יום שבת, 25 בפברואר 2012

beneathe the underdog, part 4: הנקמה של קים



סדרת "מתחת לאנדרדוג" מגיעה לסיומה ורצתי לסיים אותה, כמו שהתחלתי, באנדרדוגית. בפוסט הראשון עסקתי בניקו, שנתפסה כבורג בלתי נחוץ בלהקה בה אף פעם לא הייתה חברה ממשית; אחר כך עברתי ג'ון אנטוויסל, שלא נתפס ככותב שירים רציני; משם הגעתי לרולנד ס. האוורד שלא נתפס כאחד שמסוגל להוביל להקה כסולן ; האנדרדוגית האחרונה שאדון בה דווקא כן נתפסה ככל אלה, אבל לצעדה היא נאלצה לנגן כינור שני ליוצר הראשי בלהקה שבה הייתה חברה. היה ברור לכולם שהיא מאוד דומיננטית, שהיא יודעת לכתוב ולשיר, ולכולם היה ברור שמגיעה לה הזדמנות אותה לא קיבלה מספיק בלהקה שלה. והיה ברור שהיא תקים להקה משלה ותעשה את זה כמו שצריך להיות. אני מדבר כמובן על קים דיל והנקמה המתוקה שלה בבלאק פרנסיס ובלהקת האם שלה, הפיקסיז כמובן, בהתגלמות אחד מאלבומי הניינטיז המובהקים והמוצדקים ביותר, Last Splash, אותה הקליטה עם The Breeders.

דיל יונקת עוד בירה

אני אגיד את זה כבר כאן, וזה כנראה ירגיז הרבה אנשים: אני לא אוהב את הפיקסיז כמעט בכלל. לא התחברתי ללהקה הזו לא כילד, לא כנער ולא כבוגר, ואני לא מבין על מה כל המהומה. אני לא אגיד שזו להקה אוברייטד כי להקה שקורט קוביין, ת'ום יורק ועוד המון המון המונים מציינים כהשפעה עיקרית לא יכולה להיות אוברייטד, אבל אני ממש לא חושב שהם גליק. ניסיתי, רציתי אפילו לאהוב אותם בשלב מסוים, אבל בשבילי הם לא יותר מבסדר, לא מעניינים אותי שירים כמו “Hey” ו-“Here comes your man”, היו כמה שירים נחמדים ב-Surfer rosa אבל בעיניי התרומה העיקרית של הלהקה היא בהשפעה ובהשראה שלה. אולי אני בור ועם הארץ אבל אני יודע מה מרגש אותי ומה לא, והלהקה הזו- לא.

מה שכן, לקים דיל, לברידרז, ולאלבום Last Splash התחברתי מהרגע הראשון ששמעתי אותו כילד, ואני חושב שהוא מעולה גם היום. דיל הייתה דמות מושכת תשומת לב כבר בפיקסיז, הלוק המגניבול שלה, הקול הילדותי והשובב שלה והבאס החובבני למחצה (קים לא ידעה בכלל לנגן כשהצטרפה לפיקסיז) היו ניגוד מצוין לצרחות המשונות של בלאק פרנסיס.  ביחד עם קים האחרת- קים גורדון כמובן- דיל ביססה את מעמד ה"באסיסטית המגניבה" בעולם הרוק והיוותה מודל לנערות רוק רבות. בנוסף, היא ידעה גם לכתוב שירים, וקורט קוביין אמר את כל מה שכולם חשבו שציין בראיון מיתולוגי ל"מלודי מייקר" כשאמר ש- “Gigantic” זה השיר הכי טוב של הפיקסיז, וזה שיר שדיל כתבה ושרה בעצמה. גם בלאק פרנסיס ידע את זה וכנראה רצה מאוד להסתיר את זה, מה שהוביל לסכסוך בינהם ובסופו של דבר להדרתה של דיל לתפקידי באס שותקים בלבד. משם הדברים הדרדרו עד אותו יום בו פרנסיס שלח פקס לדיל ולשאר חברי הלהקה שבישר על פיטוריהם. בחור נחמד, אין ספק.  

דיל בדימיון מרשים ללורליי מ"בנות גילמור"

האופן שבו היצירתיות של דיל נחסמה בפיקסיז, בפרפרזה על קארין ארד, כנראה ממש עצבן לה את הדגדגן, וב-1988 היא חברה לטניה דונלי, גיטריסטית Throwing Muses, וביחד הם הרכיבו את ההרכב הראשון של הברידרז. אם דיל לא ידעה לנגן בתחילת דרכה בפיקסיז, כאן היא החלה להפגין נגינה משובחת- ודווקא בגיטרה חשמלית; מעבר די דרמטי, כאילו עצם הנגינה בבאס היא בהכרח נגינה בכינור שני, צעד מעניין מאוד. האלבום הראשון של הברידרז, Pod, הוקלט בלי תקציב ובלי זמן אולפן ע"י אחד, סטיב אלביני. במסורת טכניקת ההקלטות של אלביני הוא הוקלט בסאונד לו-פיי ובווליום נמוך (לטעמי אפילו מדי). למרות שהאלבום לא היה הצלחה מסחרית גדולה  הוא בהחלט שם את דיל והברידרז על המפה, וקורט קוביין הצהיר שזה אחד האלבומים האהובים עליו- ולא סתם הוא גייס את אלביני להפיק את יצירת המופת האמיתית של נירוונה, In Utero. כאן אני חייב לציין ששוב אינני מצטרף להערצה, בעיניי זה אלבום חביב ותו לא. בכל מקרה, דיל חזרה לכור מחצבתה- הפיקסיז, להקליט את שני האלבומים האחרונים שלהם, שבהם לא כתבה כלום ולא שרה.

האחיות לבית דיל עם עוגת שילייה ועוברים (!!)

כשפרנסיס פירק את החבילה, דיל פשוט חזרה הביתה והקימה מחדש את הברידרז. הפעם היא צירפה את אחותה התאומה הזהה קלי לתפקיד גיטרה שנייה (זו לא הייתה הפעם הראשונה שניגנו ביחד, הם נהגו להופיע ביחד בתור מתבגרות, וכמובן גם נהגו לעשן ג'וינטים ולהשתכר יחד) את באסיסטית הלהקה ה-Pod ג'וזפין וויגס, ואת המתופף ג'ים מקפירסון. עכשיו זו הייתה כבר להקה ממש, והופעות החימום שעשו לטור הארופאי של נירוונה ב-1992 בהחלט שמו אותם בתודעה. הכל היה מוכן לפריצה הגדולה של קים, וזה אכן קרה- ובמפתיע- עם האלבום Last Splash.

האחיות לבית דיל בשיחת נפש

בימים ההם, אני רוצה להזכיר, MTV  הייתה תחנה שווה, שאשכרה ניגנה מוסיקה. היום זה נשמע אבסורד, שלא לומר חזון אחרית הימים, אבל יכולת לצרוך מוסיקה אלטרנטיבית- שלא לומר שוליים- בערוץ טלוויזיה מרכזי ומיינסטרימי לגמרי; קצת קשה לתפוס את זה היום אבל בזמנו כולם רצו להיות גיטריסטים ולנגן בלהקת רוק, ובתור ילד ממש ישבתי מול המסך וחיכיתי שהשירים האהובים עליי ישודרו. ב-1993 אי אפשר היה להתחמק משיר אחד שהתחיל עם ריף באס מתגלגל וכובש- זה היה כמובן ה-להיט הגדול של הברידרז, “Cannonball”. באופן מפתיע לחלוטין, היה לדיל להיט ביד- הלהיט שלבלאק פרנסיס מעולם לא היה- והאלבום Last Splash  הפך לרב מכר. אבל האם היה זה רק one hit wonder?

הברידרז בהרכב מלא

האזנה ל-Last Splash (שם השיר נגזר משורה ב-“Cannonball”) מגלה שמדובר באלבום מצוין, מגוון ומיוחד שחינו נשמר גם 19 שנה אחר כך. קודם כל יש בו עבודת גיטרות יוצאת מהכלל של האחיות דיל- אני לא יודע להגיד מי עשתה מה, גם הגיטרות שלהן תאומות, אבל הן פשוט מנגנות פה בנזונה. דבר שני, דיל הפליאה להביא את ג'וזפין וויגס שהיא באסיסטית מצוינת, כנראה הרבה יותר מדיל עצמה, והבאס הבולט מאוד שלה ב-“Cannonball” ובשירים כמו “Hag” פשוט עושה את השירים. ההפקה כאן הרבה יותר מלוטשת ממה שאלביני עשה ב-Pod אבל בניגוד לטיפול של בוץ' ויג בנירוונה, ההפקה- של קים עצמה פלוס איש שאיני מכיר ששמו מרק פריגרד- פשוט מעלה את הלהקה בכמה רמות, בלי לפגוע ברוח הפאנק. אבל מה שעושה את האלבום הוא יכולת הכתיבה של דיל והשירה המצוינת שלה. לדיל יש קול ממש נהדר בעיניי- יש בו משהו צלול ובהיר מאוד, מתגלגל בגרון, ועם זאת שובב ובלתי שגרתי; מעניין מאוד שלקלי, בשיר היחיד שהיא שרה באלבום- “I just wanna get along” המעולה- יש את אותו קול (בכלל, אפשר להגיד שקלי היא האנדרדוג של הברידרז, מה שעושה אותה לאנדרדוג של אנדרדוג, או אנדרדוג מסדר שני).

והשירים, השירים פשוט מעולים. בכל מה שהקשור לכתיבה אסוציאטיבית\דיסאוציאטיבית, אבסטרקטית מיסודה, צריך לתת קרדיט לבלאק פרנסיס שכנראה בכל זאת השפיע במשהו על האופן בו קים כותבת שירים- היא אמנם לא הולכת רחוק כמוהו בסוריאליזם אבל רוחו כן ניכרת בטקסטים לדעתי; אבל דיל כן לוקחת אותם למקום שלה; למשל השיר הטוב באלבום, “No Aloha” שמתחיל כך:

No Bye, No Aloha
Gone with a rock promoter
I know I saw, and now may die
Oh the treats!
Saw it on the wall:
“Motherhood means mental freeze”




התחושה בקריפטית שקיימת בשירים של הפיקסיז קיימת גם כאן, בעיקר למשל בשיר כמו “Roi” שמכיל שורה סתומה אחת בלבד, או “Hag” הכבד והסוריאליסטי. אבל מה שיפה כל כך באלבום הזה הוא שלמרות שהוא נותן בראש, יש בו גם אלמנט פופי מובהק. השירים האלו עוקצניים, תוססים ובעיקר כיפיים- תקשיבו ל-“Saints”, או ל-“I just wanna get along”, יש בהם רעננות כזאת שהייתה אולי רק בעידן הזה של תחילת הניינטיז. ואכן האלבום הזה הוא נציג ניינטיז מובהק ומייצג נאמן מאוד של רוח התקופה. ויש גם המון קסם ומתיקות באלבום, למשל משירים כמו “Divine hammer” ו-“Do you love me now”. לא סתם קים הגיעה לפיקסיז על סמך אהבתה לפיטר, פול ומרי.



חשוב לי לומר משהו- אני לא תופס מעצמי מומחה גדול ומעריץ גדול של קים דיל, אני לא מכיר את רוב אלבומי הברידרז או את אלבומי להקת הבת של הברידרז The Amps, את דעתי על הפיקסיז כבר נתתי, ואפילו לא הלכתי להופעה של הברידרז בארץ לפני כמה שנים (אם כי בדיעבד אני מאוד מצטער, יש לי תכונה רעה מאוד של חנטרישיות לגבי הופעות חיות, וכבר פספסתי כבר כמה הופעות חיוניות מאוד, למשל איגי פופ והסטוג'ס שזה עד היום פצע פתוח). אבל אני כן מעריץ של Last Splash, ואני כן מעריץ את דיל על הצעד המוצלח והאמיץ שעשתה כשהקימה את הברידרז. יהיה מי שיתעצבן מכך שאני קורא להצלחה של Last Splash כ"נקמה" של דיל, אבל אם דעתי שווה משהו, אני חושב שמעבר להצלחה המסחרית של האלבום, מבחינה אמנותית בעיניי זה אלבום טוב יותר מכל דבר שבלאק פרנסיס, או פרנק בלאק, או צ'ארלס מייקל קיטרידג' ת'ומפסון הרביעי, או כל שם אחר שיבחר, עשה.

שבת שלום, ונתראה בחודש הבא.



יום ראשון, 19 בפברואר 2012

Beneath the underdog, part 3: נפשות מתות


בפוסט הקודם כתבתי על פועל שחור, ג'ון אנטוויסל, שעבר אחרי הרבה שנות "פרך" לקדמת הבימה. מושא הפוסט הנוכחי פחות ראוי לתואר פועל שחור, ויותר נכון לקרוא לו- סופר צללים. קשה לומר שהוא נחבא אל הכלים, והיצירה שלו- כגיטריסט וכותב שירים- הייתה ועודנה אהובה ומוערכת; הוא לא "התגלה" פתאום ככותב שירים מעולה, אבל כן בער לו לצאת מהצללים ולבוא קדימה, וגם, כן, לשיר. האיש הזה הוא גאון הגיטרה, והאיש עם הפרצוף שהדבר היחיד שאולי יותר משונה ממנו זה הקול שלו, וזה מר רולנד ס. האוורד (Rowland S. Howard) האוסטרלי.


כל מי שמכיר קצת את השם רולנד ס. האוורד יודע שמדובר בגיבור גיטרה. ואכן, הסאונד המופלא של רולנד- מין גיטרת סרף מלוכלכת וגסה שסורטת את האוזן עם הרבה דיסטורשן מנוכר- הוא כל כך ייחודי שאי אפשר לפספס אותו. רולנד הוא ממש לא גיטריסט וירטואוז של סולואים הנדריקסיים, הטאץ' שלו מאוד מיניליסטי בסך הכל, אבל הכל אצלו זה הסאונד הזה של גיטרת פנדר ג'גואר (גיטרה ששימשה הרבה להקות סרף בסיקסטיז, ואחרי שרולנד ניגן בה, פתאום המון גיטריסטים רצו גם); הוא מוזיקאי של סאונד וגישה, ובסופו של דבר בכל הקשור לטעם אישי, אלו המוזיקאים האהובים עליי- לא גאונים וירטואוזים טכניים (כי תמיד תמצא מישהו שמנגן יותר מהר ממך, זו לא הפואנטה) אלא הנגנים עם הסאונד והגישה הנכונים (למשל אלברט איילר או מארק ריבו, שאולי מבחינת יכולת טכנית הם מוגבלים אבל הסאונד שלהם בלתי ניתן לחיקוי).ובמקרה שלו, רק מעצם העובדה שרולנד מחזיק גיטרה, הטמפרטורה בחדר עולה בכמה מעלות, הוא מכניס כל כך הרבה מתח ועניין, וזו המהות של נגינת גיטרה בעיניי, לא כמה סולמות לדקה אתה מנגן. מעבר ליכולות של רולנד, משהו בפרסונה הבימתית שלו מאוד מושך את העין- הפרצוף הזה שנראה כמו בן אבוד למשפחת אדמס, הרזון החולני הזה, העמידה הנונשלנטית עם הסיגריה בפה וההלקאה הנמרצת של הגיטרה...תקראו את הביקורת הנפלאה הזו של אסטרו-בוי בשרת העיוור מלפני כמה שנים ותבינו למה אני מתכוון. האיש מרתק.


רולנד הוא אחת הדמויות הכי חשובות שפעלו בעולם הפוסט-פאנק בשנות השמונים, וחלק מהמאפיה האוסטרלית-ברלינאית הגדולה שכללה כמובן את ה-Birthday Party שרולנד הנהיג ביחד עם ניק קייב (במאמר מוסגר- זו אחת הלהקות האהובות עליי בעולם, ומכיוון שכבר כתבתי על קייב די הרבה בבלוג אני שומר את הדיון בה למועד אחר), חבורת המוזיקאים שקייב יהפוך אחר כך ל-The Bad Seeds, להקת Crime and the city solution המעולה שהנהיג סיימון בוני, איינשטורצן נויבאוטן של בליקסה ברגלד ושות', ועוד נספחים כמו אניטה ליין שהייתה בת זוג של קייב וכתבה שירים לכמה מהחבר'ה, הגיטריסט הוגו רייס שהסתובב גם הוא באזור ואפילו מלכת הסליז-ביזאר לידיה לאנץ'.


 החוט המקשר בין כל המיני-סצנה הזו היה רולנד, וההשפעה שלו הייתה עצומה: רולנד הפך במו ידיו את הסאונד של ה-Birthday Party (שעדיין קראו לעצמם The Boys Next Door) על פיו, הכניס את סאונד הגיטרה הכל-כך מפורסם שלו, ושינה את הלהקה לחלוטין; למעשה הוא היה משמעותי בלהקה, ותרם לה חומרים, לפחות כמו קייב, אם לא יותר. אבל שם הוא השאיר לקייב, ללא ספק אחד הסולנים המדהימים ביותר בהיסטוריית הרוק, את הבלעדיות על המיקרופון (למעט כמה שירים ספורים). ההמשך היה ל-Crime של בוני, שלמעשה סוג של קמה על חורבות הבירת'דיי (שעל חורבותיה קייב גם הקים את הסידס- אתם עוקבים?) שם האוורד הרגיש די בבית- בלהקה היו גם מיק הארווי מהבירת'דיי והסידס (בעצמו סוג של אנדרדוג נצחי), וגם אחיו של רולנד, הארי, על הבאס. זו הייתה סוג של להקה מתחרה לסידס של קייב, והדימיון בין קולותיהם של קייב ובוני מאוד ניכר לאוזן (למרות שבוני נשמע יותר כמו ג'ים מוריסון מקייב, ואם להודות על האמת- בוני הוא זמר אפילו טוב יותר). גם כאן התרומה של רולנד ברורה, ואי אפשר לפספס את הגיטרה שלו שבזכותה אפילו יצא לו להופיע הופעה בלתי נשכחת ב"מלאכים בשמי ברלין" של וים ונדרס (ראה וידאו למטה) , אך גם כאן הוא לא יכול היה להתחרות בסולן מעולה וכאריזמטי כמו בוני.


ובחיי גיבור-גיטרה-שרוצה-להיות-זמר מגיע הרגע שבו הוא ואומר לעצמו: אני רוצה להקים להקה משלי ולשיר. ב-1986 רולנד עושה את זה בדיוק- הוא חותך מ-Crime ואיתו עורקים אחיו הארי ומתופף הלהקה שענה לשם המשונה ביותר Epic Soundtracks (שמו האמיתי היה קוין פול גודפרי, אם זה חשוב למישהו). רולנד מצרף לעמדת הקלידים את ג'נבייב מקגוקין, מכרה וותיקה וחברה ידועה במאפיה האוסטרלית, שתרמה בעבר כמה טקסטים לבירת'דיי פארטי ובשלב מסוים גם הייתה בת זוגו של רולנד. רולנד החליט פעם אחת ולתמיד לקחת את המושכות והפוקוס אליו. ללהקה החדשה הזו הוא קרא These Immortal Souls, ואלבום הבכורה (מתוך שניים), עליו אני רוצה לדבר, נקרא Get Lost (Don’t lie), משנת 1987.

את זה שרולנד גיבור גיטרה- כמו שג'ון אנטוויסל היה גיבור באס- כולם ידעו כבר אז; אבל עכשיו הוא היה צריך להוכיח את עצמו כזמר ופרונטמן, וזה כבר הרבה יותר קשה. עד עכשיו היה לרולנד קל לעמוד מאחורה עם סיגריה קבועה בפה והבעה קפואה ואדישה על פני הליצן המת והעצוב שלו, ולתת בראש בשקט עם הפנדר ג'אגואר; אבל עכשיו הפוקוס הוא עליו. קודם כל- האם הוא יכול בכלל לשיר? הוא לא קייב ולא בוני, זה בטוח. אבל מסתבר, איזו הפתעה נעימה, שיש לרולנד מה להגיד גם בתור זמר, ויותר מזה, הוא שר קצת כמו שהוא מנגן- לכאורה אדיש ומונוטוני, אבל מאוד מתריס ומעוות, כאילו הוא יורק את הטקסט, קצת כמו שיין מק'גוון. הקול של רולנד מוזר, רזה מאוד וגם מזייף, אבל מלא נוכחות וביטחון. בהקשר הזה רולנד די מזכיר לי עוד גיבור גיטרה\סופר צללים שעבר קצת יותר מאוחר מעמדת הגיטריסט הביישן לעמדת הפרונטמן, וזה ברי סחרוף. את הגיטרה הכל כך דומיננטית שלו רולנד דווקא שם יחסית בצד, וגם לראשונה (נדמה לי) הוא מתנסה בגיטרה אקוסטית. למעשה הכלי הכי דומיננטי באלבום הוא הפסנתר של ג'נבייב, בהחלט מפתיע לאלבום שאחראי אליו גיטריסט.


 מי שמצפה לטירוף הרועש של ימי הבירת'דיי יתבדה, מדובר באלבום מלנכולי אפל ומהורהר, שקצת דומה לעבודה של רולנד אצל Crime and the city solution. השיר הראשון, “Marry me (lie!lie!)” מציג את המשנה של רולנד, האלבום וההרכב כולו. "האם יהיה לנו ירח דבש, קטנה? שקרי בבקשה, שקרי בבקשה!" מייבב רולנד בקול העקום שלו לצליל פסנתר הקברט של ג'נבייב, ונשמע כמו הלוזר האולטימטיבי של כל הזמנים, וכל כך נוגע ללב. כשרולנד נותן ביצוע ל-“Hey Little child” של אלכס צ'ילטון, הוא נשמע כמו הילד הדחוי של השכבה שמנסה להתפרץ למסיבה של המקובלים ולהשתולל על הבמה, וצ'ילטון בוודאי לא דמיין בסיוטים הכי גרועים שלו את האופן בו רולנד צורח את ה"היי" בפזמון והנגיעות הקטנות שלו בגיטרה. הלוזריות הצינית של רולנד מבוטאת בעיקר בלדת הבארים המרירה הנושאת את שמו של אלבום, מין ואלס עם המוות שנמרח 8 דקות.



 השיר הכי טוב באלבום “I ate the Knife” שהיה יכול בנסיבות אחרות להופיע באלבום של ה-Birthday party, וטוב שזה לא קרה- עדיף שרולנד שר את השיר האלים והמעורער הזה ולא קייב, "אכלתי את הסכין, והסכין ניצחה, הכל נגמר"- מה בעצם קורה בשיר? האם זה שוב רולנד שמשחק ברעיון ההתאבדות כפי שעשה שנים קודם בשיר הנצחי “Shivers”? שיר בולט נוסף, והשיר היחיד בעצם שממנו בוקע רולנד הגיטריסט הגדול, הוא “Blood and sand she said” שנדמה לי שמתכתב עם “Summer Wine” של לי הייזלווד שרולנד העריץ (או שכך נדמה לי), השיר עצמו בנוי על ריף אורגן שלדעתי גנוב מ-“Texas radio and the big beat” של הדורז, וכאן סופסוף רולנד משליך הצידה את הגיטרה האקוסטית בזעם, פותח מגברים ומבערים וחותך את האוויר עם המיתרים.



למעשה, אחרי האלבום הזה הקריירה של רולנד, שעבד בלי הפסקה לאורך שנות השמונים, הואטה די משמעותית. הוא הוציא עוד אלבום עם הנפשות בנות האלמוות, והם השתתפו בשיר אחד באלבום המחווה לטום וויטס Step right up, ורולנד הוציא שני אלבומי סולו, ופחות או יותר זהו. יכול להיות שברגע שהוא הבין שהוא יכול לבד, ולא צריך את הסולנים הכאריזמטיים מסביבו, משהו בו דעך. אם כך ואם כך, Get lost הוא אלבום מעולה, וסופר הצללים מראה שהוא יכול לכתוב ספר ולפרסם אותו גם בעצמו.






יום חמישי, 9 בפברואר 2012

beneath the underdog, part 2: השור הזועם


למדנו על ג'ון יותר מהאלבום שלו מאשר כל השנים שבהן הוא ניגן איתנו באס.
פיט טאונסנד

אחרי שראינו את המהפך של ניקו, שגרר ויכוח עקש (מעל דפי הפייסבוק) האם היא הייתה אכן אנדרדוג או לא, אני רוצה לדבר על סוג אחר של אנדרדוג- הפועל השחור,שיעסיק אותנו בפוסטים הקרובים. הפועל השחור הוא זה שמופיע עם הלהקה על הבמה אבל מושך הרבה פחות אור זרקורים מהשאר, שעל פי רוב הרבה יותר בולטים. בדרך כלל, כך זה יוצא, האיש הזה מנגן על גיטרה באס, כך שמושא הפוסט הנוכחי הוא פועל שחור באסיסט. דוגמא בולטת מאוד הוא ג'ון פול ג'ונס, באסיסט לד זפלין ואיש מאוד מוכשר, שמה לעשות, הרבה יותר נחבא על הכלים ממפלצות התהילה שהיו סביבו. או למשל ג'ק ברוס, שאמנם היה הסולן הראשי ב-Cream אבל את מירב תשומת הלב משכה הגיטרה החשמלית של קלפטון והתיפוף החייתי של ג'ינג'ר בייקר. יש משהו בגיטרה באס שמייד מכניס אותך לעמדה פחות זוהרת- אולי כי קצת קשה יותר לשים לב לקיומה בין שאר הכלים בשל התדרים הנמוכים, אולי כי גיטרה באס לא לוקחת סולואים לרוב וקשה לעשות איתה עוונטות. האיש שהכי מייצג את סטראוטיפ הפועל השחור האוחז בבאס הוא באסיסט The Who, ג'ון אנטוויסל (John Entwistle).


אנטוויסל אנדרדוג? איך אתה מעז! הבנאדם הוא אחד הבאסיסטים החשובים, המשפיעים והמדהימים ביותר בתולדות הרוק. הוא היה אחד הראשונים ברוק שהעזו לנגן סולואי באס, והשליטה שלו בבאס הייתה מוחלטת- גם בסאונד אדיר שמכה אותך חזק בבטן, וגם יכולת טכנית מרהיבה- לא סתם זכה אנטוויסל לכינוי “Thunderfingers”. אחד הדברים השכיחים שאומרים על The Who, להקה שהדינמיקה שלה נבעה דווקא מהשוני המובהק בין ארבעת חבריה, הוא שהתפקידים בה היו הפוכים- חטיבת הקצב האימתנית שלה, קית' מון ואנטוויסל, הייתה בפרונט ודווקא הכלים המלודים, הגיטרה של פיט טאונסנד והגרון של רוג'ר דלטריי, היו מאחורה. ההבדל הגדול בין אנטוויסל לשאר החברים בלהקה הוא, שהם באו לעשות רוקנרול, אבל אנטוויסל בא ממש לנגן וזה לא קל לנגן כשאתה כל הזמן מקפץ ונמרח על הרצפה. בקיצור, אי אפשר להתחיל לדמיין בכלל את הסאונד של The Who בלי התרומה האדירה של אנטוויסל.


אז למה אני אומר שהוא היה אנדרדוג ופועל שחור? קודם כל, האיש קיבל- הרבה באשמתו- שבריר קטן מתשומת הלב ששאר חברי הלהקה קיבלו. כמעט כל מי שתשאלו אותו "תן לי את שמות חברי The Who" יידע את השלושה האחרים אבל לא את שמו של אנטוויסל. זה נבע הרבה משתי סיבות- אחת היא האופי של אנטוויסל עצמו, שנהג לעמוד קפוא ללא תנועה, לפעמים לועס מסטיק, ופשוט מנגן בעמדה קבועה, מה שהקנה לו את הכינו "השור" (The Ox). השנייה היא האגו-טריפ הענקי של שאר חברי הלהקה- נראה אתכם מתמודדים עם הצומי של טאונסנד, דלטריי ומון (בעצם, נראה אתכם מתמודדים רק עם מון), שלא הפסיקו לנוע ולהתלהב ולשבור כלים ולפוצץ תופים. אבל הסיבה האמיתית שאנטוויסל היה אנדרדוג היא לא זה שהוא לא קיבל תשומת לב, אלא זה שהוא לא קיבל מספיק מקום לבטא את יכולת כתיבת השירים שלו.


על זה שאנטוויסל היה נגן באס אדיר, יחיד בדורו, אף אחד לא ערער כבר אז. אבל את זה שאנטוויסל גם היה כותב שירים מושחז ומזהיר, שלא נופל מטאונסנד, לא ממש בא לידי ביטוי. כמו ג'ורג' האריסון, מדי פעם, בדר"כ פעם באלבום, אנטוויסל קיבל ספוט בדמות שיר או שניים שבהם יכול היה לבטא את כישוריו. אנטוויסל נודע כאדם עם מח מעוות, חוש הומור שחור במיוחד וראייה מאוד צינית וסרקסטית על החיים, והייתה לו היכולת לחבר את חוש ההומור המקאברי הזה למלודיות מאוד מתוחכמות ולא שגרתיות. כך שלמעשה היה עוד כותב ב-The Who חוץ מטאונסנד, והרבה יותר נועז ממנו. שתי דוגמאות בולטות לתרומה של אנטוויסל הם צמד השירים “Cousin Kevin” ו-“Fiddle about”, מתוך Tommy הנצחי. בשני השירים האלו- האחד עוסק בבן נוער סאדיסט והשני בדוד פדופיל- טאונסנד הגיע למסקנה שלא יצליח לכתוב שיר על טיפוסים כאלה מפוקפקים יותר טוב מאנטוויסל ולכן ביקש ממנו לכתוב אותם, ואנטוויסל אמר: "זה היה כל כך קל בשבילי שכתבתי את “Fiddle about” עוד לפני שחזרתי לחדר". דוגמא אחרת, מפורסמת לא פחות, הוא השיר המבריק “My Wife” שמתאר בעל שחוזר הביתה שיכור ואשתו עושה לו טרור ורודפת אחריו בכל העיר והוא רוצה הגנה משטרתית וגם נשק חם. אבל השיר שגרם לי להתאהב באנטוויסל סופית הוא דווקא שיר שלא מופיע באף אלבום רשמי של The Who, בשם “Heaven and hell”. השיר הזה שימש כשיר פותח קבוע של The Who בהופעות של סוף שנות השישים\תחילת השבעים, כולל ההופעה האגדית של The Who בפסטיבל האי וויט 1970. מעבר לזה שלשיר יש לחן מדהים בעוצמתו (טאונסנד בחיים לא היה מלחין שיר ככה), המילים הציניות והיבשות שמתארות בצורה אידיוטית ומגוחכת לחלוטין את מיתוס גן עדן והגהנום שבו אותי לחלוטין:

Up there in the sky there’s a place where you go
If you done nothing wrong, if you done nothing wrong
And down in the ground there’s a place where you go
If you’ve been a bad boy, if you’ve been a bad boy

In the place up above you grow feather wings
And you fly round and round
With a harp singing hymns
And down in the ground you grow horns and a tail
And you carry a fork and moan and wail

Why can’t we have eternal life and never die?

הנה השיר בגרסה המקורית- והמהירה- של The Who, מתוך פסטיבל וויט 1970 שימו לב לתלבושת השלד הביאזרית של אנטוויסל והעובדה שהצלם מתעלם לחלוטין מאנטוויסל ומתמקד דווקא בפיט טאונסנד, כמה אופייני:


פיתחתי לשיר הזה אובססיה כמעט מוחלטת ואז להפתעתי גיליתי שאנטוויסל הקליט גם גרסה משלו, באלבום הבכורה שלו והראשון שיצא לחבר ב-The Who בשם Smash your head against the wall, משנת 1971. אנטוויסל שהרגיש כנראה מתוסכל מחוסר הקרדיט שלו ככותב שירים ב-The Who אזר סופסוף אומץ והרים אלבום כמעט לבד. אנטוויסל שר לבדו את כל האלבום, כולל הרמוניות קוליות, מנגן באס מפלצתי כתמיד, קרן צרפתית (באוברדאבים מרובים מה שיוצר תחושה של תזמורת כלי נשיפה שלמה) וקלידים, מגובה רק במתופף ג'רי שירלי (נגן אולפן באלבום השני של סיד בארט) ובגיטריסט שהיה גם עוזר במה של The Who בשם דייב לנגסטון. הסאונד של האלבום הרבה יותר כבד ומכוסח מהאלבומים של The Who. באנלוגיה ל-All things must pass של ג'ורג' האריסון, שיצא בפרץ יצירתי אדיר לאור לאחר שנים בצילם של לנון ומקארטני, גם כאן אנטוויסל יוצא מצילם של חבריו ללהקה- אבל בהתפרצות זעם. רק אציין שקית' מון מתארח בשיר אחד על כלי הקשה.

הזעם הזה, וחוש ההומור הציני והאפל של אנטוויסל, יוצאים לאור כבר בשיר הראשון, “My Size” שבכלל נשמע כמו שיר אבוד של בלאק סאבאת'. הקול הסמיך והבהמי של אנטוויסל מתאימים בול לשיר הזעם הזה. השיר מופנה למישהי שאנטוויסל היה מעורב איתה רומנטית וגרמה לו להרגיש כל כך קטן, והוא אומר לה בכעס, ואפילו באלימות-“I’m gonna bring you down to my size”. בשיר הבא, “Pick me up”, אנטוויסל יוצר סביבו תזמורת כלי נשיפה מהקרן שלו, ומתאר נושא שאני מאמין שהוא מכיר היטב- אלכוהוליזם; זו אחת התמונות הכי כנות, חדות, שנונות ואכזריות לטמטום שבאלכוהול, גיבור השיר האומלל שותה את עצמו לשוכרה בפאב המקומי, מתמוטט, נאלץ לחזור הביתה במונית, אבל בבוקר אין לו ברירה אלא לחזור לפאב- כי הוא נאלץ להשאיר את האוטו שם בערב הקודם; גם כאן, הקול הגס והשמן של אנטוויסל יושב בול. שיר אחר, כמעט בלדה בסטנדרטים של אנטוויסל, הוא “What are we doing here?” שמתאר את סיבובי ההופעות המתישים של The Who בהם מצא את עצמו אנטוויסל רחוק מהבית וללא חברים אמיתיים, והוא שואל את עצמו-שוב, בכנות אין קץ- מה אני עושה פה בכלל?



בהמשך יש כאמור את הגרסה המחודשת ל-“Heaven and Hell”, איטית וכבדה בהרבה ועם הזמן גם יותר אפקטיבית. אנטוויסל גם מרחבי את נושא הגהינום בשיר “Your mine” שמסופר מנקודת מבטו של השטן, שאוחז בציפורניו את כל החוטאים:
You’ll enjoy your stay,
Till you’re all reborn some day,
Until then, you’re mine

 אנטוויסל לא מרפה מתפיסת העולם הסופר-צינית שלו ובשיר כמו-ביטלסי “Ted end” הוא מתאר הלוויה אליה אף אחד לא בא (עם דמיון די ברור ל-“Eleanor Rigby”). ובשיר האחרון שנקרא “I believe in everything” אנטוויסל נשמע בהתחלה כאילו הוא מאמין בגלגול נשמות אבל אז מסתבר שהוא מאמין גם בסנטה קלאוס, כישוף, פיות, קינג קונג, גובלינים, שלגייה ושבעת הגמדים- בקיצור, בכל דבר.



מתישהו דיברתי על שני באסיסטים אחרים- יהוא ירון וצ'ארלס מינגוס- שבאלבומים מסוימים שלהם החליטו לזנוח את הבאס ולשיר (במקרה של ירון) או לנגן פסנתר (במקרה של מינגוס). אנטוויסל לא זונח את הבאס אבל לראשונה הבאס שלו אינו בפרונט, אלא השירים שלו והשירה שלו. אנטוויסל הוציא עוד אלבומים שאותם לבושתי איני מכיר; אבל אין ספק שב-The Who היה עוד כותב שירים מצוין, ולא רק באסיסט. לסיום הפוסט, הנה בכל זאת דוגמא מייצגת ליכולת המוכרת של אנטוויסל על הבאס- השיר האגדי  "won't get fooled again", אבל בלי שאר הכלים שהוחלשו באופן דיגיטלי אלא רק עם אנטוויסל, בהופעה חיה. תראו איזה שקט, איזו נגינה מושלמת וכמה מעט פוזה. תבלו.






יום שישי, 3 בפברואר 2012

Beneath the underdog, part 1: לא רק בלונדינית


במקור, הבלוג הזה היה אמור להיקרא Beneath the Underdog, כשם האוטוביוגרפיה של צ'ארלס מינגוס (ספר מאוד מומלץ, אם כי קשה לי להאמין שמינגוס אכן כתב אותו בעצמו). לרוע המזל יש כבר בלוג כזה, כך שהשם נזנח. אבל באופן כללי, המוטיבציה שלי לכתוב על מוזיקה היא להציג ולתת פוקוס ובמה לאנדרדוגים למינהם. תנו לי את הנשכחים, את הזנוחים, את האנדרייטד שלכם. והחודש, ואולי קצת אחריו גם, אני רוצה לכתוב סדרה של פוסטים שעוסקים באנדרדוגים מובהקים, מסגנונות שונים ומזמנים שונים. כי יש בעיניי משהו נורא מרגש באמן נחבא אל הכלים שפתאום יוצא לאור. מעבר לזה שהנושא מעניין אותי, ההשראה העיקרית לכתיבת הסדרה הוא הסרט הדוקומנטרי של מרטין סקורסזה על ג'ורג' האריסון, “Living in a material world”. האריסון הוא כמובן האנדרדוג האולטימטיבי, האיש הסופר מוכשר וסופר ביישן שלרוע מזלו נפל לתוך להקה שחולקת שניים מהכשרונות המוזיקליים הגדולים ביותר אי פעם. האריסון הוא גם דוגמא לאנדרדוג שיצא לאור ובגדול, ואלבומו האלוהי All Things Must Pass הוא בעיניי, ובעיני רבים, האלבום הטוב ביותר של פליט ביטלס אי פעם. במובן מסוים האריסון כבר לא אנדרדוג ולכן לא אכתוב עליו, יש עוד מספיק אנדרדוגים.

האנדרדוג הראשון הוא בעצם אנדרדוגית, ובעיניי אחת הדוגמאות הכי קלאסיות לאנדרדוגיות, וזו ניקו. אפשר להגיד שגם במקרה של ניקו היא כבר זוכה היום להכרה כאמנית מוערכת, אבל הפער האדיר בין האימאג' שלה בתחילת דרכה לאמנות הגדולה שלה עדיין מזכה אותה בתואר אבירות במסדר האנדרדוגים. בשנות השישים ניקו נחשבה כעוד דוגמנית בלונדינית לוהטת ולא יותר מסלב. אנדי וורהול הצניח אותה לתוך הוולווט אנדרגראונד כאקט שיווקי, התרומה שלה ללהקה הייתה צנועה ביותר (בכל זאת, שירה בשלושה שירים זה לא ממש קאנון, למרות שאפשר תמיד להגיד- איזה שלושה שירים!!), יכולת השירה שלה עם המבטא הגרמני העצום נחשבה כקוריוז בלבד ואף אחד לא חשב שיש לה משהו חשוב או מהותי לומר. אלבום הבכורה שלה, Chelsea Girls (כשם סרט של וורהול בו היא משתתפת), גם הוא נעשה למעשה תוך התעלמות ממנה- היא לא תרמה לו כמעט שום חומרים, והמפיק האגדי טום וילסון (איש מרתק שאולי בעתיד אקדיש לו פוסט) התערב בעיבודים נגד דעתה. בקיצור, אם היה עליכם להמר ב-1968 מי מהמוזיקאים של התקופה הולך לספק הצהרה אמנותית חשובה ושוברת מוסכמת, ניקו ממש לא הייתה בראש הרשימה.

 את אחלה חמודה. ניקו

אבל ניקו הייתה האדם האחרון שכדאי לזלזל בו, מסתבר. בלי שאף אחד שם לב, היא החלה לעבור שינוי אישיות מאוד חד. זה התחיל מהמראה החיצוני: ניקו הייתה בלונדינית טבעית אבל בחרה לצבוע את שיערה לשחור פחם, צעד לא פחות ממזעזע באותה תקופה, וכמו כן היא חדלה להתאפר והחלה להזניח את עצמה מה שכמובן חיסל את קריירת הדוגמנות שלה. צעד נוסף במטמורפוזה היה התנהגות חברתית שונה, ניקו שהייתה מהדמויות הבולטות בבוהמה הניו יורקית של התקופה הפסיקה לתקשר ולהתחכך. אבל השינוי הגדול ביותר היה השינוי המוזיקלי. ניקו לא ממש הייתה מוזיקאית מיומנת אבל היא הצליחה לשלוט בכלי בלתי שגרתי אחד- ההארמוניום. מה זה הארמוניום? זה למעשה עוגב קטן ונייד, מין כלי מקלדת שהנגן צריך להפעיל ע"י דוושה שמזרימה אוויר לצינורות, והצליל הוא drone מהדהד שנשמע קצת כמו מלודיקה. היכולת של ניקו על הכלי, שהתמצתה בעיקר בפירוקי אקורדים מינוריים רפטטיביים, הכתיבה למעשה את כל המוזיקה שלה ושל סגנון הנגינה הייחודי. השירים שניקו כתבה היו Unheard of באותה תקופה- הם נשמעו כמו הכלאה בין מוזיקה קאמרית, ארופאית מאוד, אפילו בארוקית, לאוונגרד בלתי מובן. ניקו גם החלה לכתוב טקסטים, שהציגו אישיות אינטיליגנטית אך מבולבלת ולא ברורה, עם תחושה חזקה של ניתוק.  


ב-1969 ניקו נכנסה לאולפן להקליט את אלבומה השני, The Marble Index. הפעם היא הייתה הנחושה להציג את הפרסונה האמיתית שלה, של האמנית העצמאית, ולא הבובה על חוט מ-Chelsea Girls. למטרה זו היא גייסה אנדרדוג נוסף, אולי אנדרדוג נצחי, ג'ון קייל. קייל היה חבר מאוד משמעותי בוולווט אנדרגראונד, אבל הוא עמד בצילו של לו ריד. שנה קודם הקליטו הוולווטים את האלבום הכי כסאחיסטי (וגם הכי טוב) שלהם, White Light/White Heat שהוא בעיניי אחת מיצירות הפאר של מוזיקת הרוק אי פעם, וזה גם האלבום הכי שלהם שקייל הכי השפיע בו והכי השתתף בו. אבל קייל וריד הסתכסכו, וקייל נפלט\פלט את עצמו מהוולווטים, כך שגם הוא רצה להתחיל למצוא את עצמו כאמן עצמאי. שני אלו, ניקו וקייל, התאימו זה לזה כמו כפפה ויצרו מין ברית אנדרדוגים; קייל כנראה נרעש מהחומרים של ניקו ומיהר לעבד ולהפיק לה בפועל את האלבום. מכיוון שניקו לא ידעה לנגן כלום חוץ מהארמוניום, קייל לקח על עצמו, בהתלהבות, לנגן את כל שאר הכלים באלבום- ויולה, גיטרה, באס, פסנתר, סינטיסייזר ועוד. המעורבות של קייל באלבום כל כך גדולה, שלדעתי מגיע לו קרדיט משותף איתה על האלבום, ומבחינתי זה גם אלבום שלו.

 ניקו וקייל

האלבום הזה הוא אחד האלבומים האהובים עליי ביותר. מה שכל כך מפעים בו הוא הניתוק הכמעט אוטיסטי שבו: ניקו ממש בנתה יקום מוזיקלי משל עצמה, תחת התנאים שלה. כששומעים לראשונה את השיר הראשון, “Lawns of Dawns”, התחושה היא שאנחנו שומעים מין גרסה נשית עתיקה של ביהפארט- יש פה גיטרה חשמלית עם סאונד ג'אז, ההארמוניום הזוחל הזה של ניקו, גלוקנשפיל והקול העמוק והאדיש של ניקו עצמה- ושם דבר לא מתחבר זה לזה, כל הכלים מנגנים במנותק ובמקביל והאפקט המצטבר הוא אדיר. לפי הסברה השיר מושפע מחוויות פיוטי שניקו לקחה עם ג'ים מוריסון במדבר- נשמע הגיוני. ב-“No One is there” יש תחושה אחרת לגמרי- השיר קיבל עיבוד מלא של כלי מיתר והתחושה היא שנזרקנו 400 שנה אחורה. “Across from behind my window screen, demon is dancing down the scene” שרה ניקו ומצמררת במין מנגניה מקפצת, וזה נשמע כאילו אין עוד אף אחד בעולם חוץ ממנה ומהויולות של קייל. ולא רק שדים מאכלסים את שירי האלבום- אמזונות, נזירים ואפילו יוליוס קיסר בשיר על שמו מרכיבים את השירים הקודרים האלה. קשה אפילו לומר אם האלבום מלנכולי, הסאונד שלו הוא סאונד של חלום הזוי. מלבד שירת ימי הביניים והמון הזייה יש גם כמות נכבדה של ביזאריות ואוונגרד, כמו ה"שיר" הבלתי סביר “Facing the Wind” שלוקח את חוסר החיבור בין הכלים בשיר לקיצוניות, ו-"Evening of Light" המאיים שמסיים את האלבום המקורי (שאורך רק 30 דקות), נשמע כמו חלום בלהות, ואפילו היה לו קליפ סרוט במיוחד עם איגי פופ, ובו קייל מפציץ בויולה הכי חורקנית שהוא יכול.



שני שירים כאן בולטים ביופיים הבוהק והמרגש עד דמעות מעל לכל השאר. הראשון הוא “Ari’s song” שמוקדש לבנה של ניקו, ששמו כמובן ארי. לארי וניקו הייתה מערכת יחסים הזויה ופרוורטית: היא הרתה אותו מהשחקן הצרפתי השרמנטי אלן דלון, שלא הכיר בילד, וניקו הסרוטה, שכבר בשלב זה הייתה חזק בהרואין (ולפי מה שקראתי פעם, גם נתנה קצת לארי) לא יכלה לתפקד כאם ולמעשה הילד גדל אצל סבתו, אמו של דלון. צריך להבין שניקו הייתה דפוקה, דפוקה, דפוקה. אולי ככה זה שכאתה גדל כילד בגרמניה הנאצית וכשאבא שלך מת במחנה ריכוז לאחר ניסויים רפואיים. למרות חוסר יכולתה להיות אם אמיתית, ניקו חשה חיבור חזק לארי, במין שותפות גורל של דפוקים. וכשהיא שרה לו “Sail away, sail away my little boy, let the wind fill your heart with love and joy” על רקע הסינטיסייזרים המשונים של קייל, התחושה היא, בהעדר מילה מתאימה יותר בעברית, otherwordly.


אבל השיא, ובעיניי אחד השירים הכי יפים שנכתבו אי פעם, הוא “Frozen Warnings”. כשמו, התחושה של השיר הזה היא קיפאון - הליווי המוזיקלי מאחורי ניקו נדמה תקוע וקפוא בזמן, ומעליו, הרבה מעליו, היא שרה את המלודיה הקופצנית שלה. לשיר יש לחן פשוט ביותר, אולי ארבעה תווים, אבל כאן הניכור המוזר של האלבום יוצר תחושה אחרת עם המאזין, ניקו לא סתם יצרה עולם משלה אלא בפעם הראשונה היא ממש מכניסה אותך פנימה, וזה יפהפה שאין לתאר. ובשלב מסוים מגיעות המילים, שהן לדעתי שירה צרופה:

Over railroad station tracks
Faintly flickers a modest cry
From without a thousand cycles
A thousand cycles to come
A thousand times to win
A thousand ways to run the world
In a similar reply


והנה ביצוע מהופעה מ-1983:

ניקו וקייל המשיכו לשתף פעולה ויצרו עוד שני אלבומים בסגנון דומה, Dessertshore ו-The end וגם הופיעו ביחד עם בריאן אינו וקווין איירז באלבום ההופעה המפורסם\מושמץ June 1st 1974, עוד ארוע ששווה פוסט. כולם מעולים, אבל The Marble Index  היה הרגע המהמם הזה שבו ניקו שברה את האנדרדוגיות שלה והפעה לאמן דגול ומיוחד. ומילה לסיום על ג'ון קייל. אני נורא אוהב את ג'ון והקריירה שלו מדהימה, אבל בעיניי העבודה שלו כאן- ובאלבומים האחרים עם ניקו- היא השיא שלו, היכולת שלו גם להבין את החזון של ניקו וגם לשרת אותו בצורה הכי טובה שאפשר, תוך שליטה וירטואוזית בכמות אדירה של כלים, היא פשוט נפלאה. ולסיום הפוסט, הנה הגרסא שלו ל-“Frozen Warnings” מתוך הדוקומנטרי Nico Icon מ-1995. לא סתם הוא הבין אותה יותר טוב מכולם.