יום רביעי, 2 בנובמבר 2011

אתה אחלה ואתה חמוד



כבר מהמפגש הראשון שלי עם בני בשן, לא זוכר מאיפה ולמה, משהו בו מצא חן בעיניי. נדמה לי שזה היה ברדיו, זה היה רוק גיטרות חזק ובסיסי והיה שם קול שבהתחלה לא נשמע מרשים, חצי שר חצי מזייף, אבל אז הגיעו השורות "אני זיון של הניו אייג', אני זיון פאקינג מטורף" ואמרתי לעצמי- מי החצוף הזה שמוכן לזייף ככה ועוד לשיר שורות כאלה על עצמו? ואז הגיע הפזמון שהסביר לי בדיוק מי זה- "אני בני בשן!!" וכשמשהו כזה מבריק- ומצחיק- מכה בך כשאתה לא מוכן האפקט הוא מהמם. אחר כך ראיתי אותו, אם איני טועה בקליפ לשיר "67" ועוד יותר הוא מצא חן בעיניי- איש לא רזה, לא שופע שיער ולא מטופח בלשון המעטה, יושב על ספה ו"שר את השיר בראש" (טריק שהבנתי שהוא גם עושה בתוכנית הקאלט שהוא מריץ ברדיו). השיר, כמו השיר הראשון של בני בשן שהכרתי, היה גם הוא מבריק, בעיקר הציטוטים בסופו שעושים חיבור בלתי קדוש בין שיר שואה לשיר של פורטיס, מכל האנשים. גם "67" וגם "אני בני בשן" השאירו אותי עם תחושה של "ווט דה פאק?" בראש ותחושה של טעם של עוד בפה, וככה אני אוהב את האמנים שלי.


בני בשן הוא מה שגלעד כהנא היה עבורי פעם (אני עדיין נורא אוהב את גילי אבל אני מודה שפעם, כשאף לא הכיר אותו ולא השתין עליו והוא היה הרבה יותר חתרני ולפני הפרויקט המיותר שנקרא The Walking Man אהבתי אותו יותר. סנוב מתנשא כבר אמרנו?)- מין ליצן חצי עצוב חצי שמח, ספק אמן ספק שרלטן, שלא ממש מבינים עד הסוף מה הוא אומר ומה הוא רוצה ממך אבל אין לך ספק שהוא סוג של גאון. אם נמשיך באנלוגיה לכהנא, שהוציא ב-2000 את אחד האלבומים הכי מדהימים של המוסיקה הישראלית לדורותיה ועד היום לא מספיק יודעים מזה (בנימה אישית- בחייאת גלעד, תפסיק לחלטר עם נינט ותעשה הופעה אחת של "שכחתי איך לאכול", אלבום מופת שאתה מתכחש לו כבר יותר מעשור, כמה אפשר לבקש!?!), גם בני הוציא ב-2005 אלבום מדהים, לדעתי אחד הטובים של העשור, אלבום הבכורה שלו בשם "בואו". ב"בואו", כמו ב"שכחתי", התגלה קול חדש במוסיקה הישראלית- נושך, בועט ומקורי, שלא מפחד ממילים גסות, מטקסטים משונים ומהרפתקנות מוסיקלית. אבל כמו "שכחתי" גם "בואו" הוא כנראה אלבום חריג מדי שלא זכור מספיק.


אחרי "בואו", שהיה למעשה אלבום יחיד של בני עם אלדד גואטה שניגן בכמעט כל הכלים, והתאפיין בסאונד חצי אלקטרוני מאוד מיוחד (הם עבדו חמש שנים על האלבום ההוא!), בני הוציא שני אלבומים נוספים- "שירי עם אישיים" ב-2007 ו-"מעשה באדם" מ-2009. באלבומים האלה בני עבד עם להקה אורגנית, ואופי השירים מאוד שונה- בני לא שר רק שירי רוק עצבניים וקולניים כמו ב"בואו", אלא גם הרבה בלדות אקוסטיות. לטעמי צמד האלבומים הזה לא רע אבל גם ממש לא מדהים, מהסיבה הפשוטה שבני יושב בול על שירים עם ביצים כמו "אני בני בשן" ו-"67", אבל נופל חזק בבלדות האקוסטיות שלו- בני פשוט לא זמר מספיק טוב בשביל השירים האלה; הקול הטבעי הנמוך שלו יפה, אבל הוא זייפן-על וזה פשוט לא עובד בשירים כאלה, הכאריזמה והצ'ארם שלו נעלמים,  והם פשוט משעממים. כשמוסיפים את העיבודים השגרתיים מדי מקבלים כאמור אלבומים מאוד לא אחידים ברמתם, ומשניהם יצאתי בתחושה של פספוס.

וכאן אנחנו מגיעים למה שרציתי לדבר עליו- האלבום האחרון של בני שיצא לפני שנה, "ריקודים על פי תהום" (יצא לפני קצת יותר משנה). בשביל האלבום הזה בני החליף את הלהקה שלו וחבר ללא אחרים מבום פאם, הרכב הרוק הבולגרי-צועני-יווני-מחק את המיותר הטוב כל כך (מספיק שנזכיר את הצמד חמד עוזי פיינרמן\רמירז את אורי כינרות, תאומי הגיטרות המשופמים שנשמעים כמעט זהים וזה תענוג כפול). את האלבום הזה שמעתי כשיצא (כל המוזיקה של בני ניתנת לשמיעה בסטרימינג באתר שלו) וראיתי קליפים, ואני חייב לומר שהתאכזבתי. לא הבנתי מה הולך כאן- הוא צוחק או שזה רציני? מה הקשר בין בני לבום פאם? ולמה יש פה שיר על מיכל ינאי? וזו כבר פעם שלישית שאני מתאכזב מאז "בואו". טוב, הוא כבר איבד את זה לגמרי, אמרתי לעצמי והמשכתי הלאה.


עוברת שנה והכל טוב ויפה, ולפני כולה שבועיים אני בחתונה של חבריי הטובים ט' ו-א', ואחרי החופה והתוכנית האמנותית ואפילו חינה ששולבה עם החתונה התחלנו עם הריקודים. ופתאום, בשלב קריטי של הערב, אני פתאום שומע צלילי גיטרות שאני כבר מכיר מקילומטרים, ופתאום קול מוכר מאוד מהרמקולים של הדי-ג'יית, ומי היה פאקינג מאמין, זה לא אחר מבני בשן בכבודו ובעצמו, בשיר "אחלה חמודה"! הבנתי שהשיר נעשה איכשהו פופולארי, אבל לא האמנתי שאני אשכרה שומע את בני בשן בחתונה.

פתאום קלטתי שהייתי אידיוט וחזרתי ל"ריקודים על פי תהום". גיליתי שמדובר בעצם באלבום מבריק כמו "בואו", ויותר מזה- אלבום חשוב. כי זה אלבום שעוסק למעשה, בדלת האחורית, בנושא שעוד לא שמעתי אף אלבום ממש מתעסק בו ברצינות, בטח שלא במסגרת  בועת האינדינגב הישראלית, וזו התנגשות הציביליזציות בין המוזיקה המזרחית העולה, הפורחת ומעלימת המס לבין הרוק הישראלי הדועך, הקפוא וזה שאף לא היה לו מה להעלים. בעצם, בני והבומפמים (שפתאום החיבור בינהם נשמע מושלם!) יצרו אלבום שבא מהרוק והוא תגובת נגד למוזיקה המזרחית. הטרן אוף שהיה לי במקור באלבום היה התחושה שבשן ושות' מנסים לעשות פארודיה לא מוצלחת על זמר מזרחי. אבל אחרי שבוחנים שירים כמו "אחלה חמודה", "את אלופה" וה-שיר של האלבום, "בז'ז'ות" (עוד נגיע אליו) מבינים שהם בעצם מנסים לעשות אשכרה דיסק מזרחי, ברצינות, אבל בתנאים שלהם. בשן הוא אשכנתוז מת ואין לו בעיה עם זה, הוא לא מנסה להתרפס להיכנע לז'אנר כמו שזאב נחמה ואתניקס מנסים לעשות, אלא לעשות את האלבום המזרחי שלו. "אחלה חמודה" הצליח כל כך בגלל שלדעתי הוא עונה על הצורך האשכנתוזי לעשות חפלה מזרחית בלי לצאת נלעג.

שני שירים כאן חשובים להבין את האלבום. הראשון הוא "בז'ז'ות". קודם כל זה השיר הכי טוב בדיסק וגם הכי מצחיק בו. דבר שני, זה השיר שבו הקונטרה האשכנתוזית של בשן הכי בולטת לעין, בגלל שלמעשה הוא כמעט זהה לשיר הנודע (וההיסטרי באותה מידה, אם לא יותר) של ג'קי מקייטן, "שיר המענטזת". כשבני שר: "רואים לך את הבז'ז'ות מרחוק, זה לא בסדר גם אם זה בחוק" זו למעשה תמונת הראי של "גם חולצתך שקופה והשמלה נועזת, אני יכול לומר לך שאני נדלק". בני כאילו מנסה לומר- גם לנו האשכנתוזים מותר לשיר שירים כאלה ולצאת מלכים, למה לא?


השיר השני שהוא בעצם המסר הכי חשוב של האלבום הוא "פה בים". השיר מתואר נקודת המבט של מציל מזרחי בים, שיוצא נגד בני בשן וכל מה שהוא מייצג באופן אישי: "בוא יא אשכנתוז, יא מתנשא, יא בן זוועה, עם צמיגים כמו שלך אין פה סכנת טביעה, תסתכל על עצמך, תסתכל על עצמך, פה בים אני המלך, לא אתה יא בן זונה". מעבר לזה שהשיר הוא מופתי מבחינה מוסיקלית עם סאונד ע-נ-ק של פיינרמן את כינרות, זה בעצם המסר של האלבום, שבני הפנים בעוד ששאר נסיכי הרוק בארץ עדיין מסרבים לקבל- הזמר המזרחי ניצח את הרוק האשכנתוזי. פה בים- או במצעד הפזמונים- או בקיסריה- או בכל מקום אחר, אני המלך, לא אתה, יא בן זונה. האומץ של בני להודות בתבוסה ואשכרה להתעסק בנושא הזה היא מרשימה. בני בעצם אומר- באלבום הזה ניסיתי לא להילחם בזמר המזרחי, אלא להצטרף אליו בדרכי שלי.

למרבה המזל גם שאר האלבום מצוין, שווה להזכיר שיר שלא ממש קשור וזה "בטנים ותחתים", שיר סאטירי פוליטי של לא אחר ממאיר אריאל (בני גם תרם אחלה ביצוע ל"פה גדול" בפרויקט המבורך "רישומי פחם בצבע"). במקור מאיר שר את השיר עם גיטרה אקוסטית על איזה טייפ מנהלים, כאן הבומפמים ועוטפים את ההגשה של בני במצע גיטרות עשיר ומלטף. וכמעט כמעט שכחתי את הדואט המעולה עם שלומי שבן בשיר "מעשן עלייך". וכאן המקום לציין שלמרות ההערכה המחודשת שלי לאלבום, אני עדיין לא מבין מה השיר על מיכל ינאי עושה פה ואני עדיין חושב שהוא השיר הכי גרוע באלבום, ולא מיכל, זה ממש לא אישי.

בקיצור, בני הביא פה לא סתם אלבום כיפי, לא סתם אלבום מבריק, אלא גם אלבום שהוא חריג וחשוב בנוף המקומי. המוזיקה המזרחית מקבלת מהממסד האשכנזי, הרוק הישראלי ובטח ובטח מהאינדי התל אביבי כתף קרה במיוחד, על פי רוב בצדק ועל פי רוב זה לא מזיז לה. בדרך כלל כשזמרים לא מזרחיים מנסים להתחבר אליה זה יוצא מגוחך (עם כל הכבוד, זאב נחמה לא יישכנע אותי בחיים שיש לו ים של כח ו-BMW שחורה). בני מראה כאן שדיאלוג הוא אפשרי, ושגם לאשכנזים מותר.






4 תגובות:

  1. עכשיו אני מבין, שמעתי את 'אחלה חמודה' ברדיו לפני יומיים ולא הבנתי מה זה.
    לגבי המזרחית, ברי סחרוף מצא סוג של פשרה עם המוזיקה הזאת ונתן לה פרשנות חדשה (בצורה מופתית לדעתי)

    השבמחק
  2. אותי הדאחקות האלה לא קונות, אולי כי אני לא מעודכן.

    השבמחק
  3. בהחלט אלבום מבריק

    השבמחק
  4. פוסט מבריק. בני בשן תפס את מקומו בתור האמן הפעיל האהוב עלי (אם נוציא מהמשוואה נכסי צאן וברזל כמו ברי סחרוף ודומיהם). בניגוד אליך - אין לו אלבום שאני לא מאוהב בו. מזייף בבלדות האקוסטיות? למי איכפת! הוא מגיש אותן מהלב וזה מה שחשוב (לי).

    וכן כן, אני יודע שאני נשמע כמו גרופי טיפוסי. מותר לפעמים :]

    השבמחק