בלי מלוטרון, בלי חליל, בלי טולקין

בשבוע שעבר נפרדנו מאתר האם של הבלוג הזה, "השרת העיוור". אבל כאמור החיים נמשכים, השרת העמיד לעצמו ארסנל משובח של בלוגרים שממשיכים את דרכו. ורק כדי לסיים את המעגל בצורה סופית, אני רוצה לתת עוד התייחסות שמיד תזרוק אותנו אל הפוסט הבא. סיפרתי לכם שבנובמבר 2001 כתבתי את הביקורת הראשונה, הפוסט המוזיקלי הראשון שלי. אותו פוסט עסק באלבום המופת Mekanik Destructiw Komandoah של ענקי הפרוג הצרפתיים, הלוא הם מאגמה (Magma), בהנהגת המתופף והמלחין הבלתי אנושי כריסטיאן ואנדר (Christian Vander) . והנה, מתוך מחווה אחרונה לשרת, אני רוצה היום לחזור למאגמה ולספר קצת על אלבום מופת נוסף וייחודי מאוד שלהם, שהוקלט ב-1974, ושמו Wurdah Itah.

קבלו וידוי, שמיד יוביל אותנו למחקר אנתרופולוגי קצר: בצעירותי, בתקופת כתיבת הביקורת הראשונה שלי בשרת, בתחילת שנות האלפיים, הייתי מה שמכונה פרוגר, או מה שמכונה בחוגים מסוימים- ג'וש (Josh). במילים אחרות- הייתי מעריץ כבד ביותר של רוק מתקדם. באותם ימים ממש קרמה עור וגידים קהילה שלמה של מעריצי פרוג, הרבה בזכות האתר הוותיק של אורי ברייטמן. לפתע הוקמו פורומים של רוק מתקדם, הוקמו להקות של רוק מתקדם, הועלו באוב אלבומי רוק מתקדם ישראלים נושנים וזנוחים, החנות "קצת אחרת" הוקמה בתל אביב, והייתה ממש תחושה של קהילה\גטו של מעריצי רוק מתקדם, כאשר שיא הפעילות של הקהילה היה ערבי רוק מתקדם שנערכו בבית ספר רימון (מי שיזם וארגן את הערבים האלה היה איש הקהילה והמוזיקאי אריק חייט ז"ל, שנדב לזר ציין בפוסט הספד מרגש ב"אטמי אזניים" כי מותו למעשה ציין את הסוף לאותה קהילה). להבנתי עד היום קיימת קהילה כזו (חפשו את הקבוצה "פרוגיסטן" בפייסבוק). בכל מקרה, את האווירה והלך הרוח באותם ימים ניתן לתמצת למשהו מעין זה: אנחנו חבורה של חנאנות שאוהבים רוק מתקדם, שזה הדבר הכי מדהים בעולם, מתת האל המוזיקלית לאנושות; לרוע המזל, אנחנו במיעוט עצבני משום שהאנשים שם בחוץ, אלו ששומעים וולווט אנדרגראונד ועוד שיקוצים כאלה שמנוגנים בארבעה רבעים לכל אורך השיר (!!!), חושבים שהמוזיקה הזו זוועתית; אבל הם לא יודעים מהחיים שלהם, רק אנחנו יודעים את האמת, אבל אנחנו נפיץ את הבשורה לכלל האנושות!! בכל מקרה, גם אם אני מגזים, אני הרגשתי משהו מעין זה. שום גיחה מחוץ לגטו הג'טרו-טאל-קינג-קרימזון-אמרסון-לייק-אנד-פאלמר וכו' לא נראתה שווה מאמץ.

באיזשהו שלב, בערך לקראת סוף הצבא, נפל לי האסימון- כן, יש עוד מוזיקה בחוץ ששווה שמיעה. יש עוד המון מוזיקה כזו. לפני הפרוג יש מוזיקה קלאסית של המאה העשרים, יש ג'אז, יש אוונגרד, ויש גם דברים כמו פרוטו פאנק ופוסט פאנק ובלוז ורוק פסיכדלי וכו' וכו' וכו'....כפי שאתם יכולים לראות בענן התגיות של הבלוג, הבלוג הזה ממש לא עוסק בעיקרו ברוק מתקדם. היום אני יכול להגיד שאני שומע מעט מאוד רוק מתקדם של פעם, פה ושם אני חוזר לכמה להקות שאני עדיין חושב שהן מדהימות- ג'תרו, קרימזון, גונג, סופט משין, ואן דר גראף ג'נרטור, הנרי קאו על נגזרותיה (אני לא חושב שפלויד אף פעם באמת היו להקת רוק מתקדם, מקסימום פסיכדלי מורחב). אבל בסיסטם שלי זורמים היום, על פי רוב,דברים שונים לגמרי, והיום הרבה פחות מעניין אותי לשמוע על להקת פרוג אוזבקית שעושה קאברים לאמרסון לייק אנד פאלמר. אבל, וזה וואחד אבל, אני יכול להגיד שההאזנה המוקדמת לרוק מתקדם פתחה לי כבר משלב מוקדם את האוזניים להרבה דברים בעתיד; לולא האזנתי להתחרעויות של זאפה והמאת'רס המוקדמים (למרות שפיוריסטים של זאפה לא יסכימו, אלבום כמו Uncle Meat הוא האמ-אמא של הפרוג, ובכלל הגיע הזמן לכתוב עליו, אעשה זאת בקרוב) לא יכולתי להגיע לדבר מופרע\מופרך כמו פרי ג'אז, בלי לשמוע הנרי קאו לא הייתי מתקרב למוסיקה מודרנית של המאה העשרים, בלי הגיטרה האקוסטית והחליל של איאן אנדרסון לא הייתי מגיע למחוזות פולק נסתרים, וכולי וכולי. בוטום ליין לשתי הפסקאות הארוכות האלו- לפרוג היה תפקיד מאוד משמעותי בעיצוב הטעם המוזיקלי שלי, ועדיין יש לי חיבה לז'אנר, אבל היום אני גאה להגדיר את עצמי כפוסט-ג'וש.

להקה שנופלת להגדרה של רוק מתקדם ועדיין מסוגלת להפיל לי את הלסת היא מאגמה. משום שמאגמה היא לא סתם להקת פרוג- ההגדרה הזו לגמרי קטנה עליה; זו תופעת טבע. מאגמה עושים בית ספר לכל אותן להקות פרוג רך כמו קאמל ודומיהן, ומראה להן מה זו באמת מוסיקה עם ביצים. לא חושב שנתקלתי בהרבה להקות שגם יש להן חזון מגובש לחלוטין שהן הולכות איתו עד הסוף וגם עושות את זה כל כך טוב. מילת המפתח בסיפור של מאגמה היא עוצמה. הלהקה הזו עוצמתית ברמות מפחידות, ולא סתם יש להם קהל אדוק שעוקב אחריהם כבר ארבעה עשורים. העוצמה הכמעט שטנית הזו, שגובלת בטראנס או בפולחן שבטי, גם מרתיעה מאוד, בעיקר בהתחלה; ההתעקשות של ואנדר וחבריו לשיר בג'יבריש (הם שרים בשפה מומצאת שואנדר המציא, שנקראת "קוביאנית", נגיע לזה), האינטנסיביות והלהט הרב של המוזיקה והשירה, הרפטטיביות הבלתי פוסקת, ההשפעות המוזיקליות הברורות ממלחינים כמו ואגנר וקרל אורף, והשמועות הדי מבוססות על הנטיות הנאציות של ואנדר (מעולם לא אושר, אבל קצת קשה להתכחש לזה) ודאי לא ימצאו חן באוזני רבים.

המוזיקה של מאגמה תוקפת אותך מכל הכיוונים, זו חוויה טוטאלית משום שהמוזיקאים חווים חוויה טוטאלית. הם באמת משוכנעים שהם באים מהכוכב קובאיה (משם השפה המומצאת- מאגמה היא להקת קונספט שכל אלבומיה עוסקים באפוס מדע בדיוני מתמשך שבו תושבי כוכב לכת ששמו קובאיה עוזבים את הכוכב הגוסס ועוברים לכדור הארץ. כמובן שאין דרך לדעת זאת, או להבין את הסיפור, משום שהשירים הם בקוביאנית. אמרתי לכם שיש להם חזון), הם באמת בתוך התבניות הרפטטיביות של ואנדר והם לגמרי בתוך הדבר החי הזה. המוזיקה הזו סוחפת כמו להיות בכנסיית גוספל בהארלם, מצד שני היא מרגישה כמו משהו שיוקלט במאה ה-23 או משהו שבאמת מגיע מכוכב אחר. ועוד משהו- המוזיקה שלהם חפה מקלישאות של רוק מתקדם, לא תמצאו פה סולואי חליל נוגים בתשע שמיניות, לא מלוטרונים מתקתקים, לא עטיפות גרנדיוזיות בעיצובו של רוג'ר דין וגם לא מילים חובבניות על גמדים מספרים של טולקין, זה פשוט לא קיים פה. אומרים לנו שיש פרוג אחר.

רוב האלבומים של מאגמה ו-ואנדר מכילים הרכב גדול שכולל כמה ווקליסטים (כולל ואנדר עצמו שהוא לא רק מלחין אדיר, מעבד מדהים ומתופף שלא מהעולם הזה, הוא גם זמר מצוין), כמה קלידנים, גיטרה, באס, כלי נשיפה ועוד. כדאי להקליט את האלבום Wurdah Itah ואנדר צמצם את ההרכב משמעותית, עד כדי כך שהאלבום אינו מיוחס רשמית למאגמה אלא מוגדר כאלבום סולו של ואנדר (אם כי מעריצי מאגמה רואים בו אלבום מאגמה לכל דבר, וכך גם אני). מלבד ואנדר שמנגן תופים וקלידים (בעיקר פסנתר), יש כאן את באסיסט הלהקה יאניק טופ, ושני ווקליסטים- קלאוס בלסקווי, זמר בלתי סביר בעליל עם המוןןן אוקטבות, וסטלה ואנדר, אשתו של, זמרת מבריקה בזכות עצמה. ואנדר למעשה ריכז את המוזיקאים הבולטים במאגמה לאלבום שהוא כמעט הגרסה הקאמרית של מאגמה.

