יום ראשון, 23 באוקטובר 2016

שלושה מוחות ועשר שנים








כולנו יודעים עד כמה הזיכרון נוטה לעוות את המציאות, כמה אנחנו משחזרים ומשכתבים את הזכרונות שלנו ומעבדים אותם לבלי היכר. היום, או יותר נכון הערב או הלילה, אני מציין עשר שנים לארוע מאוד מיוחד- ההופעה האחת שאני עד היום זוכר וככל הנראה תמיד אזכור כהופעה הכי מדהימה שנכחתי בה. ההופעה האחת שאני תמיד שופט את כל שאר ההופעות שראיתי מאז על פיה. ההופעה הזו התקיימה ב-23 לאוקטובר שנת 2006 בזאפה תל אביב, והיא ההופעה של ההרכב Brainville 3, שהורכב משלושה טיטאנים אדירים וגדולים ונוראים שהיו מגיבורי ילדותי והם עדיין מככבים גבוה ברשימת הגיבורים שלי- הבאסיסט יו הופר (Hugh Hopper), המתופף קריס קאטלר (Chris Cutler) והנשר הגדול, האדמו"ר של הפסיכדליה-פרוג-אוונגרד-פולק, דיוויד אלן (Daevid Allen) האחד והיחיד בהופעה הראשונה שלו בארץ מתוך ארבע (הייתה אמורה להיות הופעה נוספת אך בוטלה, אלן נפטר כמה שבועות לאחר מכן בחורף שעבר).

אני הייתי בן 23, מתחיל שנה ב' באוניברסיטה, עם חברה די טריה (לא הייתה בהופעה) שלימים תהיה אשתי היקרה, בלי ילד, בלי מחויבויות, הכל פתוח וזורם, לא יודע כלום מהחיים שלי ולא יודע כלום על העולם, נאיבי קצת יותר ממה שאני היום, מטומטם למשעי. קאטלר היה בן 59, הופר ז"ל בן 61, אלן זצ"ל בן 68. הם נתנו הופעה שהייתה עבורי חוויה חוץ ותוך גופית ובין יקומית. הדמויות האגדתיות האלו, דינוזאורים או אלים עתיקים שכמותם, יצאו מתוך הדו-מימד של הדיסקים והעטיפות והתגשמו לנגד עיניי בחמישה מימדים- שלושה פיזיים, אחד של זמן ואחד של סאונד. מטומטם ונאיבי כשהייתי, לא יכולתי לתאר לעצמי שהאנשים האלו קיימים באמת, ושבאמת ניתנה לי ההזדמנות לראות אותם בזמן אמת.

צריך להודות שמאז סביר להניח שראיתי הופעות טובות יותר, מתוחכמות יותר, עשירות יותר, ארוכות יותר. גם ראיתי אותם אחר כך- את אלן בהופעה גרועה למדי בבארבי עם ה-Acid Mothers Temple במה שנקרא Acid Mothers Gong, ואחר כך שוב באותו זאפה ת"א עם גונג (אחלה הופעה אבל אין מה להשוות לרמות ההתרגשות של ההופעה של Brainville 3). את קאטלר ראיתי לפני כמה שנים מתארח בפסטיבל אוונגרד בתיאטרון תמונע (נדמה לי). את הופר לא ראיתי עוד- הוא נפטר כבר ב-2009. ובכל זאת, עדיין לא הייתי בהופעה שבה התרגשתי בצורה כל כך טרנסנדנטית. השילוב של מי שהייתי אז, מי שהם היו אז, גודל המעמד- ורק לבסוף, ההופעה עצמה, שהייתה בת בת בת זונה- רומם את ההופעה ההיא לרמה מיתית, מעין אולימפוס שעומד במבחן הזמן, עשר שנים קדימה.

קודם כל צריך אולי להבין במי מדובר. השלישייה הזו צמחה מתוך סצנת קנטרברי, שפעלה בשנות השישים-שבעים באנגליה, מעין תת-ענף של מה שמכונה רוק מתקדם. אלן ניגן עם הופר לראשונה כבר ב-1963 (!), עם מתופף בן 15 בשם רוברט וויאט. הופר היה ממקימי להקה פרוטוטיפית בשם The Wilde Flowers, להקה שלמעשה לא הקליטה אף אלבום אבל הייתה העובר שהוליד את כל הסצנה כולה; חצי מחברי הלהקה הקימו את Soft Machine, החצי השני את Caravan. אלן הצטרף ל-Soft Machine  בתחילת דרכה אולם נאלץ לעזוב בשלב מוקדם, והקים ביחד עם אשתו דאז גילי סמיית' את להקת Gong שהפכה למפעל חייו; גונג התפצלה לאינספור תתי ותת-תתי להקות ואלן גם עשה המון דברים אחרים. הופר הצטרף בשלב מסוים ל-Soft Machine ומאוחר יותר השתתף בהמון הרכבי בת שלה. קאטלר היה ממקימי Henry Cow  האגדתית, קרובה-רחוקה של להקות הקנטרברי ולהקה הרבה יותר חתרנית ואוונגרדית, והשתתף גם הוא בהמון הרכבים קטנים שהתפצלו ממנה. בין לבין השלושה שזורים זה בזה בעוד כל מיני פרויקטים והופעות אורח שונות ומשונות.

כל אחד מהם הוא מוסד בפני עצמו עם קילומטראז' מפה ועד הונולולו. אלן היה אחד היוצרים המקוריים ביותר שאי פעם יצאו מהרוק המתקדם, הוא גם מחלוצי הגיטרה הפסיכדלית הגדולים; הופר היה באסיסט ענק וגם מלחין גדול שהותיר חותם באחת הלהקות הכי אהובות עליי; וקאטלר- ידעתי שהוא ענק ותמיד הערצתי את סאונד התופים המתכתי והבלתי שגרתי שלו באלבומים של הנרי קאו, אבל הוא זה שבסופו של דבר עינג אותי הכי הרבה בהופעה. ההרכב שלהם, שנקרא על שם קטע ג'אז של סאן רא, הוקם במקור עם מתופף אחר, פיפ פייל, עוד שם ידוע בעולם הקנטרברי; כפי שאלן סיפר באותו ערב, פייל נפטר במלון כמה שבועות לפני ההופעה. אלן טען שזה היה תוך כדי אורגזמה.

בערך בגיל 13-14, עשר שנים לפני ההופעה הזו, פיתחתי את התחביב המוזר הזה של לשמוע להקות שנוצרו בין עשר לעשרים שנים לפני שנולדתי, רובן אנגליות (היום זה כבר מאוד שונה). הדיסקוגרפיה הענפה של אלן-הופר-קאטלר ורבים אחרים ליוותה אותי כל השנים האלו ותמיד גם הכניסה אותי לניכור מוזיקלי מסוים מרוב בני גילי, ניכור שמאוד מצא חן בעיניי. בנוסף לכל המגרעות שלי מאז, הייתי גם נער פריפריה חיוור (סיפרתי פה כבר איך פעם שלחתי דיסק לחנות בדואר לאחר הקניה כי חשבתי שהוא מקולקל), ואנשים כמו אלן-הופר-קאטלר היו הגיבורים שלי לאורך תקופת גיל ההתבגרות, שרובה התאפיינה בשיעמום פרובנציאלי ותסכולים מיניים. אמנם ראיתי את פיטר האמיל בהופעה בשנת 2000 (או 2001?) אבל זה היה הכי קרוב לראות אליל נעורים (ההופעה הייתה טובה אבל קצת פושרת, בטח ביחס להופעה אחרת של האמיל שראיתי ב-2008). לדיוויד אלן הייתה לי חולשה מיוחדת והידיעה שהוא הולך להופיע בגילו המתקדם אצלי בחצר האחורית הייתה בלתי ניתנת להכלה.

23 באוקטובר 2006. אני מגיע להופעה מלווה בשניים מטוביי חבריי, שלושתנו לבושים כמו שצריך להתלבש להופעה כזו- פסאוד-היפיים מוזרים (אשתי עד היום נקרעת מצחוק מהתמונות; אגב את כל התמונות המצורפות אני צילמתי). אני חושב שקנינו במיוחד בגדים להופעה בשוק הפשפשים ביפו. הקהל נראה כמו כנס התעוררות של כת- בין השאר הרבה מכרים תל אביבים שהכרנו מהפאב "בית הבירה" (אתם יודעים מי אתם), כולם לבושים מוזר וצבעוני כמונו ההתרגשות הייתה בשיאה (על אף שזאפה תל אביב זה לא ממש המקום להופעות אוונט-ג'אז-פסיכדליות אבל מילא). הערב התחיל מאוד מאוחר, בחצות- טכנית זה היה ה-24 באוקטובר. החימום היה הופעה מאוד קצרה של להקת קרוזנשטרן ופארחוד המופלאים תמיד (כאן המקום לציין שהאיש שהביא את הלהקה לארץ הוא ויקטור לוין, מנהל Auris media ואיש יקר מאוד ובעל מניות רבות). הם הכניסו אותנו לאווירת הטירוף הדרושה.

ואז הם התחילו לעלות אחד אחד. ב-00:30  ראשון עלה קאטלר, שבעיניי היה הכוכב הגדול של הערב. עד היום זו זכורה לי כהופעה הגדולה ביותר של מתופף שראיתי. קאטלר, מתופף אוטודידקט שיצר מתודה מאוד לא שגרתית על התופים, ניגן כמו מכשף מיסטיקן קדום- הוא ליטף את התופים, ערסל אותם, סנט בהם, והכל תוך תנועות ידיים מהפנטות וברגליים יחפות. אחרי כמה דקות מאולתרות עלה גם הופר, שעשה מה שמצופה מבאסיסט- להחזיק את מערבולת המוזיקה החופשית שהשניים האחרים עשו- אבל הוא עשה גם דברים פחות שגרתיים לאורך ההופעה וניגן גם תפקידים של גיטרה חשמלית מובילה.



ואחרי עוד כמה דקות, מצד שמאל של הבמה, מהחושך, החל להבליח אלן, נכנס לבמה בהילוך איטי מזויף, לקח את גיטרת ה-Honner הקטנטנה והמצחיקה שלו (בהופעה עם ה-Acid Mothers Gong גם לגיטריסט השני הייתה גיטרה כזו בדיוק). אלן עשה את כל מה שתמיד ידעתי שהוא עושה עם הגיטרה- סאונד ה-Glissando האגדי שלו (טכניקת נגינה מיוחד שבה אלן מצמיד מוט מתכת למיתרים, והחיכוך של המוט בתוספת אפקטים מתאימים יותר סאונד חללי-שמיימי מופלא) ושימוש מושלם בלופר. הוא לא תמיד דייק- אבל גם בגונג הוא לא תמיד דייק.




מה קרה בדיוק בשעה וקצת שבאו אחר כך לא זכור לי, במרחק עשר שנים, לפרטי פרטים. אני זוכר שעמדתי ממש בשורות הראשונות, מרחק נגיעה. אני זוכר שנוגנו שני שירים או אולי יותר מתוך האלבום האגדי של גונג, Camambert Electrique, כמה שירים מהרפרטואר העדכני יחסית של אלן שלא הכרתי, ונדמה לי שהסיום הגדול היה מחווה לאלבום הראשון של Soft Machine. אני זוכר שקפצנו באקסטזה, צרחנו את המילים כשידענו אותם, והרגשנו בכוכב אחר. אני זוכר שזו הייתה הופעה מבולגנת, משונה, ביזארית, מדיטטיבית, פותחת עולמות ומרחיבת אופקים. אני זוכר את קאטלר מכשף ומשפיט את התופים, את הופר פורט במהירות עצומה ובאלף אצבעות על הבאס הענקי שלו, את אלן משתולל עם האפקטים וגיטרת הצעצוע שלו ומתבדח איתנו בכאריזמה האינסופית שלו.  







באזור 2:00 הם סיימו. באזור 2:30 הם יצאו והתחילו לדבר ולהסתחבק עם הקהל. קאטלר סיפר לנו על מצבה הבריאותי של דאגמר קראוזה והניסיון להעלות מופע מחווה להרכב Art Bears הנפלא. הופר היה סוג של דביבון חביב. מי שגנב את רוב תשומת הלב ולא במפתיע היה אלן, שישב דקות ארוכות בשמחה רבה, התבדח עם כולם וחתם בסבלנות מופלגת לכל מי שביקש לחתום על דברים והיו הרבה כאלה (כולל איברי גוף שונים- אתם יודעים מי אתם). הייתה לי הזכות לקשקש איתו כמה שניות, והוא אייר לי איור על חתיכת נייר שכבר מזמן אבדה לי. החוויה הייתה של הגשמת חלום במובן הכי טהור שלו. הלוואי וזה יחזור מתישהו שוב.



(הבחור משמאל הוא אני)

יום שלישי, 18 באוקטובר 2016

דילנובל







בשבוע שעבר העולם התעורר בבוקר וגילה שבוב דילן הולך לקבל פרס נובל לספרות. מאז, דילן עשה לפרס נובל מה שבעצם הוא עשה הכי טוב לכל אורך הקריירה שלו- להפתיע אנשים, לגרום להם לתמוה, לגרום להם לחשוב, לגרום להם להתדיין ולחלק אותם לשני מחנות ברורים של 'בעד' ו'נגד'. מרגע שעלה דילן על במת ההיסטוריה, לפני כ-55 שנים, הוא עשה בדיוק את הדבר הזה- לנוע בין אהבה והערכה לבוז ושנאה, בין אלו שמהללים אותו כאחד האמנים הבולטים של החצי השני של המאה העשרים לאלו שטוענים בוקר צהריים וערב שהמלך הוא עירום.



פרס נובל לספרות כבר לעולם לא יהיה מה שהיה אחרי שבוב דילן יקבל אותו. עד כדי כך ההשפעה של האיש הזה אדירה. במהלך קצת פחות משבוע אחרי מתן הפרס נשפכו אלפי מילים בנוגע לשאלה האם דילן ראוי לפרס, האם ראוי לתת את הפרס למישהו שאינו סופר או משורר אלא 'מוזיקאי', מהי המשמעות של פרס נובל לספרות, פרס נובל בכלל, ופרסים בכלל בכלל. בעיניי, הדבר הזה בלבד מספיק כדי לתת לדילן את הנובל. וכל זה כשדילן, בהתנהגות דילנית אופיינית, אפילו עוד לא הגיב לפרס ואפילו עוד לא טרח להודיע למארגני הפרס אם הוא הולך לבוא לטקס.



אם למישהו יש ספק, דעתי נחרצת בעניין- דילן ראוי לפרס לחלוטין. מדובר בלא פחות מאחד מאבני הפינה של התרבות המערבית בחמישים ומשהו השנים האחרונות. כשבואי נפטר, הרגשתי שנעלם מעולם המוזיקה אחד מצבעי היסוד שלה, כמו להפסיק לראות צבע כחול פתאום. דילן הוא צבע כזה בדיוק, והוא "בסיסי" יותר וחורג גם לתחומים מחוץ למוזיקה. אפשר להשוות את דילן לאבות המזון שלו- טי.אס. אליוט, עזרא פאונד, אלן גינסברג ואחרים- ולטעון שהוא מנייריסט, מעתיקן, מתמרחן, ממללן ועוד מילים מבית היוצר של אחד מבניו הרוחניים הבולטים, מאיר אריאל. אבל איש לא יערער שההשפעה של האיש עמוקה ומקיפה.



זה האיש האחד שהוציא את השירה מהגטו האינטלקטואלי שלה, הכניס אותה לכל בית והנגיש אותה לכל ילד ולכל פועל, וזה דבר ענק (לדוגמא, דבר דומה, בקנה מידה קטן בהרבה, קורה עכשיו בארץ- תנועת ערספואטיקה הוציאה את השירה מהגטו הקטנטן של חובבי השירה בארץ, ועל כך מגיעה להם כל ההערכה האפשרית). קצת כמו לו ריד- עוד אמן מפתיע וחובב התנגשויות חזיתיות ושערוריות- דילן היה הראשון להישכב על הגדר עבור כל המשוררים המזמרים שבאו אחריו. כהן, יאנג, ביטלס, אריאל ועוד אלפי אחרים.



לכן, הפרס הזה הוא ניצחון. לא רק ניצחון פרטי של דילן, אלא ניצחון גדול וכללי של התרבות המערבית של המאה העשרים. אני לא מתיימר להיות מבקר תרבות גדול אבל נדמה לי שאחד מ"שדות הקרב" של התרבות של המאה העשרים הוא המאבק בין תרבות "גבוהה" ל"נמוכה". טי.אס אליוט ועזרא פאונד הם בלי ספק תרבות "גבוהה". משוררים-מזמרים כמו דילן תמיד נחשבו לתרבות "נמוכה" יותר. האמנות של המאה העשרים, ספוגה במודרניזם שהפך לפוסט-מודרניזם, אמנם יצרה דברים מגוכחים ואבסורדיים לפעמים שגובלים בגרוטסקות, אבל דבר אחד ברור שהיא עשתה- ואני חושב שהוא נפלא- הוא שבירת הגבולות האלה בין תרבות "גבוהה" ו"נמוכה". זה קרה בספרות (כג'יימס ג'ויס והנרי מילר שילבו "פורנוגרפיה" בספריהם), בשירה (גינסברג ושות'),  בקולנוע שהפך לאמנות רלוונטית לחלוטין, וגם במוזיקה (זאפה הוא הדוגמא המושלמת- האיש שמחבר מוזיקה קלאסית אולטרה מתקדמת עם הפופ הנחות ביותר; או ג'אז, שנתפס כאמנות נחותה והיום נלמד בצורה כמעט מתמטית באקדמיות מכובדות). דילן הוא אחד הדוגמאות המובהקות לזה- משורר שבוחר את המדיום ה"זול" של עמידה עם גיטרה אקוסטית ושירה לתוך מיקרופון, במקום להיות מודפס במהדורות מצומצמות שקוראים בעיקר משוררים אחרים.



ואם למישהו יש עוד ספק עד כמה דילן ראוי- נסו להיזכר מי בדיוק זכה בנובל לספרות בעשור האחרון. אני אודה שלמעט הארולד פינטר (שזכה ב-2005) ואליס מונרו (שזכתה ב-2013)  אני לא מכיר אף שם וקשה לי לחשוב איזה אימפקט יש לזוכים. גם הטיעון ש"נובל לספרות צריך ללכת לאדם העוסק בעיקר בספרות" לא תופס ויש לו תקדימים (ברטרנד ראסל, מגדולי המתמטיקאים והפילוסופי של המאה העשרים אך בטח לא סופר בעיקרו, 1950, ו-ווינסטון צ'רצ'יל שזכה ב-1953). אפשר להתווכח עם איכות השירה, אי אפשר להתווכח על מה שהאיש עשה לשירה במאה העשרים (וקצת).



תודה לאחי לוין ונועם זרח על דיון הפייסבוק הפורה שהוביל לכתיבת הפוסט