יום שני, 22 באוקטובר 2012

We come in peace!




נחמד לי להמשיך לדבר על סרטים ופסקולים. מהסרטים שמקושרים לניק קייב אני עושה קאט מאוד מאסיבי לעבר במאי שהבריק בשנות התשעים, אבל התאהב לחלוטין בעצמו וכבר כמעט 15 שנה לפחות חוזר על אותם שטיקים עד זרא, משחקנים קבועים דרך נושאים קבועים וגם מוזיקה קבועה, וזה מיודענו טים בארטון. בארטון הוא מסוג הבמאים שידועים כבעלי חזון ייחודי, "אוטרים" כפי שקראו להם פעם, כאלו שכותבים ומביימים את סרטיהם בטאץ' ייחודי. בארטון מיצב את עצמו כבמאי נישה, כשאת נושאיו ניתן לסווג כתרבות שוליים גיקית אמריקאית; סרטיו משלבים גיבורי קומיקס, פריקים, ערפדים, מפלצות, דמויות אגדתיות וחידתיות, אימה, וגותיקה- שילוב של סרטי B movies אמריקאים עם איכות הוליוודית. סרטי מפלצות ואימה סוג ב' הם הלחם והחמאה של בארטון, ולא סתם סרטו הטוב ביותר ככל הנראה הוא "אד ווד", המחווה הנפלאה שעשה למורו הרוחני הגדול  שנחשב הבמאי הגרוע ביותר בכל הזמנים, הג'ורג' עובדיה של ה-B movies האמריקאים.

 בארטון

בארטון ביים את "אד ווד" מכל הלב ובתשוקה גדולה, מה שלמרבה הצער לא ניתן לומר כמעט על אף סרט שעשה מאז "סליפי הולו" ב-1999. נראה שמי שפעם היה במאי חדשני ורעב, הולך פעם אחר פעם לאותם מחוזות ידועים, וממחזר את עצמו לדעת. לסרטים של בארטון מהשנים האחרונות יש כבר שטנץ קבוע ולעוס לעייפה- הנושא יהיה תמיד ערפדים\העולם הבא\ סיפורי אגדות, הכוכבים הגדולים יהיו ג'וני דפ והלנה בונהם קרטר (גם ג'וני דפ כבר צריך מייקאובר רציני, שכן במקרה שלו אתה כבר יודע לצפות ל"בלתי צפוי", יהיה נחמד לראות אותו משחק פעם אחת דמות נורמלית לשם שינוי), יהיה איפור גרוטסקי עם הרבה פודרה והרבה מסקרה שחורה, הדמויות יהיו מאוד ביזאריות, העלילה תהיה חצי צינית חצי מצחיקה (או סתם לא מצחיקה), והמוזיקה- תהיה מאת דני אלפמן (Danny Elfman) .
 אלפמן

אלפמן מעורב בתעשיית הפסקולים כבר הרבה מאוד שנים. לרובכם הוא אולי מזוהה עם הנעימה המוכרת כל כך של הסימפונס (וגם של "עקרות בית נואשות"). הייחוד של אלפמן כמלחין הוא שלמעשה הוא בא מעולם הרוק, ואין לו ממש השכלה פורמלית "קלאסית", והוא פועל שלאלפי ה"חוקים". אלפמן הוא אחד מאנשי הצוות הקבועים של בארטון, שהוא הבמאי הכי מזוהה איתו; בארטון יצר איתו קשר וביקש ממנו להלחין את המוזיקה לסרטו הגדול הראשון, "ההרפתקה הגדולה  של פי-ווי", ב-1985, והשילוב בינם עבד כל כך טוב שלמעשה אלפמן המשיך להלחין כמעט את כל סרטיו של המאסטר. במיוחד זכורה הנעימה המקולקלת והמצחינה, והכל כך מדבקת, מתוך הסרט המעולה "ביטלג'וס", וכן הנעימה המלכותית, הרועמת, מתוך סרטי "באטמן" של בארטון.  אבל בעיניי הפסגה של עבודתם המשותפת היא דווקא בסרט שאינו נחשב מסרטיו הטובים של בארטון- ההפך, רבים יגידו שמדובר בסרט פאתטי, מביך, עלוב ומטופש, ושזהו אחד מסרטיו הגרועים ביותר. הכל נכון, למעט הסופרלטיב האחרון- זהו למעשה אחד מסרטיו הטובים ביותר, ובלי ספק האהובים עליי, וזהו "הפלישה ממאדים" (Mars Attacks!) מ-1996.


"הפלישה ממאדים" הוא בלי ספק סרטו המופרך ביותר של בארטון ואחד הסרטים המופרכים ביותר אי פעם. מה כבר אפשר לצפות מסרט המבוסס על סדרת קלפים לאספנים באותו השם. הסרט הוא פארודיה\ מחווה פרועה, מוגזמת וגדולה מהחיים על כל סרט מדע בדיוני בשקל וחצי שנעשה אי פעם באמריקה. הסרט, שמעוטר בצוות די מדהים של כוכבים הוליוודים שניאותו להתבזות ולהשפיל את עצמם תחת שרביטו של בארטון (קחו אוויר- ג'ק ניקולסון בתפקיד כפול, נטלי פורטמן, אנט באנינג, שרה ג'סיקה פארקר, מייקל ג'יי פוקס, פירס ברוסנן, מארטין שורט, ג'ק בלאק ועוד רבים רבים, כולל טום ג'ונס בתפקיד עצמו. באופן מפתיע- ג'וני דפ לא מופיע בסרט). עלילת הסרט מאוד פשוטה- צי של חייזרים מגעגעים כברווזים ממאדים מרמים את האנושות, טובחים בתושבי הכדור וכמעט משתלטים על הכוכב, עד ששיר פולק מטופש במיוחד בשם “Indian love call” מתגלה כקטלני במיוחד עבורם. היופי והחן הגדול של הסרט, כמו "אד ווד" וכמו כל הסרטים הטובים של בארטון, הוא האהבה האדירה, חסרת התנאים, לקולנוע; בארטון יצר פה את האמא של הפארודיות על B movies, לא כדי לצחוק עליהם, אלא לצחוק איתם. אמנם לאהוב סרטי זבל כאלה זה כמו לאהוב ילד מפגר, אבל זה בכל זאת הילד שלך- לא משנה כמה הסרטים האלו גרועים, בארטון ממש מעריץ אותם. בהקשר הזה, בארטון ממש לא היחיד שאוהב B Movies, שמאוד מושרשים בתרבות הפופ האמריקאית; פרנק זאפה למשל היה ידוע באהבה שלו לסרטי מפלצות (תקשיבו לשיר “Cheepnis”). בארטון השכיל ליצור סרט סופר-ציני, מטופש להפליא, מלא בהומור שחור משובח, קאמפי ומדמם במיוחד, ומתפקע מאהבת קולנוע. ובמשפט אחד-זה פשוט סרט מאוד כיפי. כשבסרט בארטון הורג את ג'ק ניקולסון, נשיא ארצות הברית, ע"י השחלת דגל החייזרים דרך גופו- ברור לצופה שהוא עושה זאת בהנאה גלויה. על אף שהוא נקטל בביקורות, ונחשב סרטו תמוה והזוי אפילו בסטנדרטים של בארטון, הוא זכה ברבות השנים למעמד של סרט קאלט, ובצדק- יש לו את כל הנתונים לכך.

וכאן נכנס דני אלפמן לתמונה. אלפמן כתב מה שנקרא score, כלומר פסקול מתוזמר, מגובה בתזמורת של ממש, סוג של סימפוניה לסרט. עד שנות השישים כל סרט הוליוודי שכיבד את עצמו התהדר ב-score כזה, אבל זה דבר שלגמרי יצא מהאופנה עם המפכה הגדולה של קולנוע האמריקאי העצמאי בסוף שנות השישים. בארטון, כאיש של רטרו, ממשיך להתהדר בפסקולים כאלה, וזה עוד יותר חשוב בסרט שהוא מין הומאז' לז'אנר שלם של סרטים הוליוודים. וממש כמו שבארטון לקח את האלמנטים הידועים מסרטי המד"ב הנחותים של פעם- צלחות מעופפות מקרטעות, חייזרים לא אמינים, עלילה מחוררת כמו גבינה שוויצרית- גם אלפמן לקח את אותם מוטיבים מהפסקולים של פעם: מארשים מצועצעים, מלאי חשיבות עצמית, מהלכים הרמוניים "מפחידים", אפקטים אלקטרונים זולים, ולא לשכוח כמובן את הת'רמין הנצחי. וממש כמו שבארטון נהנה, אשכרה נהנה, לביים את הסרט שלו בצורה כל כך over the top, כך גם אלפמן. הוא התפרע עם עיבודים פומפוזיים במיוחד, כולל מקהלות גברים ממאדים ונשים מנוגה, אורגנים ענקיים, ולמעשה כל ארגז הכלים שלרשותו. פה משחק מאוד היעדר הרקע הקלאסי הפורמלי של אלפמן- הוא קיבל יד חופשית מבארטון לעשות מה שבא לו, והלך עם זה עד הסוף, בלי להתחשב במוסכמות.

בתור מי שראה את הסרט מספר דו ספרתי של פעמים ונהנה מכל רגע, הפסקול של אלפמן כבר מוטמע כל כך חזק בסרט, שדי לי לשמוע אותו, עם הקטעים הכל כך מזוהים שלו, כדי לדעת בדיוק איפה כל קטע מגיע בסרט עצמו. דוגמא מנצחת לסימביוזה בין השניים ניתן לראות כבר בפתיח של הסרט (סרטי בארטון תמיד מתהדרים בפתיח מרהיב, שלפעמים טוב יותר מהסרט שאחריו)- כשצונאמי ענק של חלליות ממאדים שועט בדרכו לכדור הארץ, לצלילי המארש של אלפמן, השילוב פשוט גדול מהחיים. וזה מה שכל כך טוב בפסקול של אלפמן, הוא מקושר בצורה מושלמת לסרט שלשמו הוא חובר. זה פסקול מופרך ובעל טעם רע שמתאים כמו כפפה לסרט מופרך ובעל טעם רע, וזו הסיבה שהם עובדים טוב כל כך יחד. וזו תזכורת לימים בהם בארטון עשה סרטים ששווים משהו, ולכשרון של בארטון, שהיה פעם יוצר בעל תשוקה שאהב את הקולנוע יותר משאהב את עצמו.



לסיום, אי אפשר בלי קצת ציניות ראויה לשמה על חשבונו של בארטון, בסרטון הבא:



תגובה 1:

  1. מבחינתי אלפמן ובארטון הגיעו לשיא שלהם בסרט 'הסיוט לפני חג המולד'. ה score הקברטי-גותי הזה של אלפמן פשוט מבריק ושם אלפמן גם שר בקולו שלו את השירים של ג'ק סקלינגטון.

    אחלה בלוג, לו ריד הוביל אותי אליך...

    השבמחק