יום חמישי, 22 באוגוסט 2013

להתפורר מרוב אהבה, חלק ד':נראה שהם הולכים עד הסוף



בפוסט שעבר דיברתי על האהבה הקשה והטעונה בין מאיר ותרצה אריאל, אהבה קשה שאפשר להגיד שהגיעה לאיזה סיכום טוב, לאיזה הפי אנד (כמובן שהכוונה אינה חס וחלילה למותו של מאיר, אלא האופן בו האהבה הזו "נפתרה" או יותר נכון התקבעה בתודעה הציבורית). אבל אפשר גם להסתכל על דברים אחרת. יש גם מערכות יחסים שנראה שמתחילות בצורה אולי אידילית אבל מסתיימות בסד אנד. שיר מרתק ומרגש מאוד שמתאר משהו כזה, הסתכלות רטרוספקטיבית על אהבה שהתאכזבה לה ועלתה על שרטון, הוא השיר "שנה ושלוש" של גלעד כהנא (נטול ג'ירפות) מתוך אלבום הבכורה המהמם שלו, בעיניי אחד האלבומים הישראלים הגדולים ביותר אי פעם, "שכחתי איך לאכול".

אני עוקב אחרי כל מילה שגלעד כהנא משחרר לאוויר העולם כבר עשור לערך. למרות שגלעד אחראי על רוב החומר של הג'ירפות, עבודות הסולו שלו מובחנות מאוד מאלו של ג'ירפות. מלבד "שכחתי" יש גם אלבום מעולה באנגלית (the promised landing), אלבום אלקטרוני שאני לבטח נמנה עם לא יותר מחמישים איש שקנו אותו (360) ואת צמד אלבומי the walking man שהם מאוד שונים, בעיקר כי הם שוחררו כשגלעד כבר עשה את המעבר מאמן קאלט לאמן מוערך ומוכר הרבה יותר. דווקא שם, משהו בו אבד בעיניי, אולי כבר אי אפשר לשפוט אותו באותו קונטקסט. בכל מקרה, מבחינת כתיבה אני הרבה יותר אוהב את הכתיבה הפסיכדלית-פסיכולוגית-אסוציאטיבית-סוריאליסטית שלו מאשר הכתיבה ה"תיעודית"-ריאליסטית, זו שעוקבת אחרי דמויות "מהחיים" שהוא רואה בעולם, כמו בשירי האלבום הראשון של the walking man ושל האלבום "אין כניסה לפילים". אותה כתיבה חווייתית הזייתית מגיעה בעיניי לשיאה בשירי "שכחתי".


"שכחתי" הוא אחד התיעודים החדים והמצמררים ביותר של אמן ישראלי במשבר נפשי. הרטיגר לאלבום שיצא ב-2000 ומהר מאוד נשכח אבל הפך לאלבום קאלט היה פירוק נישואיו של גלעד לשחקנית טל ליפשיץ, לאחר שבע שנות זוגיות. בניגוד לאלבום over של פיטר האמיל, "שכחתי" אינו עוסק כולו ישירות בגירושין האלו, אלא בשבר הנפשי העמוק של גלעד, בחייו המרוסקים. זה אלבום חריג מאוד, הן בלו-פיי המינימליסטי שבו הוא מתאפיין, בסגנון המוזיקלי הבלתי שגרתי, ובכנות המאוד אישית של כהנא, בנכונות שלו להציג לראווה את השדים בארון, קצת כמו גבריאל בלחסן ז"ל שעזב אותנו לפני כמה ימים.

"שנה ושלוש" הוא כנראה השיר שמתייחס באופן הכי ישיר לזוגיות של גלעד וטל. השיר מחזיר אותנו הרבה אחורה, לסיפור ההיכרות של גלעד וטל ולנקודה שבה כנראה החליטו להינשא, לאחר 15 חודשי היכרות. הייחוד בשיר הזה הוא נקודת המבט שלו; גלעד של 2000 נזכר בגלעד של תחילת-אמצע שנות התשעים, מתבונן בעצמו בנקודה בחיים שבה הכל נראה פתוח. לא הכל וורוד, אבל יש אופטימיות. גלעד וטל שמציינים שנה ושלוש לזוגיות שלהם עוד לא יודעים שבעוד כמה שנים הם יתגרשו באופן שיפצע את גלעד חזק כל כך.


גלעד משתמש באמצעי אומנותי מאוד מקובל ויודע אבל מאוד אפקטיבי- הנגדה צינית. כמו קובריק שמשתמש בשיר “singing in the rain” ומנגיד אותו לזוועות שמתרחשות ב"תפוז המכני", כהנא משתמש במוזיקה נאיבית וילדותית, קרוסלית כזו, ובתמונת נישואין אופטימיסטית כדי להנגיד להם את מצבו בזמן כתיבת השיר. מדובר בשיר מצמרר במיוחד: אם נשווה מערכת יחסים לאדם חי, אז כאן אנו מתבוננים בסוג של רוח רפאים, או גופה. לאונרד כהן כתב באחד משיריו הידועים "האם זה מה שרצית, לגור בבית שרדוף ברוחות הרפאים שלנו?". כאן אנו רואים את רוח הרפאים המשותפת של הזוג כהנא-ליפשיץ, וזה מפחיד.


הכרנו במועדון סטנד אפ, היא היתה נורא גבוהה 
התחיל איתה בחור שהצחיק אותה 
ניגשתי, בעטתי, ביקשתי סליחה 
לא שמעה, ביקשתי מספר 
לא נתנה, לא קל להיות זכר 
לא אחד שנכנע 
קיללתי אותה וזרקתי בדיחה 
היא צחקה, זרקה לי מספר וכתובת מלאה: 
אני גרה בכפר סבא, במקור מפתח תקווה 
במקור מפתח תקווה

אני אתחיל דווקא מכאן, מתיאור הפגישה הראשונה בין השניים. יש כאן כתיבה גלעד כהנאית מובהקת- זורמת, חצופה כמו גלעד עצמו, מצחיקה ומאוד ישירה, בעיקר ה"לא קל להיות זכר". אבל אולי כבר כאן טמון קושי, ב"קיללתי אותה". אחת השורות האהובות עליי בשיר היא "אני גרה בכפר סבא, במקור מפתח תקווה", וזאת משתי סיבות: האחת היא שזה מוריד את השיר לאיזו רמה מאוד ארצית, מאוד גשמית, סיפור מהחיים מה שנקרא, סיפור קטן שמתרחש כאן בישראל. הסיבה השנייה היא שאת השורה הזו לא שר גלעד אלא מדקלמת טל ליפשיץ עצמה, בסימפול.

הם לא רבים כבר שנה ושלוש 
נראה שהם הולכים עד הסוף 
היא בחיים לא ראתה שלג 
הוא עזב את הוריו 
הם נוסעים לחרמון 
בחיים לא ראתה שלג 
מעולם לא היתה בצפון 
החיים יפים 

החיים יפים. ולמה לא? ה"קיללתי אותה" מתקשר יפה מאוד ל"הם לא רבים כבר שנה ושלוש". יש כאן איזה זרע פורענות שנטמן, ללא ספק, והוא ילבלב, לאסונו של גלעד, מאוחר יותר. סיפור הנסיעה לחרמון מחזיר אותי שוב ל"גרה בכפר סבא"- זה הכל קורה כאן, לאנשם רגילים, כמוני וכמוך. בלי הרבה דרמות ובלי הוליווד. ואיזו אופטימיות קוסמית יש כאן- "נראה שהם הולכים עד הסוף".  כאן טמון המפתח לקריאת השיר. לולא ידענו את העתיד, לולא ידענו את ההיסטוריה של הזוג, יכולנו ליפול בפח שגלעד טומן בשיר הזה ולהבין אותו כפשוטו- סיפור קלאסי של boy meets girl. אבל התחכום הגדול של השיר הוא כמובן שאנחנו כן יודעים מה קרה. אנחנו כן יודעים שמערכת היחסים הזו התרסקה. וזה משנה את כל האופן שבו אנו קולטים את השיר. וזה מצמרר אותי בכל פעם שאני שומע את השיר.

במובן מסוים, כן היה איזשהו הפי אנד אחרי הכל: גם גלעד וגם טל מצאו את האושר, הזוגיות, המשפחה, אבל בזרועות אחרים. זוהי הנחמה היחידה שאפשר להפיק מהשיר הזה, שיר כל כך עצוב שמתחפש לשיר כל כך שמח. הניגוד הזה מוחץ פשוט. גלעד, אגב, ככל שידוע לי, מעולם לא שר על במה אף אחד משירי "שכחתי". אלו שדים שהיום הוא לא מוכן לשחרר שוב. בשבוע הבא נסיים את סדרת "להתפורר מרוב אהבה" ואני מבטיח שהסוף של הסדרה, שלא כמו "שנה ושלוש", יהיה סוף שמח.






3 תגובות:

  1. יפה, תודה רבה

    השבמחק
  2. אלבום גדול,לא יוצא לי מהפלייליסט כבר שנים..

    השבמחק
  3. ממש רגיש כתבת, יופי

    השבמחק