וזו הסיבה שהאלבום עובד כל כך טוב: דווקא בגרסאת לייט של מאגמה, דווקא עם תזמור דל במכוון ועם יחסית מעט זמרים (והרבה אוברדאבים), מתגלה אלבום עוצמתי וחזק אף יותר מאלבומים של מאגמה בהרכב מלא (כמו אלבומי המופת 1001 centigrades, Kohntarkosz, וכמובן Mekanik Destructiw Komandoah  שאגב הוא חלק מטרילוגיה ש-Wurdah Itah הוא גם חלק ממנה)- רוב האלבום הוא רק תופים, פסנתר ושירה (את הבאס תכל'ס לא ממש שומעים והוא גם לא ממש נחוץ), ועם זאת- האלבום עוצמתי וסוחף מאין כמוהו. בנוסף לצמצום בהרכב, ואנדר צמצם משמעותית את אורך השירים- יש כאן 12 שירים קצרים יחסית שרובם לא עובר את מחסום שלוש הדקות, בהחלט תופעה תמוהה בעולם הרוק המתקדם. גם כאן, less is more- הקטעים הקצרים האלה עובדים כמו מכות אגרוף קטנות אך בעלות אפקט מצטבר בדרך לנוק-אאוט הסופי. ועוד משהו- ואנדר אמנם מוקף במוזיקאים הדומיננטים במאגמה, אבל מנגן בערך בתשעים אחוז מהאלבום לגמרי לבד ועושה עבודה מדהימה, הן כמתופף והן כפסנתרן, ולפחות מבחינת נגינה הקרדיט לאלבום סולו לגמרי מגיע לו.

בסופו של דבר, ובאופן פרדוקסלי על סף גיחוך, מה שעושה את מאגמה לכל כך שונה, ייחודית וטובה היא דווקא העבודה הווקלית היוצאת מגדר הרגיל של ואנדר והזמרים שלו. קודם כל, ואנדר ניכר שואנדר השקיע המון מחשבה בבניית השפה הקוביאנית, שנשמעת כמו הכלאה בין גרמניות לשפות מזרח אירופאית ואין בה אפילו שבב של מבטא צרפתי; יש משהו קינקי ומושך בזה שזו אשכרה שפה שאומרת משהו, אבל ואנדר מעולם לא טרח להסביר את המילים או ליצור מילון לקוביאנית. שנית, וכבר כתבתי את זה בשרת, ואנדר השתמש בטריק הישן של אופרה- אתה נהנה מלשמוע את הצליל של המילים, והמשמעות שלהן ממש לא מעניינת אותך. ולבסוף- הביצוע הווקאלי של הזמרים פשוט לא ייאמן- הם גם שרים ברמה טכנית מאוד גבוהה, והתשוקה, הו, התשוקה והמסירות שבה הם שרים את המילים הלא מובנות והזרות האלו, זה פשוט סוד קסמה של הלהקה. כאמור, זה מזכיר אופרות של ואגנר, מה שישר זורק אותנו לתקופות חשוכות בהיסטוריה. כן, כנראה שלואנדר ולמאגמה יש איזושהי זיקה לנאציזם; אם זה נכון, בשום פנים ואופן זה לא מצוין באופן מפורש בתוכן (מצד שני, לעולם לא נדע מה התוכן...), ואישית אני מעדיף להמשיך להעריץ את ואנדר על מפעל החיים שלו ולהישאר בתחום האפור של לא לדעת.

אבל חלאס עם המילים, זו פשוט מאגמה במיטבה, או במילים אחרות- אלבום שאי אפשר להתכחש לו. החצי הראשון שלו הוא כנראה שיא הקריירה של ואנדר, החצי השני קצת פחות מוצלח אבל עדיין סוחף וממכר. זה לא עוד אלבום פרוג שכלתני שמצליח להיות אינטליגנטי אבל לא מצליח לרגש (ע"ע האלבומים של להקת ג'נטל ג'יאנט, שמעריציה כנראה לא יסלחו לי), אלא אלבום שממש שואב אותך אליו, וזה מגיע לרמות שאתה ממש מצטרף לשירת הג'יבריש האדירה של ואנדר ושות' באקסטזה דתית. חשוב לי לנסות לשכנע דווקא את אלו שבורחים מרוק מתקדם בגועל: מאגמה בהחלט להקה ששווה לשמוע גם אם אתם באים מעולמות זרים לחלוטין לפרוג. אחרי הכל, ג'ון ליידון מעריץ שלהם, כך שאין סיבה שאתם תנהגו אחרת.

כמה קטעים מתוך הופעות מהשנים האחרונות, בהרכב מלא: