יום שישי, 23 בנובמבר 2012

אחרי שיריתי בבמבי גם אני יכול להיות כומר



בחלוקה גסה ניתן לחלק את האינדי הישראלי לשתי קטגוריות. קטגוריה ראשונה כוללת את אמני האינדי שבמכוון מנתקים את עצמם מהישראליות; אלו כוללים את רוב המוזיקאים ששרים באנגלית או בשפות אחרות, את אלו שמכוונים לחו"ל ובונים על הטור הארופאי. קטגוריה שנייה היא אלו שכן מחוברים לישראליות ומנסים לומר משהו על הכאן ועכשיו שקורה כאן. זו מוזיקה שלא תעבוד בדרך כלל מחוץ לקונטקסט הישראלי (היא אגב לא חייבת להיות בעברית ויכולה להיות גם אינסטרומנטלית). אני נוטה להתחבר יותר לקטגוריה השנייה: באופן כללי יש לי קצת בעיה עם הרכבים ישראלים ששרים באנגלית, מהסיבה הפשוטה שבהופעות מפוצצות ווליום אין שום סיכוי להבין על מה הזמר שר כשהוא שר בשפה שאינה שפת האם שלך. בנוסף, אמנים שעוסקים בישראליות ובטייק שלהם עליה (הבילויים הם כמובן אסוציאציה ראשונה שעולה לראש, אבל אפשר לציין למשל גם את אשכרה מתים ורייסקינדר, אד טרנר והדנילוף סנטר, לטאות הענק מכוכב הניבירו) בדרך כלל מביאים ערך מוסף גדול על המוזיקה, והקונטקסט הישראלי הוא מה שמעניק ייחוד מעבר למוזיקה. הרכב שנחשפתי אליו לאחרונה, "ויתרתי" שמו, ואי.פי. הכפול שהוציא לאחרונה בבאנדאמפ, מדגים באופן מדויק על מה אני מדבר.

מוזיקלית, אין בשורה גדולה במה שויתרתי עושים- זה פאנק-רוק שנוטה לכיוון המטאלי, לא משהו שלא שמענו באלף הרכבים אחרים. לפעמים הם נשמעים כמו פארודיה על הרכבי פאנק-לייט אמריקאים מאוסים כמו בלינק 182, לפעמים הם יותר הארדקור, כשמדי פעם פארודיות מוזיקליות על פופ ים תיכוני וציטוטים לא הולמים של להקת בזנין וסטינג פורצים בהופעת אורח. אבל הייחוד והיופי בויתרתי הם בטקסטים שלהם. עם שירים פרובוקטיביים בעלי שמות מגוחכים ובלתי אפשריים כמו "סגרתי 28 אז מותר לאנוס" או "אם יהודה ברקן חזר בתשובה מה זה אומר על יגאל שילון", ויתרתי מנתחים, שלא לומר מבתרים ומרטשים בהנאה גלויה מהולה בבוז מיזנטרופי, ארכיטיפים ישראלים: מהחייל השבוז והחרמן וחברתו הפאקצה שחופרת לו בטלפון, דרך ההיפסטרים המזויפים שמתנחלים ב"ריף וראף", משם אל הג'אנקים של הפרסום המהיר והריאליטי שמוכנים להשמין כדי להשתתף ב"לרדת בגדול", וכלה בשיר שנותן להרכב את שמו, "מוטי, 31, אזור המרכז, כללי", עליו עוד ארחיב. השפה של ויתרתי היא גסה ובוטה, כמעט תיכוניסטית; אין בה למשל את הפואטיקה של הספוקן וורד של אד טרנר והדנילוף סנטר. אבל זה בלי ספק עושה את העבודה.

המשותף לכל הטיפוסים הישראליים האלה שויתרתי כל כך אוהבים להשתלח בהם, ועושים זאת בצורה מאוד אפקטיבית, היא שכולם מאוסים, חסרי ייחוד או שאיפות, ומעל הכל- בינוניים ומשעממים להחריד. זו אמירה סאטירית מאוד בוטה וברורה, שאני מאוד מתחבר אליה: אנחנו חיים היום בעידן השעמום. אנחנו מתמכרים לטכנולוגיה מנוונת, לגירויי-על פורנוגרפיים, לשיח ציבורי מתלהם, לפוליטיקה ריקנית, לתרבות דלה וצרת אופקים, וכל זאת בגלל שנורא, נורא, משעמם לנו. ממשלת נתניהו למשל מחזיקה ארבע שנים ותחזיק עוד ארבע שנים בעיקר כי היא מצליחה לשעמם אותנו נורא, עד כדי כך שפילו היריבים הפוליטיים שלה משעממים ומשתעממים בעצמם. אנחנו צורכים ריאליטי, כי זה משעמם, אנחנו מתעסקים בסמארטפונים כי זה משעמם, ואנחנו מחפשים ריגושים בצימר בצפון כי הזוגיות שלנו משעממת. השיעמום האדיר הזה שמרדים ומנוון את החושים הוא מה שויתרתי עוסקים בו, והם עושים את זה בצורה מרהיבה.

שלושת השירים הכי חשובים ומהדהדים באיפי הכפול של ויתרתי (כפול או לא, יש פה רק 9 שירים באורך כולל של רק 17 דקות, שרק שיר אחד בו ארוך יותר משתיים וחצי דקות) הם "בוא להציל את הזוגיות שלך בצימר בצפון", "גם קופים יודעים להתרבות" ו"מוטי" שכבר תואר לעיל. השירים האלו כל כך דוקרים בגלל שהם פונים למכנה המשותף הנמוך ביותר, וכמו "מוטי" הם פשוט "כלליים"; הם לא עוסקים בתת ז'אנרים שוליים של ישראליות אלא דווקא לטיפוסים הישראליים הכי ממוצעים, אלו שקונים דירה במגדל בקרית אונו הירוקה או הצהובה או הסגולה, קוברים את עצמם במשכנתאות והלוואות, מבזבזים את יומם בקניות בסופר ובפקקים אינסופיים,  מגדלים ילדים שהם סולדים מהם עם בני זוג שהם לא מסתדרים איתם ובלילה לפני השינה מתרסקים על הכורסא לראות "האח הגדול". "בוא להציל" עוסק כמובן בזוגיות המתפרקת, "קופים יודעים להתרבות" נכנס חזק חזק בהבאת ילדים מיותרים לעולם (תראו פרק אחד של תוכניות כמו "סופר נני" ותגלו עולם שלם של אומללות נוראית), ו"מוטי" הוא אולי ההצהרה הכי חזקה באלבום כולו- תיאור חולני ואומלל של הגבר הישראלי הכי ממוצע ובינוני, בלי שאיפות ובלי חלומות, תוצר של מערכת חינוך והקניית ערכים חלולה, שלא יודע אפילו לספר על עצמו שום דבר כי "אין הרבה", ובסופו של השיר והאיפי כולו צורח את השורה הכי אדירה בכל האלבום, זו שעל שמה קרויה הלהקה- "אני כבר ויתרתי, ואתה? ואתה? ואתה?"




ויתרתי היא להקה נהדרת שלא מפחדת לחפור עמוק עמוק במה שכואב, במה שהוא כל כך עמוק שנראה כאילו הוא לא קיים בכלל. לכאורה אין שום דבר רע בלחיות חיים משעממים כאלה, אם זה אושר, למה להתלונן? אבל ויתרתי אומרים שזה לא אושר. זה לא אושר לשבת בריף וראף ולחשוב שאתה בניו יורק, זה לא אושר לגור באזור המרכז, זה לא אושר להשתתף בתוכניות ריאליטי, ולא, ילדים זה ממש לא שמחה. 


