21,21,21

בחודש שעבר קיבלתי בשורה ששימחה אותי: סקוט ווקר, הג'יי די סאלינג'ר של המוזיקה הפופולרית (לא הייתי מגדיר את מה שהוא עושה רוק), מוציא בתחילת החודש הבא אלבום חדש, שכמו תמיד אצל ווקר זוכה לשם הסתום Bish Bosch (בוש זה הצייר הירונימוס בוש, להבנתי) . מי שבקיא בקריירה הבלתי סבירה של ווקר, איש בהחלט בלתי סביר בעצמו, יודע שלבנאדם יש הרגל להוציא אלבום פעם בעשור; זה יהיה בסך הכל אלבומו הרביעי ב-28 שנה. למעשה, ווקר די מפתיע את מעריציו במהירות היחסית ש-Bish Bosch יוצא; בין Climate of Hunter שיצא ב-1984 לאלבום Tilt, שהפוסט הנוכחי יוקדש לשיר אחד ספציפי ממנו, מפרידות 11 שנים, ובין Tilt ל-The drift, האלבום הבא אחריו, מפרידות עוד 11 שנים. כך שהיינו אמורים לצפות לאלבום חדש של ווקר רק ב-2017.

ווקר הוא אחד המוחות הכי מבריקים, מעוותים ואניגמטיים בסביבה כבר כמעט 50 שנה. למרות שהוא בעניינים מאז 1965, אני מודה שאותי מעניינת רק הפאזה האחרונה של הקריירה שלו, זו שנפתחה עם Climate of Hunter. מאז האלבום ההוא ווקר הולך ומאתגר את ההגדרה למושגים בסיסיים במוזיקה, עם שילוב הולך ומקצין של מוטיבים פופיים עם אוונגרד, מוזיקה תעשייתית ומוזיקה קלאסית של המאה העשרים. עוד לא שמעתי כלום מ-Bish Bosch (ואני מתחייב לכתוב עליו לכשייצא), אבל אם לשפוט מהסיוט האפל של הנפש שנקרא The Drift, אחד האלבומים הכי מהממים וסוחטים נפשית ואינטלקטואלית שאני מכיר, אני די יודע למה לצפות; כל אלבום של ווקר הולך רחוק יותר מקודמו.

את ווקר כבר אי אפשר ממש להגדיר ככותב שירים אלא אולי יותר כמו במאי (ולא סתם יש לו עניין בסרטים ובקולנוענים, כמו "החותם השביעי" של ברגמן, או הקולנוען האיטלקי שנעסוק בו בפוסט), והשירים הם יותר כמו סרטים קצרים, מלאים במשפטים ופראזות מוזיקליות שהם כמו סצנות שלא תמיד ברור מה עושים איתם ו-ווקר מצניח אותם עלייך כמו בהוראות במאי. ווקר גם מקפיד לכתוב את מילות השירים בצורה כזו, כמקבצים מבודדים של כמה שורות קצרות. כשהוא לוקח על עצמו את תפקיד הבמאי\תסריטאי\מפיק\סופר\משורר, ווקר לוקח כל צליל וכל תו ברצינות תהומית; רק ווקר מטורף מספיק כדי לבנות באולפן קופסאת עץ ענקית בגודל חדר שלם, רק כדי שפרקשניסט יכה בה עם בלוק בשביל סאונד מסוים; ו-ווקר הוא בלי ספק המוזיקאי היחיד בעולם שברשימת הקרדיטים באלבום שלו יש גם קרדיט ל-“Meat Punching” – הוא מילולית ביקש מאחד הנגנים שלו להכות באגרוף חתיכת בשר, כדי לקבל אפקט קולנועי מסוים.

 סקוט ווקר

בעיקר מרתק אותי האופן הבלתי שגרתי שבו ווקר יוצר וכותב שירים. לווקר יש גם נטייה לעשות פרגמנטציה מאסיבית לשירים, לחלק כל שיר להרבה תת שירים, כשכמעט לכל שורה בודדת הוא מתייחס לפעמים כשיר נפרד לגמרי. ווקר תמיד אומר שהוא עובד בצורה של גושים, ובאמת הטקסטים והשירים עצמם עשויים מהמון גושים קטנים כאלה, שלא לגמרי ברור איך הם מתחברים. בנוסף, ווקר מחובר מאוד לתרבות המערב ולהיסטוריה שלה, וממש יודע לבחור נושאי ומושאי שירים בצורה מקורית; ב-The Drift יש למשל שיר שמתאר את ההוצאה להורג המשותפת של בניטו מוסולוני והמאהבת שלו, ושיר נוסף, מהמם במיוחד, שמשלב בצורה מאלפת בין ייסוריו של אלביס פרסלי בעודו מדבר בעיניי רוחו אל תאומו המת ג'סי לבין אסון 9/11. נראה שרק ווקר יכול לשיר על נושאים כאלה ולצאת מכך בשלום.

ולפני שנדבר על השיר “Farmer in the city” מתוך Tilt מ-1995, יש עוד נושא שחייבים להתייחס אליו בהקשר של ווקר, סוג של הפיל בחדר, וזה הקול של ווקר. נראה שלא משנה כמה המוזיקה של ווקר משונה ואפלה ומעוותת, היא לא יכולה להתחרות בשירה שלו. ווקר שר כבר מ-1965 במין שירה אופראית פומפוזית כזו, עם ויברטו עמוק במיוחד והמון דרמה. בעקרון אני אוהב את זה, אני אוהב מאוד תיאטרליות, אבל ווקר מגזים מאוד בעניין הזה- כי הוא שר את כל השירים שלו ככה, גם כשזה לא ממש מתאים, עד שזה קצת נשמע כמו פארודיה מגוחכת. מצד שני, זה ווקר, אף אחד לא מעז או לא מספיק אמיץ להמשיך לשיר ככה כל כך הרבה שנים, ולא ניתן לנתק את הקול של ווקר מהמוזיקה שלו.

ועכשיו ל-“Farmer in the City”, אחד השירים הכי מפורסמים של ווקר ואולי הכי מפורסם בעצם, ובטוח השיר הכי אהוב עליי שלו, ואני ממש לא היחיד. “Farmer” הוא השיר הראשון מתוך Tilt, אלבום שהכה בתדהמה את עולם המוזיקה כשיצא; Climate of Hunter היה אלבום יוצא דופן, אבל נראה שאף אחד לא היה מוכן למשנה שווקר הציג ב-Tilt. אני חייב לומר שבעיניי Tilt הוא אמנם אלבום מצוין אבל הוא די מחוויר ביחס ל-The Drift, שעשוי בתורו להחוויר לעומת מה שווקר מכין לנו ב- Bish Bosch. בכל מקרה, ב-Tilt עדיין יש כמה קטעים שנשמעים כמו שירים "נורמליים", ו-“Farmer” הוא אחד מהם. יש לשיר שם שני והוא נקרא “Remembering Pasolini”. פאזוליני הוא כמובן פייר פאולו פאזוליני, או פפ"פ כפי שאקרא לו בקיצור כאן.

די קטונטי לתאר את פפ"פ האיטלקי, מדובר באיש רנסנס אמיתי: סופר, משורר, במאי נערץ ואיש רוח, שהיה גם קומוניסט אדוק והומוסקסואל מוצהר ודמות מאוד מפורסמת ושנויה במחלוקת (מספיק אם אציין את סרטו האחרון, "סאלו או 120 הימים של סדום", סרט מאוד מפורסם בסצנות האלימות והסקס מהפכות הקרביים שלו). פאזוליני מת מוות אלים במיוחד- הוא נדרס מספר רב של פעמים במכונית שלו עצמו. הרצח מאוד מסתורי- זונה ממין זכר בן 17 הודה ברצח ואף ישב בכלא, אך לפני כמה שנים פרשת הרצח כמה לתחייה לאחר שהנאשם טען כי פאזוליני נרצח ע"י חבורת גברים שמעולם לא נתפסו. הפרשה נפתחה מחדש ולא פוענחה, ורבים טוענים כי הרצח פוליטי, וכי לפאזוליני היו הרבה אויבים שרצו במותו. כך שפפ"פ, וככל הנראה בעיקר מותו הם נושאי השיר, ופרשנות סבירה בהחלט לשיר היא שהוא עוסק, או אולי אפילו מתרחש בזמן אמת,  בדקות האחרונות בחייו של פפ"פ (על אף שאין שום התייחסות ישירה לכך בטקסט). בנקודות מסוימות ווקר אפילו משלב כמה שורות מפואמה של פפ"פ בשם "אחד מתוך אפילוגים רבים"  שהיא שיר אהבה קרוב-רחוק של פפ"פ לאהובו ובן זוגו, השחקן נינטו דאבולי.

 פייר פאולו פאזוליני, 1922-1975

“Farmer In The City” הוא שש וחצי דקות של צמרמורת, ולא בכדי: אלו שש וחצי הדקות האחרונות בחייו של פפ"פ. השיר כולל בסך הכל את קולו של ווקר ואולי קצת כלי הקשה, אבל מאחורי ווקר ניצבת תזמורת מיתרים שלמה, שנשמעת פשוט נפלא. ווקר נכנס כאן לתפקיד הבמאי ומביים כאן סצנה- סצנת מותו הטראגי של פפ"פ, בה פפ"פ הגוסס ומוכה ההלם שוכב בשלולית של דמו עצמו, ורצף ראנדומי של הרהורים, מחשבות ותמונות של חייו חולפים לנגד עיניו. ווקר נכנס כאן לתודעה של איש שחייו נוזלים לו בין האצבעות, רגע אחרי רגע. השיר מתחיל במשהו כמו חצי דקה של קונטרבאסים מגננים תו אחד נמוך ומאיים, ואז מגיע הקול הזה שלא נשמע כמו אף אחד אחר בעולם, שר את הדבר הבא:

Do I hear

21

21

21

I’ll give you

21

21

21

כשווקר שר את הדבר הזה, בקול עמוק אך שברירי מאוד ומרחף, ועם אפקט מאסיבי של ריוורב, הוא נשמע כמו האיש הכי בודד, או אולי היחיד, בעולם. אם מישהו אי פעם מצא את הצליל של בדידות- זה זה; ואם אי פעם הקול האופראי של ווקר התאים כמו כפפה לשיר, זה זה. מעריצי ווקר כנראה לעד ישברו את הראש מהו ה-21 הזה (לפי וויקיפדיה זהו גילו של נניטו דאבולי לפני שהתגייס; פרשנות אחרת היא שזהו רמז כלשהו לדיבור של סוחר בשוק, מה שאולי מתקשר לכותרת השיר) ולמה ווקר מתכוון, אבל זה האופן בו ווקר כותב שירים- הוא מפזר רמזים סתומים שחלקם נראים אמיתיים וחלקם הם אולי רק פתיון והונאה. מנטרת ה-"21" חוזרת כמה פעמים במהלך השיר. משם אנחנו מגיעים ללילה הארוך והאחרון בחייו של פפ"פ, כשהתזמורת מנגנת מין ארפג'ו ארוך ומאוד אפקטיבי, שנשמע קריפי לחלוטין:

This night

You are mistaken

I’m a farmer

In the city

Dark farm

 houses

Against the

 sky

Every night

I must wonder why

אולי אלו תמונות מילדותו של פפ"פ בספר האיטלקי, אולי זו תחושת הזרות שלו בתרבות האיטלקית, הניסיון שלו להתבלט, להיות שונה, להביע דעות בלתי צפויות ומנוגדות (למשל, בזמן הפגנות הסטודנטים השמאלניים בשנות השישים בחר פפ"פ להזדהות דווקא עם השוטרים), מה שהקנה לו כל כך הרבה אויבים ואולי גם הביא למותו. ואחר כך שר ווקר:

Hey Nineto

Remember that

 dream?

We talked about

It

So many times

 נינטו דאבולי ופפ"פ

השורות האלה הן למעשה שורות הפתיחה של הפואמה של פפ"פ, מה שלא משאיר ספק לגבי זהות הדובר בשיר. החלום עליו מדבר פפ"פ הוא חלום בו הוא נוהג במכונית לבדו, ונינטו רץ אחריו וצועק בקול ילדותי: "היי פאולו, קח אותי איתך!", שורות שמופיעות בשיר של ווקר מאוחר יותר. כשווקר שר את השורות “we talked about it so many times” הוא כמעט על סף בכי. פאזוליני נזכר באהבות ובפואמות שלו עצמו על ערש דווי.

שיא השיר מגיע קרוב לסופו, כשווקר מגיע לשורות:

And I used

To be a

Citizen

I never felt

The pressure

I knew nothing

Of the horses

Nothing of

the thresher

איזה מין חקלאי זה, שלא מרגיש את הלחץ, שלא יודע דבר על סוסים, ולא על thresher, שהוא כלי חקלאי לדישה? האם באמת היה פאזוליני "חקלאי בעיר"? האם חי לשווא, והוא עומד למות בלי שלמד דבר, בלי שחווה דבר? האם זה איזשהו סיכום, איזשהו חשבון נפש, זכרון דברים לפני שהמסך יורד סופית? בנקודה הזו, ווקר והמיתרים תופסים עוד ועוד תאוצה ובמהלך הרמוני סוחף מעלים ווליום, הקרשנדו הולך ומתגבר ולבסוף מתפוצץ בשתי שורות נוספות מתוך הפואמה של פפ"פ- שתי השורות המרגשות ביותר בכל השיר מגיע בשורות:

Paulo

Take me with

You

זהו פאזוליני שכבר מדבר אל עצמו, כשהוא נשאר לבד. ואז הווליום נחתך בחדות מפורטיסימו לפיאניסימו הכי שקט ועצוב, זהו הרגע הכי מצמרר בכל השיר:

It was the

Journey of

A life

זהו. מסע החיים נגמר. זה הסוף הקודר של מה שנשאר מחייו של פאזוליני. וואו. איזו מכה למפתח הלב. ופאזוליני הגוסס, בקולו השבור והמהדהד של ווקר, האיש הכי בודד ואחרון בעולם, נפרד מאיתנו סופית, לפני שהשיר נחתך ברעמה שקטה וחודרת של קונטרבאסים:

Do I hear

21

21

21

I’ll give you

21

21

21

ואו.

אני לא יודע אם זו פרשנות מאוד מוצלחת. זה מה שאני קורא בשיר, זה מה שאני קולט מווקר, וזה גם קצת מה שקראתי במקורות אחרים. ווקר לא באמת מגיש את השיר על מגש של כסף וכמו כל אמנות גדולה, כל אחד יכול לקרוא ולשמוע את השיר, את הסרט, אחרת, או לזנוח אותו ולא לקרוא כלל. לסיום הפוסט, אני מפנה לביצוע מאוד מעניין לשיר של רוברט פלאנט, יוצא לד זפלין, עם מקהלה במקום תזמורת המיתרים, ביצוע נחמד של זמר לא מוכר בשם צ'ארלי ברנס על פסנתר, ועוד חצי-ביצוע של דיימון אלברן מתוך מופע מחווה לווקר שנקרא Tilting and Drifting: