יום שני, 1 ביולי 2013

אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה, חלק א': בין עזה לרפיח




אחרי שאת החודש הקודם בבלוג הקדשתי לג'ון זורן, אני שוב עושה כאן חודש קונספט בבלוג, אך הפעם לא אתמקד באמן מסוים אלא בתמה חוזרת, שהיא- שירים ישראליים שמציגים נקודות מבט על המתרחש כאן בעשורים האחרונים, ה"מצב" המפורסם כל כך. בחודשים האחרונים עסקתי די הרבה בטקסטים פוליטיים ביצירה אישית, ונושא השירים הפוליטיים תמיד משך אותי; תמיד נראה לי מוזר כמה העיסוק בפוליטיקה במוזיקה הישראלית נדיר יחסית, בזמן שבקולנוע הישראלי ובאמנות פלסטית העיסוק הזה מאוד בולט ואף מרגיז כל מיני אושיות מלאות חשיבות עצמית מהקונצנזוס. בחרתי החודש ארבעה שירים שבעיניי לא רק מציגים איזו קשת של נקודות מבט אלא גם ניצבים על ציר כרונולוגי, ואני מעוניין להציב אותם זה מול זה.

 הכותרת של הסדרה, "אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה", היא שם של שיר מתוך אלבומו החדש והמצוין של יהוא ירון; על האלבום של ירון עצמו אני לא רוצה לדבר, הוא כבר קיבל את הביקורות הטובות שלו, אבל אני משאיל את הכותרת הזו משום שאני מרגיש בדיוק הפוך- אנחנו עם שעדיין מנסה להבין את זהותו, האם הוא דת או לאום, האם זו מדינה יהודית או דמוקרטית, האם מה שמאחד אותנו הוא נאראטיב משותף או פשוט פחד קולקטיבי מהשמדה המונית, ובעקבות חוסר ניסיון להתמודד עם השאלות הנפיצות והכואבות האלה ברצינות, אנחנו לא יודעים איך להתמודד עם היסטוריה, ויותר חשוב ועצוב מזה- אנחנו לא באמת רוצים; לימודי ההיסטוריה בתיכון מסתיימים לפני 48', וכדי לנסות להבין מה קרה מאז אנחנו אמורים להשלים לבד, מה שרוב האנשים מתעצלים או לא רוצים לעשות.

ירון בשיר שלו מציג נסיון מבולבל לגבש זהות והיסטוריה שאני מאוד מזדהה איתו; את הבלבול הזה אני מנסה בשנים האחרונות להפיג וללמוד יותר ויותר על העבר, וזה מאוד קשה, במיוחד בשל העובדה שבמרחק השנים כל מה ששורד הוא נקודות מבט שונות שמספרות נראטיבים שונים; עצמאות או נכבה, שחרור או כיבוש, זכות היסטורית או עוול, בסופו של דבר אתה צריך להכיל את הכל ולהחליט בעצמך איזה נראטיב אתה בוחר. הנקודה היא שרבים, כך אני מרגיש, כלל לא עושים עם עצמם את החושבים הזה, וזה מוביל לתופעות כמו חברת כנסת שטוענת שהיא "פאשיסטית גאה" ומדברת על פליטים אפריקאים במונחים נאציים, סטודנטים באוניברסיטה ששרים את התקווה תוך כדי כשחבר כנסת ערבי חוטף יריקה, או ילדת פלא בת פחות מעשר ששרה שירי שכול לקהל המתמוגג מאושר באולפן ובבית, או, כמו שנראה כאן, להקה צבאית ששרה על שלום. כאן המקום להעיר כי אני אציג כאן נקודות מבט שונות, אבל אני לא מתכוון להיות מה שנקרא "מאוזן"; אינני לוקה בפיצול אישיות ואני לא מתכוון לנהל כאן דיון עם עצמי, אלא עם כל מי שייראה לנכון לקרוא ואף להגיב (ואתם יותר ממוזמנים).

השיר הראשון שאני רוצה לדבר עליו הוא השיר המיתולוגי "פרחים בקנה", שנכתב ע"י דודו ברק והולחן ע"י אפי נצר, והושר לראשונה ע"י להקת חיל התותחנים בשנת 1970, פוסט מלחמת ששת הימים, בואכה מלחמת ההתשה, ולפני מלחמת יום כיפור (ובערך בזמן דומה להעלאת "מלכת אמבטיה" לחנוך לוין בתאטרון הקאמרי). לפני שנתייחס לטקסט ולקונטקסט אני חייב לעצור רגע ולומר שאני מאוהב עמוקות בלחן ובעיבוד של השיר הזה, שעליו אחראי בני נגרי, המלחין של "אל תקרא לי שחור" ואחד מאנשי הצללים הגדולים ש הזמר העברי (גילוי נאות: נגרי יצר איתי קשר מיילים, גר היום בלונדון וייתכן שבעתיד אראיין אותו). זה בלי ספק אחד השירים הגדולים של הלהקות הצבאיות, ובתור אחד שעשה שירות צבאי בחיל התותחנים השיר הזה נצרב לי בתודעה די חזק. אני קצת אובססיבי לגביו. פרט טריוויה- ככל הנראה האיש שאחראי שם על האורגן הוא לא אחר מיוני רכטר (מישהו יכול לאשר?).

ועכשיו: להקה צבאית הוא בעיניי אחד הקונספטים הכי דוחים שיש, והמחשבה שבמשך הרבה מאוד שנים הלהקות הצבאיות היו הבון-טון בכל מה שקשור לבידור ישראלי מעבירה בי רעד. לא רק ששירי הלהקות הצבאיות היו ללהיטים שהכתיבו את הלך הרוח הציבורי, הלהקות הצבאיות הפכו גם כמקפצות קידום קריירה לכוכבי הבידור לאחר שחרורם ולמעשה היוו מין מונופול בידורי, שמי ששבר אותו היו להקות הקצב מחד ו"החלונות הגבוהים" מאידך- זו הייתה החלוציות הגדולה באמת של שמוליק קראוס, שלא צמח מלהקה צבאית ובכל זאת הצליח מסחרית. אבל יותר מכל, מה שהכי מרגיז אותי בלהקות הצבאיות הוא כמובן שזו אמנות מגויסת, מה שבהכרח עושה אותה לאמנות פוליטית בהסוואה. במובן הזה אנחנו חיים היום בעידן הרבה יותר נאור, אם כי עדיין ידו הארוכה של צה"ל עדיין טמונה עמוק בתוך הקונצנזוס הבידורי עם תחנות הרדיו שלה. אבל לפחות הצלחנו להתנער מהמפעל הזה שאמנם הביא לקדמת הבמה הרבה כשרונות אבל בסופו של דבר נועד לשרת את מקבלי ההחלטות.

"פרחים בקנה" מתאר לנו אידיליה, אוטופיה:

כשאביב נרדם ייעור בחיוורון
בשדות האש ייתם הקרב האחרון...

ילדה אחת קטנה ובידה זרים
לעיר הלבנה תצא אז בשירים
ולחייל נרגש תשים סביון בדש,
והשמיים כה בהירים.

זהו מסר ישן נושן מאין כמוהו: זוהי המלחמה האחרונה, שתפתור את כל המלחמות הבאות בתור. מדוע אנו נלחמים? אנחנו נלחמים בשביל להשיג שלום. במובן הזה, הוא "פרחים בקנה" הוא אחד השירים הכי מקוממים בקאנון הלהקות הצבאיות, והוא מצטרף לשיר מקומם אחר, "שיר לשלום", ולשירים אחרים. רגע, למה מקומם, תגידו? זה הרי מצטייר מאוד יפה, מאוד הומני, מאוד אופטימי, הצבא המוסרי בעולם שתמיד חותר לשלום. אז זהו, שלא, משום שיש משהו מאוד לא אמין בלהקה צבאית, שלוחה של משרד הביטחון, עוטה מדים, ששרה על שלום. הרי אם יהיה שלום, כל קיומה של הלהקה הזו אינו הכרחי, ואין צורך בשירים כאלה כלל. זהו האי-שלום שמצדיק את קיומה של הלהקה הצבאית ואת הצבא בכלל, כך ששיר שלום ששרה להקה צבאית הוא כשל לוגי. במקרה של "שיר לשלום" אפשר לפחות לזקוף לזכותו שיש בו יסוד חתרני כלשהו- מה שבלי ספק לא קיים ב"פרחים בקנה". מה שעוד יותר מקומם ב"פרחים בקנה" הוא סוג השלום שהוא מציע:

