מישהו אחר, מישהו טוב

עברו הרבה מאוד מים בירקון מאז שר רוג'ר דאלטרי מ-The Who את השורה האלמותית "אני מקווה שאמות לפני שאזדקן". מי שחי בעידן הזהב של הרוקנרול, סוף סיקסטיז תחילת סבנטיז, לא העלה בדעתו שאותם בני עשרים-שלושים פרועים ופוחזים ישרדו את התקופה וימשיכו להכות גלים ולהישאר רלוונטיים גם כאשר הם בני שישים-שבעים. ב-2012, הרולינג סטונז הם הלהקה העשירה ביותר בעולם, ניל יאנג בן ה-66 מוציא אלבום 35 במספר, בוב דילן בן השבעים מצליח עדיין להרגיז עשרות אלפי ישראלים בפארק הירקון, איגי פופ עדיין מפוצץ אוזניים בג'ינס ובלי חולצה. כל אלו לא רק השאירו את חותמם על התרבות הפופולרית, אלא מצליחים להזדקן בכבוד. ויש עוד אחד, שאלבום המופת הגדול שלו, Transformer, חוגג השבוע 40 שנה לצאתו, ועדיין הצליח בשנה שעברה לעורר סערה בעקבות האיחוד התמוה\הזוי\מעצבן\מבריק שלו עם מטאליקה, וזה מאסטרו לו ריד.

ריד מאז ומתמיד היה אמן של עימות, כזה שעושה confrontational art. כבר מההתחלה עם הוולווט אנדרגראונד, להקה שבתחילת דרכה לפחות התריסה כנגד כל הגל ההיפי שהיה מקובל בזמנו, דרך אלבומים כמו Berlin וכמובן מפלצת האוונגרד הידועה לשמצה Metal Music Machine שהיו בדיוק לא מה שהקהל של ריד ציפה ממנו לעשות, שירים עם שמות כמו “Sex with your parents” ונושאי כתיבה כמו הילולות סמים, זנות וטרנסג'נדרים, וכלה כמובן ב-Lulu עם מטאליקה, אלבום שאמנם אינו טוב במיוחד אבל מאוד שמחתי כשיצא, כי מבחינתי ריד החזיר שם עטרה ליושנה עם אלבום האנטי האולטימטיבי. ואכן, ריד מאוד אוהב את הצד הפרוע, אוהב להתריס ואוהב לעצבן ולעורר מהומות, תכונה משותפת לו ולדילן.

עם כל חשיבותו של ריד כאחד מיוצרי הרוקנרול הגדולים בכל הזמנים, הקריירה שלו מאוד לא אחידה. על כל שיא כמו אלבומי הוולווט או Berlin הגדול יש שורה של אלבומים בינוניים. אמנם ריד השכיל להוציא כמה אלבומים משמעותיים גם בשנות השמונים, התשעים והאלפיים, אבל בסופו של דבר נקודות השיא של הקריירה שלו מאז ומתמיד היו ארבעת אלבומי הוולווט, האלבום Berlin, והיהלום הגדול והנוצץ שנקרא Transformer, שמעבר לכך שהוא בעיניי הדבר הטוב ביותר שריד עשה, הוא היה גם קרש הצלה, וגם קרש קפיצה, לכל קריירת הסולו של ריד.

כשריד עזב את הוולווט הוא הגיע למבוי סתום מבחינה יצירתית. אלבומו הראשון מ-1970, שנקרא פשוט על שמו, היה אסוף של שאריות מחוממות, שירים בינוניים יחסית שהוולווט הקליטו לפני הפירוק. זה היה אלבום עייף וחסר השראה, לא רע אבל ממש לא מבריק יחסית לאיש שכתב את “All Tomorrow’s Parties”. ריד לקח פסק זמן, חזר לבית הוריו ואפילו שקל לפרוש וללכת לעבוד כקלדן. נקודת השינוי שהצילה לו את הקריירה היה המפגש עם שני מעריצים וותיקים, דיוויד בואי ויד ימינו המוזיקלי, מיק רונסון, הגיטריסט והמעבד של להקת The spiders from Mars. צריך לזכור שבאותה שנה ש-Transformer יצא, 1972, בואי הוציא את Ziggy Stardust, כך שבאותה תקופה בואי היה אחד מכוכבי הרוקנרול הגדולים ביותר בעולם, בעוד שריד היה במקרה הטוב זכור לטובה ל-200 האיש שקנו את אלבומי הוולווטים ("ואחר כך הקימו להקה", כמו שצוטט בואי מאוחר יותר), ובמקרה הרע אלמוני כמעט לחלוטין, או במילותיו שלו, "לדיוויד היו ילדים שצועקים אליו מהקהל, במקרה שלי הם היו זורקים מזרקים וג'וינטים אל הבמה".

 תביא בוסה. בואי וריד

Transformer, האלבום שריד עשה בעזרתם של בואי ורונסון, שונה מהותית מהרבה מהיצירה של ריד, משום שזהו אלבום שבא מאהבה, שבא בטוב. קודם כל, זוהי התבוננות נוסטלגית, בלתי שיפוטית, אוהדת ואפילו אוהבת, על העבר של ריד ב"פקטורי", הסטודיו המפורסם של אנדי וורהול בניו יורק, ועל חבורת הטווסים והטווסות שסבבה את וורהול. וורהול לא היה רק אמן ידוע אלא גם פטרון של הרבה אמנים, שחקנים ומה שהיום היו נקראים "סלבס", והוא תמך כלכלית ואומנותית בריד ובוולווט ומילולית גם דאג להאכיל אותם כשהיו רעבים בנדיבות אבהית. שירים כאלה הם “Andy’s Chest”, שיר שכמובן מתייחס לוורהול וספציפית להתנקשות הכושלת בו, הוא שיר אהבה\הערצה אובססיבי לדמות כל יכולה; “New York Telephone Conversation” מתאר את הרכילות והרחש-בחש בחוגי האמנות והחברה הגבוהה הניו-יורקים שוורהול נמנה עליהם; “Vicious” המחשמל שפותח את האלבום, שנכתב למעשה בהוראתו של וורהול עצמו שתמיד התרה בריד לכתוב עוד ועוד שירים;  “Make Up”מתייחס בצורה משעשעת ללבישת בגדי נשים;  וכמובן ה-להיט של האלבום, “Take A Walk On The Wild Side” עם ליין הבאס הכפול המבריק כל כך, שמתאר בכל בית דמויות ביזאריות מהקליקה של וורהול, בעיקר דראג קווינס וכוכבניות.

שנית, זהו אלבום שבו ריד מסתכל על עצמו באופן יחסית חיובי ואוהב. האלבום הוקלט בלונדון, באותו אולפן ועם אותו טכנאי איתו הקליטו בואי ורונסון את Ziggy Stardust, וריד הרגיש מאוד בנוח והיה מאוד רגוע וקליל בהקלטות. זה מתבטא בעיקר בשיר כמו “I’m so free” שהקלילות והכיפיות שלו באים היישר מהמצב הנפשי הנינוח של ריד, אבל גם ב-“Perfect Day” שבו ריד אמנם היה רוצה להיות "מישהו אחר, מישהו טוב" אבל היום המושלם אותו הוא מעביר עם מושא השיר (אישה? גבר? שניהם?), על גבול הקיטש, מעיד גם על אהבה עצמית והשלמה עצמית.

ושלישית, האלבום הזה הוא מתנה אוהבת של זוג המפיקים והמעבדים, בואי את רונסון. השניים החליטו להעניק לריד ולעולם אלבום שייזכר לנצח, והם הצליחו: בואי תרם בעיקר קולות רקע, מ-“Vicious” דרך התפקיד הקטן שלו ב-“Telephone conversation” ועד כמובן גולת הכותרת, התפקיד הקולי הגאוני והוירטואוזי שלו בסוף “Satellite of love”. רונסון הביא את הגיטרה החותכת שלו, כמו הטירוף שהוא משפריץ בסוף “Vicious”, ובעיקר הבריק בעיבודים- מה שהוא עושה עם הכינורות והפסנתר ב-“Perfect Day” הוא פשוט שמיימי, ונורא מרגש לראות בדוקיומנטרי על עשיית האלבום מסדרת Classic albums של ה-BBC  את ריד, מאזין לעיבודים האלה המום. מהבחינה הזו בואי ורונסון עשו כל שביכולתם כדי להוציא את ריד הכי גדול בעולם. עם כל הכבוד ל-Ziggy, אני חושב שהעבודה הכי טובה של בואי ורונסון ב-1972 הייתה דווקא האלבום הזה.

 ווטס אפ, הומיז? ריד ורונסון

וכך יצא Transformer, אחד עשר שירים שכל אחד מהם הוא גלולה מרירה-מתוקה. Transformer ו-  Ziggy גם יחד לכדו באופן מדויק את רוח התקופה ואת הגלאם-רוק. מעבר לאיכות של השירים, וליכולת הביטוי והשירה של ריד, מה שבאמת עושה את האלבום למרגש הוא העובדה שהוא תפס את ריד באיזו נקודת שיא חמקמקה ונדירה שבה הוא גם היה בשיאו היצירתי, וגם היה בסוג של שביתת נשק עם העולם ועם עצמו, והצליח ליצור אלבום שהוא גם מאוד איכותי וגם מאוד כייפי וזורם, מילים שלא כל כך מקושרות עם ריד. האיזון העדין הזה ייהרס מהר מאוד, כאשר Transformer זכה להצלחה מסחרית מפתיעה ופתאום נפל על ריד לחץ לייצר עוד אלבום כזה. התוצאה הייתה משבר גדול והאלבום Berlin, קלאסיקה בפני עצמה, שהוא ההיפוך המוחלט של Transformer. אבל לרגע חולף, ריד הצליח להישמע אופטימי, יצירתי ואפילו כמעט מאושר.

לסיום, הדוקיומנטרי המלא של ה-BBC על האלבום: