יום שלישי, 27 באוגוסט 2013

להתפורר מרוב אהבה, חלק ה' ואחרון: כה אנושיים אנו





בפוסט של היום אני רוצה לסיים את סדרת הפוסטים "להתפורר מרוב אהבה" שבה התבוננתי דרך נקודת מבטם של יוצרים ושירים שונים על אהבה. היו שם כל מיני סוגים של רגשות ומערכות יחסים- אימהיות, תלותיות, מלאות קנאה, מלאות אכזבה, חמלתיות, מעריצות. היום שם הרבה דברים טובים שהאהבה יכולה לתת, וגם הרבה אפלה. רציתי לסיים את החודש ברוח טובה של השלמה, של סגירת מעגל. בחרתי לדבר על שיר כזה, שבניגוד לאהבה הבתולית ומלאת הנעורים של השיר “I’ll be your mirror” של הוולווט אנדרגאונד, לוקח נקודת מבט בוגרת, אולי אפילו מזדקנת, ומסתכל לא רק על מערכת יחסים אוהבת אלא על חיים שלמים זה לצד זה. זהו השיר “Garden Song” של היוצר האוסטרלי הנפלא דיוויד אלן (שימו לב איך הוא מאיית את שמו- Daevid Allen) מתוך אלבומו Dreamin’ a dream משנת 1995.

את דיוויד אלן אני אוהב מאוד מאוד. יליד 1938, אלן הספיק להיות ביטניק, הספיק גם להיות היפי, הספיק להיות פרוגר, הספיק להיות פולקיסט, הספיק להיות אפילו סוג של פאנקיסט ניו יורקי, התנסה בחוויות רוחניות ופסיכדליות רבות מספור, ומיצב את עצמו כמורה הזן המשוגע של הרוק המתקדם, בייחוד הסצנה הקנטרברית שלו. אלן ידוע בעיקר כאיש להקת גונג האגדתית, וכחבר גם ברבות משלוחותיה השונות. מה שאני בעיקר אוהב אצל אלן זה ההומור שלו ואת שמחת החיים. מי שמדמיין רוק מתקדם כאוסף של חנאנות שמצטטים ספרי פנטזיה ומנסים להשחיל שבע שמיניות על תשע שמיניות, מפספס בגדול את ההיפי הצוחק הזה, עם הלב הרחב כל כך. בנוסף, לי אישית אלן נצרב חזק בלב, משום שההופעה שלו עם ההרכב Brainville 3 ב-2006 עדיין זכורה לי כהופעה הכי מדהימה שנכחתי בה בחיי.

בעטיפת האלבום Dreamin’ a dream, מקדיש אלן את האלבום לאשתו (השנייה לכל הפחות, ככל שידוע לי; אלן היה בעבר נשוי למשוררת גילי סמיית', איתה הקים את גונג), אישה בעלת השם יוצא הדופן וואנדנה טוריה לה אנה מוזס ברוס (Wandana turiya le ann moses bruce). אלן מספר כי וואנדנה הייתה דמות מפתח בהחלטה שלו לעזוב את אוסטרליה ב-1988 לאחר שבע שנות התבודדות, ולחזור לפעילות מוזיקלית. בעטיפה הוא מגולל את קורות הזוגיות שלהם, כיצד התאהבו, נפרדו, וב-1993 האש שלהם ניצתה שוב (לאחר שוונדנה נטשה את בעלה לטובת אלן) וב-1994 נולד להם ילד, בנו הרביעי של אלן, שעונה לשם הלא פחות יצירתי יינס אלקסנדר אלקטריק (!) אסלאן אלן. אלן מציין כי וונדנה היא ההשראה לאלבום, ובמיוחד לכמה שירים בו, שהשיר הנפלא “Garden song” הא אחד מהם.





“Garden song” הוא שיר פולק עדין מאוד, ז'אנר שאלן לא ממש מפורסם בו אבל בהחלט מצטיין בו. אלן מנגן נהדר על גיטרה אקוסטית בעלת סאונד מאוד bright ומיוחד, ומנגן איתו נגן בשם גרהאם קלארק על כינור. בשיר מתאר אלן, בן 57 בזמן הקלטת האלבום ומאחוריו כבר 30 שנות קריירה מוזיקלית, מערכת יחסים שנמשכת חיים שלמים, עד הזקנה. השיר בנוי מארבעה בתים שנעים בזמן, ופזמון חוזר שנשאר פחות או יותר זהה. בבתי השיר, הזוג תחילה מכיר וזורע את האהבה בגן המשותף, לאחר מכן נולדים הצאצאים שבשלב מסוים עוזבים את הקן, ומשם זקנה, ומשם מוות. בעיקר יפים שני הבתים האחרונים, הראשון הוא ההזדקנות המשותפת, נושא שאין עליו שירי אהבה רבים, והשני הוא הפרידה מבת הזוג שהיא גם הפרידה מהחיים עצמם:

And here comes the autumn when leaves turn to gold
And the waning moon silvers me lightly
In the afternoon sun it’s good fun to grow old
As you hold me and lie with me quitely

And when old father time rings the chimes of my years
And I see my life turning around me
When you lay me down in your garden my dear
Will you kiss me and let me go lightly?

באופן אולי מוזר המילים האלו, של הבית האחרון, מתקשרות אצלי ללא אחר מאשר חנוך לוין, אסוציאציה ממש בלתי סבירה בהקשר של דיוויד אלן מכל האנשים. מה להיפי אוהב האדם והתל אביבי הציני ש"אוהב אדם" הוא לא הדבר הראשון שחושבים עליו כשבאים לתאר אותו.  באוסף הנהדר של שירי מחזותיו, "כשתחשכנה עיניי", מופיע שיר ששר יוסף כרמון, "נערת חלומותיי", הלקוח מתוך המחזה "יעקובי ולידנטל", שם שר כרמון כך:

התזעיקי רופא בלילה
כאשר אתעלף לצידך?
התהיי זו את שיראה
מבטי האחרון, הדועך?
התזכרי אותי? התרצי שאחיה?
התבכי על קברי לפעמים?

ואולי זו אחת מהמשמעויות של אהבה- להיות עם מישהו גם בשעותיו הקשות, ואפילו בשעותיו האחרונות. בעיניי הדמיון בין שני טקסטים של שני יוצרים כל כך שונים כמו דיוויד אלן וחנוך לוין מראה על איזו תחושה או מודעות אוניברסלית לחיבור בין אהבה וזקנה, חולי ומוות. לאהוב עד שהמוות יפריד ביננו, ובמקרה של תרצה ומאיר אריאל אולי אפילו גם אחר כך.

הפזמון החוזר, בשינויים קטנים, הוא שוב אלן ההומניסט, אוהב האדם והטבע ששואף לתקן את עצמו- ומשם את העולם כולו:

For a soul is so real so whole and so free
And a body is so frail and so human are we
Are we dreaming?
Is this the earth dreaming too?
Will we live till we die
Wondering why
Or will we learn to grow
Day by day by day by day by day

אלן מדבר בו זמנית גם אל עצמו, גם אל בת זוגו, וגם אל האנושות כולה כנראה. יש בשיר שלו מסר שהוא גם אישי וגם אוניברסלי. אלן מזכיר לנו שהגוף הוא בן חלוף, שברירי, רק כלי ריק. הנפש היא מה שחשוב, ועלינו כזוג לגדול יחד, יום אחר יום, עד הסוף המשותף. סוף שהוא השלמה עם האהבה ועם החיים עצמם.


אלן סוגר מעגל עם חייו (מיותר לציין שאלן עדיין חי ובועט, גם בעשור השמיני לחייו. אין לי מושג מה שלום חיי הנישואין שלו), ואיתו אני גם מסיים את הסדרה הזו, שבה ניסיתי בעיקר להאיר את נושא הכתיבה השחוק והטחון ביותר בעולם באור חדש יחסית. תודה שקראתם!






יום חמישי, 22 באוגוסט 2013

להתפורר מרוב אהבה, חלק ד':נראה שהם הולכים עד הסוף



בפוסט שעבר דיברתי על האהבה הקשה והטעונה בין מאיר ותרצה אריאל, אהבה קשה שאפשר להגיד שהגיעה לאיזה סיכום טוב, לאיזה הפי אנד (כמובן שהכוונה אינה חס וחלילה למותו של מאיר, אלא האופן בו האהבה הזו "נפתרה" או יותר נכון התקבעה בתודעה הציבורית). אבל אפשר גם להסתכל על דברים אחרת. יש גם מערכות יחסים שנראה שמתחילות בצורה אולי אידילית אבל מסתיימות בסד אנד. שיר מרתק ומרגש מאוד שמתאר משהו כזה, הסתכלות רטרוספקטיבית על אהבה שהתאכזבה לה ועלתה על שרטון, הוא השיר "שנה ושלוש" של גלעד כהנא (נטול ג'ירפות) מתוך אלבום הבכורה המהמם שלו, בעיניי אחד האלבומים הישראלים הגדולים ביותר אי פעם, "שכחתי איך לאכול".

אני עוקב אחרי כל מילה שגלעד כהנא משחרר לאוויר העולם כבר עשור לערך. למרות שגלעד אחראי על רוב החומר של הג'ירפות, עבודות הסולו שלו מובחנות מאוד מאלו של ג'ירפות. מלבד "שכחתי" יש גם אלבום מעולה באנגלית (the promised landing), אלבום אלקטרוני שאני לבטח נמנה עם לא יותר מחמישים איש שקנו אותו (360) ואת צמד אלבומי the walking man שהם מאוד שונים, בעיקר כי הם שוחררו כשגלעד כבר עשה את המעבר מאמן קאלט לאמן מוערך ומוכר הרבה יותר. דווקא שם, משהו בו אבד בעיניי, אולי כבר אי אפשר לשפוט אותו באותו קונטקסט. בכל מקרה, מבחינת כתיבה אני הרבה יותר אוהב את הכתיבה הפסיכדלית-פסיכולוגית-אסוציאטיבית-סוריאליסטית שלו מאשר הכתיבה ה"תיעודית"-ריאליסטית, זו שעוקבת אחרי דמויות "מהחיים" שהוא רואה בעולם, כמו בשירי האלבום הראשון של the walking man ושל האלבום "אין כניסה לפילים". אותה כתיבה חווייתית הזייתית מגיעה בעיניי לשיאה בשירי "שכחתי".


"שכחתי" הוא אחד התיעודים החדים והמצמררים ביותר של אמן ישראלי במשבר נפשי. הרטיגר לאלבום שיצא ב-2000 ומהר מאוד נשכח אבל הפך לאלבום קאלט היה פירוק נישואיו של גלעד לשחקנית טל ליפשיץ, לאחר שבע שנות זוגיות. בניגוד לאלבום over של פיטר האמיל, "שכחתי" אינו עוסק כולו ישירות בגירושין האלו, אלא בשבר הנפשי העמוק של גלעד, בחייו המרוסקים. זה אלבום חריג מאוד, הן בלו-פיי המינימליסטי שבו הוא מתאפיין, בסגנון המוזיקלי הבלתי שגרתי, ובכנות המאוד אישית של כהנא, בנכונות שלו להציג לראווה את השדים בארון, קצת כמו גבריאל בלחסן ז"ל שעזב אותנו לפני כמה ימים.

"שנה ושלוש" הוא כנראה השיר שמתייחס באופן הכי ישיר לזוגיות של גלעד וטל. השיר מחזיר אותנו הרבה אחורה, לסיפור ההיכרות של גלעד וטל ולנקודה שבה כנראה החליטו להינשא, לאחר 15 חודשי היכרות. הייחוד בשיר הזה הוא נקודת המבט שלו; גלעד של 2000 נזכר בגלעד של תחילת-אמצע שנות התשעים, מתבונן בעצמו בנקודה בחיים שבה הכל נראה פתוח. לא הכל וורוד, אבל יש אופטימיות. גלעד וטל שמציינים שנה ושלוש לזוגיות שלהם עוד לא יודעים שבעוד כמה שנים הם יתגרשו באופן שיפצע את גלעד חזק כל כך.


גלעד משתמש באמצעי אומנותי מאוד מקובל ויודע אבל מאוד אפקטיבי- הנגדה צינית. כמו קובריק שמשתמש בשיר “singing in the rain” ומנגיד אותו לזוועות שמתרחשות ב"תפוז המכני", כהנא משתמש במוזיקה נאיבית וילדותית, קרוסלית כזו, ובתמונת נישואין אופטימיסטית כדי להנגיד להם את מצבו בזמן כתיבת השיר. מדובר בשיר מצמרר במיוחד: אם נשווה מערכת יחסים לאדם חי, אז כאן אנו מתבוננים בסוג של רוח רפאים, או גופה. לאונרד כהן כתב באחד משיריו הידועים "האם זה מה שרצית, לגור בבית שרדוף ברוחות הרפאים שלנו?". כאן אנו רואים את רוח הרפאים המשותפת של הזוג כהנא-ליפשיץ, וזה מפחיד.


הכרנו במועדון סטנד אפ, היא היתה נורא גבוהה 
התחיל איתה בחור שהצחיק אותה 
ניגשתי, בעטתי, ביקשתי סליחה 
לא שמעה, ביקשתי מספר 
לא נתנה, לא קל להיות זכר 
לא אחד שנכנע 
קיללתי אותה וזרקתי בדיחה 
היא צחקה, זרקה לי מספר וכתובת מלאה: 
אני גרה בכפר סבא, במקור מפתח תקווה 
במקור מפתח תקווה

אני אתחיל דווקא מכאן, מתיאור הפגישה הראשונה בין השניים. יש כאן כתיבה גלעד כהנאית מובהקת- זורמת, חצופה כמו גלעד עצמו, מצחיקה ומאוד ישירה, בעיקר ה"לא קל להיות זכר". אבל אולי כבר כאן טמון קושי, ב"קיללתי אותה". אחת השורות האהובות עליי בשיר היא "אני גרה בכפר סבא, במקור מפתח תקווה", וזאת משתי סיבות: האחת היא שזה מוריד את השיר לאיזו רמה מאוד ארצית, מאוד גשמית, סיפור מהחיים מה שנקרא, סיפור קטן שמתרחש כאן בישראל. הסיבה השנייה היא שאת השורה הזו לא שר גלעד אלא מדקלמת טל ליפשיץ עצמה, בסימפול.

הם לא רבים כבר שנה ושלוש 
נראה שהם הולכים עד הסוף 
היא בחיים לא ראתה שלג 
הוא עזב את הוריו 
הם נוסעים לחרמון 
בחיים לא ראתה שלג 
מעולם לא היתה בצפון 
החיים יפים 

החיים יפים. ולמה לא? ה"קיללתי אותה" מתקשר יפה מאוד ל"הם לא רבים כבר שנה ושלוש". יש כאן איזה זרע פורענות שנטמן, ללא ספק, והוא ילבלב, לאסונו של גלעד, מאוחר יותר. סיפור הנסיעה לחרמון מחזיר אותי שוב ל"גרה בכפר סבא"- זה הכל קורה כאן, לאנשם רגילים, כמוני וכמוך. בלי הרבה דרמות ובלי הוליווד. ואיזו אופטימיות קוסמית יש כאן- "נראה שהם הולכים עד הסוף".  כאן טמון המפתח לקריאת השיר. לולא ידענו את העתיד, לולא ידענו את ההיסטוריה של הזוג, יכולנו ליפול בפח שגלעד טומן בשיר הזה ולהבין אותו כפשוטו- סיפור קלאסי של boy meets girl. אבל התחכום הגדול של השיר הוא כמובן שאנחנו כן יודעים מה קרה. אנחנו כן יודעים שמערכת היחסים הזו התרסקה. וזה משנה את כל האופן שבו אנו קולטים את השיר. וזה מצמרר אותי בכל פעם שאני שומע את השיר.

במובן מסוים, כן היה איזשהו הפי אנד אחרי הכל: גם גלעד וגם טל מצאו את האושר, הזוגיות, המשפחה, אבל בזרועות אחרים. זוהי הנחמה היחידה שאפשר להפיק מהשיר הזה, שיר כל כך עצוב שמתחפש לשיר כל כך שמח. הניגוד הזה מוחץ פשוט. גלעד, אגב, ככל שידוע לי, מעולם לא שר על במה אף אחד משירי "שכחתי". אלו שדים שהיום הוא לא מוכן לשחרר שוב. בשבוע הבא נסיים את סדרת "להתפורר מרוב אהבה" ואני מבטיח שהסוף של הסדרה, שלא כמו "שנה ושלוש", יהיה סוף שמח.






יום שבת, 17 באוגוסט 2013

להתפורר מרוב אהבה, חלק ג': דוקרת כצור, צורבת כעקרב




לרעייתי היפה תרצה
אהובתי האיומה והנדגלת
אני מקדיש אוסף זה
של ילדים לא חוקיים
כפיצוי מה על
שעות
גנובות
-הקדשה מתוך ספר השירים "נשל הנחש"

יפה את רעייתי כתרצה, נאוה כירושלים; איומה, כנדגלות.
-שיר השירים ו', ד'

בפוסט הקודם הסדרת "להתפורר מרוב אהבה" התוודענו לאהבה החולנית והמעוותת של פיטר האמיל לגרושתו לעתיד, אהבה שהיא בלי ספק לא טובה ולא בריאה. האמיל ואליס בסופו של דבר פירקו את החבילה. הפוסט הנוכחי יעסוק בזוג שנראה שכנגד כל הסיכויים הצליח איכשהו לעקוף את כל המוקשים של הזוגיות, אולי בדרכים בלתי שגרתיות אבל בכל זאת, ותיאור המאבק הזה מתואר בשיר "מים מתוקים" מאת מאיר אריאל, מתוך האלבום "זרעי קיץ" מ-1993. מאיר שיתף אותנו במערכת היחסים הסוערת, הקשה והאוהבת שלו עם אשתו האגדית, "האיומה והנדגלת", תרצה. אני חייב להצהיר כאן קבל ועדה, שזהו לדעתי הצנועה שיר האהבה העברי הגדול ביותר שנכתב. שיר אהבה לא סטנדרטי בעליל, על שני אנשים לא סטנדרטיים בעליל.


"מים מתוקים" שייך לקטגוריה של שירים של מאיר אריאל העוסקים בזוגיות שלו עם תרצה, או מתייחסים אליה בצורה זו או אחרת. בשירים האלו מעולם לא ציין מאיר את שמה המפורש של תרצה, אלא הסווה את זהותה בשמות אחרים: בלומה, תקווה, צלילה, דורה. זה לא סוד שהזוגיות של מאיר ותרצה אריאל לא הייתה פשוטה ולא הייתה רגילה. על פי השמועות שתרצה לא הפריכה אותן, וכן על פי השירים במידה ולוקחים אותם כפשוטם, היו להם נישואין פתוחים, עם הרבה התפרפרויות והרבה התכסחויות. למשל, בשיר "תקווה", שם מתוארת זוגיות בין מחבר השיר עם אחת בשם תקווה, אבל כשנמאס לו ממנה הוא חוזר לאשתו שלו, ששמה בלומה, ואפילו לשכנה (כלומר הוא מזגזג בין שלוש נשים במקביל). בשיר הזה למשל קשה להגיד אם תרצה אריאל ה"מקורית" מיוצגת ע"י תקווה (שמתוארת בשיר כדמות סוערת, אולי אפילו גבולית, שככל הנראה מנהלת גם היא מערכות יחסים נוספות במקביל לזו של דובר השיר), בלומה האשה שיושבת בבית וכביכול לא יודעת מכלום, או שתיהן (ואולי אף אחת מהן?). בשיר "דאווין של שיר מחאה" שמתאר סצנה פסיכדלית שאולי גולשת לחילופי זוגות, משלטט הדובר בין אשתו צלילה בין דורה "רפוית הכפתור", הפתיינית, שלפחות לילה אחד בעבר קיימה איתו יחסי מין, גם כאן תרצה היא אולי בין צלילה לבין דורה.

ויש גם רגשות קשים יותר, אפלים יותר, אלימים אפילו. בשיר "ברנרד ולואיז" מתוארת גם אלימות בין בני הזוג, מילולית ופיזית. גם בלי האלימות הזו, יש שם בני זוג שמתנגחים זה עם זו בדרכים אחרות, אולי פחות כואבות פיזית אבל יותר צורבות נפשית. גם ב"נשל הנחש" יש רמז, או יותר לרמז, לאלימות כלפי בת הזוג של הדובר, בתוך מכונית. המכונית והאלימות, הפעם מילולית, ביחד עם הרבה דמעות וצער, תופיע גם ב"היכנסי כבר לאוטו וניסע". שיר יותר סטנדרטי, נקרא לזה, הוא "לא יכול להוריד ממך את העיניים" שמוקדש באופן ישיר לתרצה (שאף מצולמת עם מאיר בעטיפת האלבום "ברנרד ולואיז"), שם הוא שר "ארגוני נשים מתנפלים עליי בתוכחה\ שאני עוזב עליך את כל עול הבית והמשפחה, מה שנכון\ אבל מה אעשה, אין לי פנאי, לא אין לי פנאי\ לא יכול להוריד ממך את עיניי". כמו שנראה, השיר הזה מבטא עמדה הרבה יותר מתונה כלפי תרצה וכלפי הזוג אריאל בכלל, מאשר עמדתו הקשה והנוקבת של "מים מתוקים".


מה כל כך יפה וגדול ב"מים מתוקים"? בקריאה ראשונה זה לא נראה כמו שיר אהבה בכלל. אולי להיפך, השיר הזה נראה אפילו מיזוגני, שונא נשים, שוביניסטי. אבל זו הגדולה של השיר הזה, הוא לא מיפייף. הוא לא מתחנף למאזין ולא מוכן לעשות לו חיים קלים. הוא לא מוכן שייקחו אותו כמובן מאליו, כמו רוב שירי האהבה הלהיטיים יותר. החיים זה לא פיקניק, זוגיות זה לא פיקניק, משפחה זה לא פיקניק, ומאיר אף מגדיל בשיר ואומר שכל הלוקשים שהאכילו אתכם לא נכונים. גם זוגיות טובה ואוהבת יכולה להיות קשה, אפילו להיראות כמו סיוט יומיומי. אם זה נשמע לכם קשה ומייאש ומדכא- בעסה. זו המציאות. כל השאר זו פארודיה או העמדת פנים. אבל דווקא מהקושי הזה, מהסיוט הזה, מאדמת המדבר שמתוארת בשיר, פורצים מים מתוקים, צומחים פרחים, צומחת אהבה. אז השיר הזה הוא שיר מנצח משום שהוא שיר מלא כנות, מאת איש מלא כנות שמעולם לא הסתיר את חטאיו ואת פגמיו.

נקודת המוצא של השיר היא המשפט המופיע בראש כל בית- "אהובתי כמו ארץ מדבר". באופן אישי אני מתעב את המדבר, אם כי רבים מוצאים בו הרבה חן ואפילו קדושה. מין תנ"כיות כזו. מקובל שאלוהים עצמו גר או מוצאו מן המדבר, ליווה את בני ישראל במדבר והעמיד אותם במבחנים קשים, גם תמך בהם וגם ניגח אותם, גם סיפק להם את המן וגם היכה אותם במרורים מסוגים שונים. למרות שלי קשה עם המדבר (בעיקר בגלל אסוציאציות צבאיות), יש משהו בשממה המצמיתה הזו שמכניס באדם את מה שמתואר במילה יפיפייה באנגלית awe- גם יראת כבוד, גם פחד אלוהים, וגם משהו מרשים, גדול מהחיים. וככה רואה מאיר אריאל את רעייתו- גם כמדבר איום שלא צומח בו כביכול שום צמח, או בהקבלה שום רגש אנושי, שתובע ממנו להיות נקי וצח, שלא קונה שום הצגה שלו ושם גינוני מחזר, שהוא "דוקר כצור וצורב כעקרב", אבל גם כמקום של קדושה, כמשהו דגול, "חודר לעצם כרוח קדים קרה", הוא בעצם מעריץ את האשה הזו, שכמו אלוהים הבוחן את אמונתם של בני ישראל במדבר, היא רק בוחנת אותו כל הזמן- "מייבשת אותי לראות אם אשאר". זה לא שהיא רעה, היא פשוט "לא מתמסרת קל אם בכלל".

בית מעניין מאוד בשיר הוא בית המעבר בין הבית הראשון והשני, זה שדווקא אינו נפתח ב"ארץ מדבר":

היא לא אוהבת שאני מדבר
היא אומר שאני משקר
אפילו בשתיקה
כמו לא שווה אפילו יריקה

כאן מצטיירת תמונה של אישה שרודה בבעלה. לא רק שהיא לא רוצה שידבר, אפילו השתיקה שלו מרגיזה ומרתיחה אותה. עד כדי כך יש לה בטן מלאה עליו, והיא חושבת שהוא לא שווה כלום. מדוע היא בעצם עוד מחזיקה אותו, ומדוע הוא עדיין בסביבה אם הוא כל כך סובל תחת נחת זרועה? היה אפשר לקרוא את השיר כמיזוגני, שמאיר הוא מעין מאזוכיסט שנקלע או בעל כורחו או דווקא להנאתו למערכת יחסים משפילה וכוחנית. אבל מאיר יודע שהוא לא בדיוק שה תמים ולא טלית שכולה תכלת:

בטח לא שוכחת
ועדיין לא סולחת
לימים ארוכים ארוכים
כבר ודאי הייתה עוזבת
אלמלא הייתה חושבת
שתמצא בי מים מתוקים

מאיר יודע שהוא האכיל את תרצה בהרבה חצץ וקש וגבבה. הרבה ימים, הרבה שעות גנובות, וכמו בהקדשה שפותחת את הפוסט, אולי השירים שהוא כותב לה הם סוג של פיצוי. ואולי ההתעקשות שלה לעשות לו מופעי זכרון כל שנה היא סוג של פיצוי חוזר שלה. וכאן טמון הסוד- מה המדבר של תרצה מקבל ממאיר? קצת מים מתוקים. מאיר הוא מין נווה מדבר. אולי אפילו לא באמת נווה מדבר, אולי רק תקווה לנווה מדבר. תרצה רק חושבת שתמצא בו מים מתוקים, אפילו זה לא בטוח, אבל בכל זאת היא מאמינה בו. והוא? למרות כל החצץ שהיא מאכילה אותו, למרות כל הניסיוניות שהיא מעמידה אותו בהם, למרות כל הייבושים והעקיצות והדקירות וההשפלות שהוא חוטף ממנה, דווקא אז הוא אוהב אותה יותר. אז זו לא מערכת יחסים לא שיוויונית, אחרי הכל. ואחרי כל החרא שהם אוכלים זה מזה, הם מוכנים להתמיד. לחצוב את הסלע המדברי ולהוציא ממנו, במאמץ רב, מים מתוקים לרוויה.

פאק, זה כל כך יפה.


מאיר אריאל ותרצה הגדיש התחתנו ב-1966. אהבו הרבה, כעסו הרבה, סבלו הרבה והמשיכו לאהוב. מאיר מת 33 שנה אחר כך. ותרצה ממשיכה, בהרואיות משיחית כמעט, להנציח את בעלה האהוב והמכעיס, גם במחיר של פשיטת רגל. ממשיכה בדבקות לפרסם כתבים ושירים ולהעלות מופעי הנצחה. מאיר עדיין רודף אותי, עדיין לא נותן לי מנוחה, היא אומרת בראיונות. אז כמו שאמר האדמו"ר הגדול רוברט זימרמן יבדל"א,למות זה לא הסוף. אני מצדיע לאהבה שלהם, ומצדיע לשיר הזה, ולמשורר הגדול שכתב אותו. 

משורר,
זה לפעמים כל אלה ביחד
גם אוכל אותה חזק
גם עושה מזה שיר
גם יושב ומסתכל על עצמו איך הוא אוכל אותה ונותן לזה ציון
המממ....לא רע אלכסנדר,
שיחקת אותה, פן.
שיחקת אותה ואכלת אותה,
ירשת וגם רצחת או להיפך.
סבלת, כתבת, אהבת.

-מתוך "מאיר אריאל עצמאי בשטח: כל השירים"