ריד, ג'ויס, קאופמן

הדיבור החם בעולם המוזיקה היום הוא שיתוף הפעולה הדי בלתי נתפס בין מטאליקה ללו ריד, Lulu. יש לי את האלבום, חתיכת גוש שיושב בגרון, ועדיין לא התעמקתי בו מספיק כדי לכתוב עליו, אבל מה שבטוח- זה בלי ספק הדבר הכי מושך ומרתק שריד או מטאליקה עשו מזה שנים (במקרה של ריד- בטח בעשור האחרון, במקרה של מטאליקה מבחינתי- מאז ומעולם!) וכאמור אני עדיין לא עיכלתי אותו עד הסוף אבל בעיניי הוא פרויקט מבורך מאוד, ובכלל- מתי בכלל לאחרונה מישהו דיבר כל כך הרבה על לו ריד? אחרי הכל, There’s no such thing as bad publicity. כאמור, האלבום הוא בעיניי מרתק ואני מתכוון לכתוב עליו מתישהו, אולי אפילו בפוסט הבא, אבל לפני כן- בואו נדבר קצת על אוונגרד, על אמת אמנותית, על קהל, ועל "אמנות קשה לעיכול" בכלל... אזהרה: זה פוסט נורא ארוך, הרבה יותר מהרגיל, אז קחו אוויר...

הנושא הזה של אוונגרד, אקספרמנטליות, המצאת הכללים והכלים מחדש מאז ומתמיד ריתק אותי. איכשהו אני תמיד מוצא את עצמי נמשך לדברים האזוטריים והניסיוניים יותר, מספיק שאקרא באיזשהו מקום על אלבום או ספר או סרט זה או אחר שהוא "בלתי מובן", או "מאתגר", או "קשה לעיכול", או "שובר את כללי ומוסכמות הז'אנר", בשביל שארצה תיכף ומייד לדגום אותו, רק בשביל לראות על מה כל המהומה (ו-Lulu הוא כמובן לא יוצא מן הכלל). בהרבה מקרים, כפי שקורה הרבה באמנות ניסיונית ואוונגרדית, אכן מדובר במשהו מזוויע שלא מחזיק מעמד יותר מכמה דקות; אבל הרבה מאוד מהאמנות הכי אהובה עליי באה מהמקומות האלה. לפעמים נדמה שהאמנים הולכים רחוק מדי עם התעוזה והאומץ שלהם, עד שנוצר משהו שלמעשה אין לו קהל מלבד האמנים עצמם, ואז עולה השאלה: למה זה טוב? בתור אחד שצורך ואפילו לפעמים מנגן מוזיקה שאחרים מרימים גבה לגבי הלגיטימיות שלה, הנושא הזה מאוד מושך אותי, ואני רוצה היום לתת שתי דוגמאות מאוד בולטות.

נראה שלמעט ריד ומטאליקה, שנשמעים ממש מבסוטים מעצמם, הרוב די שונאים את התוצאה הסופית- מעריצי לו ריד לא מבינים מה היה לו לחפש עם המטאליסטים המקועקעים האלה, ומעריצי מטאליקה לא קולטים מה הלהקה האהובה עליהם עושה עם החטיאר היהודון שממש מתעקש לא לשיר. נכון להיום, ההד ש-lulu יוצר הוא שלילי ביותר: רוב הביקורות הם מאוד שליליות וכן התגובות של המעריצים (ואפילו כמה חיות בית, כפי שכבר מישהו תיעד והעלה ליו-טיוב). מה שכן, ריד כבר אמר שזה ממש לא אכפת לו, וצוטט כאומר ש"גם ככה כל המעריצים שהיו לי ברחו אחרי Metal Music Machine".

או! בואו נדבר קצת על האלבום ההוא.

Metal Music Machine (להלן אקרא לו בקיצור MMM), למי שעוד לא שמע עליו, הוא כבר סוג של מיתוס. מדובר באלבום כפול שריד הקליט לבדו והוציא בחברת תקליטים גדולה ומכובדת בשנת 1975. בניגוד לאלבומיו של ריד באותה תקופה, אין באלבום שום שיר רוק, שום כלי אחר מלבד גיטרות, ושום שירה. מה שכן יש שם זה 64 דקות, מחולקות לארבעה צדדי ויניל, של רעש. ריד פשוט שם גיטרות מול מגבר, והקליט את הפידבקים האדירים ומחרישי האוזניים שהן עשו- בעקרון ריד אפילו לא באמת ניגן על הגיטרות, הן החלו לפדבק בעצמן (בהתאם לחזון של בריאן אינו- מוזיקה שמנגנת את עצמה ללא התערבות היוצר) והוא פשוט עיבד את הסאונד. לאחר מכן ריד עשה כמה מניפולציות אולפן- האיץ את מהירות הסלילים, ערך קצת וערם שכבות על שכבות של פידבק אדיר ומחריש אוזניים לכדי 64 דקות. כך נוצר אלבום ממש מיתולוגי בשל העובדה שהוא כמעט בלתי שמיע; אודה ולא אבוש כי לא הצלחתי להאזין לו ברצף ללא הפסקה, השטף הבלתי פוסק הזה של דיסוננס ותדרים גבוהים באיזשהו שלב ממש גורם לסחרחורת ולתחושה פיזית לא טובה.

ריד

אבל בואו נעזוב את ריד ואת עולם המוזיקה בכלל, נעבור לעולם הספרות ונחזור בזמן 36 שנה אחורה. ג'יימס ג'ויס (James Joyce), אחד מגדולי הסופרים במאה העשרים ובלי ספק אחד המוחות המעוותים והמתוסבכים בה, משחרר סוף סוף את ספרו הראשון והאחרון מאז יצירת הפאר שלו "יוליסס". לספר החדש, שיוצא שנתיים בלבד לפני מותו של ג'ויס, קוראים “Finnegans Wake”, וג'ויס משחרר אותו לאחר שעבד עליו לא פחות מ-17 שנה. הספר מתקבל בצורה שלילית ביותר, משום שהוא חתיכת אוונגרד לוהטת ובלתי סבירה לחלוטין- ג'ויס כתב ספר בשפה שאינה אנגלית, אלא מין שפה פרטית ומורכבת ביותר שהמילים בה הן הלחמות ושילובי מילים שבחלק מהמקרים לקוחות מכמה שפות שונות (למי שרוצה להבין במה מדובר: כבר בעמוד הראשון של הספר מופיעה המילה הבאה- bababadalgharaghtakamminarronnkonnbronntonnerronntuonnthunntrovarrhounawnskawntoohoohoordenenthurnuk; וזה לא ג'יבריש רבותי, זה צירוף של מילים בכמה שפות שונות שקשורות למילה רעם!) בנוסף, הספר בנוי באופן מעורפל ביותר, באופן שסותר כל מוסכמה ספרותית קיימת- קשה מאוד להצביע על עלילה בספר, על דמויות קבועות או על מסגרת של זמן ומקום, עד כדי כך שעד היום אין קונצנזוס על מה בעצם הספר. לדברי ג'ויס, שטען כי הוא יכול להצדיק כל מילה בספר, הרעיון היה לדמות את הלך החשיבה הלילי האסוציאטיבי שבחלום; "יוליסס" היה 800 עמודים שמתרחשים ביום אחד, ו-“Finnegans Wake” היה 600 עמודים שמתרחשים בלילה. מיותר לציין שגם "יוליסס" נחשב לספר מורכב ביותר וקשה מאוד לקריאה, אבל במקרה של “Finnegans Wake” ג'ויס התעלה על עצמו ויצר את הספר שנחשב עד היום לספר הקשה ביותר לקריאה בשפה האנגלית, אם לא בכלל. כמו במקרה של סימפוניית הרעש של ריד, אני יכול להודות שניסיתי להתמודד עם הספר אבל פרשתי כבר לאחר כמה עשרות עמודים.

ג'ויס

למרות שאני מודה שזה אולי לא כל כך רציני לקיים דיון על יצירת אמנות שלא הצלחת לחוות את כולה, שתי העבודות האלה פשוט מרתקות אותי. אני מחזיק מעצמי אדם בעל סיבולת יחסית חזקה לאמנות אוונגרדית, אבל שתיהן מביסות אותי בלי מאמץ מיוחד מצידן; ריד יצר אלבום שאי אפשר לשמוע, ג'ויס יצר ספר שאי אפשר לקרוא. אלו שתי עבודות מושמצות ביותר, שכבר קיבלו מעמד מיתולוגי של מין סלע גיברלטר כזה. שתי העבודות גם נתפסות בעיניי רבים כלא יותר מקוריוז או בדיחה של יוצריהן. אני שולל את הטענה הזו מכל וכל, אמנם קשה עד בלתי אפשרי לצלוח אותן אבל כל מי שינסה יבחין מיד שאלו עבודות מושקעות מאוד. נשאלת השאלה- למה? למה ליצור משהו כל כך מושקע אך כל כך לא נגיש? מה המטרה בכך, מה התכלית?

במקרה של ג'ויס, הבנאדם הקריב 17 שנים, בערך שליש מחייו, כדי לכתוב את הספר הזה, והוא כתב אותו לגמרי ברצינות (אלא אם כן הבנאדם היה ממש פסיכי, מה שלא סביר). קונספטואלית, ג'ויס עשה דבר מבריק: מה שעניין את ג'ויס זה לא המטרה אלא האמצעי- השפה עצמה, שהיא בעצם הספר.  נראה שכדי לקרוא את הספר צריך לזנוח לחלוטין את כל מה שאתה יודע על קריאת ספר ופשוט לקרוא את רצף המילים על הדף בלי לחפש משמעות, אפילו בקול רם כדי להרגיש את הצליל של המילים הכתובות. בדיוק כמו שעושה שחקן המקריא את תחילת הספר (בסרטון המצורף) וכמו שג'ויס עצמו עושה בקטע אודיו נדיר בו הוא הקליט את עצמו מקריא חלק מהיצירה. אני מצרף את הקטע- זהו סרטון מדהים ביופיו שמישהו עשה תוך שימוש בפסקול של ג'ויס, ושימו לב ליופי של השפה החדשה של ג'ויס. אני באופן אישי מצאתי את הספר אפילו מהנה מהמעט שקראתי (אפילו לא 10% מהספר), אבל מה שגרם לי לבסוף לוותר עליו לעת עתה היה האורך- הדבר הזה פשוט ארוך בטירוף, יותר מ-600 עמודים של פחות או יותר נונסנס ולקרוא כל עמוד ועמוד כרוך בהמון זמן ומאמץ, ודי מהר עולה השאלה- למה זה טוב? ובכלל, מי בקיא בכל כך הרבה שפות (חוץ מג'ויס כנראה, חתיכת גאון מניאק) כדי להתחיל להבין בכלל את המילים המשונות שג'ויס רקח, שרק אולי יצליחו להסביר את הפסאודו-עלילה שיש בספר, אם בכלל? אני מבין את מה שג'ויס ניסה להשיג אבל למה זה היה צריך להיות כל כך ארוך? למעשה, זה ספר שמדברים עליו יותר משאשכרה קוראים אותו, והיחידים שקוראים בו היום הם סטודנטים לספרות שעוסקים בג'ויס. האם זה כל הקהל המצומצם אליו כיוון ג'ויס? האם בשביל זה עבד 17 שנה?

המקרה של ריד מסובך יותר. כאן לא ברור עד היום עד כמה האלבום נעשה "ברצינות". ריד עצמו ביטל ולעג לאלבום בהזדמנויות שונות וטען כי "מי שמגיע עד סוף הצד הרביעי של האלבום הוא כנראה טיפש אפילו יותר ממני". אבל ריד ידוע כאחד שחומד לצון ביחיסו עם התקשורת, כפי שניתן לראות בראיון הזוי וגרוע במכוון שהוא נותן במסיבת עיתונאים בערך מאותה תקופה בוידאו למטה (אחד הקטעים האהובים עליי ביוטיוב בכל הזמנים). לכן, לא ברור כמה הוא היה רציני כשאמר שהאלבום לא רציני, ואכן בהזדמנויות אחרות הוא טען שהאלבום דווקא "עמוק מאוד" ושהוא "מאוהב במוזיקה הזו כבר הרבה זמן". רבים טענו כי מדובר בבדיחה או בניסיון של ריד פשוט לנקום בחברת התקליטים שלו ולגרום לה לשחרר אותו מחוזה. כמו ג'ויס, אי אפשר להאזין או לשפוט את האלבום הזה בסטנדרטים המקובלים של מוזיקת רוק, וגם כאן אפשר לומר כי ריד העדיף את הצורה על פני התוכן. שימו לב שגם כאן ריד לא הסתפק בסתם רעש לאורך אלבום שלם, אלא בחר במתכוון להוציא אלבום כפול, ארוך וקשה מנשוא.  מה רע היה באלבום יחיד, או אפילו באיפי? ואם כבר אלבום כפול, למה לא מרובע, מתומן או כל צורה הנדסית אחרת? מה שברור הוא שריד השקיע הרבה מאמץ, אנרגיה ומחשבה בלשבת באולפן, להקשיב שעות לפידבקים צורמניים ולערוך אותם (אם אפשר לקרוא לזה כך, לא ברורה לי שיטת העריכה). אוקיי, זה בטח לא משתווה ל-17 שנות חיים של כתיבת ספר, אבל יש אנשים שגם אם תתנו להם 17 שנים הם לא יסכימו לשמוע את MMM עד הסוף.

שתי היצירות כאמור זכו להשמצות: הספר של ג'ויס גרם אפילו למעריציו המושבעים ביותר (אלו ששרדו את "יוליסס") להתנכר אליו, ואלבומו של ריד נחשב בעיניי רבים כאחד האלבומים הגרועים ביותר בהיסטורית הרוק וכדוגמא מופתית ל-Career Suicide. מאידך, גם ספרו של ג'ויס וגם אלבומו של ריד כן זכו למקום של כבוד בז'אנר שלהם, ובמקרים מסוימים אפילו להערכה, והם מרתקים רבים, ושנויים במחלוקת, עד היום; הספר של ג'ויס סלל את הדרך לכותבים ניסיוניים אחרים (סמואל בקט הוא דוגמא מובהקת. אחלה חרוז דרך אגב!) מעסיק עד היום הרבה מאוד חוקרי ספרות (שאני מניח שמשתכרים ממנו לא רע, לפחות מישהו מרוצה מהספר...), הוכתר כאחד הספרים החשובים ביותר בספרות האנגלית, ואף זכה לכבוד גדול בתחום הפיזיקה כאשר אחד מחלקיקי היסוד בגרעין האטום- הקווארק- נקרא על שם מילה מתוך הספר. באלבומו של ריד ניכרת השפעה של מוזיקה מינימליסטית והיום הוא  מוגדר כמנבא של נויז רוק, פוסט רוק, אינדסטריאל ואפילו אמביינט במובן מסוים, ויש מי שהשוו אותו לעבודות של מלחינים אוונגרדיים מהמאה העשרים כמו יאניס זנקיס ושטוקהאוזן (האמת? יש בזה משהו). אלו שתי דוגמאות קיצוניות לאוונגרד שהולך כל כך רחוק עד שאין לו שום קהל. בעיניי שתי העבודות האלו מרתקות אפילו רק מעצם קיומן, כאיזה מין גביע קדוש מיתולוגי שאולי אגיע אליו פעם; אולי פעם אצליח לקרוא את “Finnegans Wake”, אולי פעם אצליח לשמוע את MMM עד הסוף. ועצם הרעיון שמישהו ממש קרע את התחת והשקיע כדי להעניק לעולם משהו שהעולם לא רוצה וכמעט לא יכול לצרוך ולקבל הוא ממש מעניין.

ותנו לי לעשות עוד חריגה קטנה במרחב הזמן\חלל, ונקפוץ לעולם הקולנוע, 2008: לפני כמה ימים ראיתי עם חברי היקר א' את סרטו של צ'ארלי קאופמן, כנראה אחד מהדוברים המובהקים ביותר של הפוסט מודרניזם, Synecdoche New York, סרט שנוי במחלוקת בדיוק כמו הספר של ג'ויס והאלבום של ריד. סרט שהוא או אחת מיצירות המופת של העשור וסרטו הטוב ביותר של קאופמן (אם שואלים את רוב הביקורות שיצא לי לקרוא) או סרט מבולגן מדי שיש בו הרבה הברקות אבל בסופו של דבר מנסה לירות ליותר מדי כיוונים (שזו דעתי, מה גם שעד היום הקאופמן האהוב עליי הוא "להיות ג'ון מלקוביץ'", שמאז שיצא אני מרגיש שקאופמן מנסה למחזר אותו). זה סרט מאוד מעניין אבל בסופו של דבר מפוספס- סרטים אחרים של קאופמן אומרים דברים דומים אבל מצליחים גם לשמור על עניין וקוהרנטיות, כאן הייתה תחושה חזקה של "הכל הולך". לזכותו יאמר שהנה, למרות שלא כל כך אהבתי אותו הוא בהחלט מעורר מחשבה והנה אני ממשיך להגות בו גם אחרי הצפייה, ואולי אפילו אתן לו עוד צ'אנס, שזה טוב מאוד. בכל מקרה, גם הסרט של קאופמן הוא יצירה סתומה למדי ומאוד לא מתקשרת (אם כי הרבה, הרבה פחות מהעבודות של ריד וג'ויס), אבל יש שם סצנה אחת שתפסה אותי: בסרט הדמות של פיליפ סימור הופמן, המחזאי הכושל קיידן (סוג של תפקיד חייו של הופמן), מנסה במשך כמה עשורים  לביים מחזה שמשחזר את סיפור חייו, לפעמים כמעט בזמן אמת. המחזה מעולם לא באמת קורם עור וגידים ונשאר ברמת החזרות, שנעשות בתוך האנגר ענק שנבנה בו מודל של ניו יורק שהופך יותר ויותר ריאליסטי עם הזמן. בכל מקרה, בסצנה המדובר מרצה קיידן בפני ששחקניו ואומר להם כי הוא לא יתפשר על האמת ה"ברוטאלית". ואז אחד משחקניו אומר לו- "קיידן, מתי נכניס לפה קהל שיראה את המחזה, עברו כבר 17 שנה!". או. לדעתי לא סתם ולא בכדי בחר קאופמן דווקא את המספר 17- העבודה הסיזיפית והסתומה של קיידן וצוות השחקנים שלו, על מחזה לא ברור שאין לו קהל ואפילו במתכוון, מתכתבת לדעתי עם 17 שנות עבודה של ג'ויס על Finnegans Wak. אולי זה מקרי אבל הרפרנס לשתי היצירות הלא מתקשרות האלו שנעשות למעשה ללא שום התחשבות בקהל נראה לי מאוד משמעותי.

קאופמן

הסצנה שדיברתי עליה מתחילה מדקה 1:15-

 את  ואם נחזור למטאליקה ולאלבום עם ריד, MMM הוזכר לא אחת בהקשר של האלבום המשותף שלהם. היום, “Lulu” הוא אלבום מושמץ ביותר, וכמו “Finnegans Wake” ו-MMM וגם Synechdoce New York  על שתי הרמות שלו- ברמת הדמות הראשית בסרט וברמת קאופמן עצמו (ראשי התיבות של שם גיבור הסרט ושל קאופמן עצמו זהים, מה שכמובן מעיד על אוטוביוגרפיות מסוימת של הסרט)- לא ברור מה הייתה כוונת המשורר. היה ברור ללו-טאליקה שהם יחטפו בראש על הפרויקט שלהם, שקיידן של קאופמן לא מתעניין בקהל שאמור לראות את המחזה שלו, שקאופמן ידע שרוב הצופים ירימו גבה למראה הסרט המשונה שלו, וגם לג'ויס היה ברור שהספר עליו עבד יותר משאר ספריו ביחד לא בדיוק יימכר ב"צומת ספרים" במבצע "4 במאה", אבל הם עשו את זאת בכל זאת, ועצם העובדה הזו מעוררת תהייה: מה חשוב יותר, שאמן יהיה נאמן לעצמו, שיגיד את האמת ה"ברוטאלית", או שיהיה לו קהל? ריד אמר כבר שאת MMM הוא עשה בשביל עצמו, אבל מה לגבי הקהל של ריד, האם הוא לא ראוי להתייחסות? ואם ריד וג'ויס ומטאליקה יוצרים בשביל עצמם, מדוע בכל זאת לנסות לעניין את הקהל ולהשקיע במסעות שיווק כפי שריד ומטאליקה עושים? ואם קיידן עושה מחזה בשביל עצמו וקאופמן עושה סרט על קיידן בשביל עצמו, איזו לגיטימציה יש ליצירה כזו?

אסיים בטור שמצא חן בעיניי שכתב שי להב ב-Ynet לגבי העניין הזה של מוזיקה קליטה לעומת קשה לעיכול. להב טוען, ולא בלי צדק, שמבקרים נוטים לנהור אחר עבודות ניסיוניות קשות לעיכול ולהכריז עליהן כעמוקות, בזמן שלטענתו כל האלבומים הגדולים הם למעשה קליטים ונגישים. אני מאוד מסכים עם הקביעה הראשונה, ומאוד לא עם השנייה, אבל הדיון עצמו מאוד מעניין. ומה אתם אומרים?

והודעה מנהלתית: אני והבלוג יוצאים לחופשה לא קצרה אבל לא ארוכה, שתיערך שלושה שבועות, כך שברוב חודש דצמבר לא אהיה כאן.  אך אחזור- ובגדול...