beneathe the underdog, part 4: הנקמה של קים

סדרת "מתחת לאנדרדוג" מגיעה לסיומה ורצתי לסיים אותה, כמו שהתחלתי, באנדרדוגית. בפוסט הראשון עסקתי בניקו, שנתפסה כבורג בלתי נחוץ בלהקה בה אף פעם לא הייתה חברה ממשית; אחר כך עברתי ג'ון אנטוויסל, שלא נתפס ככותב שירים רציני; משם הגעתי לרולנד ס. האוורד שלא נתפס כאחד שמסוגל להוביל להקה כסולן ; האנדרדוגית האחרונה שאדון בה דווקא כן נתפסה ככל אלה, אבל לצעדה היא נאלצה לנגן כינור שני ליוצר הראשי בלהקה שבה הייתה חברה. היה ברור לכולם שהיא מאוד דומיננטית, שהיא יודעת לכתוב ולשיר, ולכולם היה ברור שמגיעה לה הזדמנות אותה לא קיבלה מספיק בלהקה שלה. והיה ברור שהיא תקים להקה משלה ותעשה את זה כמו שצריך להיות. אני מדבר כמובן על קים דיל והנקמה המתוקה שלה בבלאק פרנסיס ובלהקת האם שלה, הפיקסיז כמובן, בהתגלמות אחד מאלבומי הניינטיז המובהקים והמוצדקים ביותר, Last Splash, אותה הקליטה עם The Breeders.

דיל יונקת עוד בירה

אני אגיד את זה כבר כאן, וזה כנראה ירגיז הרבה אנשים: אני לא אוהב את הפיקסיז כמעט בכלל. לא התחברתי ללהקה הזו לא כילד, לא כנער ולא כבוגר, ואני לא מבין על מה כל המהומה. אני לא אגיד שזו להקה אוברייטד כי להקה שקורט קוביין, ת'ום יורק ועוד המון המון המונים מציינים כהשפעה עיקרית לא יכולה להיות אוברייטד, אבל אני ממש לא חושב שהם גליק. ניסיתי, רציתי אפילו לאהוב אותם בשלב מסוים, אבל בשבילי הם לא יותר מבסדר, לא מעניינים אותי שירים כמו “Hey” ו-“Here comes your man”, היו כמה שירים נחמדים ב-Surfer rosa אבל בעיניי התרומה העיקרית של הלהקה היא בהשפעה ובהשראה שלה. אולי אני בור ועם הארץ אבל אני יודע מה מרגש אותי ומה לא, והלהקה הזו- לא.

מה שכן, לקים דיל, לברידרז, ולאלבום Last Splash התחברתי מהרגע הראשון ששמעתי אותו כילד, ואני חושב שהוא מעולה גם היום. דיל הייתה דמות מושכת תשומת לב כבר בפיקסיז, הלוק המגניבול שלה, הקול הילדותי והשובב שלה והבאס החובבני למחצה (קים לא ידעה בכלל לנגן כשהצטרפה לפיקסיז) היו ניגוד מצוין לצרחות המשונות של בלאק פרנסיס.  ביחד עם קים האחרת- קים גורדון כמובן- דיל ביססה את מעמד ה"באסיסטית המגניבה" בעולם הרוק והיוותה מודל לנערות רוק רבות. בנוסף, היא ידעה גם לכתוב שירים, וקורט קוביין אמר את כל מה שכולם חשבו שציין בראיון מיתולוגי ל"מלודי מייקר" כשאמר ש- “Gigantic” זה השיר הכי טוב של הפיקסיז, וזה שיר שדיל כתבה ושרה בעצמה. גם בלאק פרנסיס ידע את זה וכנראה רצה מאוד להסתיר את זה, מה שהוביל לסכסוך בינהם ובסופו של דבר להדרתה של דיל לתפקידי באס שותקים בלבד. משם הדברים הדרדרו עד אותו יום בו פרנסיס שלח פקס לדיל ולשאר חברי הלהקה שבישר על פיטוריהם. בחור נחמד, אין ספק.  

דיל בדימיון מרשים ללורליי מ"בנות גילמור"

האופן שבו היצירתיות של דיל נחסמה בפיקסיז, בפרפרזה על קארין ארד, כנראה ממש עצבן לה את הדגדגן, וב-1988 היא חברה לטניה דונלי, גיטריסטית Throwing Muses, וביחד הם הרכיבו את ההרכב הראשון של הברידרז. אם דיל לא ידעה לנגן בתחילת דרכה בפיקסיז, כאן היא החלה להפגין נגינה משובחת- ודווקא בגיטרה חשמלית; מעבר די דרמטי, כאילו עצם הנגינה בבאס היא בהכרח נגינה בכינור שני, צעד מעניין מאוד. האלבום הראשון של הברידרז, Pod, הוקלט בלי תקציב ובלי זמן אולפן ע"י אחד, סטיב אלביני. במסורת טכניקת ההקלטות של אלביני הוא הוקלט בסאונד לו-פיי ובווליום נמוך (לטעמי אפילו מדי). למרות שהאלבום לא היה הצלחה מסחרית גדולה  הוא בהחלט שם את דיל והברידרז על המפה, וקורט קוביין הצהיר שזה אחד האלבומים האהובים עליו- ולא סתם הוא גייס את אלביני להפיק את יצירת המופת האמיתית של נירוונה, In Utero. כאן אני חייב לציין ששוב אינני מצטרף להערצה, בעיניי זה אלבום חביב ותו לא. בכל מקרה, דיל חזרה לכור מחצבתה- הפיקסיז, להקליט את שני האלבומים האחרונים שלהם, שבהם לא כתבה כלום ולא שרה.

האחיות לבית דיל עם עוגת שילייה ועוברים (!!)

כשפרנסיס פירק את החבילה, דיל פשוט חזרה הביתה והקימה מחדש את הברידרז. הפעם היא צירפה את אחותה התאומה הזהה קלי לתפקיד גיטרה שנייה (זו לא הייתה הפעם הראשונה שניגנו ביחד, הם נהגו להופיע ביחד בתור מתבגרות, וכמובן גם נהגו לעשן ג'וינטים ולהשתכר יחד) את באסיסטית הלהקה ה-Pod ג'וזפין וויגס, ואת המתופף ג'ים מקפירסון. עכשיו זו הייתה כבר להקה ממש, והופעות החימום שעשו לטור הארופאי של נירוונה ב-1992 בהחלט שמו אותם בתודעה. הכל היה מוכן לפריצה הגדולה של קים, וזה אכן קרה- ובמפתיע- עם האלבום Last Splash.

האחיות לבית דיל בשיחת נפש

בימים ההם, אני רוצה להזכיר, MTV  הייתה תחנה שווה, שאשכרה ניגנה מוסיקה. היום זה נשמע אבסורד, שלא לומר חזון אחרית הימים, אבל יכולת לצרוך מוסיקה אלטרנטיבית- שלא לומר שוליים- בערוץ טלוויזיה מרכזי ומיינסטרימי לגמרי; קצת קשה לתפוס את זה היום אבל בזמנו כולם רצו להיות גיטריסטים ולנגן בלהקת רוק, ובתור ילד ממש ישבתי מול המסך וחיכיתי שהשירים האהובים עליי ישודרו. ב-1993 אי אפשר היה להתחמק משיר אחד שהתחיל עם ריף באס מתגלגל וכובש- זה היה כמובן ה-להיט הגדול של הברידרז, “Cannonball”. באופן מפתיע לחלוטין, היה לדיל להיט ביד- הלהיט שלבלאק פרנסיס מעולם לא היה- והאלבום Last Splash  הפך לרב מכר. אבל האם היה זה רק one hit wonder?

הברידרז בהרכב מלא

האזנה ל-Last Splash (שם השיר נגזר משורה ב-“Cannonball”) מגלה שמדובר באלבום מצוין, מגוון ומיוחד שחינו נשמר גם 19 שנה אחר כך. קודם כל יש בו עבודת גיטרות יוצאת מהכלל של האחיות דיל- אני לא יודע להגיד מי עשתה מה, גם הגיטרות שלהן תאומות, אבל הן פשוט מנגנות פה בנזונה. דבר שני, דיל הפליאה להביא את ג'וזפין וויגס שהיא באסיסטית מצוינת, כנראה הרבה יותר מדיל עצמה, והבאס הבולט מאוד שלה ב-“Cannonball” ובשירים כמו “Hag” פשוט עושה את השירים. ההפקה כאן הרבה יותר מלוטשת ממה שאלביני עשה ב-Pod אבל בניגוד לטיפול של בוץ' ויג בנירוונה, ההפקה- של קים עצמה פלוס איש שאיני מכיר ששמו מרק פריגרד- פשוט מעלה את הלהקה בכמה רמות, בלי לפגוע ברוח הפאנק. אבל מה שעושה את האלבום הוא יכולת הכתיבה של דיל והשירה המצוינת שלה. לדיל יש קול ממש נהדר בעיניי- יש בו משהו צלול ובהיר מאוד, מתגלגל בגרון, ועם זאת שובב ובלתי שגרתי; מעניין מאוד שלקלי, בשיר היחיד שהיא שרה באלבום- “I just wanna get along” המעולה- יש את אותו קול (בכלל, אפשר להגיד שקלי היא האנדרדוג של הברידרז, מה שעושה אותה לאנדרדוג של אנדרדוג, או אנדרדוג מסדר שני).

והשירים, השירים פשוט מעולים. בכל מה שהקשור לכתיבה אסוציאטיבית\דיסאוציאטיבית, אבסטרקטית מיסודה, צריך לתת קרדיט לבלאק פרנסיס שכנראה בכל זאת השפיע במשהו על האופן בו קים כותבת שירים- היא אמנם לא הולכת רחוק כמוהו בסוריאליזם אבל רוחו כן ניכרת בטקסטים לדעתי; אבל דיל כן לוקחת אותם למקום שלה; למשל השיר הטוב באלבום, “No Aloha” שמתחיל כך:

No Bye, No Aloha

Gone with a rock promoter

I know I saw, and now may die

Oh the treats!

Saw it on the wall:

“Motherhood means mental freeze”

התחושה בקריפטית שקיימת בשירים של הפיקסיז קיימת גם כאן, בעיקר למשל בשיר כמו “Roi” שמכיל שורה סתומה אחת בלבד, או “Hag” הכבד והסוריאליסטי. אבל מה שיפה כל כך באלבום הזה הוא שלמרות שהוא נותן בראש, יש בו גם אלמנט פופי מובהק. השירים האלו עוקצניים, תוססים ובעיקר כיפיים- תקשיבו ל-“Saints”, או ל-“I just wanna get along”, יש בהם רעננות כזאת שהייתה אולי רק בעידן הזה של תחילת הניינטיז. ואכן האלבום הזה הוא נציג ניינטיז מובהק ומייצג נאמן מאוד של רוח התקופה. ויש גם המון קסם ומתיקות באלבום, למשל משירים כמו “Divine hammer” ו-“Do you love me now”. לא סתם קים הגיעה לפיקסיז על סמך אהבתה לפיטר, פול ומרי.

חשוב לי לומר משהו- אני לא תופס מעצמי מומחה גדול ומעריץ גדול של קים דיל, אני לא מכיר את רוב אלבומי הברידרז או את אלבומי להקת הבת של הברידרז The Amps, את דעתי על הפיקסיז כבר נתתי, ואפילו לא הלכתי להופעה של הברידרז בארץ לפני כמה שנים (אם כי בדיעבד אני מאוד מצטער, יש לי תכונה רעה מאוד של חנטרישיות לגבי הופעות חיות, וכבר פספסתי כבר כמה הופעות חיוניות מאוד, למשל איגי פופ והסטוג'ס שזה עד היום פצע פתוח). אבל אני כן מעריץ של Last Splash, ואני כן מעריץ את דיל על הצעד המוצלח והאמיץ שעשתה כשהקימה את הברידרז. יהיה מי שיתעצבן מכך שאני קורא להצלחה של Last Splash כ"נקמה" של דיל, אבל אם דעתי שווה משהו, אני חושב שמעבר להצלחה המסחרית של האלבום, מבחינה אמנותית בעיניי זה אלבום טוב יותר מכל דבר שבלאק פרנסיס, או פרנק בלאק, או צ'ארלס מייקל קיטרידג' ת'ומפסון הרביעי, או כל שם אחר שיבחר, עשה.

שבת שלום, ונתראה בחודש הבא.