בפוסט הקודם ציינתי את מותו של
פרנק זאפה, והנה שנה שעברה, בטוויסט אירוני במיוחד של הגורל, נפטר בחודש דצמבר,
בגיל 70 פחות חודש, התאום המרושע של זאפה,
היין של היאנג של זאפה, וזה האחד והבאמת יחיד, דון ואן ולייט, או קפטן ביפהארט
בשבילכם. שני הגאונים המטורפים האלה, הלנון והמקארטני של האוונגרד האמריקאי,
הפורטיסחרוף של הביזאר, שלובים זה בזה ומנוגדים זה לזה ושונאים זה את זה ולא
יכולים זה בלי זה עד כדי כך הם אפילו נפטרו באותו החודש (זאפה ב-4 בדצמבר, ביפהארט
ב-21). אני עד היום משתעשע ברעיון לכתוב תסריט לפי הידידות\יריבות רבת השנים
בינהם.
ביפהארט הוא אובססיה רבת שנים
בשבילי. אין לי מילים לתאר את עולמי הצר והדל בלי האמן הדגול והעמוק להדהים הזה.
כבר כתבתי עליו הרבה בעבר וכנראה אמשיך כי אני פשוט לא יכול בלעדיו. הגישה של האיש
למוזיקה, למילים, לאמנות ולעולם בכלל היא בלתי סבירה, בל תיאמן ופשוט נפלאה. אני
באמת יכול לכתוב בלוג שלם רק עליו, והוא באמת אחד האמנים האהובים עליי ביותר. איך
אפשר לתאר את האיש הזה- סוג של הכלאה בין הומלס, סכיזואיד, סטלן, דיקטטור, ילד
פלא, פיטר פן, מאסטר זן, עבד שחור ב-Chain Gang, אסטרונאוט, חייזר, איש חזון, חלוץ, שרלטן, נוכל, שקרן
פתולוגי, פריק- הכל נכון וגם הרבה יותר מזה.
אין ולא תהיה קריירה יותר
הזויה מזו של ביפהארט והמג'יק באנד שלו בעסקי השעשועים. ניתן לחלק אותה לחמש
תקופות עיקריות- מתמהיל הבלוז\פסיכדליה המופלא של שני האלבומים הראשונים
(1967-69), דרך פאזת האוונגרד\בלוז\ביזאר הראשונה והמפורסמת מכולן (אנחנו מדברים
על trout mask replica
שבו קנה ביפהארט את עולמו, ואת Lick My decals off baby, לטעמי אלבומו הגדול ביותר של
האיש ואחד האלבומים האהובים עליי ביותר) בין 1969-1971, תקופת האלבומים המסחריים
הבלתי מוערכת (1972-1974) שמלווה ב"שנים אבודות", בלי להקה, בלי חוזה
ועם סיבוב הופעות די גרוע עם זאפה (1974-1976) ולבסוף תחייה מחודשת ופאזת אוונגרד
נוספת, לפני פרישה סופית (1977-1982). כבר דובר הרבה (ואם לא אני מתחייב לטחון את
הנושא עד דק מתישהו בעתיד) על האוונגרד פורץ הגבולות והדמיון של ביפהארט, אבל מה
שרבים לא יודעים הוא שיש לו גם אלבומים "נורמלים" (אולי נורמלים מדי
כפי שהרבה יטענו), ובפרט- שלושה אלבומים שיצאו ב"תקופה המסחרית", שבה
ביפהארט החליט לשנות כיוון, להפסיק להיות הפריק שכולם ציפו שיהיה ולנסות כיוון
מסחרי יותר. ועל "הטרילוגיה המסחרית" הזו של ביפהארט אני רוצה לדבר
היום- האלבומים The Spotlight
Kid, Clear Spot,
ו-Unconditionally Guaranteed.
שלישיית האלבומים האלו באה מיד
אחרי שני אלבומי מופת ומפתח בקריירה של ביפהארט, Trout Mask Replica ובעיקר Lick My decals off baby, בהם ביפהארט והמג'יק באנד
ביססו את מעמדם כלהקה הכי משונה, הכי ביזארית, הכי חסרת גבולות והכי משוללת רסן:
שילוב בין בלוז, אוונגרד שמושפע ממלחינים קלאסיים, פרי ג'אז והמוח הכי מעוות בעולם
המוזיקה של אותה תקופה- המוח של ביפהארט כמובן, שהזה את המלודיות הכי לא סבירות
ולא מתחברות, הקליט אותן על טייפ או מה שלא היה באותו זמן והגיש לחבורת הנגנים
המורעבים והמהופנטים שלו ללמוד ולעבד (גארי לוקאס, אחד מחברי המג'יק באנד בגלגולה
המאוחר ביותר, השווה את דרך העבודה של ביפהארט עם הנגנים שלו לאדם ש"זורק
ערימה של קלפים באוויר, מצלם אותם ונותן למישהו שיצייר את זה"). שני האלבומים
המדהימים האלה הקנו לביפהארט וחבורת הזבל שסביבו מעמד מיתולוגי, אבל מעט מאוד- מעט
מאוד מאוד- מזומנים; ביפהארט עצמו עדיין נתמך כלכלית ע"י אימו, ושאר
חברי המג'יק באנד חיו מתרומות או מאוכל מבתי תמחוי. המצב היה קשה מנשוא והמתח
בלהקה, שגם ככה התקיימה תחת מעטה כבד של פאניקה ופאראנויה- זו הייתה דרכו של
ביפהארט המניפלוטיבי לשלוט בלהקה, שהוגדרה ע"י זאפה כ"כת"- הייתה
במצב כלכלי קשה ביותר; ביפהארט עצמו התחתן בדיוק ולא ממש התחשק לו להמשיך לחיות
מהיד לפה ולגור עם חברי הלהקה בבית המוזנח שחלקו בקליפורניה.
ביפהארט החליט לשנות כיוון , להתמקד בבלוז
ולעבור לסגנון פשוט ושגרתי הרבה יותר. הוא טען כי רצה שיותר אנשים יתחברו למוזיקה
שלו. ואכן, כשחברי הלהקה התכנסו באולפן בשלהי 1971, כדי להקליט את The Spotlight Kid, ביפהארט הפגיש אותם
עם חומר חדש שהיה שונה באופן רדיקלי מזה של Lick My Decals. קודם כל, השירים היו
איטיים וכבדים מאוד. שנית, הם היו ממש שירים, כלומר, כאלה שמצייתים לסולם
אחד או למקצב אחד או שכל הגיטרות מנגנות תפקידים מתואמים...כשאני אומר שהאלבום הוא
שינוי רדיקלי זה בעצם הפוך על הפוך; בניגוד לטירוף של שני האלבומים הקודמים,
האלבום הזה נשמע נורמלי. ביפהארט אפילו חזר לנגן מפוחית, בעצם הכלי היחיד
שידע אי פעם לנגן בו באמת. באופן פרדוקסלי, חברי הלהקה שנאו את האלבום האיטי
והכבד, וגם הביקורות מצאו אותו מאכזב למדי. אני חושב זה אלבום יפהפה ונפלא, אפשר
להגיד שזה ביפהארט "אנפלאגד". זה האלבום הכי רגוע ושקט של ביפהארט. רק
תקשיבו לשיר הפתיחה המהמם, I’m
gonna booglerize you baby : מאקורדי הפתיחה הכבדים של
הגיטריסט המוביל של ההרכב, ביל הארקלרוד (zoot horn rollo לפני ביפהארט; לכל נגן ביפהארט הצמיד כינוי ביזארי,
בדיוק כמו שהדביק לעצמו), לסלייד הסליזי של הגיטריסט השני, אליוט אינגבר, לתיפוף
הבלתי שגרתי של המתופף ארט טריפ (שני אלה היו פליטים מה-mothers of invention של זאפה), ולקול
העמוק והחודר, כמעט בלתי אנושי, של ביפהארט, שנשמע כמו אדם-חיה. ויש עוד הרבה
מהטוב הזה, דרך בלדות נפלאות כמו White Jam ו-Blabber
and smoke, דרך בלוזים איטיים וכיפיים כמו Grow Fins ו-There Ain’t no santa clause on the evening
stage, ולא לשכוח את הפולריתמיקה הגאונית בשיר Click Clack. חשוב לציין כי הלהקה
הקליטה המון שירים בסשנים של האלבום, שניתן למצוא בבוטלגים שונים- וגם הם מרתקים.
היה קשה לעכל את האלבום הזה
שבזמנו לא נשמע מרשים, ובטח שלא הצליח למכור. ביפהארט רצה ללכת אפילו יותר
מיינסטרים מזה, ולאלבום הבא של הלהקה, שהוקלט באמצע 1972, הוא החליט להביא ממש
מפיק חיצוני, נגני אולפן ואפילו, רחמנא ליצלן, זמרות ליווי! התוצאה היא אלבום
משובח ביותר, עם ההפקה הכי טובה שביפהארט אי פעם הצליח לארגן, ושירים שהם גם מאוד
קליטים וגם נוצצים בגאונות הבלתי שגרתית של ביפהארט, וזהו בלי ספק אחד מאלבומיו
הטובים ביותר ואולי האלבום הכי טוב למי שרוצה להכיר את סוד הקסם הביפהארטי, Clear Spot. בתחום
הפופ\מיינסטרים זה בלי ספק הכי טוב שביפהארט עשה, ולא ברור לי איך גם האלבום הזה
נכשל מסחרית, כי הוא פשוט מבריק. הלהקה, מגובה בבאסיסט רוי אסטרדה (עוד אחד שברח
מזאפה ונקלט אצל ביפהארט), נשמעת פשוט נהדר- הם מהודקים, סאונד הגיטרות של
הארקלרוד והגיטריסט מארק בוסטון שעבר מעמדת הבאס לעמדת גיטרה באלבום זה מדהים
ביופיו, וביפהארט בשיאו מבחינה ווקלית, מצליח להעמיד שורה של שירים מנצחים, כמו Nowadays a Woman’s gotta hit a man
ו-Sun zoom spark
המקרקשים ומרשרשים, דרך שירים יותר אדג'יים וזועמים כמו שיר הנושא (שמארק לנגן
ביצע בצורה נפלאה) או Circumstances,
שירים שקטים ומאוד ייחודיים כמו Her eyes are a blue million miles שאולי חלקכם מכירים מהפסקול של
"ביג לבובסקי", וכלה ביהלום שבכתר- השיר האלמותי Big Eyed beans from venus,
שגם עשור מאוחר יותר כיכב בהופעות של ביפהארט, אחד השירים הכי אדירים שהאיש אי פעם
כתב וכנראה רגע השיא בקריירה של ביל הארקלרוד (לא סתם ביפהארט מקדיש לו שורה בשיר:
“Mr. Zoot Horn Rollo, hit
that long lunar note and let it float”.
קשה לתאר את האכזבה מהכתף הקרה
שספג Clear Spot;
האלבום לא מכר וביפהארט והמג'יק באנד לא הפכו לכוכבים. וכאן מתחילה ההדרדרות של
ביפהארט. הוא חתם אצל צמד סוכנים חדשים,
האחים די מארטינו, ועבר לחברת מרקורי. הופעל עליו לחץ להפוך ליותר מסחרי,וב-1974
הוא כינס שוב את המג'יק באנד לאלבום נוסף, Unconditionally guaranteed. כדאי להבין שחלק מחברי הלהקה
מנגנים תחת שלטון האימים של ביפהארט כבר 5 שנים ועדיין רעבים לפת לחם. כמה בנאדם
יכול לסבול? למרבה האכזבה, ביפהארט כתב את האלבום הכי חלש שלו עד אז. יש באלבום
הזה מוזיקה ממש לא רעה, וזה אך ורק בזכות המג'יק באנד שעדיין נשמעים מצוין; אבל מי
שמוריד את הרמה של האלבום באופן משמעותי הוא ביפהארט עצמו. קודם כל, השירה של
ביפהארט היא מתחת לכל ביקורת, כאילו הוא שר מתוך שינה, כאילו האחים די מארטינו
יעצו לו לשיר באופן לא-ביפהארטי. ושנית- וכאן הנקודה הכי כואבת באלבום- המילים פשוט
מפגרות. מספיק לראות את שמות השירים: happy love song, I
got love on my mind, sugar
bowl... בחייאת רבאק, נראה שביפהארט אפילו לא התאמץ, והשירים במקרה
הטוב הם ניסיונות ממש דבילים לכתוב להיטים. חבל שביפהארט יוצא כל כך פתטי, כי הלהקה
מנגנת מעולה. יש כאן כמה וכמה שירים מצוינים, כמו שיר הפתיחה החזק Upon the My-oh-my ואפילו כמה מהבלדות
הטיפשיות של ביפהארט נשמעות טוב כמו Magic Bee ו-This
is the day. למרות הכל, אני מחבב את האלבום וחושב שהוא שווה שמיעה,
אבל זה ממש לא קונצנזוס; האלבום נחשב גרוע מאוד בקרב מעירצי ביפהארט.
מי שהזדעזע עמוקות מהאלבום הם
חברי המג'יק באנד עצמם. מילא לא להצליח מסחרית, מילא לגווע ברעב, אבל לנגן שירים
כל כך חסרי השראה וברק? זה היה הקש האחרון- בבת אחת ופה אחד הם התפטרו והשאירו את
ביפהארט בלי להקה לעבוד איתה, ואפילו הגדילו לעשות והקימו להקה משל עצמם בשם mallard. כאן מתחילות השנים
הרעות של ביפהארט, קודם עם הקלטת האלבום Moonbeams and Bluejeans- בלי ספק אלבומו הגרוע ביותר,
אסופה של שירים עלובים בליווי נגנים שכירים,שזכתה בקרב מעריצי ביפהארט לכינוי הגנאי the tragic band. ואחר כך סיבוב ההופעות הקצר עם זאפה,
שלטעמי היה חלש ביותר ומתועד חלקית באלבומו של זאפה Bongo Fury. אבל זה כבר סיפור
אחר. שלושת האלבומים הנ"ל הם בגדול מצוינים, ובעיקר מציגים צד של ביפהארט
שלגמרי עומד בצל אלבומי הביאזר שלו. מעניין מה היה קורה אם הוא באמת היה מצליח
מסחרית...
המזל פשוט לא שיחק לטובתו של הקפטן...
השבמחקאבל איזה אלבומים נפלאים זה The Spotlight Kid ו-Clear Spot! (במיוחד השני שהוא בין שלושת האהובים עליי של ביפהארט).
כרגיל כיף לקרוא אותך.
ויפה שגם אתה חושב שאין על Lick My Dicals Off, Baby....
תודה רבה! אגב, הבלוג שלך נראה מאוד מעניין, ח' ח'.
השבמחקתודה לך! וגם עשית לי חשק כנראה לכתוב בקרוב על LMDOB....
השבמחקתודה יוחאי.
השבמחקתמיד נחמד לדוג פנינים מהעבר בבלוג שלך.
לא שמעתי את האלבומים האלה עד היום, הקטעים שצירפת מעולים והאלבומים יורדים בזה הרגע למחשב שלי.
הערה טכנית - עודף סרטוני יו-טיוב גורמים לעומס על הדפדפן. אולי כדאי לך לשים קצת פחות סרטונים ויותר לינקים.
עוד הערה,
השבמחקלא ציינת שמי שהצליח להתפרנס הכי טוב מהמוסיקה של ביפהארט זה טום ווייטס. אני במקומו הייתי מעביר אחוזים לקפטן.
המוסיקה שלו היא על גבול ההעתקה מביפהארט.
(זה לא מוריד מאהבתי את המוסיקה של וויטס, אבל בהחלט מערער על החדשנות שלו)
מממ...זה קצת כמו להגיד שביפהארט לא מקורי כי השירה שלו מאוד מושפעת מהאולין' וולף. אין ספק שביפהארט הוא השפעה עצומה על וויטס ו-וויטס הוא הראשון שיודה בכך אבל אני לא חושב שזו ממש העתקה, במוזיקה של וויטס יש גם המון אלמנטים אחרים כמו ג'אז ווקאלי, מוזיקה רוסית, קאברט, מוזיקה צוענית...אף אחד מהדברים האלה לא מופיעים אצל ביפהארט, והשילוב של כל אלה עם ההשפעות של ביפהארט ועוד דברים הם אלה שעושות את וויטס למיוחד.
השבמחקכתבתי את זה דווקא שאחד שגדל על טום וויטס וחרש את הדיסקוגרפיה שלו. במשך שנים סברתי שהבנאדם המציא פתאום סגנון מוסיקלי בתקופה של swordfish, אבל אז קראתי ראיון בו אמר שהשינוי הסגנוני נבע מהכרותו עם אשתו שהפגישה אותו עם המוסיקה של ביפהארט (בזכות זה גיליתי את המוסיקה של ביפהארט).
השבמחקאז שמעתי את ביפהארט והבנתי. זה לא הוריד לי מהערכתי את המוסיקה של וויטס אבל זה בהחלט שינה את התפיסה שלי את החדשנות והמקוריות של טום וויטס. רוב השטיקים שלו יובאו באופן מודע ומוצהר מביפהארט.
בוא נאמר ככה - הסגנון שהתקבע אצל טום ווייטס מורכב מ-60% ביפהארט ועוד 40% של מיליון דברים אחרים. זה קצת יותר מעוד השפעה על אלמנט מסוים במוסיקה.
אפשר אפילו לומר שהוא הצליח להנגיש את החזון המוסיקלי של ביפהארט להמונים יותר טוב משהקפטן הצליח בניסיונות שהבאת בפוסט הזה.
יש בזה אפילו משהו מנחם.
זה נכון שביפהארט היה אחד מהגורמים הגדולים בשינוי הסגנון של וויטס שבאמת קרה בסוורדפיש. אני עדיין חושב שזה לא מוריד מהמקוריות של וויטס כי כמו שאני רואה את זה וא לקח את הגישה הביפהארטית והלך עם זה למקומות אחרים לגמרי.
השבמחקהנה משהו נחמד לקרוא:
http://latimesblogs.latimes.com/music_blog/2011/10/personal-playlist-tom-waits-recalls-captain-beefheart-the-late-don-van-vliet.html
אלה האלבומים של ביפהארט שאני יותר אוהב. אולי עוד כמה שנים אגיע באמת לאחרים. כתיבה מצויינת וכיפית, עם פרטים רבים שהיו חדשים לי.
השבמחק