בטח לא שמתם לב, אבל ברביעי
נפל דבר בשמי הבלוגוספרה המוזיקלית הישראלית לדורותיה: בקול ענות חלושה ובכמעט
דממת אלחוט, אתר "השרת העיוור" נסגר מפאת חוסר עניין הציבור. זאת להבדיל
מהידיעה על ירידת "הקצה" מעל גלי האתר, שזכתה להדים רבים, ובצדק. כך שמי
שמחפש לשמוע ולהכיר דברים חדשים שידגדגו לו את הסינפסות ויעשו לו שליכטה בלב איבד
שני מוסדות תרבות. בזמן שה"קצה" עדיין הייתה בשיאה, "השרת"
כבר גוסס ודועך לפחות כמה שנים טובות ובתור אחד שפקד את האתר ככל הנראה אלפי פעמים
בעשור האחרון, היה ברור השנה כי הסוף קרוב. בניגוד ל"הקצה", שאודה ולא
אבוש כי למעשה אף פעם לא ממש שמעתי (זה לא אישי בשום צורה, פשוט לשמוע רדיו זה ממש
לא בסיסטם שלי), ה"שרת" היה חלק משמעותי מאוד מחיי הבוגרים, לא פחות.
עבורי זה היה הרבה יותר מעוד
אתר מוזיקה, זה היה ממש בית, וזה היה בית ספר לכתיבה, ובית ספר להאזנה למוסיקה,
ומקום להבין בו מה זו בעצם מוסיקה, מה עושים עם זה, למה זה טוב ולמה זה עושה כל כך
טוב לכל כך הרבה אנשים שגם יודעים לכתוב. בתקופה הפרה-היסטורית של טרום עידן
הבלוגים, זה היה מקום בו יכולת לשתף אנשים שלא פגשת מעולם לא רק בטעמך המוזיקלי,
אלא ממש בצפונות ליבך. מעבר להכרה הפאסיבית של מוסיקה חדשה או סגנונות חדשות, עצם
העובדה שאדם שלא משלמים לו ישב מול תוכנת וורד ותקתק את מחשובתיו ורגשותיו על
אלבום שהוא אוהב, ושחלק מהכותבים בשרת עשו את זה בצורה כל כך מדהימה, נטולת
אג'נדות יחצ"נות ברנז'איות ונוגדות אינטרסים, היא פשוט מרגשת עד דמעות, אין
לי דרך אחרת להתנסח. כמו שאליסף דעואל כתב בתגובה לפוסט המרגש שגיאחה כתב בעונג שבת אתמול, גם אני בעשור האחרון נכנסתי לאתר לפחות פעם ביום אם לא יותר, והיו גם
ביקורות שחזרתי אליהן שוב ושוב.
וסגירת האתר היא גם סוג של סגירת מעגל אישית-
בנובמבר 2001, ממש כמה ימים לפני שהתגייסתי, כתבתי ושלחתי ביקורת ראשונה לשרת, תחת
השם הבדוי דיאמונד דוג (שהתחרטתי עליו מהר מאוד, מה גם שגיליתי שקיימת בחורה שעד
היום לא גיליתי את זהותה שגם השתמשה בשם זה). ואז עוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת….האתר
הזה שימש לי אישית, ככותב, כ-playground
להתנסות חופשית בכתיבה, בלי שמישהו כפה עליי סגנון מסוים או שיקולי עריכה מסוימים,
החופשיות הזו והפידבקים מהמגיבים הם אלו שעיצבו את סגנון הכתיבה שלי, ואני בטוח
שכל פליטי השרת שפתחו בלוגים (ויש רבים כאלה) יסכימו שבזמנו לא היה עוד מקום כזה-
באינטרנט ומחוצה לו- שנותן את הדרור הבלתי נדלה הזה לכתיבה ביקורתית.
הגדולה של האתר הייתה התחושה
הביתית שבו, בעיקר ברגעיו היפים (כמובן שהיו הרבה רגעים לא יפים, בעיקר בהתכסחויות
והשתלחויות של מגיבים מסוימים זה בזה), התחושה שכל מי שנכנס אליו פשוט אוהב מוסיקה
ברמות אובססיביות וחייב לדבר ולשתף. בתור מי שבילה באתר כמעט מיומו הראשון ועד
האחרון, הייתה תמיד דינאמיות רבה בקרב אוכלוסיית השרת, ותמיד היה דם טרי של כותבים
ומגיבים חדשים במערכת, וזה לדעתי מה שהחזיק את האתר כל כך הרבה זמן, עד שהגיע הרגע
בו זרימת הדם הטרי פסקה והאתר הפך להיות אני ועוד חמישה אנשים. עם השנים נפתחו
פלטפורמות נוחות לכתיבת בלוגים עצמאיים, מה שבעיקר הקל על מלאכת הכתיבה ועל מהירות הפרסום, ואט אט אנשים זרמו מהאתר
החוצה, עד שלמעשה האתר איבד רלוונטיות. דבר דומה קרה לדעתי גם ל"קצה"
שבתור תוכנית רדיו כבר יש לה אלטרנטיבות והיא כבר לא הצדיקה את עלות תו האיכות
שסיפקה לגלגל"צ (במקור הפוסט הזה היה אמור להיות על "הקצה" אבל
כאמור אף פעם לא האזנתי ל"קצה" כך שאולי אני לא האיש המתאים לדבר עליה).
באיזשהו מקום התהליך הזה הוא תהליך טבעי, אבל יש סוג של אבדן בכך שאין מקום מרכזי
כמו "השרת", ובטח שאין במה מרכזית להתנסות בה בכתיבה- כל אחד יכול להקים
בלוג אבל קשה מאוד להגיע לחשיפה ולהשפעה שלה זכה "השרת".
זה הזמן לסיים, ובעיקר להגיד
תודה לעשרות, אם לא מאות, האנשים הטובים שחלקו איתו את חווית השרת, אנשים הטובים
שכתבו, ביקרו, הגיבו, וכן לצוות המתחזקים והעורכים המסורים של האתר, אנשים שקרעו
את התחת כדי שהמיזם המופלא הזה יעמוד על הרגליים: אחי רז (האב המייסד), גיאחה
כמובן, מני, אופק, יאדו, רונרון עכברון, אסטרובוי, דראמפי, גארפילד, גמש, גדי ב ז"ל, סיסי,
נטע, קיש, יאיר יונה, CH4,
ק. צטניק, נאומי, יאיר יונה, דיסה, זולי, H2S, סאגיב, אנגלופיל, Y99, א. סופרמן, אחד
מאוזן, אוהד בן פורת, אורי ברייטמן, אורי "קאבוקים" אופיר, ל כהן, dexterx, אליסף דעואל, אלעד
ברנט לוי, עלמא אליוט הופמן, ברט, אריק
חייט ז"ל, pinks and
floyds, בלוז, בועז כהן, יעל המקורית, יקי אשכנזי, מכסח המדפסות, מאסטר
יהודי, מאריה אוצ'ר, עידו לויט, עמית קלינג, סגול 59, pooyu, קובי אור, ו....דודי (כן כן,
אמנם הנודניק הרשמי של האתר אבל תכל'ס בנאדם סיפק הרבה צבע, כנראה יותר מדי צבע
בשלב מסוים). וכמובן, היו עוד עשרות ואפילו מאות אחרים שאינני זוכר כרגע- עמכם הסליחה.
לסיום: הנה כמה ביקורות שאהבתי
לקרוא פעמים רבות, חלקן אפילו לאלבומים שממש לא רציתי לשמוע. למזכרת.
היה שלום, שרת.
יפה וכנה כתבת.
השבמחקטוב, לפחות גיליתי שיש לך בלוג.
אתה באמת לא יודע מי זו דיאמונד דוג? אשלח אותה לפוסט הזה, ואולי יצא מזה איחוד מרגש.
שנים נאלצתי לאכזב אנשים כשהחמיאו לי על ביקורות במילים "זה דיימונד דוג הבן" (ועל כמה ספציפיות כמה שאפילו אני התאכזבתי להגיד) אז היי :) אני הרבה יותר טראש.
השבמחקיפה כתבת, והכי חשוב - בכנות שלא שכיחה מספיק בנאומי הספד. בתור מנהל לשעבר בתקופת הדעיכה הנ"ל, אני יכול קצת לשתף ולומר שתמיד ליוותה אותי מן תחושת נדנוד - כיף גדול לגלות עוד כותב חדש שמת לתת מעצמו לאתר ביחד עם התחושה הזו של רדיפה מתמדת וניג'וסים רבים אחרי עוד מישהו שיכתוב, שירים פרויקט, שייקח כרטיס חינם להופעה ויסקר אותה, מה שהפך את התפעול סוג של אובססיה מטורפת, שעזיבתה אפשרה תחושת הקלה משמעותית. בימינו, לפחות בישראל, אין כאלו אתרים פתוחים ושיתופיים, וכאלו שנפתחו בשנים האחרונות (כמו 'אני יורק' ו'סוכן תרבות') לא הצליחו לתפקד ככאלו, ואפילו 'עין הדג', שנהנו תמיד מהפריווילגיה שהם עוסקים בעיקר בבלוקבאסטרים ולא במוזיקת שוליים, נסגרו ונפתחו תחת הפורמט של בלוג שמחזיק אדם יחיד. אם יש משהו משמח, זו התהודה שיש לסגירה, ואני אפילו די מופתע ממנה, חבל שהיא לא התרחשה אפילו כבר לפני שניים או שלושה חודשים, ואז ההרגשה הייתה יותר טובה, ואולי גם היה איזשהו מומנטום למינוף, אבל מי יודע?
השבמחקהי מיטל, ברוכה הבאה, תתרווחי ותרגישי בית. זאת אני אומר כדיאמונד דוג אל דיימונד דוג.
השבמחקגם אני שמחתי לגלות אותך בבלוג הזה בעקבות פוסט הפרידה... אין מה לומר, רק חבל. על הסגירה, על הדעיכה, על הריבים שהובילו אליה. לפחות התהודה הזו מספקת הזדמנות לשוב אל כמה מאותן ביקורת יפהפיות, שאי אפשר למצוא במקום אחר, שגורמות לך לרצות להקשיב לאלבומים שאפילו לא מעניינים אותך רק בזכות הלהט של הכתיבה.
השבמחקזה החלק העצוב באמת. לא ש"הקצה" או השרת נעלמו. אלא שכרגע נעלמו כל להיטות ותשוקה למוזיקה מגלגלצ, ושהסקרנות והאהבה הבוערת הזו למוזיקה שבשרת הופכות לארכיון.
סך הכל, זאת דרכו של עולם. כמה אתרי תוכן עצמאיים, בלי גוף כלכלי חזק מאחוריהם, שורדים כל כך הרבה זמן?
השבמחקיוחאי, תוכל לספר מה קרה לגדי ב. ולמה הוא ז"ל?
השבמחקתודה
את גדי ב, הוא גדי ברינקר, לא הכרתי באופן אישי. להבנתי הוא התאבד:
השבמחקhttp://www.hasharat.co.il/html/forumonepost.php?id=1&idp=18208&post=18208
אותו כנ"ל, לצערי הרב, לגבי אריק חייט ז"ל, אותו כן הכרתי אישית ברמה זו או אחרת:
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,404,209,31682,.aspx
יהי זכרם ברוך.
כתבת מקסים. גם בשבילי היה השרת בית ראשוני לכתיבה ואני מברך על כך. אני גם חושב, במקביל, שלחיים דינמיקה משלהם וצריך לראות את השרת כמשהו שמילא תפקיד מסוים בתקופה מסוימת ועכשיו ממשיכים הלאה.
השבמחקכואב אבל מנחם, כשמסתכלים מה יצא מזה...
כמה מילים ממני
http://he.smalltownromanceblog.com/?p=2319
זה נכון, ובסופו של דבר המשכנו הלאה בבלוגים עצמאיים, אבל לי לקח המון המון זמן לפתוח את הבלוג הזה ולולא הבמה הפתוחה שניתנה לי בשרת זה לא היה קורה מעולם.
השבמחקעצוב יותר שאנשים מתאבדים מאתרים שנסגרים. צריך לקחת דברים בפרופרציות. גם לי שנראה שהבלוגים היו השלב הבא. כשאני פתחתי את הבלוג שלי הכרתי את אחי רז כבלוגר והשרת העיוור כבר לא היה בשיאו. נדמה לי גם שהיום אנשים רוצים יותר להאזין דרך האינטרנט ופחות לקרוא על מוזיקה באינטרנט.
השבמחקמישהו יודע מי אחראי לאייקון של השרת העיוור, ומה המקור/רעיון של הלוגו ?
בואנ'ה נסחפתם קשות עם השרת העיוור הזה.
השבמחקתודו על האמת, האתר הזה הוא גוויה (אולי אפילו סרוחה) כבר כמה שנים.
הפורמט שלו ארכאי .
האתר הזה גיבש את עצמו , לא כאתר ביקורות, כי אם , הנה אני כותב "וואו, כמה שאני מת על האלבום הזה, הוא שינה את חיי ... " ובלה בלה כאלה.
נו באמת, על כל אחד שכתב שם, יש מיליון שלא כתבו על אלבום שהם אוהבים.
אין ולא היה לזה שום ערך מוסף.
האתר הזה, גזר על עצמו את סגירתו.
אין מה להצטער על כך.
יותר מצער אם הוא היה ממשיך בצורה של השנים האחרונות.
כל מיני סקרים מפגרים זה היה הדבר היחיד שהשתנה שם מידי פעם.
היה נחמד, וטוב שהיה.