אירי, אוסטרי, אמריקאית וסקוטי נפגשים באלבום

במוזיקה הישראלית, אחד מחותמי ההיכר המובהקים ביותר של "איכות" הוא שירי משוררים מולחנים, או הלחנת טקסטים של סופרים. באופן מעניין, המוסד הזה כמעט ולא קיים במוזיקה דוברת אנגלית. יש כמה דוגמאות ספורות (למשל The Raven של לו ריד לפי אדגר אלן פו) אבל הקונספט הזה ממש לא נפוץ. קונספט הרבה פחות נפוץ הוא הלחנת טקסטים בקונטקסט של ג'אז, וזה בדיוק מה שמייקל מנטלר (Michael Matler), מלחין וחצוצרן ג'אז אוסטרי, עושה כבר כמה וכמה עשורים.

מייקל מנטלר

מנטלר עושה מה שקרוי Third Stream, שזה מין ניסיון לשלב בין מרכיבי ג'אז כמו שימוש בתזמור ג'אזי ואלתור, לבין הלחנה קלאסית פרופר. מה שעושה את מנטלר לייחודי ומרתק הוא שהוא לא מסתפק בכך אלא גם משלב ג'אז חופשי, אוונגרד, ואפילו רוק מתקדם, ולא בוחל בשיתופי פעולה עם מוזיקאים שהקשר שלהם לג'אז רופף ביותר כמו רוברט וויאט, מריאן פיית'פול או מתופף פינק פלויד ניק מייסון. ומה שעושה את מנטלר לעוד יותר מיוחד הוא השימוש שלו בטקסטים של סופרים מודרניים ביותר במוזיקה שלו. מנטלר לא כותב רק מוסיקה אינסטרומנטלית אלא גם מוסיקה שכוללת שירה ומתייחסת למילה הכתובה. חשוב לציין כי מנטלר לא כותב פזמונים בסטייל קול פורטר, אלא יותר כמו פורמט הלידר במוזיקה הקלאסית. כך למשל יצר מנטלר אלבום נפלא שמוקדש לשירי המשורר הקודר אדוארד גורי בשם The Hapless Child בהשתתפותו של רוברט וויאט, את  האלבום Silence שהוקדש לטקסטים של המחזאי הרלוד פינטר (גם בהשתתפות וויאט, קווין קוין ואחרים), השתתף באלבומים הנהדרים שאשתו באותה תקופה, הפסנתרנית והמלחינה המופלאה קרל הבליי (Carla Bley) עשתה עם טקסטים של משורר בשם פול היינס (אני חייב מתישהו לארוז את עצמי ולכתוב על יצירת המופת האגדית של בליי, Escalator Over the Hill) ועוד רבים. אבל נראה שאיש המילים שמנטלר אוהב הכי הרבה, ושמנטלר הקדיש לו הכי הרבה עבודות, הוא הסופר והמחזאי האירי הדגול סמואל בקט (Samuel Beckett).

סמואל בקט (תמונה מדהימה, לא?)

נראה שאת בקט, מגדולי הסופרים והמחזאים של המאה העשרים, אין כל כך צורך להציג; נראה שאת עולם האבסורד האפל, הקודר, המייאש והמצחיק של "מחכים לגודו", "סופמשחק" ומחזות אבסורד קלאסיים אחרים, כל אחד מכיר ולו במקצת. צד שפחות ידוע לציבור של בקט ויותר לדוקטורנטים לספרות (אותם אלה שמנסים לקרוא את Finnegans wake  של ג'ויס, שבקט הוא סוג של ממשיך דרך שלו והיה גם חניך שלו) הוא כתיבת רומנים; בקט כתב למשל את ה"טרילוגיה" המפורסמת שלו ("מולוי", "מלון מת", “The Unnamable”), ספרים שבהם לא ברור לעולם האם יש עלילה, מה קורה בה, מהן הדמויות והאם הן קיימות בכלל (אני מאוד ממליץ על הספרים האלה אבל הם בין הספרים הקשים ביותר שיצא לי לקרוא, בעיקר האחרון); זה נראה כאילו הטקסטים של בקט מתקיימים ביקום מקביל שאין בו את המימדים שיש ביקום שלנו (בעיקר לא את מימד הזמן, שנראה קפוא אצל בקט), וזה מה שכל כך מוצא חן בעיניי ביצירה שלו- היא לגמרי מתקיימת בעולם משלה עם חוקים פיזיקליים-ספרותיים ייחודיים. הדמויות של בקט- בהנחה שאפשר לקרוא להן כך- הן מין קול שמדבר בלי גוף, או בגוף מנוון ונרקב, ובלי ממשות ותוהה תמיד עד כמה הוא והמציאות כפי שהוא תופס אותה קיימים בכלל, ועד כמה הקיום הזה שווה משהו. משהו ששווה לומר הוא שבקט כתב את הספרים- במתכוון- בשפה שאינו בקיא בה ואינה שפת האם שלו, צרפתית, ורק מאוחר יותר תרגם אותם בעצמו לאנגלית, כדי ליצור פרוזה "חסרת סגנון".

אולי הטקסט הכי קיצוני של בקט, שלדעתי לא תורגם מעולם לעברית, הוא ספר שנקרא “How It Is”. בספר הזה, כמו בפרק האחרון של "יוליסס" של ג'ויס שבקט העריץ כל כך, אין שום סימני פיסוק והוא כתוב כולו בפסקאות לקוניות ובלתי תקינות דקדוקית, כמו טלגרמות; גיבור הספר, אם הוא קיים, זוחל בתוך בוץ בחשכה כשעל גבו שק עמוס קופסאות שימורים, כשרק הצליל של הנשפויותיו שלו נשמע, והוא מהרהר על "חייו". הטקסט הזה, קשה וסבוך כמו שהוא, הוא גם ספר מרגש ועצוב מאוד. תפיסת העולם של בקט, שנודע כמשפיע מאוד על הפילוסופיה האקיסטנציאליסטית, כל כך פסימית ועם זאת כל כך עמוקה (בניגוד למשל, לזו שמציג אסי דיין בימים אלו ב"ד"ר פומרנץ", סרט שאמנם יש לו רגעים אבל בגדול הוא שטחי וריקני). הספר עצמו קשה מאוד לקריאה, בקט חוזר שוב ושוב על אותם משפטים מינימליסטים ונוקשים המנוסחים בקצרנות אימתנית וברפיטטיביות אוטיסטית וקצת פסיכוטית, אבל האפקט שלו על הקורא גדול מאוד.

Alone in the mud yes

The dark yes

Sure yes

Panting yes

Someone hears me no

No one hears me no

Murmuring sometimes yes

When the panting stops yes

Not at other times no

In the mus yes

To the mud yes

My voice yes

Mine yes

No another’s yes

Mine alone yes

sure yes

When the panting stops yes

 On and off yes

A few words yes

A few scraps yes

That no one hears no

But less and less no answer

Less and less

קרלה בליי

ב-1974 מנטלר יצר את האלבום No Answer בהשתתפות בליי על פסנתר וקלידים, סולן "קרים" ג'ק ברוס- איש רב פעלים ומוזיקאי מוכשר עד כאב שמגיע לו פוסט נפרד, חבר רב שנים של מנטל רובליי וזמר מהמם- על השירה, וחצוצרן הפרי-ג'אז הדגול דון צ'רי שמדי פעם מבליח עם חצוצרת הכיס שלו. מנטלר עצמו לא מנגן אלא אחראי על ההלחנה והעיבודים. למרות הרקע הג'אזי של המשתתפים האלבום אינו ניתן להגדרה כג'אזי פרופר, אם כבר הוא נשמע כמו הלחמה בלתי ברורה בין ג'אז, רוק ומוזיקה אטונלית לפסנתר של שנברג. זה היה האלבום הראשון בו עסק מנטלר בטקסטים, והוא בחר לעבוד עם קטעים מתוך How It Is. הנוכחות של צ'רי קטנה מאוד, ולמעשה האלבום ברובו הוא דואט בין הפסנתר של בליי, שהוא רב הבעה ומאוד רבגוני, לשירה של ברוס, שבתחילת האלבום, קצת כמו הטקסט של בקט, מאוד נוקשה- בקטעים מסוימים הוא למעשה שר תו אחד לכל אורך הקטע, אך בחלקים אחרים, בעיקר אלו שבהם הוא שר עם אוברדאבים של עצמו- הוא דווקא מלא פאתוס ומדגים את היכולות המרשימות מאוד שלו, ברוס מעביר באופן מצמרר את הייאוש הקיומי של ה"דובר". מה שיפה באלבום המצוין הזה הוא השירות שהוא עושה לטקסטים של בקט- האלבום הרבה יותר "אכיל" מהטקסטים של בקט לבדם, והוא מצליח לספק תשתית מוזיקלית מצוינת ל"סיפור" שבקט מנסה להעביר.

ג'ק ברוס

Hard to believe too yes that I have a voice

Yes in me yes when the panting stops yes

Not at other times no and that I murmur yes

I yes in the dark yes in the mud yes

For nothing yes but it must be believed yes

אני לא יודע מה הייתה תגובתו של בקט לאלבום הזה ולניסיונות אחרים של מנטלר לתרגם את הטקסטים שלו למוזיקה (כמו למשל האלבום Many Have No Speech, בהשתתפות ברוס, וויאט ופיית'פול- איזה ליינאפ חלומי), אבל לדעתי התוצאה כאן היא יצירה מצוינת. קודם כל, עצם הרעיון לקחת טקסט כל כך מאתגר יכול להעביר צמרמורת בגבו של כל אדם שמנסה להלחין טקסט; שנית, מנטלר מאחד את הטקסטים עם המוזיקה שלו לכדי משהו שגדול מסכום חלקיו, וכמו שהספר של בקט מתקיים בעולם משלו, גם האלבום הזה לא ממש נשמע כמו שום דבר אחר. 

לסיום- הנה כמה ביצועים מדהימים לקטעים מהאלבום מתוך הופעה של מנטלר בפרנקפורט ב-1987,שימו לב להרכב החלומי שכולל לא פחות מברוס, ניק מייסון על תופים, דון פרסטון מאימהות ההמצאה של זאפה על קלידים, ג'ון גרייבס מהנרי קאו על הבאס וריק פרן על גיטרה: