האמיל עצמו מודה שעיקר הקיום של הלהקה היה בהופעות חיות.

הלהקה עשתה טור הופעות מאוד ארוך בין 1981 ל-1984, כולל הופעה ב"קולנוע דן" בתל אביב (חבל שנולדתי רק שנה קודם לכן...), טור שהאמיל תיאר כמהנה אך כמתיש מאוד. כמו בעבר, הלהקה לא החזיקה את עצמה כלכלית והתפרקה, או כפי שהאמיל כותב במרירות בעטיפת האלבום תחת הסעיף "כסף": “In the end it blew over musical differences. Yeah, right”. ב-1985 יצא The Margin, שהוא למעשה אוסף של הקלטות מכמה הופעות מ-1983. אלבומי האולפן של ההרכב טובים אבל הם אפילו לא מתקרבים לעוצמה וללכידות של ההרכב בלייב. החומר שמבוצע באלבום טרי יחסית- אין אף שיר מלפני 1978- כך שהחומרים מאוד קרובים סגנונית ומרגישים מאוד מגובשים. בעיקר מרשימים הביצועים של הלהקה לחומרים שהאמיל הקליט לבד, כמו שיר הנושא מתוך “The Future Now” שזכה לעיבוד בועט בהרבה, או האינטרפרטציה לקטע האוונגרד “The Jargon King” שבמקור מתבסס על טייפ לופס של פרקשן וכאן נשמע הרבה יותר הגיוני ואכיל. וגם קטעי האולפן של הלהקה נשמעים טוב יותר, בעיקר השירים מ-Sitting Targets כמו “Stranger Still” ו-“Sign”, ובעיקר בולטים פה שני שירים מהאלבום Patience, “Labour of Love” ואחד השירים הכי מפורסמים של האמיל, “Patient”, שזוכים לביצועים מפוצצים במיוחד. התקליט מסתיים בקטע הכי פרוגי של האמיל מהתקופה ואחת היצירות הכי חשובות וגדולות שלו- “Flight”, סוויטה מורכבת מאוד מילולית ומוזיקלית שאורכת עשרים דקות; גם כאן במקור האמיל ביצע את הקטע הזה לבדו וכאן יש ביצוע Full Blown שמקבל אנרגיה וחיים חדשים.

יש בלהקה אחלה של דינמיקה-ניק פוטר וגאי אוונס הם רית'ם סקשן מאוד מוצק, ואוונס מנגן עצבני, כבד ונפלא בדיוק כמו שעשה בעשור הקודם- רק חבל שהוא לא התאפק והתעקש, ברוח התקופה, לנגן גם בתופים אלקטרונים מטופשים עם סאונד אייטיז מעפן. ג'ון אליס, הגיטריסט השני, אינו וריטואוז גדול אך הוא משרת את האמיל יפה ומאפשר לו להתמקד גם בקלידים, אבל בעיקר מוצא חן בעיניי השילוב בין שתי הגיטרות- נדמה שהאמיל תמיד ניהל יחסי אהבה-שנאה עם הכלי, אחרי הכל בואן דר גראף לא היו כלל גיטרות ופה יש שתי גיטרות ובאס וזו פתאום דרך אחרת לגמרי להאזין להאמיל. והאמיל עצמו- הוא בכושר, כמו תמיד.

 

The Margin הוא אלבום הופעה חריג משום שהוא מוקלט מהסאונדבורד של ההופעה, ומכאן שבכלל לא שומעים את הקהל או את האינטראקציה של הלהקה עם הקהל (במכוון; בעטיפת האלבום כתוב no applause, no overdubs- this is what happens on stage), כך שלמעשה האלבום מרגיש כעוד אלבום אולפן, רק הרבה יותר טוב מאלבומי האולפן של הלהקה. האלבום יצא במקור כתקליט כפול, וכמו הרבה תקליטים של האמיל הוא נכחד עם הזמן. ב-2002 האמיל הוציא אותו מחדש במהדורה מיוחדת תחת השם The Margin+, כדיסק כפול- הדיסק הראשון הוא התקליט המקורי (פחות שיר אחד), והדיסק השני שנקרא "+" הוא דיסק בונוס של הופעות נוספות, שלמעשה נאספו מבוטלגים שונים ובהם כן שומעים את הקהל. הבעיה היא שההבדל באיכות ההקלטה בין שני הדיסקים הוא עצום, ולא כל כך כיף לשמוע את הדיסק השני; אבל התקליט המקורי מספיק חזק בפני עצמו.

 Peter and I. "קצת אחרת", 2008

כאמור, The Margin הוא המסמך הכי מייצג של הלהקה  המרתקת והלא מספיק מוכרת הזו, שהתפרקה ב-1984. האמיל המשיך להקליט ולהוציא עוד המון אלבומים שאני חייב להודות שאני כבר לא מכיר, אבל נדמה לי שרובם לא משחזרים את הישגי העבר. ב-15 השנה בין H to He Who Am The Only One  של ואן דר גראף ג'נרטור ועד The Margin האמיל הוציא לא פחות מעשרים אלבומים (!) שמהווים את מרכז היצירה שלו, כך שאפשר לומר ש- The Margin הוא סוג של אלבום שסוגר מעגל. יעברו יותר מעשרים שנה עד שהאמיל יעלה שוב על במה במתכונת של להקה; זה קרה ב-2005, עם האיחוד המאוד מפתיע של ואן דר גראף ג'נרטור. אף אחד לא ציפה שואן דר גראף יתאחדו; אף אחד לא ציפה שהם יהפכו לטריו וימשיכו להקליט ולהופיע; אף אחד לא ציפה שהם יתפרקו ב-1971, יתאחדו ב-1975, ויתפרקו שוב ב-1978, שהאמיל ינבא את הפאנק ב-1975, יספיד את נישואיו באלבום הגירושין האולטימטיבי ב-1977, יקדים את הלו-פיי ב-1978, יקים את ה-K Group ויפרק גם אותה, יכתוב אופרה שתוקלט פעמיים בשנות התשעים, ישרוד התקף לב ב-2003, ועוד ימשיך לשיר באותה תעוזה ותשוקה מ-1968 ועד היום. עברו יותר מ-25 שנה מימי ה-K Group  העליזים, אבל הקריירה של האמיל ממשיכה להתקדם והוא ממשיך להפתיע גם היום.