בפוסט קודם חגגנו 40 שנה ל-Transformer של לו ריד. בחודש שעבר, עולם המוסיקה
הקלאסית חגג תאריך עגול במיוחד- 100 שנה בדיוק- להופעת הבכורה של אחת מיצירות
המופת הגדולות של המאה, יצירה מפורסמת ומשפיעה, וגם מושמצת ושנויה במחלוקת באותה
מידה, של אחד המהפכנים המוזיקליים הגדולים. כמו ריד, שממשיך להרגיז ולעשות לאנשים
דווקא כבר קרוב לחמישה עשורים, כבר 100 שנה שהיצירה הזו עושה דווקא, כבר 100 שנה
שקהל הגראציות המכובדות שפוקד את אולמי הקונצרטים בורח כשהתווים העקומים הראשונים
שלה מתנגנים, כבר 100 שנה שמנהלי תזמורות חוששים מלהתעסק ממנה, בזמן שאחרים-
ובעיקר זמרות- עטים עליה כמוצאי שלל רב. אני מדבר כמובן על "פיירו
הסהרורי" (Pierrot Lunaire) מאת המאסטרו הגאון ארנולד שנברג.
יש
בעולם המוסיקה הקלאסית לא מעט אנשים שעצם השם שנברג גורם להם להרטיב במכנסיים מרוב
פחד, בדיוק כמו שג'אזיסטים נוטים לסלוד מאורנט קולמן או שרוקרים פוחדים מקפטן
ביפהארט. כפי שנדמה לי שציינתי בעבר, אני רחוק מלהיות מומחה במוזיקה קלאסית, אבל
אני נמשך לאמנים ויצירות שנויות במחלוקות, מאתגרות ומוזרות, ושנברג מנפק כאלה
בכמויות. לשנברג וחבריו ליצירה, מה שנהוג לקרוא "האסכולה הוינאית
השנייה", יצא מוניטין של מחריבי המוסיקה הקלאסית ה"יפה" והישנה,
והוא מסומן הרבה פעמים כאחד אשמים העיקריים בניכור הגדול שיש כיום בין הקהל
למוסיקה הקלאסית של המאה העשרים והלאה. בעת ובעונה אחת, האיש הוא מבכירי
האוונגרדיסטים במוסיקה הקלאסית ובכלל, ובלי ספק אחד המוסיקאים הכי משפיעים בתולדות
המוסיקה. דבר אחד לא ייקחו משנברג- המוסיקה כמו שאנו מכירים אותה לא נשארה אותו
דבר אחריו.
שנברג עפ"י אגון שילה
שנברג
ושני תלמידיו הידועים ביותר, אלבן ברג ואנטון ווברן, נחשבים המבשרים הגדולים של
המוסיקה האטונלית, מוסיקה שלא מסתמכת על הסולמות הטונים המקובלים (או שמשתדלת מאוד
מאוד להימנע מהם), מוסיקה דיסוננטית וקשה לעיכול שבוודאי לא ניתנת לשריקה או
זמזום. שנברג דווקא התחיל כמלחין רומנטי (עם יצירות ממש נפלאות כמו "ליל
הוד") אבל בתחילת המאה החל להלחין אטונלית, ותחילת שנות העשרים המציא את שיטת
שניים עשר הטונים (שבינתיים די פסה מן העולם וזכתה להרבה ביקורת בדיעבד). המוזיקה
האטונלית של שנברג מלאה במתחים ובאי יציבות שאינם נפתרים לעולם, וביצירות כמו
"ציפייה" יש הרבה סטרס וטירוף, ברוח התנועה האקספרסיוניסטית (הוא גם היה
צייר).
"פיירו"
היא בעצם מחזור שירים מאת משורר צרפתי בשם אלבר ג'ראד, אלו מין תמונות
סוריאליסטיות מפי מספר בשם פיירו שהוא מעין ליצן עצוב ומטורף, עם הרבה תיאורים של
ירח חולה והרבה דם מטאפורי ואימה. מה שעושה את "פיירו" ליצירה מיוחדת כל
כך הוא קודם כל השירה, שהיא אתגר לכל זמרת קלאסית: את התפקיד (אם אפשר לקרוא לזה
כך) של פיירו עושה דווקא זמרת, והשירה היא ממש לא שירה רגילה, אלא סגנון מיוחד
שהוא עוד המצאה של מוחו המעוות של שנברג, ה"שירה-דיבור" או sprechgesang בגרמנית: יש לשירה תיווי
של קצב ושל התו אליו הזמרת צריכה להגיע, אבל היא אמורה שלא לדבוק בו אלא להגיע
אליו ומייד לסטות משם. זה כמובן מאפשר המון וריאציה ופרשנות משום שכל זמרת יכולה
לעשות בתווים האלה כראות עיניה, והחופש הזה הוא מרענן ונהדר. בעצם, בזכות השירה
הזו היצירה מקבלת אופי קברטי ולכן היא הרבה יותר מתקשרת ביחס ליצירות אטונליות
אחרות (שלא לדבר על יצירות שניים עשר טונים, שלא לדבר על יצירות של אנטון וברן
למשל). מהסיבה הזו אני גם אוהב את האופרה "ווצק" של ברג, שגם בה יש שירה
מאוד נרגשת ומלאת תשוקה.
בנוסף,
יש הרבה מאוד קסם ביצירה הזו, מסיבה שבגללה אני גם אוהב מאוד את האלבומים המוקדמים
של זאפה- יש בה כאוס מאורגן. קודם כל, ההלחנה עצמה שנשמעת לאוזן בלתי מיומנת כאוסף
של צלילים אקראיים כמעט, וכבר דיברנו על ה"שירה-דיבור" שהיא סוג של כאוס
מאורגן גם הוא. למרות הכאוס-לכאורה הזה, היצירה מובנית לפי הגיונות ברורים וכמעט
מתמטיים, בשל האובססיה של שנברג למספרים ונומרולגיה (יהודי כבר אמרנו?), למשל-
היצירה מכילה 21 שירים, שזה 7 (מספר המשתתפים ביצירה כולל המנצח) כפול שלוש (זה גם
שמה המלא של היצירה, "שבע כפול שלוש שירים מתוך 'פיירו הסהרורי' של אלבר ג'ראד),
ו-21 הוא גם מספר היצירה (האופוס) בקטלוג של שנברג. בנוסף, כל שורה ראשונה בכל שיר
חוזרת בכל שיר פעמיים, פעם אחת באמצעו ופעם נוספת- בשורה האחרונה. אני מאוד אוהב
כשיש הגיון בשיגעון.
אבל
מה שבאמת עושה את "פיירו" שווה האזנה, וקונטרוברסלית, גם בגיל 100, הוא
פשוט שזו יצירה כייפית, כן כן. היא רעננה, חצופה, שובבה, מלאת חיים בדרכה העקומה
וההזויה. הכל משונה ובלתי צפוי, כל רגע לא קשור לקודמו או לזה שבא אחריו. יש אנשים
שזה מלחיץ ומפחיד אותם, אותי בתור מאזין זה מפתיע ומרתק. הקברט החייזרי הזה של
שנברג לא מפסיק לספק הפתעות ואתה לא יודע מאיפה תבוא השאגה הבאה של הזמרת, או
מאיפה יבוא הפסנתר הרועם הבא. אין בה את הכבדות המעושה של הרבה יצירות בסגנון הזה.
מהבחינה הזו, "פיירו" היא יצירה צעירה לנצח; מדהים לחשוב כמה דומה תגובת
הקהל ליצירה היום ביחס לתגובת הקהל ב-1912, גם אלה וגם אלה לא מבינים מאיפה נחת
עליהם הדבר הזה, וזה אדיר בעיניי. מעניין אם בחגיגות המאתיים תתקבל היצירה בצורה
דומה, סביר להניח שכן.
כמה דוגמאות מייצגות:
אז
כשם השיר של סופט משין מאלבומם השני, Thank
You Pierrot Lunaire, ותודה לך ארנולד, ויומולדת
שמח!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה