ויוה זאפה (או: חשיבותה של אי-רצינות)

בזכות שירים כמו Dynah-moe Humm, Titties and Beer ו-Don’t eat the yellow snow, הצלחתי לצבור מספיק מזומנים כדי לשחד חבורות בטלנים שיחרקו את דרכם דרך יצירות כמו Mo n’ Herb’s vacation, Bob in Dacron, ו-Bogus Pomp, שנשמעו כמו ביצועי דמי משובח של החומר שבאמת מצוי בתכליל. אז איך קרה שבסוף באמתי לקחתי את החבר'ה האלה? ובכן, זה סיפור ארוך...

-פרנק זאפה, מתוך "הספר האמיתי של פרנק זאפה"

אוקיי....חזרתי מהחופשה הארוכה והמופלאה שלי. מעכשיו ביזנס אז יוז'ואל. בין הארועים שפספסתי בזמן שהותי בגולה התרחש הערב לזכרו של פרנק זאפה באוזןבר, שכבר הפך למסורת (ואפילו יצא לי להופיע בערב הראשון). כשחשבתי על הערב הזה התחוור לזוועתי שעדיין לא יצא לי לכתוב ולו מילה אחת על הגאון המנוח בבלוג זה, וזה עוול שחובה לתקן. ואם כבר לדבר על מותו של זאפה, שקטע את אחת הקריירות המוזיקליות הכי ענפות ומרהיבות של המאה העשרים, מתחשק לי לדבר על אחד הפרויקטים האחרונים בהחלט שזאפה הספיק להיות מעורב בו, וזהו האלבום האחרון שיצא לו בחייו, שנקרא The Yellow Shark- מוזיקה של זאפה בביצוע ה-Ensemble Modern, או EN כפי שאקרא להם למען הנוחיות.

The Yellow Shark הוא לא סתם שירת ברבור או שיר פרידה מרגש (מאוד!) של זאפה, שכבר היה על ערש דווי מסרטן הערמונית כאשר האלבום יצא. זוהי סגירת מעגל זאפה-אית ואלבום שלדעתי יש לו מקום חשוב ביותר בקריירה של האיש. לפני כמה פוסטים דיברתי על הקונפליקט של נירוונה, בו הם רצו להיות אנרכיסטים אבל לא באמת יכלו בשל המחויבות שלהם לחברה גדולה. זאפה עמד לדעתי כל חייו בפני קונפליקט דומה, שבו הוא "נאלץ" (לדבריו) לנהל קריירה בעולם הרוק, למרות שמה שהוא באמת רצה לעשות זה להלחין מוזיקה "רצינית". למושג "מוזיקה רצינית", ובכלל "רצינות" לעומת "חוסר-רצינות" במוזיקה ובאמנות בכלל, יש מקום מאוד מיוחד אצל זאפה. זאפה לא התחנך מוזיקלית באופן קלאסי אלא ספג וספח השפעות והשראות מאוד מגוונות. מבחינת זאפה, למוזיקה קלאסית מודרנית של סטרווינסקי ומלחינים מודרנים אחרים, מוזיקת אר'נ'בי פיפטיזית מגוחכת לבני נוער, טקסטים שנויים במחלוקת בעלי קונוטציות מיניות מפורשות, השתטויות על הבמה, או מוזיקה קונקרטית- לכל הדברים האלה היה מקום, וכולם היו בעיניי זאפה פשוט "מוזיקה טובה", בלי שום קשר לתווית ה"איכות" או "חוסר איכות" שהודבקה עליהם. זאפה לא היסס מעולם להיות "לא רציני" ואפילו "מצחיק", וכולם יודעים שאנו מעריכים אמנות "רצינית"- דכאונית, מהורהרת וכו'- הרבה יותר מאמנות "לא רצינית." למרות זאת, זאפה רצה להיות יותר ממוזיקאי רוק\ג'אז\ווטאבר מאוד מאוד מוצלח- הוא רצה להיות אשכרה מלחין. כזה שכותב מוזיקה שתזמורת מבצעת. אבל באותו זמן, זאפה רצה להיות מלחין בתנאים שלו, והמוזיקה כתב לתזמורות תמיד הייתה מאוד לא שגרתית, כמו כל דבר שזאפה אי פעם עשה.

זאפה ניסה להיות מלחין של מוזיקה לתזמורות כבר מתחילת שנות השישים. הסגנון שלו בהתחלה היה מאוד מושפע מסטרווינסקי, ובהמשך ניכרו השפעות של מלחינים מודרנים אחרים כמו אנטון ווברן ואדגר ווארז. בהרבה מקרים מדובר במוזיקה מודרנית הארדקור- מאוד אטונלית, מאוד מורכבת- בעיקר מבחינה רתמית, עד כדי כך שאין בה תחושה של קצב קבוע- ומאוד קשה לביצוע. לאורך השנים, זאפה התקשה מאוד להגיע למצב בו המוזיקה שלו מבוצעת באופן משביע רצון- הוא עבד עם הרבה תזמורות שלא לקחו אותו "ברצינות", ולא עשו מספיק חזרות כדי להתמודד עם החומר הקשה הזה. הדבר גרם לתסכולים רבים אצל זאפה הפרפקציוניסט והקונטרול-פריק.

ב-1988 זאפה עשה את טור ההופעות האחרון שלו כמוזיקאי רוק. ב-1990 קרה לו אסון שיימשך שלוש שנים כואבות- הוא אובחן כחולה בסרטן בלתי ניתן לניתוח, וגורלו נגזר. בצר לו, זאפה החליט לפרוש מעסקי הרוק ולהתמקד בהלחנה. באופן פרטני, זאפה התאהב בסינטיסייזר ענקי בשם "סינקלווייר"- מכשיר רב עצמה בשבילו שאפשר לו להלחין באופן דיגיטלי יצירות שנחשבות כמעט, או לגמרי, בלתי ניתנות לביצוע ע"י בני אנוש (כאן המקום לציין שהעבודה של זאפה עם הסינקלווייר שנויה במחלוקת משהו, בעיקר בשל איכות הדגימה המעפנה למדי של המכשיר בשנות השמונים). בתחילת שנות התשעים נוצר הקשר בין זאפה ל-EN, חבורה של 25 נגנים שמקדישים את עצמם למוזיקה מודרנית (קצת כמו הקרונוס קוורטט המפורסמת שעוד אדבר עליה בהזדמנות). מה שהתחיל מכמה יצירות שהאנסמבל הזמין מזאפה הפך ל"סיבוב ההופעות" האחרון של זאפה, כאשר זאפה וחברי האנסמבל בנו מופע שלם בן שעה וחצי, והופיעו איתו ברחבי אירופה.

הסיבוב הזה זכה לתשואות מקיר לקיר, בלי שום ספק חריגות לחלוטין- הן בשל העובדה שמדובר במוזיקה של מי שנחשב כ"כוכב רוק", ובטח בהתחשב בתוכן; מוסיקה אולטרה-מודרנית, כמעט בלתי אפשרית לביצוע כמו של זאפה בדרך כלל לא זוכה לעשירית מהשתואות או מהקהל שהגיע למופעים, או אפילו לביצועים חוזרים והופעות נוספות (זאפה היטיב לנסח זאת- "למרות שכתוב בתוכנייה 'בכורה עולמית', בדרך כלל פירוש הביטוי הוא 'הופעה אחרונה' "). אבל מעבר להכל, זאפה זכה סוף סוף לאחד הדברים שאותם ביקש להשיג בכל מחיר- הכרה ואהדה כמלחין "רציני" של מוזיקה קלאסית. הטענה של זאפה שמצוטטת למעלה, כאילו כל תכלית קריירת הרוק שלו הייתה כדי להיות בסוף מלחין קלאסי, נשמעת קצת משונה ותלושה ולדעתי בוודאי לא נכונה; אבל אין ספק שזה היה משהו שזאפה רצה בכל מאודו.

סיבוב ההופעות הזה גרף שבחים הן מהמבקרים והן מהקהל. זאפה עצמו לא יכול היה לקחת חלק מאוד פעיל; הוא נכח רק בשתי הופעות וניצח רק על שלושה קטעים מתוך ה-19 שנוגנו, אבל בסיום ההופעות הקהל נעמד ל-Standing ovation של עשרים דקות. הסיבוב מתועד באלבום הנפלא The Yellow Shark. את החומרים שמנוגנים ניתן לחלק לקטעים מוכרים וישנים של זאפה שזכו לעיבוד מחודש (כולם נשמעים נהדר וקליטים יחסית) כמו “Uncle Meat”, “Pound for a brown” ו-“Be bop Tango”; קטעים אחרים הם עיבודים ליצירות האולטרה-מורכבות שזאפה הלחין במקור ע"י הסינקלווייר, כמו "G-spot Tornedo" הנפלא שמסיים את האלבום, או “The girl in the magnesium dress” החידתי; וקטעים שהולחנו במיוחד עבור האנסמבל. העושר והגיוון ביצירות מאוד בולט, כמו למשל דואט הפסנתרים המהמם ביופיו האטונלי הבלתי סביר “Ruth is Sleeping”, רביעיית המיתרים “None of the above”, חמישיית כלי הנשיפה “Times Beach”, ועוד. רוב הקטעים אינם מלודיים, אלא ממש זאפה הארדקור, ולמרות זאת הם מבוצעים בצורה נהדרת- זאפה התפאר שביצועי האנסמבל הם הביצועים המדויקים ביותר שהיצירות האלו זכו להם. אלמנט נפלא נוסף הוא שחברי האנסמבל לא קפאו על שמריהם והצטרפו לרוח הזאפאית- זה בעיקר בולט באחד משיאי האלבום, היצירה המאוד מופרעת ומבדחת “Welcome to the united states” שבה אחד מהפסנתרנים בהרכב מקריא בצורה קורעת מצחוק (ובמבטא הגרמני הכי כבד שניתן לדמיין) את טופס הויזה שיש למלא בעת הכניסה לארה"ב בזמן שהתזמורת נותנת ליווי מופרך במיוחד (שגם כולל, איך אפשר שלא, ציטוט נוסף מבין אינספור לשיר הפופ הצ'יזי Louie Louie)- זאפה הצליח להוציא גם מחברי האנסמבל המכובדים את מה שהצליח להוציא מהנגנים בלהקות שלו.

אי אפשר שלא להתייחס לאלבום הזה, להישג המשותף האדיר של זאפה והאנסמבל, בלי לדבר על מותו של זאפה. בזמן המופעים והקלטת הדיסק היה ברור כי זאפה גוסס וזו מעין פרידה שלו, מה שכמובן מסביר חלק מהעניין הציבורי הרב ומהתשואות שהמופע גרף. אני חושב שזו פרידה מאוד מרגשת- דווקא בשל ההזדמנות שנפלה בחלקו של זאפה לשמוע את המוזיקה הכי מאתגרת וקשה שלו מבוצעת ומתקבלת בצורה כל כך אוהבת. מה עוד יכול מלחין לבקש, מלבד כבוד בסוף ימיו. המוזיקה באלבום אינה עצובה או מדכאת או מתבוססת במוות בשום צורה, אבל אי אפשר להתכחש לצילום היפהפה והכואב של זאפה על העטיפה.

לסיום- ראיון עצוב וקודר במיוחד של זאפה לפני מותו, אחד הקטעים הכי מרגשים ביוטיוב לדעתי:

יהיה זכרו ברוך.

אה, ושנה טובה!!