השמש תידום בין עזה לרפיח
ירח ילבין על פסגת החרמון

כלומר, זה שיר שמתאר שלום של אימפריה שמשתרעת על פני שטח עצום, שנכבש זה מכבר. גם יהיה לנו שלום עם העמים סביב שייכנעו למרותנו, וגם נקים לתחייה את מלכות דוד. זה מזכיר את אמרתו השאננה של דיין בדבר הטלפון לשלום ממדינות ערב שדיין ממתין לו, כביכול. גם האמירה של דיין וגם האופוריה של מלחמת ששת הימים, אותה אוטופיה ש"פרחים בקנה" מיטיב לתאר, התרסקו ונקברו קבורת חמור במלחמת יום כיפור ועל כך כבר נכתב רבות.
נקודה מעניינת נוספת בשיר, ונדבך נוסף על גבי המיליטריזם שבו, היא השוביניזם שנוטף ממנו:

פרחים בקנה ובנות בצריח
ישובו לעיר חיילים בהמון....
החיילים לעיר יגיעו בעם רב
עם נערות ושיר ועם פרחי זהב

כלומר אותן בנות, נערות, וגם הילדה הקטנה שמתוארת בשיר, הן לא יותר מקישוט קרטוני שמונח על כתפי החיילים האמיצים (והרגישים כמובן). אין להן איזו זכות להבעת דיעה או לשינוי הגורל, והן מתבקשות להיות יפות ולשתוק.
בעקבות הלחן והעיבוד הסוחפים השיר עד היום מאוד פופולרי וזכה לגרסאות כיסוי רבות, וכדי להרחיב את הדיון על המקום אותו תפס השיר בתודעה הישראלית אני אגע בשתיים כאלה. האחת היא משנות התשעים, וזו הגרסה הסאטירית המבריקה של החמישייה הקאמרית לשיר. זהו אינו מערכון; חברי החמישייה הקאמרית ניצבים כאן מול מיקרופונים, קרן מור שרה את הבתים (בתור בדיחה חוזרת, קרן מור שרה בקולה הבלתי מרשים די הרבה שירים בתוכנית, למשל את "באב אל וואד" בגרסת קברט) וארבעת הגברים שרים איתה את הפזמון החוזר, תוך כדי העמדה מגוחכת שמתבססת על תנועות ידיים סטריאוטיפיות. שני בתים ושני פזמונים ראשונים הולכים בסדר גמור, וכך גם הבית השלישי; אבל, בפזמון האחרון משהו משתבש, ארבעת הגברים מתחילים לשיר את השיר באמוק ובאגרסיביות בלתי נשלטת, כשהם מואסים בתנועות הידיים ופשוט צורחים את הטקסט (שימו לב לפרצוף של מנשה נוי בסוף). כלומר- כל השיר הם התנהגו באיפוק והסתירו את האמוק הזה, מה שהם הרגישו באמת. הביצוע של החמישייה חושף בדיוק את הצביעות בשיר- טקסט כאילו-אוטופי שמסווה על מיליטריזם פשטני. שימו לב שקרן מור- הדמות הנשית היחידה כאן- אינה מצטרף לחדוות הגברים הששים אלי קרב ולא מתלהמת יחד איתם; גם היא מתנהגת כמו קישוט יפה בצריח. 

הגרסה השנייה היא הגרסה המורחבת,  כפי שבוצעה ע"י צמד הראפרים סאבלימינל והצל, אמנים פוליטיים בלי צל של ספק. כמו שנהוג בהיפ-הופ, הצמד לקח את השיר המקורי, השאיר על כנו את הפזמון החוזר, השמיט את הבתים וכתב בתים חדשים לגמרי (שזה קונספט של שירי היפ-הופ רבים, אני לא מת עליו אבל בגבולות הז'אנר זה מקובל ולגיטימי). השיר מתאים לסאב והצל כמו כפפה משום שהוא מתאים לתדמית ה"יורים ובוכים" ומנטרת ה"נלחמים להביא את השלום" שלהם . כפי שהיטיב וולדורף מהבלוג המצוין "לא מפרגן" לאבחן, סאב והצל יורים טקסטים עתירי סתירות ומסרים מעורבים- מצד אחד כמיהה לשלום ("שחרור שני עמים מחירות לעבדות") ומצד שני הצמדות לכוחניות הצבאית ("די נשבר לנו הזין לחכות לשלום, אני אפסיק על זה לחלום עד שליבי יידום"), כך שבסופו של דבר אתה לא מצליח להבין אם הם פעילי שלום עכשיו או כהנא חי. אני מותיר אתכם לנחש לאיזה מחנה הם משתייכים באמת.

לסיכום: "פרחים בקנה" הוא דוגמא קלאסית לפרדוקס ישראלי ידוע שנובע מחוסר הבנה של איפה אנו חיים ומדוע, שבו זה נראה שפוי וברור שלהקה צבאית תשיר שיר מיליטריסטי במסווה של שיר שלום (ועל מה עוד ישירו חיילים אם לא על מלחמה? הנה רק לפני שבוע ומשהו נאסר על חייל נח"ל להציג את שיריו משום שהדבר "פוגע בתדמית הלוחם"). כמו רבים, גם אני עמדתי במסדרים בצבא ושרתי את השיר בהתלהבות ובאמוק, בלי לעצור רגע ולחשוב על הטקסט, ויותר חשוב, על הקונטקסט.אז כאן עסקנו בלהקה צבאית, פוסט 67' אבל עדיין לפני 73'. בפוסט הבא נדבר כבר על להקה פוסט-צבאית, או יותר נכון להקה שכמעט כולה מורכבת מפליטי להקות צבאיות, פוסט 73'.

נספח: "אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה":

8 תגובות:

  1. מעניין ביותר.
    תהיתי לפעמים אם השירים הללו עיצבו את התודעה או עוצבו בעקבות התודעה בניסיון לחזק ולחבק אותה.

    למשל השיר "העולם כולו נגדנו".
    ממש שיר זוועה.

    השבמחק
  2. מאמר מעניין.
    לדעתי צריך להבין את השיר הזה בהקשר של ההשפעה האמריקאית על ישראל באותן שנים, הכניסה של ההיפים למיינסטרים כשבמקביל אצלנו מלחמת ששת הימים. מהפכת האהבה מסתננת אל תוך הפופ הישראלי, שכאמור נשלט על ידי הלהקות הצבאיות, ונוצר מצב באמת פרדוקסלי במובן הזה; וישראל, שהופכת את המצב הגיאופוליטי שלה על פניו אחרי מלחמת ששת הימים, איננה עוד מדינה בסכנה קיומית (שהרי מאמצי מדינות ערב עוברים מהשבת קווי 48 וביטול המדינה, אל השבת קווי 67) ומחפשת הצדקה מוסרית למדיניותה. שלא לדבר על הכיבוש, פשוט כי אז זה לא עניין אף אחד.
    המצב החדש, של אימפריה קטנה בהנהגת מפלגה מעין סוציאל-דמוקרטית, מוליד את האמונה לפיה אנחנו עושים הכל כדי להגיע לשלום עם שכנינו, מה שלא מונע מאיתנו גם להתחיל להתנחל. הרי גם ה"חיילים" בשיר היו מעדיפים לפשוט את המדים ולמלא את קני התותחים בפרחים במקום בפגזים. במסגרת זו אנחנו יורים ובוכים, וכידוע, הרוצה בשלום היכון למלחמה.
    האמונה הזאת לא הייתה נכונה אז יותר משהיא נכונה היום.

    השבמחק
    תשובות
    1. ציינת נקודה יפה, ההשפעה האמריקאית אכן התבטאה לכל הפחות בעבודות אחרות של בני נגרי, כמו "אל תקרא לי שחור" שצוין לעיל.

      מחק
  3. תיקון קטן,בלימודי ההיסטוריה בתיכון לומדים עד להסכמי אוסלו

    השבמחק
    תשובות
    1. אני לא יודע מה קורה היום, אבל אני אישית מעולם לא למדתי על שום דבר ראוי לציון מעבר לספר הלבן,וגם אף אחד אחר בשכבת הגיל שלי. בילויים, עליות ראשונות שניות, כמה מושגים בסיסיים מאוד בציונות, הרבה שואה ומלחמת העולם השנייה כמובן, ספר לבן עד כמה שזכור לי, וזהו. אם היום מגיעים עד אוסלו אז זה התקדמות מרשימה.

      מחק
  4. אז ככה- בגדול ניתוח מאוד יפה, אך לא הייתי קורא לזה ניתוח של השיר שכן איני חושב שדבריך בהחלט מביעים את דעת המחבר, אך לא בהכרח היתה זאת כוונתך.
    אתחיל בטענתך שהצגת את הדיסוננס של שירי שלום ולהקות צבאיות וטענת שלצבא אין קשר לשלום ועוד יותר הוספת שכשיש שלום אז לא יצטרכו צבא, הצגת הצבא שמטרתו היא מילטנטית כוחנית ורק לרגעי מלחמה הינה גישה מוטעית ומטעה מטרת הצבא היא בראש ובראשונה לשמור על האזרחים ולשרת את המדינה ואם מטרת המדינה היא שלום אז גם מטרת הצבא היא שלום, הדוגמה שיש לי בראש כשאני אומר זאת היא כדוגמת שוויץ- המדינה השקטה בעולם, ללא יריבות ובכל זאת הצבא בין החזקים בעולם- האם שוויץ לא צריכים צבא כי הם בשלום?! דווקא בגלל שהם בשלום הם צריכים צבא.
    משם לקחת את המשפט התמים "השמש תידום בין עזה לרפיח, ירח ילבין על פסגת הר מירון" והובלת לכך שמדובר באמפריה המשתרעת על פני כל מלכות דוד, במקום לנתח את זה כשקט שיווצר בארץ (אני כן מסכים שהשיר בא בתקופה של אופוריה ומסכים שזו היתה המטרה), איך ניתן להבין מכאן מהשיר שאנו בעצם מתכוונים לאימפריה ולמלכות דוד החדשה?
    ולסיום הנימה השוביניסטית- הרי ברגע שמציגים את האישה כהדבר הטהור והשקט אז מתעצבנים על כך שזה שובינסטי להגיד לאישה שכל מה שהיא עושה זה להיות יפה ולשתוק, אך כאן המטרה של הצגת הנשים אינה אלא לתאר מצב של שלום, פרחים בקנה ובנות בצריח, מדובר על כך שבקנה נשתמש בטור אגרטל של פרחים ובנות, שבתקופה זו לא היו בחיל תותחנים כלוחמות יהיו בצריח, משמע הטנק (או במקרה שלנו שמדובר בלהקת חיל תותחנים התותח) לא ישמשו ככלי מלחמה יותר. וכמובן שבחלק שהחיילים מתהלכים להם בעיר והנערות מקרקרות סביבן- כאן אולי יש מקום להציג באמת את החיילים באתוס הציוני הישן, אין זה עיניין שובנסטי, החיילים חזרו מהמשימה שלהם - שהיא להביא את השלום, כמטרת השיר, והנשים כמובן ששמחות מזה- החיילים שלהם חזרו.

    בקיצור,
    אני מוכרח להגיד שנהניתי לקרוא זאת.
    אם זאת לא נראה לי שהיתה כאן ביקורת אובייקטיבית לנושא.
    ובמובן מסוים, אני יודע להתמודד עם ההיסטוריה שלי

    השבמחק
    תשובות
    1. הי יקיר,
      כפי שציינתי כבר בתחילת הפוסט, אין לי שום כוונה או יומרה להיות כאן אובייקטיבי או מאוזן או ממלכתי אלא להביע את דעתי ולהציע את פרשנותי, המטרה שלי היא לעורר דיון ואת זה הצלחתי כי הנה אתה עונה לי. לטענותיך:
      הראשונה- לגבי הדיסוננס, כתבת שהצבא מייצג את המדינה שרוצה שלום, להבנתי לא היה זה המצב באמת בשנים שלאחר מלחמת שש הימים, וניתן למצוא ראיה לכך בציטטה של משה דיין שהוא "מחכה לטלפון של הערבים" בכדי להגיע הסכם שלום. זו לא באמת הושטת יד לשלום אלא יותר התנשאות של מנצחים, וזה גם מה שאני קורא בין השורות של "פרחים בקנה", שכמו כל שיר פוליטי צריך להיקרא בקונטקסט של הזמן בו נוצר.
      לגבי "השמש תידום וכו'"- שים לב שהמשפט הוא סוג של פרפרזה על "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון", אך כאן הגבולות הגיאוגרפיים שמצוינים נרחבים בהרבה ומתאימים בדיוק לשטחים הגיאוגרפיים שנכבשו- מן עזה ועד החרמון, מאחורי הטענה לשלום מסתתרת כאן רברבנות בהישגי המלחמה והמסר למעשה כפי שאני מפרש אותו הוא השגת שלום ע"י הישגי המלחמה והקמת האימפריה החדשה.
      ולגבי הנימה השובינסטית- כאן אין לי ממש טיעון מעבר לכך מה שאני קורא כשובינסטי אתה מפרש אחרת ויש לנו הבדלי השקפות עולם. "בנות בצריח" בעולם המושגים שלי הוא ביטוי שוביניסטי.
      יוחאי

      מחק
  5. כתבה מעניינת תודה על ההשקעה .

    השבמחק