יום שבת, 29 במרץ 2014

הייתי כלבתו של






אנחנו במוזיאון. ייתכן שאנחנו מייצגים תרבות מסוימת
רמי פורטיס

היום אנחנו חיים בעידן שבו כל אחד כמעט, אפילו כותב שורות אלו, יכול באמצעים מאוד פשוטים להקליט את עצמו ולפרסם את המוזיקה השולית שלו, וייתכן אפילו שיהיה מי שיישמע. זה מאוד קל להיות אינדי היום, אולי קל מדי, ויש בארץ סצנת אינדי, או אולי בועה כמו שאיגור קרוטוגולוב למשל טען בראיון פה בבלוג. אבל האינדי הישראלי אינו המצאה של השנים האחרונות, ובתחילת האייטיז פעמה פה סצנת אינדי, אמנם הרבה יותר קטנה, אבל במובנים רבים הרבה יותר אוונגרדית, אמיצה, ולמען האמת- היא חלחלה למיינסטרים הרבה יותר, בין אם כי היא הייתה צריכה את הממסד על מנת להתקיים- להקליט אלבומים וכו', או שהיא יותר כיוונה אליו. זו הייתה סצנה מזערית- אולי יותר נכון להגדיר אותה כקומנדו אינדי, יחידה 101 של האינדי. אלו היו בסופו של דבר כמה עשרות בודדות של מוזיקאים, שפחות או יותר נגנו באותם עשרה הרכבים בחילופי פרסונל, בשלושה מועדונים בתל אביב. בפרק שהוקדש לסצנה הזו ב"סוף עונת התפוזים" המופתית של יואב קוטנר הקהל של הסצנה הזו הוערך כקהל של 400 איש, אבל מהחממה המוזיקלית הזו יצאו בסופו של דבר כמה מהאלילים הגדולים של הרוק הישראלי, שהפכו למה שקרוי באנגלית Household names- פורטיס, סחרוף, אהוד בנאי, אפילו משינה- ועם כל אהבתי לאמני האינדי הישראלי העכשווי, קשה לי לראות את זה קורה להם. את הפוסט הנוכחי אני רוצה להקדיש למי שהיה איש מפתח בקומנדו האינדי האייטיזי הזה, איש שהיה הרבה יותר מדי far-out מכדי באמת להשתחל למיינסטרים, איש שהוא הרבה יותר infamous מאשר famous, וזה הוא דורון אייל הידוע בכינויו שולץ האיום.


 שולץ הוא דוגמא קלאסית למה שבריאן אינו הגדיר כ-non musician. אני לא יודע מהן יכולותיו המוזיקליות היום, אבל בשנות השמונים עושה רושם שהוא לא ידע לנגן בשום כלי; אי אפשר גם לומר שהוא ידע לשיר במובן המקובל של המילה, וחשוב יותר- לא נראה שהוא ניסה לשיר במובן המקובל. אבל לשולץ היו שלוש תכונות שעשו אותו לאמן פורץ דרך ויוצא דופן- האחת היא כאריזמה אדירה, השנייה היא חוש הומור מפותח וחריג, והשלישית- והכי חשובה- חזון. היה לאיש חזון, וכמו פורטיס שותפו לתחילת הדרך הוא היה מחובר בזמן אמת למה שקורה מחוץ לביצה הישראלית. פורטיס, שולץ וחברים אחרים לסצנה כמו הקליק הנפלאים או יוסי אלפנט, באמת היו עם אצבע על הדופק כשבצד השני של העולם נוצרים סגנונות חדשים כמו פוסט-פאנק ו-new wave. שולץ בעצם הביא לארץ גישה חדשה, אחרת, מסעירה, עם ריח של חו"ל. גישה ששמה דגש הרבה יותר על ה'איך' ופחות על ה'מה'. ובעיקר- גישה חתרנית כנגד הממסד המוזיקלי בארץ בזמנו, שהתעלם מתנועת הפאנק כמעט לגמרי והתעקש גם לפספס את הפוסט פאנק ועדיין להיות נטוע בתחילת ואמצע שנות השבעים. במילים אחרות, שולץ היה מעין avant-man.

שולץ התחיל את דרכו כאמן, או מעין פסאודו אמן. הוא בעיקר עשה רעש- שימש כמעין  MCבהופעות של פורטיס, יצר שני סרטים קצרים מבריקים- "יוסף יוסף" ו"שולץ" שהם בלי ספק אידיוסינקרטיים וחריגים לזמן ולמקום שבו נוצרו, ועורר מחלוקת במיצגים אומנותיים ביזאריים שהיה בהם מימד פארודי ברור. אבל יותר מהכל, כמו שמנהל מוזיאון תל אביב עדי סמל אמר, שולץ היה תופעה. את הצעד המשמעותי שלו כמוזיקאי שולץ עשה כאשר ניגש לפורטיס והציע לו להקים הרכב בהנהגתו. הם מצאו את רונה ורד, שנינגה סינטיסייזר, ואת דויד גרוואי שניגן גיטרה וסינטיסייזר, וביחד הקימו את כרומוזום, בלי שום ספק ההרכב המוזיקלי החריג והמתקדם ביותר בזמנו בארץ ובעיניי אחת הלהקות הישראליות המדהימות בכל הזמנים.


קודם כל, בכרומוזום לא היה מתופף- רונה ורד ודויד גרוואי נתכנתו מקצבים בסינטיסייזר שלהם. שנית, לכרומוזום לא ממש היו שירים, וליתר דיוק- לא הייתה להם ממש ליריקה. השירים היו באנגלית שלא ממש עשתה הגיון, או בג'יבריש. ושלישית, שולץ אייש בלהקה את תפקיד הזמר המוביל (כשפורטיס מבליח פה ושם בהופעות) . אי אפשר היה להבין את זה בזמן אמת אבל שולץ בעצם עשה בכרומוזום מה שדאמו סוזוקי עשה ב-Can כמה שנים קודם לכן- סולן שהוא אנטי-סולן, שמשתמש בקול שלו ככלי מוזיקלי, שמרוקן ממשמעות את הליריקה, משום שהיא אינה חשובה. זו דבר מרתק בעיניי, השימוש באנטי-שפה ככלי להבעה, כי בעצם בלי מילים יש כאן גם הבעה אישית וגם אמירה מאוד ברורה. בפרפרזה על ויטגנשטיין, על מה שעליו לא ניתן לדבר, אודותיו יש לצרוח.  גם פורטיס שר בכרומוזום, וגם הוא השתמש באנגליג'יבריש (ומאוחר יותר גם בלהקות ז'אן קונפליקט ו-Foreign affair) ועל ישראל של שנת 1980-81 זה נפל כרעם ביום בהיר. תוסיפו על זה את פורטיס בתחילת דרכו, אחרי הכישלון המסחרי של "פלונטר", שניגן בלהקה למעשה גיטרה מובילה- תענוג מיוחד בפני עצמו- ותקבלו משהו באמת מיוחד. בעיניי מה שהכי מעניין בכרומוזום היה שזו עדיין הייתה להקה מאוד ישראלית, או יותר נכון- מאוד מזרח תיכונית; הלחנים הרזים והדלילים של שירי הלהקה הכילו מוטיבים מזרח תיכונים מובהקים, מוטיבים שיותר מאוחר התגלגלו למינימל קומפקט למשל. 

כרומוזום עשו את אחת ההופעות האגדיות ביותר בארץ אי פעם- ההופעה במוזיאון תל אביב, שיש צילום שלה ובטח אי שם בארכיון הרקוב של ערוץ 1 מתגלגל לו גם תיעוד מלא (אני ממליץ לקרוא את הפוסט המצוין של בועז כהן על ההופעה הזו, שלדבריו שינתה את חייו). אבל זו הייתה להקה קצרת ימים מאוד. איכשהו הם הספיקו להקליט אי-פי קטן וחסר שם, שחציו מוקלט באולפן וחציו בהופעה (שגם היא בטח נמצאת איפשהו בגרסה מלאה). זה אי-פי קטנטן אבל מדהים: הקטע הראשון, "מכתוב", הוא מין מרקחת נפלאה של קראוטרוק חופר שלכאורה לא מתקדם לשום מקום עם אלקטרוניקה מאוד פרימיטיבית ועם סולמות מזרחיים, שולץ ופורטיס מנסים את כוחם בפסאודו סלסולים ושולץ אפילו שולף את הסקסופון שלו כשפורטיס פורץ קדימה במכות אפילפטיות על הגיטרה. בקטעים אחרים כמו “The conception of dust” ו"גזולינה" אפילו מראה פוטנציאל מסחרי מעבר לאוונגרדיות, ועדיין, כמו שקוטנר כתב למחרת ההופעה במוזיאון, "הלהקה טסה שנות אור מעל למוסיקה הישראלית"- קשה קצת לתפוס עד כמה היא הקדימה את זמנה.
 
כאן קרה משהו מעניין- פורטיס החליט, בחוכמה כנראה, כי אין מקום גם לו וגם לשולץ באותה להקה, והוא פיטר את שולץ מהלהקה ששולץ עצמו הקים. פורטיס הקים עם ורד וגרוואי את מה שהפך לכרומוזום 2, שאחר כך הפכה לז'אן קונפליקט, ושולץ מצידו הקים עם אותם ורד וגרוואי, במקביל, להקה "מתחרה" שגם היא אחד ההרכבים הכי מרתקים אי פעם במוזיקה הישראלית, היחידה לטיפול נמרץ (להלן "היחידה"). ורד וגרוואי בסופו של דבר עזבו סופית את פורטיס ונשארו עם שולץ. עליהם הוסיף שולץ את הכנר הדר גולדמן והבאסיסט שלמה משיח.
מוזיקלית, היחידה היו המשך ישיר למה ששולץ עשה עם ורד וגרוואי בכרומוזום, עם שני טוויסטים- הראשון היה שירה בעברית; למרות שקשה לומר שהייתה כאן אמירה בעברית משום ששולץ גם שר מילים כמעט חסרות משמעות לחלוטין ("חייל של בדיל לועס פה מסטיק\ חושב שהוא אחשוורוש"), וגם שר אותם בסגנון הרובוטי הביזארי שלו כך שבכל מקרה אי אפשר היה להבין אותן. וכך, על אף שלמראית עין השירים היו בעברית, למעשה הם שוב היו שירים חסרי ליריקה. רוצה לומר, השירים של היחידה לא היו על משהו, הם היו המשהו הזה עצמו. הטוויסט השני היה ההופעה החזותית של הלהקה; שולץ, בהשפעה ברורה מאוד- על גבול ההעתקה- מהלוק הייחודי של חברי להקת Devo, יצר ללהקה לוק ייחודי של רופאים ביחידה אמיתית לטיפול נמרץ- חלוקים ירקרקים, מסכות פנים וכיסויי ראש תואמים, כולל תפאורה של חדר ניתוח (בחסות מגן דוד אדום). בשילוב עם המוזיקה החתרנית וההופעה הביאזרית גם כך של שולץ, הלהקה נראית כמו לא כמו יחידה לטיפול נמרץ אלא כמו מחלקה סגורה (כמו שאפשר לראות בקליפ הנפלא לשיר "גן של פלסטיק"). 
האלבום היחיד של היחידה, שנקרא "שבר טרנס-גולגלתי" בהפקתו המוזיקלית של קובי רכט, הוא אחד מאותם אלבומים אבודים שהם פנינות יקרות ערך. שולץ, ורד וגרוואי התקדמו הרבה מאז ימי כרומוזום: לשירים יש לחנים ברורים ומגובשים וגם סאונד הרבה יותר מתקדם עם מקצבים הרבה יותר מורכבים. הדר גולדמן מאוד בולט בכינור שלו (שימו לב איך הוא מחקה סירנה של אמבולנס בשיר "היחידה"), גרוואי מקבל הרבה מקום להתנסות, ושולץ יותר מוכוון מטרה מאשר בכרומוזום- נראה שגם הוא היה "צריך" להיפטר מפורטיס. באופן מפתיע האלבום הכל כך חריג הזה קיבל הרבה תשומת לב וההופעות של הלהקה היו מאוד מצליחות. אבל שולץ לא היה מרוצה מהאלבום שהוקלט בחופזה ובמעט מאוד כסף, והחליט לפרק את ההרכב ולעזוב את הארץ. ומאז הוא לא ממש מצא את עצמו בעולם המוזיקלי, והתפרסם יותר בגלל הזוגיות הבעייתית שלו עם הדוגמנית ויק (מישהו יודע איפה היא היום?) ושלל שערוריות אחרות מאשר בגלל המוזיקה.

שתי אנקדוטות לסיום- שולץ חזר לארץ בשלב מסוים וחבר לדויד גרוואי ליצור אלבום נוסף, תחת השם המקורי שולץ\גרוואי. האלבום נקרא "נאום לאומה" והוא שונה לגמרי מהעבודות של שולץ באייטיז- הסגנון כאן הוא רוק ניינטיזי מובהק, שולץ שר כאן שירים של ממש, ולא בקול הרובוטי אלא הוא אשכרה מפגין כאן שירה די ערבה. למרות זאת זה אלבום די בינוני ולא מרעיש עולמות, ובכל זאת הוא ראוי לציון כהוכחה ששולץ יכול היה להיות זמר אמיתי. 

אנקדוטה שנייה היא רונה ורד, מהמוזיקאיות הכי מבריקות שהיו בארץ; אחרי ההרפתקאות עם שולץ ואחרי קדנציה ב"קליק" המעולים, היא עברה בגיל 29 ארוע מוחי והפכה זמנית למשותקת ביד שמאל. היא פרשה לאחר הארוע מעולם המוזיקה, עברה לעבוד בתרפיה מוזיקלית, ומבירור קצר שערכתי אודותיה ברחבי האינטרנט השמועות היא היום עובדת כמזכירה רפואית (האירוניה ממש לא מכוונת). את הסיפור המרתק שלה אתם יכולים לראות בכתבה המצורפת כאן. איפה דוד גרוואי היום, אין לי מושג; ושולץ עדיין מופיע מדי פעם ומנסה מדי פעם את מזלו בשירים חדשים.

יום רביעי, 19 במרץ 2014

הייה שלום, אריק






ג'אז הוא סגנון מוזיקלי שמאופיין בהרבה גאונות ובהרבה שיגעון. ממינגוס והטירוף האלים שלו, שכלל קונטרבס שבור, אצבעות שבורות של פסנתרן קולגה ושן שבורה של חבר טרומובוניסט; דרך הסכיזואידיות ההזויה של תלוניוס מונק, שנהג ללוות את סולואי הסקסופון בהרכב שלו בריקוד מעגלי מוזר; אלברט איילר שהיה מוברג חזק בסמים פסיכדליים והיה מרופף במיוחד בחיים הארציים שלנו; ועד באד פאוואל המשוגע והמאני דפרסיבי. בין אלו יש גאון משוגע אחד שאני אוהב במיוחד, ומשום מה הוא לא שם מוכר כמו החבר'ה למעלה, וזה אריק דולפי (Eric Dolphy). דולפי היה גאון ללא ספק, אבל הוא עצמו לא היה משוגע; אבל המוזיקה שלו בלי ספק הייתה מהמשוגעות שהוקלטו.

בחצי הראשון של שנות השישים, כשהג'אז התחיל להיות אוונגרדי אבל עדיין לא free לגמרי, דולפי היה אחד המוזיקאים הכי בולטים בסצנה. דולפי היה אחד ממשיכי דרכו של צ'ארלי פארקר האגדי. זו אמנם אמירה קצת קלישאתית, כי פארקר השפיע בערך על כל נגן ג'אז כלשהו בשישים השנים האחרונות; אבל דולפי, כמו בני זמנו אורנט קולמאן והסקסופוניסט ג'ימי ליונס, לקח את סקסופון האלט והמשיך מאותה נקודה שפארקר עזב אותו, כשהוא מכניס לנגינה אלמנטים פרועים ואוונגרדים יותר ויותר. הגדולה של דולפי כנגן הייתה השליטה שלו לא רק בסקסופון האלט, אלא גם בחליל, ובעיקר בעיקר- בקלרינט באס (כפי שכתבתי בפוסט שלם שייעדתי לכלי המופלא הזה), שם דולפי כנראה בא הכי הרבה לידי ביטוי. הנגינה הדולפית היא גאונות משוגעת לגמרי- קפיצות אדירות בין אוקטבות, תווים מחוץ לסקאלה (מה שקרוי אלטיסימו), פראזות בי-בופיות שנשמעות כאילו פארקר ניגן אותם על ספידים, המון חריקות וצרחות כמו-אנושיות. בניגוד להרבה נגני אוונגרד ופרי ג'אז שהתמקדו בעיקר בסאונד, דולפי היה וירטואוז טכני מהסוג שמפיל את הלסת ושותל אותה עמוק באדמה.


הסגנון האישי המיוחד של דולפי והורסטיליות שלו הפכו אותו לאחד מהסיידמנים הכי מבוקשים בתקופה. ואכן, דולפי שידרג אלבומים של אמנים מובילים רבים רק מעצם השתתפותו. אצל מינגוס הוא התארח באלבומים רבים והשתתף בכמה טורי הופעות, כולל אחד ההרכבים הכי אגדיים אי פעם בעיניי, ההרכב שאיתו הופיע מינגוס באירופה באביב 1964, חודשים ספורים לפני מותו הטראגי של דולפי. דולפי גם היה גם שם עם קולטריין באחד הרגעים המכוננים בתולדות הג'אז, סדרת ההופעות האגדית בוילאג' ואנגרד בניו יורק ב-1961, שזכתה לכינוי Anti-jazz ועוררה הרבה מחלוקת ותשואות. דולפי גם ניגן עם מקס רואץ', עם אוליבר נלסון באלבומו הקלאסי The blues and the abstract truth, עם הפסנתרן מל וולדרון ורבים אחרים.

אבל דולפי ידוע קצת פחות בתור מוביל הרכב. הוא לא הקליט המון כלידר, ואף פעם לא היה לו באמת הרכב סדיר משלו. הוא גם לא הלחין הרבה קטעים. יש כמה אלבומי הופעה מעולים בהרכב שחלק עם החצוצרן בוקר ליטל(Booker Little) , כמה אלבומי הופעה שלו, כמה הקלטות אולפן ספורדיות שחלקן נעשו בארופה, וזהו. רוב החומר המוקלט של דולפי קיים באלבומים של אחרים. מעל כל הקלטות האולפן של דולפי עולה ומתנשא ברוב גאווה, מנצנץ כמו מגדלור, אלבום האולפן האחרון בהחלט שלו, שיצא ממש אחרי מותו, וזה Out to Lunch!  שהוקלט בלייבל האגדי Blue note ב-1964. אני חושב שזו אבן הפינה ביצירה של דולפי, האלבום שהכי מייצג את הגאונות החריגה שלו, ואלבום מאוד עצוב וטראגי בדרכו- לא בגלל התוכן, אלא בגלל העובדה שדולפי מת זמן קצר כל כך אחרי ההקלטות; הקריירה של דולפי רק התחילה למעשה, והפספוס וההחמצה כואבים כל כך. מה גם, שהמוות של דולפי היה מיותר כל כך- שילוב של סכרת לא מאובחנת, ושל גזענותם של הרופאים הלבנים שטיפלו בדולפי, אשר הניחו כי הוא באוברדוז של הרואין ולא טיפלו בסכרת שלו.  


מה שקורה ב-Out to lunch! הוא שדולפי ארגן סביבו הרכב חד פעמי של וירטואוזים, שלגמרי היו איתו בקטע שלו. אלו היו פרדי האברד, החצוצרן הכוכב העולה של התקופה, סוג של מקבילה של דולפי בחצוצרה- גם הוא כיכב בעיקר כסיידמן, ולשניים יצא גם לנגן כסיידמנים יחד, למשל באלבום המעולה Oleh של טריין; ריצ'ארד דיוויס על הבאס, באסיסט מצוין שידוע בעיקר דווקא בגלל השתתפותו הבולטת ב-Astral weeks המיתולוגי של ואן מוריסון; נגן הויברפון בובי האצ'רסון, בן בית של הלייבל; ואולי הכוכב הגדול של האלבום, המתופף המבריק טוני וויליאמס, שכמובן נודע כמתופף העיקרי של מיילס דיוויס בחצי השני של שנות השישים, כאן רק בן 18, ואיזה עילוי.

לדולפי היה מזל גדול לארגן לפני מותו בטרם עת את ההרכב ואת ההקלטה הזו, שאולי בפעם היחידה בקריירה שלו מורכבת כולה מלחנים שלו. וזאת בגלל המורכבות, הגאונות והשגעון של המוזיקה של Out to Lunch!. השנה היא 1964, ואנחנו בדיוק בשנות המעבר בין ההארד בופ והג'אז המודלי, ששלטו בג'אז מאמצע שנות החמישים, לפרי ג'אז; ב-1964 איילר מקליט את אלבום המופת שלו Spiritual Unity וססיל טיילור מצידו כבר מציג לעולם את משנתו הפרי-ג'אזית הפרועה, קולטריין עושה את צעדיו הראשונים בכיוון וברור שבתוך שנים ספורות כל עולם הג'אז עומד להשתנות לבלי היכר. בהשוואה לאלבומי הפרי ג'אז הראשונים, Out to Lunch אינו כל כך רועש ואינו כל כך פרוע; להיפך אולי, הלחנים של דולפי כתובים ושקולים מאוד, ומרמזים על הרקע הקלאסי המובחן שלו. לא, מה שעושה את Out to lunch לאגוז קשה לפיצוח ולאלבום מאתגר כל כך- וגם מהנה כל כך- זו האקסצנטריות שלו, האידיוסינקרטיות שלו, זה שהוא אלבום שונה אפילו בתוך תקופת המעבר הזו; הוא פשוט אלבום מוזר, הזוי, וגאוני בדרכו המשוגעת, עם השפעה חזקה מאוד של האיש שהקטע הפותח באלבום, “Hat and Beard”, מוקדש לו- תלוניוס מונק.


דולפי יצר כאן הרכב שיוויוני לחלוטין, שמנגן כאורגניזם אחד כשבעצם כולם כל הזמן מנגנים סולואים. הלחנים המשונים, האטונליים אפילו של דולפי, משמשים כנקודות כניסה ויציאה לאלתורים שהם למעשה קבוצתיים, ומרגע שהם מתחילים אין למאזין שום דרך לנבא איך הם יסתיימו וכמה רחוק ההרכב יגיע. גם הלחנים וגם הסולואים האישיים נשמעים נטועים בקרקע, אבל זו קרקע שהיא עצמה אינה יציבה ומבעבעת, בעיקר בגלל הרית'ם סקשן של דיוויס ו-וויליאמס שמקפיצים את הקצב ואת המרכז הטונאלי שוב ושוב. וויליאמס במיוחד מותח, מעסה ולש את הקצב כמעט עד שהוא נאבד, אבל הוא לא הולך רחוק בסגנון מתופפי פרי ג'אז כמו ראשיד עלי וסאני מאריי. האווירה באלבום כל כך חופשית ומשוחררת, שהמוזיקה עצמה הופכת רופפת והזויה, כשהזוי מכולם הוא בובי האצ'רסון והויברפון שלו, שנשמעים לגמרי out of context. חמישיית הנגנים סוחפים זה את זה לכל כך הרבה כיוונים שונים, עד שכשאר הקטעים מסתיימים אתה מוצא את עצמך שואל- מה לעזאזל קרה כאן כרגע? מה הם ניגנו פה? זה מה שעושה את האלבום לכל כך חמקמק, קשה לעיכול, ופאקינג יפהפה. הם מצליחים לנגן בצורה חופשית- חופשית באמת- אבל בלי לשבור את הכלים לגמרי, כמו שקורה בפרי ג'אז (ולפעמים עובד ולפעמים לא). זו נגינה חופשית אבל עדיין in ולא Out there.


ודולפי עצמו, הוא כמובן מנגן כאן נפלא; בשני הקטעים הראשונים הוא מתחרע על הבאס קלרינט, בקטע השלישי הוא עובר לחליל (הכלי שהכי פחות ניגן בו, וגם הכלי הפחות מעניין מבין השלושה, יסלחו לי פה החלילנים) ובשני הקטעים האחרונים עובד לסקסופון אלט. מה שאני כל כך אוהב בנגינה של דולפי, היא שהוא מצליח גם להיות נטוע במורשת הג'אז הקלאסית, ובו זמנית להיות אלף שנות אור מעבר לזמנו (בניגוד למשל לנגנים כמו איילר ופרעה סנדרס, שבועטים לגמרי במורשת ומנגנים כאילו באו מהירח). הוא מנגן אפילו יותר נועז ויותר פתוח מההקלטות שלו עם מינגוס וקולטריין, אבל החידוש כאן הוא כאמור השימוש האקסקלוסיבי בלחנים שלו, ובאינטראקציה והפידבק מהנגנים האחרים. רק תחשבו מה היה קורה אם דולפי ו-וויליאמס היו ממשיכים לנגן יחד עוד כמה שנים. לאן הם היו מגיעים? רק אלוהי הג'אז יודעים.


אבל ההיסטוריה ידועה. אחרי הקלטת האלבום, דולפי שלא יכול היה לדעת שזמנו בעולם קצוב, הצטרף למינגוס לסיבוב הופעות קצר ומדהים. אחר כך נשאר בארופה קצת, הקליט בהולנד את אחת מהופעותיו האחרונות שיצאה תחת השם Last date, והיו לו עוד הרבה תכניות- להקליט עם איילר, להשתלב בהרכב של ססיל טיילור, להתחתן. וב-29 ביוני, 9 ימים אחרי יום הולדתו ה-36 וארבעה חודשים אחרי הקלטת Out to lunch, דולפי מת בברלין.

כבונוס לפוסט, אני רוצה להוסיף כאן קטע שאולי ישפוך אור על ההשפעה העצומה של דולפי והכשרון האדיר שלו על מוזיקאים אחרים. למרות שהבטחתי להימנע מלכתוב על הגאון המנוח פרנק זאפה כאן בבלוג, אחרי שייעדתי לו חודש שלם של פוסטים, אני לא יכול שלא לשים כאן את הקטע הנפלא של זאפה וה-Mothers of invention שמוקדש לדולפי, וקרוי, ברוח חוש ההומור הממזרי של זאפה, “The Eric Dolphy Memorial barbeque”, מתוך האלבום המפלצתי והכי קרוב לפרי ג'אז שזאפה הקליט אי פעם, Weasels ripped my flesh. שימו לב כמה הקטע הזה קרוב ברוחו ל-Out to lunch- גם כאן יש מלודיה מאוד משונה וחמקמקה, שמהר מאוד קורסת לאלתור קבוצתי שגם בסופו, כמו ב-Out of lunch,  המאזין יוצא מבולבל ונבוך (כמה אני אוהב את התחושה הזו!). חבל רק שדולפי לא חי כמה שנים כדי לנגן עם זאפה- זה כבר היה יכול להיות באמת Out there.



ובמילותיו של מינגוס- So long, Eric