ההצעה, ההתנקשות, הדרך

ושוב, אני מוצא את עצמי כותב על ניק קייב. מה הפלא, לגאון האוסטרלי יש קריירה ענפה ועשירה שיכולה בקלות למלא בלוג שלם: מפוסט-פאנקיסט משולל רסן בתחילת שנות השמונים, דרך ברלינאי קודר והלום סמים לקראת סוף העשור, כוכב רוק מצליח בתחילת שנות התשעים, זמר בלאדות קצת מדשדש בסוף אותו עשור, ועד חזרה לשורשים ולרלוונטיות, כולל להקה חדשה, בסוף העשור הקודם. יש לקייב המון פנים וצדדים שונים. בנוסף, נראה שממש בשנים האחרונות קייב פורח במיוחד, כשהוא מבסס את מעמדו כמין איש רנסנס שכותב שירים, סרטים, ספרים, ונושא הפוסט הזה- פסקולים.

בדרך כלל מדברים על הטקסטים של קייב, על הפרפורמנס שלו, על השירה שלו. אין עוררין על כך שקייב הוא משורר רוק אמיתי. מה שקצת פחות שמים לב בהקשר שלו הוא שהוא גם מלחין ומוזיקאי מעולה. על אף שהוא לא מלחין מאוד מורכב (כמעט כל השירים של קייב הם בסולם דו מז'ור או לה מינור, אלו שאין בהם קלידים "שחורים" בפסנתר), לקייב יש אוזן מאוד מלודית, וגם מגע מאוד מובחן בפסנתר. אני חושב שהזדמנות מצויינת להתרשם מקייב כמוזיקאי היא להקשיב לסדרה של שלושה אלבומי פסקול שעשה עם השותף העיקרי שלו ליצירה בעשור האחרון, המולטי-אינסטרומנטליסט וורן אליס (Warren Ellis), אלבומים שבהם קייב כמעט או לא שר בכלל, אלא בעיקר עושה מוזיקה מעולה. שלישיית הפסקולים הזו מרתקת גם בגלל שקיים מכנה משותף בין שלושת הסרטים עצמם, שנעים על הציר בין סרטי מערבון לסרטי מסע (קייב עם השפם המוזר שהוא מטפח בשנים האחרונות, ואליס עם זקן ענק ומוזנח שלא נגמר, נראים בעצמם כמו דמויות במערבון) ואיך המוזיקה של קייב ואליס מתכתבת איתם, ועם יצירות אחרות של קייב.

את קייב ויכולותיו אין צורך להציג, אבל את החצי השני של הצמד, וורן אליס, צריך גם צריך. על אף כשרונו של קייב, הוא ידע תמיד לחבור לאיזה סופר צללים, איש מאחורי הקלעים, שיתמוך בו מוזיקלית. בבירת'דיי פארטי אלו היו רולנד ס. האוורד ומיק הארווי, בבאד סידס עד סוף שנות התשעים אלו היו שוב הארווי ובליקסה ברגלד, ועם הצטרפותו של אליס ללהקה בסוף שנות התשעים, הוא החל לתפוס לאט לאט את מקומם של ברגלד והארווי, שפרשו בהדרגה מהלהקה. אליס, יוצא ההרכב האינסטרומנטלי Dirty Three שעדיין מתפקד, הוא ראש מוזיקלי מעוות למדי; ההתמחות שלו היא בכינור ו-ויולה, אבל באלבומים של הסידס, ובעיקר בשני האלבומים המצוינים של הרכב הבת של הסידס, גריינדרמן  (Grindermen), אליס מתפרע גם על כל מיני כלים ביזארים כמו בוזוקי חשמלי (אוהו, מה שהוא עושה איתו),  ה-Hohner guitaret הביזארי (חפשו את הדבר הזה ביוטיוב), קלידים עתירי אפקטים והרבה עבודה עם סאונד. מטבע היותו מולטי-נגן, הוא עשה את רוב עבודת הנגינה בפסקולים של השניים, בזמן שקייב התמקד יותר בהלחנה.

הפסקול הראשון הוא לניאו-מערבון האוסטרלי "ההצעה", בכיכובו של גאי פירס, סרט שקייב קרוב אליו מאוד- הוא זה שכתב את התסריט, בבימוי ג'ון הילקוט, חבר אוסטרלי שגם ביים סרט בשם “Ghosts…of the civil dead” שקייב השתתף בתסריט ובמשחק, כמה קליפים לגריינדרמן וגם ביים את "הדרך", הפסקול השלישי בסדרה של קייב ואליס. זה סרט מאוד מעניין משום שהוא מערבון, אך אינו מתרחש בארה"ב אלא באוסטרליה- במקום אינדיאנים יש שם אבוריג'ינים, למשל. כמעריץ מושבע של בלוז, ארה"ב ותרבות הפשע והרצח שלה, קייב שוחה כמו דג במים במוטיבים של הסרט. "ההצעה" הוא סרט אווירה מאוד מתוח ומסתורי, ומחייב פסקול דומה. הפסקול שקייב ואליס קצת שונה מהפסקולים האחרים שלהם- הוא מאוד בלוזי, אפילו רוקי לפעמים, משתתפים בו גם חברים אחרים של הסידס, וקייב שר בו כמה שירים, למרות שההגשה הווקלית שלו אינה משתלטת על הפסקול. אליס בולט מאוד בכינורות שלו, וקייב ואליס הצליחו ללכוד את אווירת המדבר, החום, הזיעה-והדם הרב שנשפך בסרט. עם זאת, זהו דווקא האלבום הפחות טוב בשלישייה- קצת חסר דבק בין הקטעים.

הפסקול השני הוא לסרט הפיוטי והנהדר "ההתנקשות בג'סי ג'יימס ע"י רוברט פורד", בכיכובו של בראד פיט בתפקיד ג'סי ג'יימס, ובהופעת אורח קצרצרה של קייב עצמו. את הסרט האיטי והמהורהר הזה מאוד אהבתי, ובהתאמה הפסקול שלו מדהים ביופיו. זהו כבר מערבון אמיתי, ולא סתם, אלא כזה שמדבר על אחת הדמויות הכי אגדיות בתולדות המערב הפרוע. עם זאת, זה אינו מערבון אופייני, אלא סרט מאוד מעודן ורגיש.  קייב הפסיק לשיר ומתרכז כאן בפסנתר, ואליס הגדיל לעשות וארגן עיבודי מיתרים בכמה מהקטעים, והגדיל את ארסנל הכלים שלו. מה שעובד טוב במיוחד בפסקול הזה הוא שיש לו כמה מלודיות חוזרות זכירות במיוחד, והמוזיקה מרגישה כמו חלק בלתי נמנע בסרט עצמו. האלבום הזה יינגן במיוחד על המיתרים של מי שאוהב את הצד הלירי והשקט של קייב, ובעיקר את אלבומי הבלאדות שלו לקראת סוף המילניום.

הפסקול השלישי הוא לסרט "הדרך", גם הוא בבימויו של ג'ון הילקוט, עיבוד לרומאן האפוקליפטי של קורמק מק'קארתי, בכיכובו של ויגו מורטנסן. את הסרט הזה הלכתי לצפות בחשש רב, משום שהספר הוא אחד הספרים הכי טובים שקראתי בחיי, ופחדתי שהוא "ייאבד בתרגום". אבל העיבוד של הילקוט מצוין ומעביר בצורה נאמנה את הספר, והסרט של הילקוט הוא סרט מסע מינימליסטי שגם הוא לא רחוק ברוחו ממערבון. הפסקול הזה מזכיר ברובו את הליריות של "ג'סי ג'יימס", אבל בעוד "ג'סי ג'יימס" נותר לירי כמעט לכל אורכו, פסקול "הדרך" מכיל גם הרבה קטעים אפלים מאוד, כמו הסרט עצמו, ויש כאן הרבה חריקות, כלי הקשה מפחידים, ואפילו קטעים שכל הנראה נערכו החוצה מתוך האלבום השני של גריינדרמן. זהו כנראה הפסקול הכי אינטיליגנטי ומתוחכם מבין השלושה.

נוצר כאן מין מכלול מרתק של עבודות ויזואליות-אודיטוריות, כשהסרטים, הפסקולים, ואספקטים אחרים בקריירה של קייב- שירים כמו “The Mercy Seat”, אלבומים כמו Murder ballads, ואפילו הספר הראשון של קייב "ותרא האתון את המלאך"- מתחברים איכשהו יחד. לא ניתן להפריד את קייב ואליס מהסרטים שבשבילם יצרו את הפסקולים, והסרטים עצמם כבר הפכו לחלק בלתי נפרד במכלול היצירה של קייב, בדיוק כמו ההופעה הבלתי נשכחת שלו ב"מלאכי בשמי ברלין" היומרני של וים ונדרס . רק אציין לסיום שקייב ואליס יצרו עוד פסקולים לסרטים פחות מוכרים וכן לעבודות תיאטרון, ואפילו מוזיקת רקע לגרסאת האודיובוק של ספרו השני של קייב "מותו של באני מונרו"; ולמי שאין כוח לראות את שלושת הסרטים ולשמוע את שלושת האלבומים ניתנת האפשרות לקיצור דרך, עם אלבום האוסף הכפול “White Lunar” שמאגד כמה קטעים משלושת הפסקולים ומפסקולים אחרים. ועוד משהו קטנטן לסיום: קייב כתב סרט חדש, “Lawless” שמו, עוד מערבון כמובן, גם הוא בבימוי ג'ון הילקוט.הפסקול הפעם הוא ממש שירים.