יום שלישי, 13 בנובמבר 2012

סהרורים, כבר 100 שנה



בפוסט קודם חגגנו 40 שנה ל-Transformer של לו ריד. בחודש שעבר, עולם המוסיקה הקלאסית חגג תאריך עגול במיוחד- 100 שנה בדיוק- להופעת הבכורה של אחת מיצירות המופת הגדולות של המאה, יצירה מפורסמת ומשפיעה, וגם מושמצת ושנויה במחלוקת באותה מידה, של אחד המהפכנים המוזיקליים הגדולים. כמו ריד, שממשיך להרגיז ולעשות לאנשים דווקא כבר קרוב לחמישה עשורים, כבר 100 שנה שהיצירה הזו עושה דווקא, כבר 100 שנה שקהל הגראציות המכובדות שפוקד את אולמי הקונצרטים בורח כשהתווים העקומים הראשונים שלה מתנגנים, כבר 100 שנה שמנהלי תזמורות חוששים מלהתעסק ממנה, בזמן שאחרים- ובעיקר זמרות- עטים עליה כמוצאי שלל רב. אני מדבר כמובן על "פיירו הסהרורי" (Pierrot Lunaire) מאת המאסטרו הגאון ארנולד שנברג.

יש בעולם המוסיקה הקלאסית לא מעט אנשים שעצם השם שנברג גורם להם להרטיב במכנסיים מרוב פחד, בדיוק כמו שג'אזיסטים נוטים לסלוד מאורנט קולמן או שרוקרים פוחדים מקפטן ביפהארט. כפי שנדמה לי שציינתי בעבר, אני רחוק מלהיות מומחה במוזיקה קלאסית, אבל אני נמשך לאמנים ויצירות שנויות במחלוקות, מאתגרות ומוזרות, ושנברג מנפק כאלה בכמויות. לשנברג וחבריו ליצירה, מה שנהוג לקרוא "האסכולה הוינאית השנייה", יצא מוניטין של מחריבי המוסיקה הקלאסית ה"יפה" והישנה, והוא מסומן הרבה פעמים כאחד אשמים העיקריים בניכור הגדול שיש כיום בין הקהל למוסיקה הקלאסית של המאה העשרים והלאה. בעת ובעונה אחת, האיש הוא מבכירי האוונגרדיסטים במוסיקה הקלאסית ובכלל, ובלי ספק אחד המוסיקאים הכי משפיעים בתולדות המוסיקה. דבר אחד לא ייקחו משנברג- המוסיקה כמו שאנו מכירים אותה לא נשארה אותו דבר אחריו.

שנברג עפ"י אגון שילה

שנברג ושני תלמידיו הידועים ביותר, אלבן ברג ואנטון ווברן, נחשבים המבשרים הגדולים של המוסיקה האטונלית, מוסיקה שלא מסתמכת על הסולמות הטונים המקובלים (או שמשתדלת מאוד מאוד להימנע מהם), מוסיקה דיסוננטית וקשה לעיכול שבוודאי לא ניתנת לשריקה או זמזום. שנברג דווקא התחיל כמלחין רומנטי (עם יצירות ממש נפלאות כמו "ליל הוד") אבל בתחילת המאה החל להלחין אטונלית, ותחילת שנות העשרים המציא את שיטת שניים עשר הטונים (שבינתיים די פסה מן העולם וזכתה להרבה ביקורת בדיעבד). המוזיקה האטונלית של שנברג מלאה במתחים ובאי יציבות שאינם נפתרים לעולם, וביצירות כמו "ציפייה" יש הרבה סטרס וטירוף, ברוח התנועה האקספרסיוניסטית (הוא גם היה צייר).

"פיירו" היא בעצם מחזור שירים מאת משורר צרפתי בשם אלבר ג'ראד, אלו מין תמונות סוריאליסטיות מפי מספר בשם פיירו שהוא מעין ליצן עצוב ומטורף, עם הרבה תיאורים של ירח חולה והרבה דם מטאפורי ואימה. מה שעושה את "פיירו" ליצירה מיוחדת כל כך הוא קודם כל השירה, שהיא אתגר לכל זמרת קלאסית: את התפקיד (אם אפשר לקרוא לזה כך) של פיירו עושה דווקא זמרת, והשירה היא ממש לא שירה רגילה, אלא סגנון מיוחד שהוא עוד המצאה של מוחו המעוות של שנברג, ה"שירה-דיבור" או sprechgesang בגרמנית: יש לשירה תיווי של קצב ושל התו אליו הזמרת צריכה להגיע, אבל היא אמורה שלא לדבוק בו אלא להגיע אליו ומייד לסטות משם. זה כמובן מאפשר המון וריאציה ופרשנות משום שכל זמרת יכולה לעשות בתווים האלה כראות עיניה, והחופש הזה הוא מרענן ונהדר. בעצם, בזכות השירה הזו היצירה מקבלת אופי קברטי ולכן היא הרבה יותר מתקשרת ביחס ליצירות אטונליות אחרות (שלא לדבר על יצירות שניים עשר טונים, שלא לדבר על יצירות של אנטון וברן למשל). מהסיבה הזו אני גם אוהב את האופרה "ווצק" של ברג, שגם בה יש שירה מאוד נרגשת ומלאת תשוקה.

בנוסף, יש הרבה מאוד קסם ביצירה הזו, מסיבה שבגללה אני גם אוהב מאוד את האלבומים המוקדמים של זאפה- יש בה כאוס מאורגן. קודם כל, ההלחנה עצמה שנשמעת לאוזן בלתי מיומנת כאוסף של צלילים אקראיים כמעט, וכבר דיברנו על ה"שירה-דיבור" שהיא סוג של כאוס מאורגן גם הוא. למרות הכאוס-לכאורה הזה, היצירה מובנית לפי הגיונות ברורים וכמעט מתמטיים, בשל האובססיה של שנברג למספרים ונומרולגיה (יהודי כבר אמרנו?), למשל- היצירה מכילה 21 שירים, שזה 7 (מספר המשתתפים ביצירה כולל המנצח) כפול שלוש (זה גם שמה המלא של היצירה, "שבע כפול שלוש שירים מתוך 'פיירו הסהרורי' של אלבר ג'ראד), ו-21 הוא גם מספר היצירה (האופוס) בקטלוג של שנברג. בנוסף, כל שורה ראשונה בכל שיר חוזרת בכל שיר פעמיים, פעם אחת באמצעו ופעם נוספת- בשורה האחרונה. אני מאוד אוהב כשיש הגיון בשיגעון.

אבל מה שבאמת עושה את "פיירו" שווה האזנה, וקונטרוברסלית, גם בגיל 100, הוא פשוט שזו יצירה כייפית, כן כן. היא רעננה, חצופה, שובבה, מלאת חיים בדרכה העקומה וההזויה. הכל משונה ובלתי צפוי, כל רגע לא קשור לקודמו או לזה שבא אחריו. יש אנשים שזה מלחיץ ומפחיד אותם, אותי בתור מאזין זה מפתיע ומרתק. הקברט החייזרי הזה של שנברג לא מפסיק לספק הפתעות ואתה לא יודע מאיפה תבוא השאגה הבאה של הזמרת, או מאיפה יבוא הפסנתר הרועם הבא. אין בה את הכבדות המעושה של הרבה יצירות בסגנון הזה. מהבחינה הזו, "פיירו" היא יצירה צעירה לנצח; מדהים לחשוב כמה דומה תגובת הקהל ליצירה היום ביחס לתגובת הקהל ב-1912, גם אלה וגם אלה לא מבינים מאיפה נחת עליהם הדבר הזה, וזה אדיר בעיניי. מעניין אם בחגיגות המאתיים תתקבל היצירה בצורה דומה, סביר להניח שכן.

כמה דוגמאות מייצגות:




אז כשם השיר של סופט משין מאלבומם השני, Thank You Pierrot Lunaire, ותודה לך ארנולד, ויומולדת שמח!

יום שבת, 10 בנובמבר 2012

21,21,21




בחודש שעבר קיבלתי בשורה ששימחה אותי: סקוט ווקר, הג'יי די סאלינג'ר של המוזיקה הפופולרית (לא הייתי מגדיר את מה שהוא עושה רוק), מוציא בתחילת החודש הבא אלבום חדש, שכמו תמיד אצל ווקר זוכה לשם הסתום Bish Bosch (בוש זה הצייר הירונימוס בוש, להבנתי) . מי שבקיא בקריירה הבלתי סבירה של ווקר, איש בהחלט בלתי סביר בעצמו, יודע שלבנאדם יש הרגל להוציא אלבום פעם בעשור; זה יהיה בסך הכל אלבומו הרביעי ב-28 שנה. למעשה, ווקר די מפתיע את מעריציו במהירות היחסית ש-Bish Bosch יוצא; בין Climate of Hunter שיצא ב-1984 לאלבום Tilt, שהפוסט הנוכחי יוקדש לשיר אחד ספציפי ממנו, מפרידות 11 שנים, ובין Tilt ל-The drift, האלבום הבא אחריו, מפרידות עוד 11 שנים. כך שהיינו אמורים לצפות לאלבום חדש של ווקר רק ב-2017.

ווקר הוא אחד המוחות הכי מבריקים, מעוותים ואניגמטיים בסביבה כבר כמעט 50 שנה. למרות שהוא בעניינים מאז 1965, אני מודה שאותי מעניינת רק הפאזה האחרונה של הקריירה שלו, זו שנפתחה עם Climate of Hunter. מאז האלבום ההוא ווקר הולך ומאתגר את ההגדרה למושגים בסיסיים במוזיקה, עם שילוב הולך ומקצין של מוטיבים פופיים עם אוונגרד, מוזיקה תעשייתית ומוזיקה קלאסית של המאה העשרים. עוד לא שמעתי כלום מ-Bish Bosch (ואני מתחייב לכתוב עליו לכשייצא), אבל אם לשפוט מהסיוט האפל של הנפש שנקרא The Drift, אחד האלבומים הכי מהממים וסוחטים נפשית ואינטלקטואלית שאני מכיר, אני די יודע למה לצפות; כל אלבום של ווקר הולך רחוק יותר מקודמו.

את ווקר כבר אי אפשר ממש להגדיר ככותב שירים אלא אולי יותר כמו במאי (ולא סתם יש לו עניין בסרטים ובקולנוענים, כמו "החותם השביעי" של ברגמן, או הקולנוען האיטלקי שנעסוק בו בפוסט), והשירים הם יותר כמו סרטים קצרים, מלאים במשפטים ופראזות מוזיקליות שהם כמו סצנות שלא תמיד ברור מה עושים איתם ו-ווקר מצניח אותם עלייך כמו בהוראות במאי. ווקר גם מקפיד לכתוב את מילות השירים בצורה כזו, כמקבצים מבודדים של כמה שורות קצרות. כשהוא לוקח על עצמו את תפקיד הבמאי\תסריטאי\מפיק\סופר\משורר, ווקר לוקח כל צליל וכל תו ברצינות תהומית; רק ווקר מטורף מספיק כדי לבנות באולפן קופסאת עץ ענקית בגודל חדר שלם, רק כדי שפרקשניסט יכה בה עם בלוק בשביל סאונד מסוים; ו-ווקר הוא בלי ספק המוזיקאי היחיד בעולם שברשימת הקרדיטים באלבום שלו יש גם קרדיט ל-“Meat Punching” – הוא מילולית ביקש מאחד הנגנים שלו להכות באגרוף חתיכת בשר, כדי לקבל אפקט קולנועי מסוים.

 סקוט ווקר



בעיקר מרתק אותי האופן הבלתי שגרתי שבו ווקר יוצר וכותב שירים. לווקר יש גם נטייה לעשות פרגמנטציה מאסיבית לשירים, לחלק כל שיר להרבה תת שירים, כשכמעט לכל שורה בודדת הוא מתייחס לפעמים כשיר נפרד לגמרי. ווקר תמיד אומר שהוא עובד בצורה של גושים, ובאמת הטקסטים והשירים עצמם עשויים מהמון גושים קטנים כאלה, שלא לגמרי ברור איך הם מתחברים. בנוסף, ווקר מחובר מאוד לתרבות המערב ולהיסטוריה שלה, וממש יודע לבחור נושאי ומושאי שירים בצורה מקורית; ב-The Drift יש למשל שיר שמתאר את ההוצאה להורג המשותפת של בניטו מוסולוני והמאהבת שלו, ושיר נוסף, מהמם במיוחד, שמשלב בצורה מאלפת בין ייסוריו של אלביס פרסלי בעודו מדבר בעיניי רוחו אל תאומו המת ג'סי לבין אסון 9/11. נראה שרק ווקר יכול לשיר על נושאים כאלה ולצאת מכך בשלום.

ולפני שנדבר על השיר “Farmer in the city” מתוך Tilt מ-1995, יש עוד נושא שחייבים להתייחס אליו בהקשר של ווקר, סוג של הפיל בחדר, וזה הקול של ווקר. נראה שלא משנה כמה המוזיקה של ווקר משונה ואפלה ומעוותת, היא לא יכולה להתחרות בשירה שלו. ווקר שר כבר מ-1965 במין שירה אופראית פומפוזית כזו, עם ויברטו עמוק במיוחד והמון דרמה. בעקרון אני אוהב את זה, אני אוהב מאוד תיאטרליות, אבל ווקר מגזים מאוד בעניין הזה- כי הוא שר את כל השירים שלו ככה, גם כשזה לא ממש מתאים, עד שזה קצת נשמע כמו פארודיה מגוחכת. מצד שני, זה ווקר, אף אחד לא מעז או לא מספיק אמיץ להמשיך לשיר ככה כל כך הרבה שנים, ולא ניתן לנתק את הקול של ווקר מהמוזיקה שלו.

ועכשיו ל-“Farmer in the City”, אחד השירים הכי מפורסמים של ווקר ואולי הכי מפורסם בעצם, ובטוח השיר הכי אהוב עליי שלו, ואני ממש לא היחיד. “Farmer” הוא השיר הראשון מתוך Tilt, אלבום שהכה בתדהמה את עולם המוזיקה כשיצא; Climate of Hunter היה אלבום יוצא דופן, אבל נראה שאף אחד לא היה מוכן למשנה שווקר הציג ב-Tilt. אני חייב לומר שבעיניי Tilt הוא אמנם אלבום מצוין אבל הוא די מחוויר ביחס ל-The Drift, שעשוי בתורו להחוויר לעומת מה שווקר מכין לנו ב- Bish Bosch. בכל מקרה, ב-Tilt עדיין יש כמה קטעים שנשמעים כמו שירים "נורמליים", ו-“Farmer” הוא אחד מהם. יש לשיר שם שני והוא נקרא “Remembering Pasolini”. פאזוליני הוא כמובן פייר פאולו פאזוליני, או פפ"פ כפי שאקרא לו בקיצור כאן.


די קטונטי לתאר את פפ"פ האיטלקי, מדובר באיש רנסנס אמיתי: סופר, משורר, במאי נערץ ואיש רוח, שהיה גם קומוניסט אדוק והומוסקסואל מוצהר ודמות מאוד מפורסמת ושנויה במחלוקת (מספיק אם אציין את סרטו האחרון, "סאלו או 120 הימים של סדום", סרט מאוד מפורסם בסצנות האלימות והסקס מהפכות הקרביים שלו). פאזוליני מת מוות אלים במיוחד- הוא נדרס מספר רב של פעמים במכונית שלו עצמו. הרצח מאוד מסתורי- זונה ממין זכר בן 17 הודה ברצח ואף ישב בכלא, אך לפני כמה שנים פרשת הרצח כמה לתחייה לאחר שהנאשם טען כי פאזוליני נרצח ע"י חבורת גברים שמעולם לא נתפסו. הפרשה נפתחה מחדש ולא פוענחה, ורבים טוענים כי הרצח פוליטי, וכי לפאזוליני היו הרבה אויבים שרצו במותו. כך שפפ"פ, וככל הנראה בעיקר מותו הם נושאי השיר, ופרשנות סבירה בהחלט לשיר היא שהוא עוסק, או אולי אפילו מתרחש בזמן אמת,  בדקות האחרונות בחייו של פפ"פ (על אף שאין שום התייחסות ישירה לכך בטקסט). בנקודות מסוימות ווקר אפילו משלב כמה שורות מפואמה של פפ"פ בשם "אחד מתוך אפילוגים רבים"  שהיא שיר אהבה קרוב-רחוק של פפ"פ לאהובו ובן זוגו, השחקן נינטו דאבולי.

 פייר פאולו פאזוליני, 1922-1975



“Farmer In The City” הוא שש וחצי דקות של צמרמורת, ולא בכדי: אלו שש וחצי הדקות האחרונות בחייו של פפ"פ. השיר כולל בסך הכל את קולו של ווקר ואולי קצת כלי הקשה, אבל מאחורי ווקר ניצבת תזמורת מיתרים שלמה, שנשמעת פשוט נפלא. ווקר נכנס כאן לתפקיד הבמאי ומביים כאן סצנה- סצנת מותו הטראגי של פפ"פ, בה פפ"פ הגוסס ומוכה ההלם שוכב בשלולית של דמו עצמו, ורצף ראנדומי של הרהורים, מחשבות ותמונות של חייו חולפים לנגד עיניו. ווקר נכנס כאן לתודעה של איש שחייו נוזלים לו בין האצבעות, רגע אחרי רגע. השיר מתחיל במשהו כמו חצי דקה של קונטרבאסים מגננים תו אחד נמוך ומאיים, ואז מגיע הקול הזה שלא נשמע כמו אף אחד אחר בעולם, שר את הדבר הבא:
Do I hear
21
21
21
I’ll give you
21
21
21

כשווקר שר את הדבר הזה, בקול עמוק אך שברירי מאוד ומרחף, ועם אפקט מאסיבי של ריוורב, הוא נשמע כמו האיש הכי בודד, או אולי היחיד, בעולם. אם מישהו אי פעם מצא את הצליל של בדידות- זה זה; ואם אי פעם הקול האופראי של ווקר התאים כמו כפפה לשיר, זה זה. מעריצי ווקר כנראה לעד ישברו את הראש מהו ה-21 הזה (לפי וויקיפדיה זהו גילו של נניטו דאבולי לפני שהתגייס; פרשנות אחרת היא שזהו רמז כלשהו לדיבור של סוחר בשוק, מה שאולי מתקשר לכותרת השיר) ולמה ווקר מתכוון, אבל זה האופן בו ווקר כותב שירים- הוא מפזר רמזים סתומים שחלקם נראים אמיתיים וחלקם הם אולי רק פתיון והונאה. מנטרת ה-"21" חוזרת כמה פעמים במהלך השיר. משם אנחנו מגיעים ללילה הארוך והאחרון בחייו של פפ"פ, כשהתזמורת מנגנת מין ארפג'ו ארוך ומאוד אפקטיבי, שנשמע קריפי לחלוטין:

This night
You are mistaken

I’m a farmer
In the city

Dark farm
 houses
Against the
 sky

Every night
I must wonder why

אולי אלו תמונות מילדותו של פפ"פ בספר האיטלקי, אולי זו תחושת הזרות שלו בתרבות האיטלקית, הניסיון שלו להתבלט, להיות שונה, להביע דעות בלתי צפויות ומנוגדות (למשל, בזמן הפגנות הסטודנטים השמאלניים בשנות השישים בחר פפ"פ להזדהות דווקא עם השוטרים), מה שהקנה לו כל כך הרבה אויבים ואולי גם הביא למותו. ואחר כך שר ווקר:

Hey Nineto
Remember that
 dream?

We talked about
It
So many times

 נינטו דאבולי ופפ"פ



השורות האלה הן למעשה שורות הפתיחה של הפואמה של פפ"פ, מה שלא משאיר ספק לגבי זהות הדובר בשיר. החלום עליו מדבר פפ"פ הוא חלום בו הוא נוהג במכונית לבדו, ונינטו רץ אחריו וצועק בקול ילדותי: "היי פאולו, קח אותי איתך!", שורות שמופיעות בשיר של ווקר מאוחר יותר. כשווקר שר את השורות “we talked about it so many times” הוא כמעט על סף בכי. פאזוליני נזכר באהבות ובפואמות שלו עצמו על ערש דווי.

שיא השיר מגיע קרוב לסופו, כשווקר מגיע לשורות:

And I used
To be a
Citizen

I never felt
The pressure

I knew nothing
Of the horses

Nothing of
the thresher

איזה מין חקלאי זה, שלא מרגיש את הלחץ, שלא יודע דבר על סוסים, ולא על thresher, שהוא כלי חקלאי לדישה? האם באמת היה פאזוליני "חקלאי בעיר"? האם חי לשווא, והוא עומד למות בלי שלמד דבר, בלי שחווה דבר? האם זה איזשהו סיכום, איזשהו חשבון נפש, זכרון דברים לפני שהמסך יורד סופית? בנקודה הזו, ווקר והמיתרים תופסים עוד ועוד תאוצה ובמהלך הרמוני סוחף מעלים ווליום, הקרשנדו הולך ומתגבר ולבסוף מתפוצץ בשתי שורות נוספות מתוך הפואמה של פפ"פ- שתי השורות המרגשות ביותר בכל השיר מגיע בשורות:

Paulo
Take me with
You

זהו פאזוליני שכבר מדבר אל עצמו, כשהוא נשאר לבד. ואז הווליום נחתך בחדות מפורטיסימו לפיאניסימו הכי שקט ועצוב, זהו הרגע הכי מצמרר בכל השיר:

It was the
Journey of
A life

זהו. מסע החיים נגמר. זה הסוף הקודר של מה שנשאר מחייו של פאזוליני. וואו. איזו מכה למפתח הלב. ופאזוליני הגוסס, בקולו השבור והמהדהד של ווקר, האיש הכי בודד ואחרון בעולם, נפרד מאיתנו סופית, לפני שהשיר נחתך ברעמה שקטה וחודרת של קונטרבאסים:

Do I hear
21
21
21
I’ll give you
21
21
21


ואו.

אני לא יודע אם זו פרשנות מאוד מוצלחת. זה מה שאני קורא בשיר, זה מה שאני קולט מווקר, וזה גם קצת מה שקראתי במקורות אחרים. ווקר לא באמת מגיש את השיר על מגש של כסף וכמו כל אמנות גדולה, כל אחד יכול לקרוא ולשמוע את השיר, את הסרט, אחרת, או לזנוח אותו ולא לקרוא כלל. לסיום הפוסט, אני מפנה לביצוע מאוד מעניין לשיר של רוברט פלאנט, יוצא לד זפלין, עם מקהלה במקום תזמורת המיתרים, ביצוע נחמד של זמר לא מוכר בשם צ'ארלי ברנס על פסנתר, ועוד חצי-ביצוע של דיימון אלברן מתוך מופע מחווה לווקר שנקרא Tilting and Drifting: